בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הצליחה סין לכבוש את טבלת המדליות?

"מעולם לא ראיתי אתלטים משקיעים כה הרבה", כתב מאמן בריטי על הספורטאים הסינים. "הם יכולים לשאת כאב רב יותר מעמיתיהם במערב"

45תגובות

המשחקים האולימפיים הם לא רק תחרות הספורט הגדולה בעולם. הם גם אירוע שבו משתתפים אלפי צעירים מכל העולם, בשיא כושרם הגופני והמנטלי. והם לא באו רק להזיע ולהתאמץ. המסיבות שנערכות מדי לילה בכפר האולימפי כבר היו לאגדה. הן מתעצמות ככל שיותר ספורטאים מסיימים את חלקם, מתפנים מהאימונים ומרשים לעצמם ליהנות. אלה שכבר סיימו את התחרויות נראים גם מחוץ לכפר, ברחובות לונדון, במסעדות, במועדונים ובמרכזי הקניות.

דווקא בחברי אחת המשלחות הגדולות למשחקי לונדון 2012 קשה להבחין. אלה הם הספורטאים הסינים. ברחובות לונדון נראים אלפי תיירים מסין, בעיקר צעירים ממשפחות שהתעשרו בשני העשורים האחרונים, שבהם עברה המדינה פיתוח כלכלי מואץ. אבל כשאחד מהם נשאל אם יש לו קשר למשלחת האולימפית, הוא פרץ בצחוק. "הם אנשים מאוד שונים", אמר על הספורטאים בני עמו. "הם לא יוצאים לבילויים או לקניות".

חברי המשלחת הסינית למשחקי לונדון גם ממעטים להפגין רגשות. מיליוני צופים ראו את מרים המשקולות וו ג'ינגביאו ממרר בבכי, לאחר שלא הצליח לשחזר את זכיותיו במקום הראשון בשתי אליפויות עולם והסתפק במדליית כסף אולימפית. אבל זה היה אירוע נדיר יחסית. הוא התנצל ואמר למצלמות: "אני מרגיש מאוד אשם שאיכזבתי את המדינה שלי".

גם כשהם זוכים בזהב, הספורטאים הסינים מגיבים בדרך כלל באיפוק. העיתון "וול סטריט ג'ורנל" בדק את תגובותיהם של הזוכים במדליות זהב משלוש המדינות המובילות בטבלה האולימפית. לפי הניתוח של העיתון, 38% מהמנצחים הבריטים ו-17% מהאתלטים האמריקאים פרצו בבכי על הפודיום. הסינים, לעומתם, הגיבו בשלווה. רק 7% מהם לא הצליחו לעצור את דמעותיהם במעמד חלוקת המדליות. מצד שני, הם הפגינו את הרמה הגבוהה ביותר של פטריוטיות. 92% מהם שרו את ההימנון הלאומי בעת שדגל סין הונף אל על, לעומת 61% מהבריטים ורק 44% מהאמריקאים.

קומוניזם

המשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 היו הפעם הראשונה שכל המעצמות הגדולות אז - ארצות הברית, ברית המועצות וסין - השתתפו במשחקים. עד מלחמת העולם השנייה הסובייטים ראו בתנועה האולימפית ארגון בורגני בשליטת המדינות הקפיטליסטיות, והעדיפו לא להשתתף במשחקים. לאחר המלחמה, כשהסובייטים שלטו במזרח אירופה ובמרכזה, השתנתה גישתם והם הבינו כי המשחקים האולימפיים הם בימה עולמית להוכחת עליונותו של האדם הקומוניסטי. דמותו של המתעמל או האתלט הסובייטי החסון התנוססה על כרזות ובולי דואר וכיכבה בסרטים. גם התיאבון למדליות אולימפיות גבר.

המפלגה הקומוניסטית לא חסכה משאבים. ספורטאים מצטיינים אותרו בגיל צעיר ביותר וקיבלו תנאי מחיה משופרים, אם כי בילו חודשים ושנים במחנות אימון סגורים. רבים מהם שילמו לא רק בשנות נעורים אבודות, אלא גם בבריאותם, לאחר שהשתתפו בניסויים בסטרואידים ובסמים ממריצים שעשו שמות בגופם. למרות משטר האימונים הנוקשה, התרופות והטיפולים שקיבלו הספורטאים הקומוניסטים, במשך 40 שנה עברה הבכורה כמטוטלת בין ארה"ב לבריה"מ. שלוש פעמים, בהלסינקי 1952, בטוקיו 1964 ובמקסיקו סיטי 1968, גברה ארה"ב על המכונה הסובייטית במניין מדליות הזהב. במשחקים אחרים ניצחה ברית המועצות (במוסקווה 1980 ובלוס אנג'לס 1984 לא היה עימות, כי כל גוש החרים את האולימפיאדה של הגוש השני).

רויטרס

במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 בריה"מ ניצחה בהפרש ניכר וארה"ב הידרדרה למקום השלישי, אחרי מזרח גרמניה הקומוניסטית. אבל אלה היו המשחקים האחרונים שבהם ברית המועצות ומזרח גרמניה עוד היו קיימות. הספורט הקומוניסטי אמנם היה בשיאו, אבל השלטון הקומוניסטי היה רגע לפני הקריסה. כוחם של ספורטאי בריה"מ נשמר גם אחרי שמדינתם התפוררה. במשחקי ברצלונה 1992 גברה נבחרת משותפת של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, שטרם הקימו ועדים אולימפיים עצמאיים, על האמריקאים: 45 מדליות זהב לבריה"מ לשעבר, לעומת 37 לארה"ב.

רוסיה איבדה את הבכורה רק כשכבר התחרתה כמדינה עצמאית, ולא כחלק מברית המועצות, במשחקים האולימפיים באטלנטה 1996. השליטה בזירה האולימפית חזרה לידי ארה"ב; רוסיה נותרה במקום השני. הבכורה של הספורט הרוסי באה לקצה לאחר התמוטטות בריה"מ, המשבר הכלכלי שבא בעקבותיה ופיצול הגוש הסובייטי למדינות עצמאיות רבות. באתונה 2004 ירדה רוסיה למקום השלישי ושלושה ימים לפני תום משחקי לונדון היא דורגה חמישית, אחרי בריטניה ודרום קוריאה. אבל גם ההגמוניה האמריקאית לא האריכה ימים.

הסינים באים

השבוע השני למשחקים הביא עמו בשורות מעורבות לסינים. עד לשעת סגירת הגיליון, אתמול בצהריים, היו לסין 36 מדליות זהב לעומת 34 לאמריקאים, אם כי ארה"ב צברה יותר מדליות בסך הכל - 80 לעומת 76 לסינים. ייתכן שראשי המשלחת האמריקאית התחילו להשלים עם העובדה שבפעם השנייה ברציפות יפסידו את בכורת הזהב לסינים.

ליו שיאנג, האלוף האולימפי בריצת 110 מטר משוכות באתונה 2004 (בבייג'ין נפצע במוקדמות), היה מועמד לזכות במדליה באתלטיקה קלה, ענף שסין טרם הצליחה לכבוש. אבל גם בלונדון התרסק ליו כבר במוקדמות. הוא נפגע ברגלו הימנית, שכב כמה שניות על הרצפה ואחר כך התרומם וקפץ על רגל אחת לצד המסלול. הוא דידה עד לקו הסיום ונישק את המשוכה האחרונה, אות לפרידה משאיפותיו האולימפיות. שדר הערוץ הסיני הממלכתי התייפח בשידור.

אולי ההצלחה במשחקים האולימפיים שנערכו על אדמתם לפני ארבע שנים, עם 51 מדליות זהב, יצרה תחושת שובע אצל הסינים. ייתכן גם שהרשתות החברתיות איפשרו לאזרחים סינים לקרוא דרור לרגשות שהודחקו זמן רב. כך או כך, מדיווחי התקשורת המערבית עולה שאזרחים רבים מתחו ביקורת על מכונת הספורט הלאומית במיקרו-בלוגים שלהם ובאו בטענות על כך שאלפי ילדים וצעירים מקריבים את מיטב שנותיהם, במחיר של פגיעה בגופם ובנפשם, בתקווה להגיע להישגים אולימפיים. "ניו יורק טיימס" פירסם כי אזרח אחד צייץ בווייבו, המקבילה הסינית של טוויטר, ש"עם מערכת הדיכוי של הספורט הלאומי, היתה לו (לליו) רק אפשרות אחת - לזכות בכבוד ולפגוע בעצמו".

זה היה ביטוי נדיר של כעס על פרויקט לאומי, שהמפלגה הקומוניסטית הסינית כפתה על האומה ב-15 השנים האחרונות. הכפייה היא שאיפשרה לסין לתרגם את כוחה הכלכלי הגובר לעוצמה ספורטיבית, אבל בצד הדרך שהובילה להצלחה במסלולי הריצה, בבריכה ובאולמות ההתעמלות נותרו נפגעים רבים. בין משחקי הלסינקי ב-1952 למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס ב-1984 לא השתתפה סין במשחקים האולימפיים, בגלל מחלוקת סביב השתתפותה של טייוואן. ב-1984 היא הגיעה להישג יפה - מקום רביעי בטבלת המדליות הכללית, עם 15 מדליות זהב. אבל באותה שנה החרימו את המשחקים ברית המועצות ומרבית מדינות הגוש הקומוניסטי. בסיאול 1988, שם השתתפו מדינות הגוש הקומוניסטי, היא הידרדרה למקום ה-11.

בעקבות הכישלון הכריזה המפלגה הקומוניסטית על מדיניות של תמיכה במערכת הספורט העילי. היעד המוצהר של המדיניות היה "פיתוח הספורט ההישגי כדי להפוך את סין למעצמת-על". בתקציבי העתק שהעבירה הממשלה הוקמו מאות בתי ספר לספורט ברחבי המדינה הענקית. מגלי כישרונות עברו בכל גני הילדים. בחלק מהמקרים הוכנסו למערכת האימונים פעוטות בגיל שלוש. ב-2008 התאמנו בעשרות ענפי ספורט יותר מ-400 אלף ילדים וצעירים, מהרמה הראשונית ועד לנבחרת האולימפית.

הילדים שעמלו על שיפור יכולתם הספורטיבית חיו בבידוד כמעט מוחלט ופגשו את משפחותיהם לעתים רחוקות. הוריה של וו מינשיה, הקופצת למים שזכתה במדליות זהב במשחקים האולימפיים באתונה, בבייג'ין ובלונדון, אמרו השבוע שרק לאחר שהבטיחה את הזכייה גם במשחקים בלונדון סיפרו לה שסבתה מתה לפני שנה ושאמה חולה בסרטן השד זה זמן רב. "חרקנו שיניים וסיפרנו לה שהכל בסדר", אמר האב, וו ג'ואמינג, "אנחנו לא משוחחים אתה על עניינים משפחתיים".

לא רק הספורטאים היו לכלי בידי המהפכה, אלא גם משפחותיהם. אבל התוצאות שופרו במהירות רבה. במשחקי ברצלונה 1992 ובאטלנטה ב-1996 דורגה סין רביעית בטבלת המדליות (16 מדליות זהב בשתיהן). מאז הצליחה לשפר את מיקומה אחת לארבע שנים, עד שהגיעה לשיא בתזמון משולם. במשחקי בייג'ין 2008 זכו הספורטאים הסינים ב-51 מדליות זהב וב-100 מדליות בסך הכל ודורגו ראשונים בטבלת המדליות (אף שארה"ב זכתה ב-110 מדליות בסך הכל). המהירות שבה הגיעה סין להישג זה מרשימה, בהתחשב בכך שהשיפור בהישגיה היה בתוך דור אחד ושקודם לכן היתה התרבות הספורטיבית ההישגית רחוקה ממנה.

סיפור בידודה של וו מינשיה, הבכי של וו ג'ינגביאו מפני שזכה בכסף בלבד ופציעתו של ליו שיאנג במרוץ המשוכות עוררו ראשיתה של ביקורת פנימית בסין. שלוש הדוגמאות האלה הן רק אפס קצהו של המחיר ששילמו מאות אלפי צעירים, שרבים מהם השקיעו את כל שנות נעוריהם בעבודה מפרכת בתקווה להגשים את חלום ההשתתפות במשחקים האולימפיים ולבסוף מצאו את עצמם מושלכים ככלי אין חפץ בו לאחר שלא עמדו בקריטריונים. בניגוד למדינות אחרות, ששלחו ללונדון עשרות ומאות ספורטאים שלא היה להם סיכוי אפילו להגיע לגמר במקצועם, המשלחת הסינית מנתה 380 ספורטאים, מעט יחסית למספר המדליות שזכתה בהן. הסיסמה הישנה - לא הניצחון הוא העיקר, אלא ההשתתפות - לא תופסת מבחינת הסינים.

רויטרס

סביב המעטים מבין מאות אלפי צעירים שצלחו את כל המכשולים והגיעו למשחקים רוחשות שמועות על זיופי תעודות לידה, על שימוש בחומרים משפרי ביצועים ואפילו על הנדסה גנטית. רק חלק קטן מההאשמות האלה הוכחו, אבל הסינים ערים לכך שבמערב מתייחסים בחשדנות לכל הישג שלהם. כמו שאמר מאמן השחייה האמריקאי הבכיר ג'ון ליאונרד, לאחר שהשחיינית שיוון יה זכתה בזהב ב-200 מטר מעורב וב-400 מטר מעורב, משחה שבו גם קבעה שיא עולמי חדש: "זה מטריד".

לא רק הסינים השתמשו בחומרים אסורים. העמדה הסינית הרשמית, כפי שבאה לביטוי בפרסומיה של סוכנות הידיעות שינחואה, היא שמקורם של החשדות בדעה קדומה של התקשורת המערבית "ובחשש של המערב מפני עלייתה של סין. כל עוד סין התקדמה במדע, בטכנולוגיה ובפיתוח הכלכלי והחברתי, העולם המערבי המציא סיפורים על ‘רמאות' ו'הפרת חוקים בינלאומיים'".

תיאבון

אבל גם הסינים עושים התאמות בשיטות האימונים שלהם. שיוון יה עצמה נשלחה עם שחיינים צעירים אחרים להתאמן באוסטרליה. היחס אליה שם היה שונה מזה שקיבלה בארץ הולדתה, אבל הוא עזר לה לשפר את סגנונה ולהתקדם במהירות. היא מתאמנת בשחייה מאז היתה בת שש. הגננת שלה דיווחה לרשויות שהילדה ניחנה בידיים וברגליים גדולות במיוחד. מאז שיוון שוחה לפחות חמש שעות ביום.

סין גם הציעה למאמנים מהמערב משכורות עתק, כדי לפתות אותם לקדם את ספורטאיה. בשבוע שעבר כתב מאמן בריטי, שלא הזדהה בשמו, בעיתון "גרדיאן", כי "ספורטאים אולימפיים סינים מתאמנים בצורה קשה שלא תיאמן". הוא הסביר כי האימונים הקשים הם הסיבה להצלחתם והכחיש כי סין עושה שימוש בסטרואידים או בכל אמצעי פסול אחר. "מעולם לא ראיתי אתלטים משקיעים כל כך הרבה בשום מקום אחר בעולם", כתב. "יש להם תיאבון בלתי נדלה לעבודה קשה. הם יכולים לשאת כאב רב יותר מעמיתיהם במערב, למשך זמן רב יותר. הם מתחייבים להגיע לכל אימון ונותנים את כל מה שיש להם. הם מאוד גאים במדינתם, אוהבים לייצג את סין וממוקדים בנבחרת".

עם זאת, הוא הודה שהספורט הוא "האפיק היחיד שדרכו הם יכולים להשיג הכנסה כספית. רובם אינם לומדים והספורט פותח להם ולמשפחותיהם דרך לצאת מהמעמד החברתי הנמוך. אם הם נכשלים בשחייה, משפחתם מאבדת יוקרה ומקור פרנסה".

מרבית הספורטאים האמריקאים הם נערי קולג' ממשפחות מעמד ביניים, שהגיעו ללונדון לאחר שסיימו בין שלושת הראשונים בתחרות לאומית בענף הספורט שבו הם מתחרים. כך בוחרת ארה"ב את ספורטאיה מאז התחדשו המשחקים האולימפיים בתקופה המודרנית.

בבריטניה, שלראשונה זה למעלה ממאה שנה דורגה במקום השלישי בטבלת המדליות, ניטש כעת ויכוח ציבורי בשאלה מי מגדל ספורטאים טובים יותר - בתי ספר פרטיים או אלה שמתקיימים ממימון ממשלתי. כולם טופחים לעצמם על השכם למראה נבחרת המדליסטים הרב-גזעית והרב-תרבותית, המשקפת את החברה הבריטית כפי שהיו רוצים לראות אותה.

נראה שבשתי המדינות המערביות לא מסוגלים להבין מהי משמעותה של מדליה לספורטאי סיני. אין פלא שאחרי שהתחרו עוד נותר לאמריקאים, לבריטים ולחברי משלחות אחרות מהמערב כוח לצאת ולבלות. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו