טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משרטטים מחדש את מפעל המוות באושוויץ

היסטוריון ישראלי ואדריכל גרמני מתעדים יחד את כל המבנים במחנה. בשרטוטים בתלת ממד הם מציגים, בפעם הראשונה, את החיים באושוויץ "כפי שהיו באמת"

תגובות

את המבנה האחרון במחנה ההשמדה אושוויץ חנכו הגרמנים בדצמבר 1944, חודש בלבד לפני ששוחרר המחנה. זה היה "בניין הקבלה". מבנה ענק בצורת כוכב, שנועד לקדם פני אסירים חדשים. כמה עשרות מטרים משם, מחוץ למחנה-האם, נבנו זמן קצר לפני כן 20 מבנים חדשים שיועדו לשיכון אסירות ותיקות.

הגרמנים לא הספיקו לעשות בהם שימוש. הבניין הענק משמש היום את מוזיאון אושוויץ-בירקנאו ומאכלס גם את מעבדת השיקום של המוזיאון, שנלחמת בזמן כדי לשמר את הממצאים האותנטיים שלו. ב-20 המבנים הנוספים גרים אזרחי העיר הפולנית אושוויינצ'ים.

"הגרמנים לא רצו לעכל את המציאות ולהכיר בכך שהתבוסה קרובה והסוף נראה באופק. המגלומניה שלהם היתה חסרת רסן", אומר ההיסטוריון הישראלי ד"ר גדעון גרייף, חוקר שואה בעל שם עולמי, המתמחה בחקר מחנה אושוויץ-בירקנאו. בשנים האחרונות מוביל גרייף פרויקט חדש וחריג, ששם לו למטרה "לשחזר את אושוויץ כמו שהיה בזמן אמת", כדבריו.

גרייף חבר לאדריכל הגרמני פיטר זיברס כדי לשרטט באופן פרטני את כל אחד ממאות המבנים שהיו בשלושת חלקיו העיקריים של המחנה: מחנה האם - המרכז האדמיניסטרטיווי של תשלובת מחנות אושוויץ; בירקנאו - מחנה ההשמדה והריכוז; ומחנה בונה-מונוביץ - קומפלקס התעשייה הענק.

ניר קידר

קשה להישאר אדישים לתוצאה: מעל מאה שרטוטים תלת ממדיים, שמשחזרים כל לבנה וכל אריח במפעל המוות העצום. "לא חסר כאן אף פרט. זה פרויקט אובססיבי וכמעט מטורף", מעיד גרייף. "זו הטופוגרפיה של אושוויץ".

בשיאו היה אושוויץ אימפריה עצומה שכללה 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר. מיליון ו-300 אלף בני אדם, רובם יהודים, נרצחו באתר, שהיה מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימו הגרמנים על אדמת פולין.

כיום נותרו באושוויץ רק כ-20% מהמבנים המקוריים. מבני המחנה הראשי, שנבנו מאבן, נשמרו ברובם. בבירקנאו, שם בוצעה רוב השמדת היהודים, נותר רק מספר קטן יחסית מהמבנים, אותם בנו שבויי מלחמה סובייטים באיכות ירודה. חומר הבנייה, עץ, הבטיח כי לא יישמרו זמן רב. בחורף 1945, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, פירקו אותם תושבי האזור והשתמשו בהם להסקה.

המחנה השלישי בחשיבותו, בונה-מונוביץ', היה מחנה לעבודת כפייה, שעבדו בו אלפי אסירים בשורת בתי חרושת, דוגמת זה של חברת סימנס. מבני תשלובת המפעלים שרדו בחלקם, ומשמשים גם היום לתעשייה. לא נותר כמעט זכר לצריפי האסירים הסמוכים.

"אנחנו משחזרים את המחנות האלה עד המבנה האחרון, עד סף הבית האחרון ועד האבן האחרונה", אומר גרייף. "אני מודה שזה מבצע יומרני מאוד, אבל שמנו לנו למטרה לדייק עד המילימטר האחרון - ולעשות בכך משהו שמעולם לא נעשה".

השילוב בין ארכיטקטורה להיסטוריה עושה את הפרויקט הזה ראשון בסוגו. "אנחנו מתארים את המציאות שמאחורי המבנים הארכיטקטוניים. את הרצח שמסתתר במבנים טריוויאליים כמו המטבח", אומר גרייף. דרך השרטוטים ועבודת המחקר שנלווית להם מנסה גרייף להבין את המחשבה שמאחורי התכנון ולהציג את מה שמסתתר בין התוכניות: "דווקא החלק הקר והטכני הזה מגביר את התחושה של מפעל המוות הענק, ומספר לנו את מה היה אושוויץ באמת".

דיו ירוקה

הרעיון הראשוני לפרויקט צץ במוחו של האדריכל הגרמני זיברס מהעיר קלן במערב גרמניה. חבר משותף הכיר לו את גרייף. המפגש הראשון התקיים לפני חמש שנים בירושלים. "מיד תפשתי את הפוטנציאל של הפרויקט הזה. זה כבש אותי. דבר כזה לא ראיתי מימיי - ואני מכיר את ספרות אושוויץ לפני ולפנים", נזכר גרייף. "יש כאן משהו יותר מתוחכם ומדויק מכל מה שהכרתי. כהיסטוריון, אני יודע עד כמה חשובים הדיוק והחתירה לפרטים קטנים, במיוחד כשמדובר באושוויץ, שתמיד היה שדה פתוח למכחישי שואה".

גרייף מודע לסמליות שבשיתוף הפעולה בינו לעמיתו הגרמני במחקר שמתמקד באושוויץ. "מה שיפה בפרויקט הזה הוא שעושים אותו גרמני ויהודי. זה משהו סמלי מהכפרה הזו, שכולם מדברים עליה. אנחנו מדברים על הפשעים, אבל עושים את המפעל ההיסטורי שלנו כפרויקט משותף".

"שני המשוגעים" - כפי שהם מכנים עצמם - הספיקו מאז לדלג בין גרמניה, פולין וישראל, בחיפוש אחר צילומי אוויר, תוכניות בניין מקוריות, מפות, סרטים, תמונות, ספרים, מאמרים ועדויות, שעוזרים להם לתעד מחדש את אושוויץ על דפי השרטוט. את חלקו הארי של החומר מצא גרייף במוזיאון שבאתר ההנצחה באושוויץ, בסיוע הצוות המדעי וההיסטוריון הראשי שלו. מסמכים אחרים נלקחו בידי הרוסים, ששיחררו את אושוויץ, ונמצאים מאז בארכיונים בברית המועצות לשעבר. בשנים האחרונות מועבר חלק מהחומר לאתר המקורי באושוויץ. "על כל תוכנית יש חותמת ותיעוד של שם הארכיטקט ושלבי האישור השונים שעברה בצבעי עיפרון שונים. למטה מתנוסס סמל האס-אס, כמובן", אומר גרייף.

חומרים ארכיוניים חשובים אחרים ומאות עדויות של ניצולי אושוויץ, השופכות אור על חיי היום-יום של אסירי המחנה, מצא גרייף בארכיון "יד ושם" בירושלים. ביד ושם מצויות גם התוכניות הארכיטקטוניות המקוריות של אושוויץ, שהתגלו לפני ארבע שנים בעליית הגג, בדירה ריקה בברלין. העיתון הגרמני הנפוץ "בילד" פירסם אותן כמה חודשים לאחר מכן. נציגי המו"ל הגרמני "אקסל שפרינגר", בעליו של "בילד", נתנו אותן במתנה לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהעביר אותן ליד ושם. ב-2009, בנאומו המפורסם בעצרת האו"ם, הציג אותן נתניהו כמענה להכחשת השואה של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד.

התוכניות הללו שורטטו בידי אסירים שפעלו בהשגחת "מינהלת הבינוי של הוואפן אס-אס והמשטרה", בין 1941 ל-1943. על אחת התוכניות מתנוססת חתימתו של ראש האס-אס, היינריך הימלר, בדיו ירוקה. התוכניות הובאו כנראה למוסקווה בתום המלחמה ומשם התגלגלו למזרח גרמניה, למשרדי משטרת הביטחון החשאית, ה"שטאזי". על אחת התוכניות, המציגה את "ביתן החיטוי", כתוב במפורש "תא גז".

את מה שלא ניתן למצוא בארכיונים מצאו גרייף ועמיתו הגרמני בשטח. "יצאנו לאושוויץ עם מטר-רץ והתחלנו למדוד", הוא מספר. המחזה, לדבריו, היה "סוריאליסטי למדי". באחת הפעמים עוררו גרייף ועמיתו את חשדם של השומרים, שלא הבינו מה מחפשים שני גברים עם סרט מדידה בלב המחנה. "זה היה זמן קצר לאחר שהשלט ‘העבודה משחררת' נגנב מהאתר, וכולם שם היו עצבניים. הם חשבו שאנחנו עושים דבר לא כשר, ועצרו אותנו לכמה דקות. זה היה לא נעים", נזכר גרייף. מאז הוא מקפיד להצטייד במכתבים רשמיים שמתירים לו לעבוד בשטח.

במסגרת התחקיר לפרויקט החדש התעמק גרייף מחדש בפועלה של "מינהלת הבינוי" ששירתה את צורכי האס-אס באושוויץ. "זה היה למעשה משרד אדריכלים רגיל, שישב בתוך מחנה ההשמדה. מבחינתם, לא היה הבדל בין תכנון משרד חדש לתכנון תא גזים. הם התייחסו לשניהם כאתגר מקצועי", אומר גרייף.

אחד המסמכים שמצא במסגרת התחקיר החדש הוא מכתב של יצרנית הכבשנים "טופף ובניו", חברה מהעיר ארפורט במזרח גרמניה. החברה התחייבה לפני הרשויות באושוויץ כי התנורים שלה הם באיכות הגבוהה ביותר ושהיא ערבה למקצועיות שלהם. "אם יידרש", הבטיחו, "הם ישלחו את הצוותים שלהם להחליף חלקים פגומים ולתקנם", אומר גרייף. מסמכים אחרים שבהם עיין היו החשבוניות שהנפיקו החברות שסיפקו את הגז ציקלון B. "זה נראה כמו חשבונית הכי שגרתית שאפשר להעלות על הדעת", הוא אומר.

לא נורמלי

הגישה הייחודית והחדשנית של האדריכל זיברס אינה מסתפקת בשרטוט סטנדרטי, אלא מאפשרת לצופה להתבונן במבנים כאילו הוא משקיף ודואה מעליהם. במבט מלמעלה הוא מצליח לפרק את הבניין ולהגיע עד למרתף - שם מסתתרים לפעמים הפרטים החשובים ביותר.

לא רק מתקני הרצח מקבלים כעת זווית חדשה. גם החלקים ה"שגרתיים והרגילים" יותר, כדברי גרייף, נחשפים במלוא מורכבותם. "כאן היה מוסך לכלי רכב, שבו תיקנו את האופניים של אנשי האס-אס. שם בצד חנו המשאיות שלקחו את היהודים אל מותם. פה היתה המכבסה והנה הכיסא, הקולב והמטבח ששימשו את התליינים. שם בחדר עשו אנשי האס-אס את הפסקות העישון שלהם. כאן היו השירותים, ושם היה השעון", הוא אומר כשהוא מצביע על כמה מהשרטוטים. "אלה פריטים ואביזרים שיכלו בקלות לתאר גם מקום נורמלי, אבל זה בדיוק העניין. אושוויץ הוא נורמלי ולא נורמלי בעת ובעונה אחת", כדבריו.

העבודה על הפרויקט החדש הבהירה לגרייף, פעם נוספת, עד כמה מורכב היה אושוויץ. "זה היה עולם בזעיר אנפין. כל תופעה אנושית שקיימת מחוץ לו היתה קיימת גם שם. ולצד זאת, המוות. המוות הועלה באושוויץ לדרגת אמנות", הוא אומר.

דוגמאות לא חסרות. די לעיין בשרטוטים של בלוק 24 - ביתן אבן ענק במחנה הראשי, שבו שכנו, זה לצד זה, חדר החזרות של תזמורת המחנה ואחד מבתי הזונות שפעלו בו. "היו שם גם כמה חדרים לאסירים מיוחסים, ה'פרומיננטים'", אומר גרייף.

עיון בשרטוטים מאפשר גם להבין באופן מדויק יותר את התהליך שעברו האסירים במחנה עד מותם. "הפשע באושוויץ היה מתוחכם מאוד, הוא בוצע בבניין רגיל לכאורה, שמורכב מלבנים, מלט, וגג. רק כשחושפים את השכבות השונות שלו אפשר להבין מה התרחש בתוכו. אז מגלים את הדרך מהאולם, לתאי הגז ועד למשרפות ואת השקר, הכזב, המרמה וההסוואה שהיו חלק מרכזי בפשע", אומר גרייף.

ספר ואתר

גרייף, בן 61 מתל אביב, עוסק כבר עשרות שנים בחקר השואה ובהוראתה. לפני שלמד היסטוריה התפרסם כ"ילד פלא". בסוף שנות ה-60 קצר הצלחה במצעדי הפזמונים והנפיק להיט שכבש את הרדיו: "עלי זהב", שהלחין בשבילו משה וילנסקי.

את התואר הראשון והשני, בהיסטוריה יהודית, קיבל מאוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט כתב באוניברסיטת וינה. מאז הספיק לעבוד כהיסטוריון, חוקר, מרצה ועורך בשורה ארוכה ומכובדת של מוסדות, בהם הכנסת, יד ושם וכמה אוניברסיטאות בארץ ובעולם. הוא מעורב בעשרות פרויקטים מחקריים וחינוכיים, וייעץ לסרטים וספרים רבים שנכתבו על אושוויץ.

בתפקידו הנוכחי הוא היסטוריון בכיר במכון "שם עולם" לחינוך, תיעוד ומחקר השואה, ופרופסור ללימודי השואה ולתולדות מדינת ישראל באוניברסיטה של טקסס. ספרו המפורסם, "בכינו בלי דמעות" (הוצאת משכל, 1999), היה פורץ דרך והביא לראשונה את עדויות אנשי הזונדרקומנדו היהודים מאושוויץ.

"אושוויץ הוא כנראה מחנה ההשמדה היחיד שניתן לשרטט אותו בצורה כל כך מדויקת. בטרבלינקה, לשם השוואה, לא נותרה אפילו אבן אחת מקורית. לגרמנים היה מספיק זמן לפרק הכל. הם חרשו את השטח והקימו עליו חווה - כאילו מעולם לא בוצע שם פשע", אומר גרייף.

הפרויקט החדש מומן ברובו מכספם של גרייף וזיברס. העיר קלן, שבה מתגורר זיברס, תהיה המקום שבו יוצג הפרויקט לראשונה כתערוכה. לפי התכנון, זה יקרה בנובמבר 2013, בבניין שאיכלס את מטה הגסטאפו בקלן. בהמשך ייצא ספר ויוקם אתר אינטרנט לפרויקט.

בעניין אחד טרם התקבלה הכרעה: האם להציג את השרטוטים בצבע או בשחור-לבן. "אנחנו מתלבטים. הרי היה שם דשא ירוק, והבתים היו צבועים בחלקם. אבל אנשים נרתעים מזה, ואומרים שצבע לא שייך לשואה. חלקם פשוט שוכחים שב-1939, כשאושוויץ עדיין לא היה קיים, כבר יצא לאור הסרט ‘חלף עם הרוח' בצבע מלא", אומר גרייף.

אדריכל הרצח ההמוני

בישיבה שכינסה "מינהלת הבינוי המרכזית" של אושוויץ ב-19 באוגוסט 1942, אמר האדריכל פריץ ארטל שמבני הקרמטוריום הם "בתי מרחץ לפעולות מיוחדות". 30 שנה לאחר מכן, בעדות שמסר בבית המשפט, הודה ארטל שידע ש"בתי המרחץ" אינם אלא תאי גז.

ארטל, אוסטרי במוצאו, היה סגן האדריכל הראשי של אושוויץ. ב-1972 הוא הועמד לדין בווינה על חלקו בהקמה, בתכנון ובתחזוקה של תאי הגזים. בכתב האישום נטען שהיה "מודע מאוד" לכך שהמבנים הצפופים שבנה "ללא חלונות ואוורור נאות" לא התאימו לחיים אנושיים.

לעומת זאת, נטען שם בנימה אירונית, כי הוא השקיע מאמצים בשיפור תנאי המחיה של כלבי השמירה במחנה - מתוך דאגה לבריאותם. התקשורת כינתה אותו "אדריכל הרצח ההמוני", אך המשפט הסתיים בזיכוי שנוי במחלוקת. בית המשפט קבע שהוא אינו "האב הרוחני" של תאי הגזים.

אדריכלות ספג ארטל בילדותו כבן למשפחת אדריכלים ידועה. בין 1928 ל-1932 למד בבית הספר "באוהאוס" לאדריכלות ולעיצוב, שפעל בין שתי מלחמות העולם בשלוש ערים בגרמניה. לאחר קבלת התואר עבד בחברה המשפחתית. אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה, ב-1938, הצטרף למפלגה הנאצית ולאס-אס. בין 1940 ל-1943 עבד במינהלת שבנתה את אושוויץ.

"מינהלת הבינוי המרכזית" היתה היחידה הממונה על כל עבודות הבינוי באושוויץ ובתת-המחנות שלו. ב-1943 עבדו בה כ-20 אנשי אס-אס ומאה אסירים בעלי מקצוע בתחום השרטוט, ההנדסה, האדריכלות והבינוי.

ארטל לא היה הבוגר היחיד של בית הספר באוהאוס שנשאר בגרמניה ופעל בשירות הנאצים, אך אין ספק שהיה אחד הבולטים. רק בשנים האחרונות החל להיחשף הקשר המרתק בין אסכולת באוהאוס לנאציזם. במבט ראשון קשה להבין איך מתחבר הסגנון הבינלאומי - שהוליד גם את "העיר הלבנה" בתל אביב - למשטר הנאצי. אבל מחקרים חדשים משרטטים תמונה מורכבת יותר ומחזירים למרכז הבמה דמויות כמו ארטל ופרנץ ארליך, בוגר הבאוהאוס שתיכנן את מחנה בוכנוואלד. ארטל מת ב-1979, בגיל 71.

בשנה שעברה יצא לאור הספר "ארכיטקטורה במדים: עיצוב ובנייה למלחמת העולם השנייה" שחיבר היסטוריון האדריכלות הנודע ז'אן-לואי כהן (הוצאת ייל והמרכז הקנדי לארכיטקטורה). כהן מתאר כיצד אלברט שפאר, האדריכל של היטלר, הצדיק את מעשיו בטענה שהתמסרותו לאדריכלות "טישטשה את הרגש האנושי שלו". אבל לדברי כהן, "במקרה של האדריכלים ממחלקת הבינוי של אושוויץ אשר לא יכלו שלא לדעת על הזוועות שהתרחשו כמה מטרים משולחן השרטוט שלהם, אי אפשר בכלל להביא בחשבון את התירוץ החיוור הזה". המינהלת נסגרה באפריל 1944. "בתוך הבניין הסגור והמסוגר נשארו מסמכים רבים שאנשי האס-אס שכחו משום מה על קיומם. אלה שרדו את המלחמה ולא נשרפו כשאר מסמכי המחנה", אומר ההיסטוריון ד"ר גדעון גרייף.

עופר אדרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות