שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המחתרת היהודית: המועדון הסודי של יהודי ניו-יורק

כמה ניו־יורקרים יהודים דתיים צריך כדי להתניע מסיבה מוצלחת? איטה ורדיגר־רות, אורתודוקסית קצת אחרת, החליטה לשלב את אהבותיה הגדולות: מוזיקה טובה, גורמה כשר ואנשים עם ראש פתוח ומחשוף סגור

נטע אלכסנדר
ניו יורק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר
ניו יורק

כשהיא יושבת לצד שולחן עץ עתיק בסלון ביתה רחב הידיים בדיטמס פארק, אחת השכונות היפות ביותר בברוקלין, איטה ורדיגר־רות, בת 30, חוזרת ומבקשת לא לפרסם את הכתובת המדויקת של “ההסתר” ‏(The Hester‏), מועדון לילה־בית קפה־חלל קהילתי שמתקיים אחת לחודש בביתה הפרטי. עשרות האנשים שעומדים ומשוחחים בכניסה לבית ויקטוריאני בן שלוש קומות שצבוע בגוני ירוק בהיר וסגול ‏(“קנינו את המקום מזוג לסביות”, היא מסבירה בחיוך‏) הגיעו ל”הסתר” ביום חמישי שעבר לאחר שהשמועות על המקום עברו מפה לאוזן. אבל כדי להיכנס לאחד האירועים לא מספיק לדעת את הכתובת. כל אחד מעשרות המוזמנים חייב לשלוח מייל לוורדיגר ולקבל ממנה אישור, אחרת הוא עלול להגיע לארץ המובטחת, אבל לא להיכנס בשעריה.

*דף הפייסבוק של "ההסתר"

החשאיות הזאת היא לא הדבר היחיד שמבדיל את “ההסתר” ממאות מקומות הבילוי הליליים בניו יורק. למרות שוורדיגר מציעה לאורחיה ערבים של אלכוהול, אוכל משובח ומוזיקה לתוך הלילה, היא מקפידה שכל היבט ב”הסתר” יעמוד בחוקי ההלכה בניסיון לייסד תרבות פנאי המזוהה עם חיי הפקר חילוניים דווקא עבור קהילה יהודית שומרת מצוות. בהתאם, האוכל הוא חלבי וכשר ‏(“כל האוכל מתבשל במטבח הפרטי שלי, אז קל לי יותר להקפיד על חוקי הכשרות”‏), אין שירת נשים ‏(“אחרי התלבטות ארוכה החלטנו להקפיד על האיסור של ‘קול באשה ערווה’”‏) והאירועים מתקיימים בימי חמישי בערב ולא בסופי שבוע כדי לשמור על קדושת השבת.

הקהל של “ההסתר” מגוון כיאה למועדון לילה באחת הערים הרב־תרבותיות ביותר בעולם. לדברי ורדיגר, “מדובר בעיקר בצעירים יהודים בשנות ה–20 וה–30 לחייהם, למרות שיש גם אנשים מבוגרים ואפילו כמה בני 70 ו–80 שמגיעים באופן קבוע. רובם הם חסידי חב”ד שכמהים לבילוי תרבותי מסיבות מובנות: הם גדלו באמריקה, בתוך תרבות חילונית לגמרי שהם לא יכולים ליהנות ממנה. הרעיון שאפשר ליהנות ממוזיקה ואוכל באותו זמן חדש להם וזה בהחלט מהווה אטרקציה”.

ואכן, הגיוון האנושי באירוע האחרון מעיד על פניה הרבות של הקהילה היהודית בניו יורק. גרג וול, נגן סקסופון שזכה לכינוי “The Jazz Rabbi”, יושב על ספה בהירה באחד משלושת החדרים בקומת הכניסה של הבית, שעל קירותיו תלויים פוסטרים של “אורות הכרך” של צ’רלי צ’פלין לצד תמונות של רבנים ושלט עץ עם הכיתוב “שבת ויום טוב” בעברית. לא רחוק משם יושבים מייקל אורבך, עיתונאי צעיר שכותב למגזין היהודי “Tablet” ורייצ’ל סילברסטיין, צעירה בת 27 שמגיעה ממשפחה חרדית בת שמונה נפשות ומגדירה את עצמה בחיוך כ”אתאיסטית אורתודוקסית”. אלאן ג’יי ספרין, שניגן באחד האירועים הקודמים עם הרכב הפופ היהודי “Stereo Sinai” שמשלב בין טקסטים מהתנ”ך למוזיקה אלקטרונית, מחלק לקבוצת צעירים חובשי כיפה כרטיסי ביקור שכתוב עליהם “We steal lyrics from God”.

בחדר השני, הסמוך לכניסה, דניאל זאנה ‏(29‏), במאי דוקומנטרי שעובד כעת על סדרה על צעירים בברודוויי עבור רשת PBS מעיין בתפריט לצד אשתו ואחותה ומתלבט אם להזמין מנה בשם “מוות למרגריטה” - פיצה אורגנית עם חצילים קלויים, עגבניות, צלפים, גבינת מוצרלה ובזיליקום על בצק מחיטה מלאה - או ללכת דווקא על פיצה עם השם הקליט Jewish Jamaican שכוללת אננס, פלפלים חריפים, תירס, זוקיני, סרדינים, גבינת ריקוטה ופרמזן. מיקי ויינברג, צעיר יליד קליפורניה עם כובע מצחייה שמעדיף להתראיין בעברית ולא באנגלית, מיטיב לנסח את רוח המקום. “אחת הטרגדיות של העולם שלנו, ובעיקר של העולם היהודי, היא הצורך בהגדרות”, הוא אומר וממשיך ללגום גרניטה קפואה של וודקה, אבטיח ורוזמרין. “אני קודם כל בן אדם, ובמקביל אני גם מאוד קשור לזהות היהודית שלי. זה בא לידי ביטוי בשפה, באופן שבו גדלתי ובאינספור דרכים יומיומיות. מקום כמו ‘ההסתר’ מאפשר ליצור שיח בין אנשים מאוד יצירתיים שהיהדות חשובה להם. בגלל שילובים כאלו אני כל כך אוהב את ניו יורק. לא מזמן עשיתי מסיבת גג בלופט שלי בוויליאמסבורג והיו שם חסידי סאטמר לצד בחורות שוודיות היפסטריות. זה הקסם של העיר הזאת”.

הרב גרג וול, שמנגן בהרכב הג’אז המצליח “The New American Quartet” רואה ב”הסתר” המשך ישיר ליהדות המסורתית יותר. “איפה יהודים היו נפגשים בדרך כלל? בבתי כנסת. הבעיה היא שבאמריקה בתי כנסת הפכו למקומות שמגיעים אליהם רק כדי להתפלל וללכת הביתה. תחושת הקהילה הלכה לאיבוד, והנוקשות הזאת לא מתאימה לאנשים צעירים יותר. מקומות כמו ‘ההסתר’ מאפשרים לקבל חוויה תרבותית יהודית מאוד ייחודית ובעיקר מאוד שמחה ומשמחת”.

הבחירה בשם “ההסתר” מבטאת גם היא את התשוקה לשלב בין מסורת דתית לתרבות פופ עכשווית. “יש כמה מקורות לשם הזה”, אומרת ורדיגר, “קודם כל, זה קשור לביטוי ‘הסתר פנים’ ולפסוק ‘והסתרתי פני מהם’ ‏(דברים ל”א‏), שמתייחס לכך ההשגחה העליונה נסתרת מאיתנו, וזהו המבחן האמיתי לאמונה - לדבוק באל גם כשאנחנו לא יכולים להוכיח את קיומו ולא תמיד מבינים את דרכיו. בנוסף, כשביקשתי מאחת מאחיותיי לחשוב על שם עבורי היא סיפרה לי על אשה אמריקאית בשם קייט הסתר, שניהלה פאב בפנסילבניה בסוף המאה ה–19. היא מכרה אלכוהול בניגוד לחוק בתקופת היובש ונהגה לצעוק על לקוחותיה ‘!Speak easy boys’ כדי שלא יהיה רעש והשוטרים לא יפשטו על המקום.

משם נולד הביטוי Speakeasy שמתייחס למוסדות שמוכרים אלכוהול ללא רישיון מהעירייה. הסיבה השלישית והאחרונה היא החיבה שלי לרחוב הסתר בלואר איסט סייד במנהטן, שהפך במאה ה–20 למרכז קהילתי שוקק עבור מאות מהגרים יהודים שברחו לארצות הברית מאירופה”.

"ההסתר"

איטה ורדיגר־רותצילום: דן קינן

קפקא לפעוטות

ריבוי המקורות לשם “ההסתר” מבטא את תפיסת עולמה המורכבת והעשירה של ורדיגר, חסידת חב”ד ואם לשתיים שמגלמת על בשרה את המושג “אורתודוקסי־מודרני” על שלל הסתירות הפנימיות שהוא מכיל. סיפור חייה המפותל הוא דוגמה למורכבות האינסופית של הזהות היהודית בעידן הנוכחי: היא השלישית מבין שבעה אחים ואחיות שנולדו למשפחה חב”דניקית ממלבורן שבאוסטרליה. בחלל הכניסה של “ההסתר” תלויה תמונה של סבה של אביה, הרב זלמן סֶרֶבּריאנסקי, מי שנחשב לאחד ממייסדיה של קהילת חב”ד באוסטרליה, ושל אחיה של , הרב מנחם מנדל פְיוטֵרפאס, שנשלח לארבע שנות גלות במחנה עבודה בסיביר לאחר שהורשע בארגון תפילות וסדרי פסח מחתרתיים בברית המועצות.

“אבא שלי הוא חלק משושלת רבנים מכובדת ומשפיעה, והוא תמיד היה פעיל מאוד בקהילה היהודית במלבורן”, מסבירה ורדיגר. “זו קהילה מאוד מגובשת שבה כולם מכירים את כולם. ההורים שלחו אותי ואת אחיותיי למוסד לנשים שנקרא בית רבקה ולמרות שהייתי נערה מרדנית והשעו אותי הרבה פעמים, לא יכלו ממש להעיף אותי מבית הספר כי סבא של אבי ייסד אותו. איכשהו שרדתי את התקופה הזאת, אבל היה לי ברור שאני רוצה מאוד להתרחק מאוסטרליה ומהמשפחה שלי. הקהילה היתה חמה אבל גם חונקת מאוד, ולמרות שלא היו לי תהיות פילוסופיות לגבי האמונה רציתי מאוד לחקור את העולם שבחוץ”.

במקום לחפש את עצמה בהודו או בדרום אמריקה, עשתה ורדיגר בגיל 18 מה שכל צעירה יהודייה מבית טוב אמורה לעשות - היא נסעה לישראל. היא למדה בישיבה בצפת ואחרי שנה עברה לירושלים. לדבריה, “לחסידות חב”ד יש מערכת יחסים מורכבת עם מדינת ישראל, כך שלא עשיתי את זה מטעמי ציונות. פשוט רציתי לברוח למקום אחר. באופן אירוני למרות שברחתי כי היה לי קשה עם החינוך הדתי וכל המגבלות שהטילו עלי, דווקא בישראל האמונה שלי מאוד התחזקה”.

למרות החוויה החיובית בצפת ובירושלים, אחרי שנתיים, החליטה ורדיגר שהיא צריכה לעזוב את הלימודים במסגרות דתיות לטובת השכלה בתחומי מדעי הרוח והאמנות. “היתה לי סקרנות עצומה ועברתי מנושא לנושא - למדתי פסיכולוגיה והיסטוריה ואחר כך חזרתי למלבורן ולמדתי ציור וצילום. זה היה מעניין, כי הייתי האדם הדתי היחיד בכל השיעורים, כולל כמובן בשיעורים שבהם ציירנו מודלים בעירום. במקרה הזה ממש שמחתי שאני אשה ולא גבר, כי אני חושבת שעבור גבר דתי זה היה קשה עד בלתי אפשרי ללמוד בסיטואציה כזו. לשמחתי ההורים שלי תמיד תמכו בי. אני חושבת שהם גם ידעו שאני לא אתרחק מהדת ולא אצא עם גברים, ושבסופו של דבר אתחתן עם יהודי”.

לרווחתם של הוריה הם לא היו צריכים לחכות יותר מדי: בגיל 22 ורדיגר נסעה לחתונת אחיה בפיטסבורג ובדרך לשם עצרה בניו יורק לכמה ימים, שם היא פגשה את בעלה, חוזר בתשובה יליד פילדפיה בשם מתיו רות, שהכירה לה חברה משותפת. “ההורים שלי הסכימו לקבל אותו למרות שהוא חוזר בתשובה בתנאי אחד: אבא שלי הכריח אותו ללמוד שנה בישיבה אחרי הנישואים. מתיו, שמגיע ממשפחה אמריקאית מהמעמד הבינוני, לא ממש אהב את הרעיון הזה והוא בעיקר שנא את המחשבה שהורי אשתו יצטרכו לשלם עבורו שכר לימוד בישיבה יוקרתית. אבל בסופו של דבר הוא נעתר, ועברנו להתגורר בנחלאות בירושלים במשך שנה”.

צילום: דן קינן

כמו אצל ורדיגר, גם הזהות היהודית של רות מהווה פרשנות עכשווית למסורת. לדבריו, “המשפחה שלי היא מסורתית אבל לא חרדית. בגיל 26, כשהתחתנתי עם איטה, כבר חזרתי בתשובה ובכל זאת לא רציתי לבלות שנה בישראל, אבל בסוף התרציתי”. בשנים האחרונות פירסם רות ארבעה ספרים למתבגרים, וכעת הוא עובד על ספר ילדים בשם “My First Kafka”. “הרעיון הבסיסי הוא לתווך חלק מהסיפורים הקצרים של פרנץ קפקא לקהל צעיר יותר. אחרי ששתי הבנות שלנו נולדו, איטה ואני גילינו שיש מחסור בספרים טובים ומאתגרים לגילים האלו, וזה ניסיון למלא את החלל הזה”.

אתה באמת חושב שסיפור על אדם שמתעורר בתור מקק ונרדף על ידי משפחתו יכול לספק חומר קריאה מתאים לילדים בני ארבע?

“כן. אני חושב שקפקא יכול בהחלט להתאים גם לילדים. אני זוכר שהסופר מוריס סנדק ‏(‘ארץ יצורי הפרא’‏) אמר פעם שמבוגרים תמיד אומרים לו שהספרים שלו מפחידים מדי, אבל ילדים מעולם לא אמרו לו את זה. אני חושב שילדים יכולים להתחבר לתכנים האלו ולקבל מהם המון”. ורדיגר מוסיפה כי “העניין של מתיו בנושא הזה קשור גם ליהדות של קפקא - זה מאפשר לו לדבר על יהדות באופן שונה ומורכב יותר, וזה סוג החיבורים שאנחנו מחפשים כל הזמן”.

הניסיון לחבר בין זהותם הדתית של בני הזוג לבין אורח חייהם הליברלי והיצירתי גרם להם לנדוד מישראל לשיקגו, ומשיקגו לניו יורק בחיפושים אחרי קהילה יהודית שתוכל להיות חמה, מחבקת ופתוחה. “כשעברנו לניו יורק גרנו בהתחלה בקראון הייטס, שכונה מאוד מגוונת עם הרבה חסידי סאטמר ואוכלוסייה גדולה של אפרו־אמריקאים, אבל לא מצאנו שם שום בית כנסת שהתחברנו אליו ויכולנו להרגיש בו כמו בבית”. “כשהייתי בהריון עם בתי הבכורה פרידה־בלה, הלכנו יום אחד ברחוב וראינו תקרית ירי ממש מולנו: מישהו שלף אקדח וירה באדם שישב בתוך מכונית חונה, ואז רץ לעברנו ועקף אותנו. נשארנו בשכונה עוד כמה חודשים אחרי התקרית הזאת, אבל היה ברור אז שנעבור”.

מאז נולדה לזוג בת נוספת, ילתא ‏(“זה שם מהתלמוד”‏), אבל המשפחה הצעירה עדיין לא הצליחה למצוא בית כנסת וקהילה שבהם יוכלו לקחת חלק. אחרי שעברו לבית בן שלוש קומות בחלק ההיסטורי והיפהפה של Ditmas Park בברוקלין, שלחו בני הזוג את בנותיהן לבית ספר אורתודוקסי־מונטסורי בקראון הייטס. כשהוא נשאל איך אפשר לשלב בין שיטת חינוך מונטסורית שדוגלת בבחירה אישית ומציאת “טבעו האמיתי של הילד” לבין חינוך יהודי אורתודוקסי, מסביר רות כי בעיניו אין סתירה בין שתי השיטות. “בגן יש הרבה דגש על אמנות ויצירה, ויש ‘תחנות’ שונות שבכל אחת מהן אפשר ללמוד נושא אחר. הילד בוחר באיזו תחנה הוא רוצה להיות היום. במקביל מלמדים אותם תכנים יהודיים כמו חגים ותפילות, וגם זה נעשה דרך יצירה וביטוי אישי”.

בזמן שבנותיה למדו לצייר ולפסל, ורדיגר עצמה נטשה את הציור והאמנות והחלה לעבוד כמטפלת ומבשלת אצל משפחות יהודיות. “עבדתי אצל משפחה מקסימה והתחלתי לשים לב שאני מאוד נהנית מהאתגר לבשל להם אוכל גורמה כשר ובריא, שמתבסס על מצרכים עונתיים וטריים. הם היו אמידים מאוד ואיפשרו לי להתנסות עם מצרכים יקרים ומעולים, והתוצאה הפתיעה אותי. הבנתי שאפשר לבשל אוכל כשר שהוא גם טעים מאוד וגם בריא. מאז התחלתי לבשל עבור משפחות נוספות ובסוף ייסדתי עסק קטן של קייטרינג כשר שמתבסס על מצרכים אורגניים”.

חוויה קולינרית

ההזמנות זרמו, אבל עם שתי בנות קטנות, ורדיגר הבינה שהיא לא יכולה לעמוד בלחץ של ניהול קייטרינג מביתה. “הצורך לפתוח את ‘ההסתר’ נבע בעצם מכל מיני רעיונות ותובנות שהסתובבתי איתם הרבה זמן: העובדה שלאנשים דתיים אין ממש אפשרות לצאת ולשמוע מוזיקה, הביקוש לאוכל גורמה כשר שהוא אורגני, עונתי וגם לא משמין, וכמובן הצורך למצוא קהילה ושידוך בתוך חיים עירוניים אינטנסיביים ומלאים במחויבויות”.

הרעיון לייסד חלל אירועים קרם עוד וגידים בנובמבר 2011, כמה חודשים אחרי שהמשפחה התמקמה בביתם החדש. “בחרנו בבית הזה כי הקומה התחתונה גדולה מאוד ולמעשה יש כאן שלושה חדרים שיוצרים חלל פתוח שניתן לארח בו עשרות אנשים”, אומרת ורדיגר. “אחרי שעשיתי כמה מסיבות קטנות ואירחתי מסיבת השקה לדיסק שהוציא בן דוד שלי אזרתי אומץ והתחלתי להזמין לכאן זרים”.

“ההסתר” צבר מיד קהל קטן ונאמן, אבל הדחיפה האמיתית שוורדיגר נזקקה לה הגיעה דווקא בעת ביקור קצר בישראל ביוני האחרון כדי להשתתף בוועידה השנתית של “ROI”, קהילה בינלאומית של יזמים יהודים שנוסדה ב–2005 על ידי הפילנתרופית לין שוסטרמן.
“מדי שנה כ–150 מנהיגים יהודים מרחבי העולם נפגשים בישראל לארבעה ימים של דיונים, פאנלים ושיתופי פעולה, ושם היה לי זמן להקדיש מחשבה לקונספט של ‘ההסתר’. בשיחות הראשונות פשוט אמרתי לאנשים שאני עורכת מסיבות לשומרי מצוות פעם בחודש, אבל ככל שקיבלתי יותר תגובות התחלתי להבין את המשמעות העמוקה יותר של יצירת קהילה, שבין השאר יכולה גם לשדך בין צעירים רווקים וגם להוות בית לכל מיני סוגים של יהדות”.

וורדיגר מציעה לאורחיה ערבים של אלכוהול, אוכל משובח ומוזיקה לתוך הלילהצילום: דן קינן

אחד המפגשים המשמעותיים של ורדיגר היה עם מייסדי עונת התרבות הירושלמית, שנתמכת גם היא על ידי קרן שוסטרמן. “סיפרו לי על אירוע בשם ‘פסטיבל בבית’ שבו ניתן לראות הצגות תיאטרון בבתים של אנשים, וזה היה מעורר השראה עבורי. התחלתי לחשוב על האופן שבו חלל פיזי משנה את החוויה שלנו. הרי אם אוכלים ארוחה נהדרת בפארק יפהפה או על חוף הים לאוכל יש טעם אחר מאשר ארוחה זריזה מול המחשב או הטלוויזיה. לכן יש חשיבות אדירה לאפשרות לפתוח את הבית הפרטי שלי ולהזמין זרים לסלון”.

במקביל, פאנלים שעסקו במודלים עסקיים סייעו לוורדיגר לגבש את המודל העסקי של “ההסתר”, המבוסס על “שיטת הכרטיסים”, שבמסגרתה כל אורח יכול לבחור בין כרטיס כניסה ומשקה אלכוהולי אחד בלבד ‏(12 דולר‏), שתייה וארוחה ‏(30 דולר‏) או שני משקאות אלכוהוליים וארוחה ‏(40 דולר‏). השיטה הזאת מאפשרת לאורחים לבחור בין בילוי זול יחסית, לחוויה קולינרית שלמה, אבל גם יקרה יותר.

הרצון לארח כ–80 אנשים בביתה הפרטי של ורדיגר לווה בלא מעט חששות. “באופן כללי הסטטיסטיקה של מסעדות בניו יורק מאוד עגומה, ורובן נכשלות, ולכן החלטתי לא לפתוח מסעדה אלא מועדון חודשי. למעשה ההוצאה הגדולה היחידה שלי בהתחלה היתה כמה עשרות כוסות יין שקניתי באיקאה. לצערי אין לי עדיין מודל עסקי מסודר ואני מנסה להשתפר מאירוע לאירוע”.

היית מגדירה את “ההסתר” כהצלחה כלכלית?

“ברור שאי אפשר להתעשר מזה. לפעמים יש קצת יותר הכנסות ולפעמים קצת יותר הוצאות, אבל בסך הכל זה מאזן את עצמו”.

חופש בעירבון מוגבל

מאז שוורדיגר שבה מישראל לניו יורק “ההסתר” הפך ממועדון לילה לניסיון נועז להקים קהילה דתית ולחבר בין אנשים שומרי מצוות דרך מוזיקה ואוכל. ורדיגר אמנם קיוותה שחבריה ואורחיהם יקפצו לאכול וללגום משקה, אבל היא לא צפתה את כמות התגובות והביקוש ל”מועדון המחתרתי הכי מעניין בעיר”, כפי שהוא כונה במאמר סקירה באתר ההיכרויות היהודי Jdate. “באופן עקרוני יש בבית מקום לכ–80 אנשים, אבל לאירועים האחרונים הגיעו יותר ממאה, ואיכשהו זה גם הפך לסוג של מועדון היכרויות עבור צעירים יהודים”, היא אומרת בגאווה.

ההצלחה המפתיעה הביאה איתה גם תגובות לא צפויות, ובראשן ויכוח סוער בשאלה אם להתיר לנשים לשיר באירועים. לדברי ורדיגר, “באירוע השני שעשינו כאן היו שתי נשים ששרו, ואחת מהן לא היתה יהודייה. בדרך כלל אני מפרסמת את שמות המוזיקאים כמה ימים לפני האירוע, וכשפירסמתי את השמות התחלתי לקבל הרבה מאוד פניות מאנשים שטענו שאני מרחיקה חלק משמעותי מהקהילה בכך שאני מאפשרת לאשה לשיר לפני גברים. במקביל התייעצתי עם אנשים אחרים שהזהירו אותי שאם אני אאסור על שירת נשים יהיו להקות שיחרימו את ‘ההסתר’ ויהיה ציבור אחר שייפגע”.

בסופו של דבר, אחרי התלבטות שוורדיגר מגדירה ”קשה וארוכה במיוחד” היא החליטה שנשים לא ישירו באירועים של “ההסתר”, אבל יוכלו להיות חלק מההרכבים המוזיקליים על הבמה. באחד האירועים האחרונים הופיעה להקה בשם “The Grasshoppers” שכוללת מתופפת, נגנית באס וזמרת. לדברי ורדיגר, “לא רק שהם הסכימו לבוא ולהופיע, הם אפילו שינו את חלק מהשירים שלהם כך שרק הגברים בלהקה ישירו. היכולת הזאת להבין את הרגישות וללכת לקראתנו כדי להופיע מול קהל חדש שלא יכול להיחשף למוזיקה שלהם בדרך כלל מאוד ריגשה אותי”.

את מבינה את האכזבה מכך שדווקא מקום שיוסד ומנוהל על ידי אשה צעירה, אוסר על שירת נשים?

“אני מבינה את הביקורות הללו. בימים לפני ההחלטה הרגשתי שוב כמו מתבגרת בקהילה חסידית שנתונה לרשת מורכבת של לחצים, והיה לי חשוב להיות כנה ונאמנה לעצמי. ידעתי שלא משנה מה אני אחליט - אני לא רוצה להרגיש צבועה. הפתרון שלי הוא לעודד נשים לבוא ולנגן כאן, אבל לא לשיר כאן. אנשים טועים לחשוב שאם רוצים לפעול לפי ההלכה אסור שיהיו נשים על הבמה בכלל, אבל החוקים סבוכים יותר. יש הרבה מורכבויות: אם הן משתמשות במיקרופון או לא, אם הן יהודיות או לא. אני מנסה למצוא את שביל הזהב בתוך הדרישות ההלכתיות”.

את מקפידה על “קוד לבוש” כדי למנוע לבוש חשוף מדי?

“מעולם לא אמרתי לאף אחד איך להתלבש, אבל אני חושבת שכולם מבינים שזה מקום קהילתי־יהודי ולא מסיבת חוף. באופן מעניין מי שרגיש לזה במיוחד הם דווקא האורחים הלא־יהודים, ששואלים אותי אם טי־שירט וג’ינס זה בסדר. כמובן שזה בסדר, עוד לא קרה שלא הכנסנו מישהו בגלל הופעה חשופה מדי. מצד שני לא נאפשר לנשים לרקוד על הבמה בגלל שרבים מהאורחים שלנו מקפידים על אורח חיים דתי והם יחושו לא בנוח”.

את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?

"זה המטבח הפרטי שלי ואני מקפידה תמיד על הלכות הכשרות"צילום: דן קינן

“באופן כללי אני שונאת הגדרות ומנסה להתרחק מהגדרות ספציפיות. מעבר לכך, אני חושבת שגברים ונשים שונים באופן בסיסי, מבחינה אנטומית. אחרי שתי לידות והנקות זה ברור לי לחלוטין שהגוף שלי אומר לי לעשות דברים אחרים מהגוף של בעלי. אפילו אם נניח שיש גם התניות חברתיות, אי אפשר להתעלם מכך שאחרי לידה יש חלב שנוזל מהשדיים שלי ולתינוקת שלי יש רפלקס יניקה. מצד שני אני לא רוצה להיות עקרת בית, ואני בהחלט חושבת שאם גבר ואשה עושים את אותה עבודה, הם חייבים להרוויח אותו דבר. נוח לי עם התפיסה ההלכתית שלגברים ולנשים יש מחויבויות שונות, אבל גם בתוך ההלכה יש לאשה המון חופש לבחור מה לעשות ואיך לחיות את חייה”.

ובכל זאת חונכת שהאחים שלך יכולים להיות רבנים, למשל, והאפשרויות שלך יותר מוגבלות.

“נכון, אני לא יכולה להיות רבי, אבל אני גם לא אוהבת את הנטייה להסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה. יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני כן יכולה לעשות”.

להלכה גם יש עמדה נחרצת מאוד לגבי הומוסקסואליות. האם תסכימי לארח מוזיקאים שחיים מחוץ לארון ב”ההסתר”?

“בוודאי. יש הרבה עוינות בקהילה האורתודוקסית כלפי הומואים ולסביות, וחשוב לי מאוד לאפשר להם לקחת חלק באירועים פה. הבעיה העיקרית של העולם ההלכתי היא שהוא מבוסס על הירככיות, וזה פתח לנידוי של הרבה קבוצות. צריך להבין ש’ההסתר’ הוא קודם כל חלל תרבותי עם מוזיקה ואוכל, לא איזה ריטואל יהודי עתיק. אנחנו לא ננופף כאן תרנגולות מעל לראש של אף אחד ולא נבדוק בכניסה אם אתה נימול או אם אמא שלך יהודייה”.

סודי בהחלט

הפתיחות של ורדיגר מתבטאת גם בהחלטה להכין אוכל בבית פרטי שלא קיבל את הכשר הרבנות. לדבריה, “זה המטבח הפרטי שלי ואני מקפידה תמיד על הלכות הכשרות. מעבר לכך, יש רב שאותו אני שואלת שאלות הלכתיות ספציפיות כשאני מתלבטת מה לעשות. אני מזמינה אנשים דתיים לאכול כאן ויש בכך גם מידה מסוימת של אמון - הם בוטחים בי שאגיש להם אוכל כשר”.

למה בעצם לקיים אירועים רק פעם בחודש?

“כי בכל זאת מדובר בבית הפרטי שלי, ואני שונאת לסלק את הילדות מהבית ליום שלם. מעבר לזה, יש ניסיון לשמור על אופי קהילתי ולכן זה נחמד לבנות קצת ציפייה בין אירוע לאירוע, ולאפשר לאורחים שלנו לתכנן את בואם במשך שבוע או אפילו שבועיים מראש. זה הופך מסתם יציאה לאירוע תרבותי מאוד מיוחד, והתחושה הזאת עלולה ללכת לאיבוד אם יהיו אירועים מדי שבוע”.

מה הסיבה להתעקשות על סודיות, למה לא לפרסם את הכתובת ולאפשר לכל מי שרוצה להגיע?

צילום: דן קינן

“קודם כל זה חייב להיות סודי כי אם יש כאן יותר ממאה אנשים נוצרת בעיה רצינית של צפיפות. מעבר לזה, זו תחושה מאוד ייחודית להיכנס לסלון הפרטי של מישהו ולאכול שם, וקל יותר לייצר אותה בקהילה שנותנת תחושה של ביטחון ושל היכרות, אפילו אם היא שטחית בהתחלה. לכן חשוב לי לאשר מראש כל מייל ולא פשוט לפתוח את הבית לכל אחד”.

מה הפנטזיה שלך לגבי המקום הזה?

“יש לי כמה: להפוך את האורחים שלי לקהילה אמיתית שתוכל לחגוג ביחד חגים ושמחות, לארח מדי פעם אירועים פרטיים כמו חתונות, ולהמשיך להכיר מוזיקה יהודית ומקומית לקהלים חדשים”.

למרות הניסיון של ורדיגר לסיים כל אירוע ב”ההסתר” ב–23:00 כדי להתחשב בשכניה, בחמישי האחרון עדיין גדשו האורחים את הסלון. החום הכבד של אוגוסט הניו־יורקי, הוביל קבוצה של צעירים וצעירות לשבת במרפסת בכניסה לבית, ולאכול את הגלידה הביתית בטעמי ג’ינג’ר־אפרסק ומלון־בזיליקום, שאיטה הכינה בעצמה. ה”New American Quartet” בהנהגתו של הרב וול סיימו לנגן לא מזמן. “את רואה”, הוא אומר בעודו מצביע על שני גברים צעירים חובשי כיפה שמחזיקים קערות חרסינה לבנות עם גלידה, “יש כאן אנשים ברמה מאוד גבוהה. זה לא ממש משנה אם הם יהודים או לא, כולם יכולים ליהנות ממוזיקה ואוכל טוב”.

אלעד נהוראי, צעיר מזוקן בן 27 שכותב על “תרבות פופ יהודית” באתר פופ-חסידי, מצטרף ואומר: “יש לי מעט מאוד אפשרויות בילוי מכיוון שאני מקפיד על האיסור של ‘קול באשה’ וחשוב לי לאכול כשר. מצד שני, אני מכור למוזיקה. אני חושב שהמון חסידי חב”ד צעירים נקרעים בין התשוקה לבטא את עצמם באופן יצירתי והזהות הדתית שלהם, ו’ההסתר’ הוא שביל הזהב עבור אנשים כמונו. זה מקום שבעצם מוכיח שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה”.

netalexander@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ