בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך ד"ר גוגל הציל את מכונת הכביסה שלי

גם אני, כמו גיבורתי לני פפייפר, אשה עצמאית. גם אני יודעת לשחרר סתימה כשצריך

34תגובות

אי אז בראשית שנות ה–70 התאהבתי, כמו רבים, בלני פפייפר, גיבורת ספרו של היינריך בל. הספר זיכה את בל בפרס נובל ותורגם אז לעברית בשם: “תמונה קבוצתית עם גברת”. לני, אשה בהירת שיער ותכולת עיניים, תושבת קלן, שבל, בתפקיד המספר בספר, מראיין לכאורה 60 אנשים אודותיה, משמשת אותו לתיאור חייהם של האנשים הגרמנים הפשוטים במשך למעלה מ–30 שנה החל משנות ה–30 בגרמניה.

לני הבדיונית הפכה לא רק לסמל לגרמניה האחרת אלא לאחת מהגיבורות הספרותיות המקסימות ביותר. פשוטה אבל עצמאית, צייתנית אבל בועטת במוסכמות, יפהפייה שבעת חניכותה במנזר לומדת מאחת הנזירות שם איך לזהות, באמצעות התבוננות בתוצרים שבאסלה, את אופי התנהגותם המוסרית של האנשים ואילו בסצנה אחרת בלתי נשכחת, בעודה כבר אשה בוגרת ומחוזרת, היא שולחת יד חשופה אל מעמקי האסלה הסתומה ושולפת מתוך ערימת הגועל־נפש שבפנים תפוח נגוס כדי לשחרר את הסתימה.

כמו בבתיהם של רבים מאוד מבני דורי, גרמניה וכמעט כל הקשור בה היו בבחינת מוקצים מחמת מיאוס. הורי וחבריהם היו מתחרים ביניהם במידת השנאה לכל מה שמוצאו מגרמניה, מקפידים להצמיד את ה”יימח שמם” למילה “הגרמנים” ומצהירים השכם וערב את המובן מאליו שהוא: “כף רגלי לעולם לא תדרוך שם”. אחי היה מבהיל אותי בסיפורים על נאצים נמלטים שמתחבאים באזור הצ’ק פוסט ורק מחכים להזדמנות לטפס על ההר כדי להגיע לביתנו ולהשלים את מלאכת ההשמדה. באותה עת היה מעדכן אותי בדבר הכנותיו לקרב ההגנה על הבית שכללו שימוש ב”שברייה” המעוקלת שהסתיר אבא שלי במדף המצעים שבארון הקיר, וגם ניסיונות להשיג רעל סטריכנין בבית המרקחת השכונתי כדי למשוח בו את קצות המחטים שאותן תיכנן לירות באמצעות נשיפה דרך צינור, כפי שקרא באחד מספריה של אגתה כריסטי.

מבחינת התרבות הגרמנית, היא הסתיימה בעיני מורינו והורינו אי שם בימיו של תומאס מאן, למעט כמה יוצאים מן הכלל שהיו ידועים בעמדותיהם האנטי־נאציות כמו ברכט ואריך קסטנר. בתור תולעת ספרים ונודניקית מדופלמת הצלחתי לשכנע את הספרנית בעלת השומה מהספרייה של מועצת הפועלים להשאיל לי את “יסורי ורתר הצעיר” ו”הר הקסמים” כבר בכיתה ג’ ואילו הבנים הבוגרים יותר וגם בני כיתתי, כשהתבגרו, השלימו את חניכותם במכמני התרבות המפוארת בעיקר באמצעות חיבורים כגון “סטאלג” ו”הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ”, שלימים התברר שבכלל לא נכתבו על ידי גרמנים.

כך שאל הספרות הגרמנית של המאה ה–20 התחלתי להתוודע באמת רק לאחר שעזבתי את בית הורי וספרו של בל וגם אלה שתורגמו אחריו היו בעיני תגלית משחררת. בקרב כל ה”יימח שמם” התגלו גם כמה יוצאי דופן בעלי תכונות אנושיות, כישרונות וחולשות - אנשים.

פתאום נודע לי שמלחמת העולם השנייה היתה גם משהו שעבר על הגרמנים, שגם הם נאלצו להמשיך להתקיים בתוך אימי המלחמה והרעב, שגם אצלם התקיימו רגשות אנושיים של אהבה וחמלה וקנאה ושנאה. למשל, לני פפייפר, שבניגוד לכל מה ששמעתי על הגרמנים לא רק שלא שיתפה פעולה עם הנאצים, היא אפילו הסתירה שבוי רוסי, התאהבה בו וילדה לו בן. כבר שנים אני מחכה לכך שהבלונדינית הסודית שבתוכי תצא לאור בדמות לני פפייפר, כי אם כבר בלונדינית, לפחות אחת שגם יודעת לתקן סתימות ויש לה רגליים בעלות שרירי סובך מפותחים כמו של רקדנית ובכלל לא מעניין אותה מה חושבים עליה אחרים. בדיוק כמוני אבל רק להפך או כמו שאומרים בתאילנד, “same same but different”.

הכירו: נרי מקגייוור

והנה, ערב אחד לפני שבועיים הייתי קרובה כפסע למימוש חלומי. זה קרה כשהתברר לי שהכביסה שאני מוציאה ממכונת הכביסה ספוגה במים קרים למרות שהפעלתי את תוכנית ההרתחה הכוללת סחיטה אימתנית. זכרתי שפעם קרה לי דבר דומה וידיד שלי הראה לי איך פותחים ומנקים את הפילטר. פתחתי את הפילטר ואכן מצאתי בתוכו שלושה מטבעות שהשחירו לגמרי ואילו מרפסת השירות, המטבח ופינת האוכל הוצפו בינתיים במים דלוחים. “תנצלי את העובדה שהבית מוצף ותעשי ספונג’ה”, הציעה לי חברתי רותי שבדיוק התקשרה אלי ונבהלה במקצת לשמע נשיפותי הכבדות. שעיתי לעצתה ומרחתי את כל הבית במים עכורים ובינתיים הפעלתי שוב את תוכנית הסחיטה.

שוב התברר שהכביסה אינה סחוטה ואני, עקשנית, פתחתי שוב את הפילטר ואף כי הפעם לא מצאתי בתוכו מאום, שוב הוצפו המרצפות במים אפרפרים. בשלב הזה, רטובה, מזיעה, עד לשד עצמותי, פשטתי את שמלתי ותחבתי גם אותה למכונת הכביסה ובינתיים דילגתי בעירום כמעט מלא בתוך השלולית הלא גנוזה אל המחשב שבסלון המקורר לטמפרטורה של 16 מעלות.

שם, בעוד ריסי מגירים אגלי זיעה על המקלדת, נכנסתי לגוגל והקשתי: “מכונת הכביסה אינה סוחטת”. “האם התכוונת להמכונת כביסה לא סוחטת?” תיקן אותי גוגל ‏(“מה, ואת לא כתבת ישר מכתב להנהלת גוגל כדי לתקן להם את העברית?” שאלה בסרקזם ענת’לה למחרת‏). האמת, העברית המשובשת דווקא הרגיעה אותי כי הרי בעצות מטכנאי מכונות כביסה ולא מבלשנים חובבים חפצי הפעם. “צריך לנקות את הפילטר”, המליצו ששת הראשונים בגוגל ורק השביעי הוסיף ש”ניתן גם לבדוק את צינור יציאת המים של המכונה ולנקות אותו”.

מכיוון שמעודי לא ראיתיו, הסקתי מיד שהצינור מדובר הוא זה שנמצא בחלקה האחורי של המכונה. שוב חזרתי למרפסת השירות. מכונת כביסה מלאה במגבות ספוגות במים היא דבר כבד להפליא, התברר לי, ועתה נדרשו עשר דקות תמימות שבהן נשברו לי גם שתי ציפורניים על מנת לגרור את המכונה מהנישה שאליה נתחבה כך שיתאפשר גם לי להיכנס לתוכה ולתת מבט בצינורות האחוריים. עוד כמה דקות נדרשו לי כדי לפרק את הצנרת ולהסיר את שארית בגדי הספוגים בזיעה ושוב רצתי אל המחשב שבסלון. שם הומלץ לי בגוגל לתחוב חוט ברזל אל תוך הצינורות כדי לנקותם.

“איפה מקגייוור כשצריך אותו?” שאלתי את עצמי והלכתי לנסות לפרק קולב ברזל. כמובן שנחתכתי. הלכתי לסלון כדי לבכות קצת ולייבש את הזיעה ואז החלטתי שאולי עדיף להשתמש בפלסטר. ליד הפלסטרים גיליתי קשת שיער שחורה ודקה. “הנה לך מקגייוור”, מילמלתי לעצמי והלכתי למרפסת כדי לתחוב את הקשת אל תוך הפיתול שבצינורות האחוריים. רק שתיים־שלוש דקות נדרשו לי כדי לדלות את שבריה מתוך הצינורות באמצעות פינצטה ועוד חמש דקות כדי להצליח להרכיב כמעט את כל חלקי הצנרת בחזרה ובאצבע מדממת לחצתי עתה שוב על כפתור הסחיטה.

“תקשיבי”, אמרתי לרותי שהתקשרה כמה דקות לאחר מכן וקירבתי את הטלפון אל מכונת הכביסה, “בחיים שלי לא הייתי גאה כל כך בעצמי, יום אחד אולי אפרוש כנפיים”. מאז, אגב, המכונה סוחטת כמו חיה רעה ולבי מתמלא בגאווה ולא אכפת לי אפילו שעלי להקיף אותה בסמרטוטים יבשים שיספגו את המים הנקיים הבוקעים מחיבורי הצינורות שעדיין מרגישים כנראה בחסרונם של שלושת החלקים שלא הצלחתי למצוא להם מקום מתאים.

יעקב מספר הסיפורים

“את מקבלת הזמנות?” “יש לי סתימה בכיור”, “ועכשיו לכי אל המכונית ופתחי את מכסה המנוע”, כתבו לי חברי הפייסבוק שלי. “גם אני גאה בך” ו”את אלופה”, “תותחית” ועוד כהנה שבחים העתירו עלי חברותי שם, ורק אחד, גבר, שאל אותי כמובן אם “לא יותר פשוט להזמין טכנאי”.

בטח יותר פשוט, אין דבר יותר פשוט מלהזמין טכנאי אבל לגרום לו גם להגיע זה כבר עניין אחר לגמרי, שלא לדבר על לגרום לו גם לתקן את התקלה שבגינה הגיע. ובעיקר כשמדובר ביעקב, איש התיקונים הכללי העובד בשירותו של בעל הדירה שלי. יעקב, אבהיר מיד, דווקא מאוד אוהב לדבר איתי בטלפון ובפרט מאז שהתברר לו שאשתו אינה מבינה אותו, וזאת בניגוד לי שאני ממש עלא כיף־כיפאק וגם אין לי כמעט קמטים ובטן, לדבריו. הוא גם מאוד אוהב לקפוץ לביקורי פתע, לא ביום או אפילו בשבוע שבהם אמר שיגיע, לשתות קפה שחור שהוא מכין לבד כי עם כל הכבוד לי, מושכלת וזה, קפה אני מכינה “ממש חרא”.

גם שלב הדיאגנוזה אינו מעורר התנגדות אצלו, אלה רק התיקונים עצמם שהם קצת בעייתיים משום שאיכשהו, בכל פעם כשהוא כבר מצליח להצטייד בכל החלקים הנחוצים ומבטיח לי שהוא תיכף מגיע בלי נדר ושהוא עושה את כל המאמצים כדי לבוא, נשמה, פוגעים בו אסונות משונים בדרך אלי.

האמת, לולא רציתי שהברז לא יתיז או שהמזגן יפיק גם קור ולא רק רעש, הייתי מחבבת את יעקב משום שאף כי איני אוהבת שמשקרים לי, יש שקרים יצירתיים עד כדי כך שהם חדלים להיות שקרים והופכים למעשה אמנות. בזמנים קדמוניים שבטרם המצאת הדפוס, בחברה המתבססת על תרבות מדוברת, היו אנשים מסתדרים במעגלים מעגלים סביב יעקב שהיה נחשב אז למספר עממי דגול, היינריך בל של האנאלפביתים.

רק נסיבות לידתו וגידולו אשמות בכך שנגזר עליו לעסוק במקצוע שדווקא אליו לבו הכי פחות נמשך וגם כישרונותיו בו מוגבלים ביותר, הוא שנועד לגדולות בחוצלארץ. אבל אחרי שעלה עם משפחתו ארצה למעברה נשלח לעבוד כדי לפרנס את המשפחה בגיל 14, ובמקום להיות סופר הפך לסתם טכנאי שיש לו תירוצים מפה עד קצות תבל מדוע לא לתקן את הדרוש תיקון. ואילו הלני פפייפר הסודית שבתוכי מסרבת להגיח החוצה שוב - הספיקה לה עד מעל לראש הפעם האחרונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו