בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיאוגרפיה של החיים

כמעט חצי מאה לא הקהתה את העלבון. וכך אנחנו מוצאות את עצמנו דנות בפרידה של הגיל השלישי, ובכמיהה להזדמנות נוספת

23תגובות

אני יושבת בשולחן בפינה ומחכה לה. אנחנו מנסות לקבוע את הקפה הזה כבר חודשיים ללא הצלחה, נשבענו שהיום אף אחת לא מבריזה, והיא מאחרת כבר ב–20 דקות. בשולחן לידי יושבות שלוש נשים בשנות ה–50 לחייהן. על השולחן לפניהן פרושים קלסרים, מפות ואטלס, והן מדברות על מבחן, על מה שכבר הספיקו להכין ומה שלא. אני שומעת חלקי שיחה ומבינה שהן שלוש מורות לגיאוגרפיה שהתכנסו בבית קפה באמצע אוגוסט כדי לתכנן את השנה בכיף, והן מתווכחות מה להזמין - את ה”טעים” או את ה”מרזה”, וזו שיושבת עם הפנים אלי נורא רוצה את הטעים.

“חיים רק פעם אחת”, היא אומרת. “צודקת”, אומרת חברתה, “אבל חלקנו חיים רק פעם אחת בדיאטה אינסופית...” הן צוחקות, והשלישית אומרת “תצחקי תצחקי, את יכולה להרשות לעצמך”. והיא צודקת. תומכת ה”טעים” היא תימנייה יפה ודקה, עם עצמות לחיים גבוהות, ומקודם כשעברה לידי בדרכה לשירותים ראיתי שמאחור אפשר בקלות לטעות בה ולחשוב שהיא נערה. הוויכוח מסתיים בהחלטה להזמין גם וגם, “כדי שגם נהנה וגם נרזה!” ושלושתן צוחקות שוב ואז שוקעות שוב בקלסרים, ואני מקווה שאת השמחה הזאת הן מביאות איתן גם לכיתה.

הנה מגיע האס.אם.אס. היא מתנצלת, בלגן, תיכף תגיע. היא לא מהמאחרות ואני מנסה לא לנחש מה תספר לי כשתגיע. למה לפנות מראש מקום בלב לבשורה רעה, הרי אם תגיע ממילא תיקח לעצמה את כל המקום שהיא צריכה.

“קפה או יין?” אני מסמסת לה, והיא עונה “מה קרה, אין קוקאין?” ואני שמחה שלא איבדה את ההומור ומזמינה שתי כוסות יין לבן יבש וקר ואת הקינוח הטעים והמשמין שבחרה שכנתי היפה, ומקווה שהתחמושת תתגלה כמיותרת, או לפחות כנחמה לא באמת הכרחית, כי מה כבר קרה, סתם שבוע מעצבן.

הנה נוחתים מפתחות על השולחן, וטלפון אחריהם, ואז תיק מוטל על אחד הכיסאות מולי, ואז היא עצמה על הכיסא השני. פניה אפורים, שערה מרוט, עיניה אדומות. אני אוהבת אותה נורא. אהבה מלאה ולא מתחשבנת כמו שחברות נשית במיטבה יודעת להיות.

“מזל שהפסקתי לעשן”, היא אומרת. לוקחת לגימה ארוכה מכוס המים ואז עוד אחת, ארוכה גם היא, מהיין. אני נוגעת בידה ומנסה לחשב בראשי כמה שנים אנחנו מכירות. מיליון.

הוריה מתגרשים. הנה מכה מכיוון שלא יכולתי לנחש. אנחנו עסוקות כל כך הרבה יותר בלהיות אמהות מאשר בנות. מדי פעם יוצא לחשוב על הורינו בהקשר של ההורות שלנו עצמנו, ולרוב אנחנו ביקורתיות נורא, אבל לפעמים דווקא מאיר ההווה את העבר בנוגה חמלה מפתיע. אבל שיחה כזו, “אמא ואבא שלי מתגרשים”, יכולה להתרחש בלחש, בין שק”שים וסנדות במחנה קיץ שבין כיתה ח’ ל־ט’. מה הקשר לקיץ הזה, שבתחילתו חיפשנו יחד קייטנות לילדינו שלנו? זה עושה דיסאוריינטציה, מחלת ים מוזרה.

“מה קרה להם?” אני שואלת. “היה ביניהם דיבור שיעברו לדיור מוגן”, היא מספרת. את זה ידעתי. חברתי היא בתם הקטנה, התינוקת. אביה בן 80 ואמה היפה, החריפה, צעירה ממנו ב–12 שנים, בת 68. “ולא הבנתי מה לה ולדיור מוגן”, היא אומרת, “היא הרי לא טיפוס של חוגי ברידג’ וקרמיקה, ושניהם בריאים ופעילים, ועזרה אפשר להביא הביתה אם יצטרכו בהמשך, ואנחנו באים אליהם המון, זה לא שהם לבד... לא הצלחתי להבין את זה”, היא אומרת שוב. “ובעיקר לא חשבתי שאבא שלי בעניין, הוא הרי עדיין הולך למשרד כל יום, אבל אמא שלי התעקשה, ממש ננעלה על זה, אז הם חיפשו”.

אמה סיפרה לה שתוך כדי התהליך הבינה, שמה שהכי משך אותה לחיי הדיור המוגן היה ההזדמנות להיטמע בתוך קהילה ואורחות חיים שיאפשרו לה לבלות כמה שפחות זמן עם בעלה. ככל שהעמיקו את התהליכים הביורוקרטיים מול המוסד היוקרתי שנבחר לאחר אינספור סיורים ובדיקות, ברושורים ודיונים, ככל שהעמיקו במחשבות על הבית שימכרו, החפצים שייפרדו מהם, החיים שהיו עד היום ומה שיהיה הלאה - ככל שערכו את חשבון הנפש המלווה את המעבר למקום שהוא בהגדרתו התחנה האחרונה, כך התחוור לה שמה שהיא רוצה באמת זה לעזוב את בעלה. “מה יש?” שאלה את בתה בהתרסה, “מה קרה? 68 זה לא רגל אחת בקבר. אולי יש לי עוד 20 שנה? אולי 30? עליכם כבר לא צריך לשמור מגירושים, אז בשביל מי אני סובלת? בשבילו?”

היא לא חשבה, אומרת חברתי, שנישואיהם של הוריה הם אידיליה. אבל נראה לה ששניהם שלמים עם העסקה שעשו, ועם השנים היא מבינה שכולם חיים בתוך פשרות, וזו של הוריה נראתה לה לא רעה. אביה הוא איש עשיר שעשה את הונו בעשר אצבעות, בעבודה קשה ובנחישות חסרת פשרות. אמה, שהיתה רק תלמידת תיכון כשהכירה אותו, לקחה על עצמה את עול החיים בזמן שהוא כבש את העולם, בלי לשאול יותר מדי שאלות. “אז לא היו שואלים”, אמרה אמה, “לא כמו היום ששואלים בלי סוף”.

חברתי מספרת שכעסה עליה נורא, שהאשימה את אמה שהיא מבטלת את כל מה שקיבלה ממנו, את חייה הנוחים, הטיולים בעולם שכל כך אהבה, והשמלות שנתפרו למידותיה בפאריס, את העובדה שהעריץ אותה, שאמר תמיד שהיא אהבת חייו היחידה, שאהב אותה ממבט ראשון.

“קישוטים!” צעקה אמה, “קישוטים לקשט את החרא! את יודעת איפה הוא היה כשאחיך נולד?” אחיה של חברתי, הבכור מבין ארבעה, מבוגר ממנה ביותר מעשור. כשהתחילו הצירים התקשרה אמה אל אביה ואמרה לו שיש לה כאבים. הוא היה בתל אביב, ענייני עבודה, והיא בירושלים, בבית. “מה את חושבת שהוא אמר?” אמרה־צעקה אמה, תובעת מבתה את עלבונה המר, “מה גבר נורמלי היה אומר?” חברתי שתקה. “אני בא, נכון? גבר נורמלי היה אומר שהוא בא, נכון? הוא אמר לי, אני שולח את יעקב, הנהג. היה לו נהג כזה נמוך, עם גיבנת כזו ועיניים כאלה קטנות קטנות וטרוטות, אדומות מעייפות. את יעקב הוא שלח לי”.

אז יעקב בא ולקח אותה לבית חולים וישב מחוץ לחדר לידה כל הזמן שהיא היתה בפנים. “ואז, כשאחיך נולד”, המשיכה אמה, “האחות יצאה מחדר לידה ואמרה ‘מי זה אדון בכר?’ ויעקב קם להסביר לה אז היא מיד אמרה ‘מזל טוב, מר בכר, נולד לך בן! אתה יכול ללוות את אשתך מחדר לידה למחלקה’. ויעקב הזה, לב טוב היה לו, ליווה אותי מסכן מחדר לידה למחלקה, נמוך ככה עם העיניים שלו המסכנות.

“ובזה זה לא נגמר, את שומעת? הוא היה צריך לנסוע לאמריקה, אבא שלך. נסיעה חשובה, אני לא אומרת שלא. אבל השותפים שלו מאמריקה, הם שלחו לו מטוס. המטוס היה דבוק לו לתחת, חיכה רק בשבילו שהוא יבוא. הוא לא יכול היה לבוא לראות אותי? הוא נסע ישר מתל אביב לשדה וטס לאמריקה. עד היום זה עושה לי לבכות”, לחשה אמה. “היא בכתה מולי, את מבינה?” אומרת חברתי, ואני מדמיינת את אמה האלגנטית מאבדת כך שליטה וזה באמת בלתי נתפס. אני מוציאה מהתיק טישו ומסמנת למלצר להביא עוד כוס יין. “אז הלכתי לאבא שלי”, היא מספרת. “ומה לא אמרתי לו - שהוא אוטיסט והוא חרא, דברים איומים. אבל אז הוא סיפר לי את הצד שלו”.

היא הקדימה ללדת, שלושה שבועות לפני הזמן, והיו לה צירים קרובים. יעקב הנהג היה בירושלים, קרוב אליה, ולשלוח אותו לקחת אותה היה הפתרון המהיר וההגיוני ביותר מבחינה בריאותית, גם בשבילה וגם בשביל התינוק. ובשנים ההן ממילא לא נתנו לגברים להיכנס לחדר לידה, אז הוא סיים את ענייניו בתל אביב במהירות המקסימלית ונסע להדסה, אלא שהלידה הלכה מהר והוא לא הספיק להגיע כדי ללוות אותה מחדר הלידה למחלקה. כשהגיע בכל זאת ורצה לראות אותה, כבר כעסה עליו כל כך שלא היתה מוכנה לתת לו להיכנס.

המטוס שאמור היה להטיס אותו לאמריקה לא היה מטוס פרטי שהמתין רק לו - מה פתאום מטוס פרטי, למי היה כסף לדברים כאלה - זו היתה טיסה מסחרית שלא ניתן היה לעכב. תזכרי שפעם לא יצאו טיסות לניו יורק כל יום. ובניו יורק חיכה לו מי שהפך להיות הלקוח הכי חשוב שלו והמקור המרכזי להצלחתו, ואותו איש היה צריך לעזוב את ניו יורק ממש למחרת הגעתו של אביה לעיר, ולכן חלון ההזדמנות לפגישה היה צר ומוגבל. אם הוא לא היה מגיע היה מגיע המתחרה שלו, שרק חיכה לרגע כזה. אם היה מפסיד את הפגישה הזאת הם היו מתחרטים חיים שלמים. הוא עמד במסדרון של בית היולדות והתחנן, אבל האחיות אמרו שהיא מסרבת לראות אותו, את יודעת כמה משפיל זה היה? והוא לא יכול היה לחכות שתפויס, ולכן נסע בלי לראות אותה.

“לכי תדעי מה נכון ומה לא”, לוחשת חברתי האהובה, מותשת. כמעט 47 שנים עברו, וסביב העלבון נאספו השנים כמו שרף שהתאבן לענבר, ואין שום סיכוי לעבד אותו עכשיו לכדי זיכרונות אחרים. ובסופו של דבר בין אם האמת אצלה או אצלו, הרי אנשים סולחים על דברים גרועים הרבה יותר, ואם היום נזכרה אמה להעניש אותו על חטא שחטא לה כשהיתה בת 21, כנראה נערמו בדרך עוד כמה דברים שמקשים על הסליחה.

כשאנחנו קמות ללכת מחייכת פתאום חברתי חיוך רחב אל אחת משכנותינו בשולחן ליד, שישבה בגבה אלינו. אשה רחבה וצחקנית שהיתה, מתברר, המטפלת של בתה הבכורה של חברתי. וכך אני מגלה שהן אינן מורות לגיאוגרפיה אלא תלמידות שמתכוננות למבחן הסמכה כדי להיות מדריכות טיולים בחו”ל. ניכר שאף אחת מהן לא ממש ראתה עולם, אבל כשהן מספרות בכמה מילים על המבחן הן מגלגלות על לשונן שמות של מבצרים עתיקים בדרום איטליה, והתימנייה היפה אומרת פתאום: “אני נורא רוצה להוציא ציון טוב במבחן הזה. כל החיים שלי ספונג’ה וטיטולים! עבדתי נורא קשה. מגיע לי עוד סיבוב”. וחברתי מחייכת אליה ואומרת, “בטח שמגיע לך!”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו