בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוויד פוסטר וואלאס

הניצחון על הריקבון הקדמוני של הים

קטע מתוך המסה “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”

תגובות

התקרית המסוימת הזאת נכנסה למהדורות החדשות בשיקגו. כמה שבועות לפני שיצאתי בעצמי לשיט התענוגות, ביצע נער בן 16 קפיצת ברודי ‏(1‏) מן הסיפון העליון של מגה־אונייה - נדמה לי שמאונייה של “קרניבל” או של “קריסטל” - התאבדות. גרסת החדשות סיפרה על אהבה נכזבת של מתבגר, רומן הפלגה שהשתבש וכו’. אני חושב שחלק מהעניין היה משהו אחר, משהו שאין שום מצב שסיפור חדשותי אמיתי יוכל לכסות.

בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא־נשוא. כמו רוב הדברים העצובים ללא־נשוא, נדמה שהגורמים לו חמקמקים ומורכבים להפליא ותוצאתו פשוטה: על סיפון הנדיר - בעיקר בלילה, כשהכיף המובנה פסק וכל החיזוקים ורעשי העליצות נדמו - הרגשתי ייאוש. המילה נשחקה מרוב שימוש ונעשתה נדושה, ייאוש, אבל זו מילה רצינית ואני משתמש בה ברצינות. בשבילי היא מציינת תערובת פשוטה - כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות. אולי התחושה הזאת קרובה למה שאנשים מכנים אימה או חרדה. אבל היא לא זהה לדברים האלה, לא לגמרי. היא דומה יותר לרצון למות כדי לברוח מההרגשה הקשה מנשוא שבה אני נהיה מודע לכך שאני קטן וחלש ואנוכי ובלי כל צל של ספק הולך למות. היא הרצון לקפוץ לים.

האי הרחוק ביותר: על דוויד פוסטר וואלאס

גטי אימג`ס

אני צופה שהעורך יחתוך את זה, אבל אני חש צורך לתת קצת רקע. אני, שעד השיט הזה מעולם לא הפלגתי באוקיינוס, תמיד קישרתי את האוקיינוס עם אימה ומוות. כשהייתי ילד נהגתי לשנן נתונים על אירועים קטלניים הקשורים בכרישים. לא סתם תקיפות. אירועים קטלניים. קטילתו של אלברט קוגלר ליד בייקר ביץ’, קליפורניה, ב–1959 ‏(כריש לבן ענק‏). הסעודה שערכו הכרישים במפגש עם סיירת הקרב אינדיאנפוליס סמוך לפיליפינים ב–1945 ‏(מינים שונים, המומחים משערים שבעיקר כרישי נמר וכרישים כחולים‏);‏(2‏) סדרת האירועים ב–1916 באזור מאטאואן/ספרינג ליק, ניו ג’רזי, שבה נקבע מספר הקורבנות הגבוה ביותר שיוחס אי פעם לכריש אחד ‏(שוב לבן ענק; הפעם הם לכדו עמלץ לבן במפרץ רייריטן, ניו ג’רזי, ומצאו בקיבתו חלקי גוף אדם ‏(אני יודע אילו חלקים, ושל מי‏)‏). כתלמיד יצא לי לכתוב שלושה חיבורים נפרדים על חלק “הניצול” ב”מובי דיק”, הפרק שבו פיפ, נער הסיפון, נופל לים ודעתו נטרפת עליו מן המרחב העצום והריק שהוא מוצא את עצמו צף בתוכו. וכעת, כשאני מלמד בבית ספר, אני תמיד מלמד את “הסירה הפתוחה”, הסיפור המחריד מאת קריין, וחוטף קריזה כשהילדים חושבים שהסיפור משעמם או רואים בו סיפור הרפתקאות קליל; אני רוצה שירגישו אותה אימה חודרת עצמות מן האוקייני שאני עצמי תמיד הרגשתי, את תחושת האוקיינוס כנאדה קמאי, תהומי, המאוכלס ביצורים מקרקרים, חדי שיניים, שמתרוממים לעומתך בקצב של נפילת נוצה. בכל אופן, מכאן פטיש הכרישים האטביסטי, שאני חייב להתוודות שלאחר שהודחק תקופה ארוכה חזר ביתר שאת בשיט התענוגות הזה,‏(3‏) ושעשיתי עניין כזה גדול מהסנפיר הגבי ‏(האפשרי‏) היחיד שראיתי מעבר למעקה הימני של האונייה, עד ששכניי לשולחן מס’ 64 בארוחת־הערב נאלצו לבסוף להגיד לי, בעדינות ככל האפשר, שאשתוק כבר בעניין הסנפיר.

 

לדעתי אין זה מקרה ששיטי תענוגות 7לק ‏(7 לילות בקריביים‏) מושכים בעיקר אנשים מקשישים. איני מתכוון לזקנים מופלגים אלא לבני 50 פלוס, שהמוות בשבילם כבר אינו מושג מופשט. רוב הגופים החשופים שיכולת לראות ברחבי הנדיר בשעות היום היו בשלבים שונים של התפוררות. והאוקיינוס עצמו ‏(שלטעמי היה מלוח כמו הגיהנום, בדרגת מליחות של נוזל גרגור להרגעת כאב גרון, ושהרסס שלו מאכל כל כך שאצטרך כנראה להחליף את אחד מצירי הרקה במשקפיים שלי‏), כך התברר, הוא ביסודו של דבר מנוע אחד עצום של ריקבון. מי ים מאכלים כלי שיט במהירות מדהימה - מעלים בהם חלודה, מקלפים צבע, מסירים לכה, מעמעמים ברק, מכסים גופי אוניות בבלוטי־ים ובגושי אצות ובנזלת ימית קלושה המצויה בכל מקום ונראית כמו המוות בהתגלמותו. ראינו כמה זוועות אמיתיות עוגנות בנמל, ספינות מקומיות שנראו כאילו טבלו אותן בתערובת של חומצה וחרא, מרוחות בשכבת חלודה וריר, שהנוזל שבתוכו הן צפות הוא שהשחית אותן.

לא כך אוניות המגה־קווים. אין זה מקרה שכולן לבנות ונקיות כל כך, שכן הן נועדו בבירור לייצג את הניצחון הקלוויניסטי של ההון והתיעוש על פעולת הריקבון הקדמונית של הים. על הנדיר היה גדוד שלם של בחורים קטנים, צנומים ומגוידים מן העולם השלישי שהסתובבו באונייה בסרבלים כחולים וסרקו אותה כדי למצוא ריקבון ולהתגבר עליו. הסופר פרנק קונרוי, שמסת־פרסומת קטנה ומשונה מפרי עטו מופיעה בפתח חוברת ה7לק מטעם חברת “סלבריטי”, מספר איך “הניסיון למצוא פיסת משטח מבריק שהתעמעמה, מעקה סדוק, כתם על סיפון העץ, כבל רפוי או כל דבר אחר שאינו לגמרי טיפ־טופ הפך לאתגר אישי שלי. בסופו של דבר, לקראת סוף הטיול, מצאתי כנן‏(4‏) עם כתם חלודה בגודל חצי־דולר בצד הפונה לים. שמחתי על גילוי הפגם הקטן הזה הופרעה, בעודי עומד שם, על ידי איש צוות שהגיע עם רולר ודלי של צבע לבן. צפיתי בו כשכיסה את המנוף כולו בשכבת צבע טרי והסתלק במנוד ראש”.

העניין הוא כזה: חופשה היא הפוגה באי־נעימות, ומאחר שמודעות למוות ולריקבון אינם נעימים, אפשר היה לתהות על כך שהחופשה החלומית האולטימטיבית של אמריקאים כרוכה דווקא בהטלתם לתוך מנוע קמאי אדיר של מוות וריקבון. אבל בשיט תענוגות 7לק מעודדים אותנו במיומנות לפתח פנטזיות שונות של ניצחון על מוות וריקבון כאלה בדיוק. דרך אחת “לנצח” היא באמצעות משטר קשוח של שיפור עצמי; והתחזוקה האמפטמינית של הנדיר על ידי אנשי הצוות היא אנלוגיה בוטה לייפוי אישי: דיאטה, התעמלות, תוספי מגה־ויטמינים, ניתוחים קוסמטיים, סמינרים לניהול זמן של חברת “פרנקלין קווסט” וכו’.
אבל יש גם מוצא נוסף ביחס למוות. לא ייפוי, אלא פיתוי. לא עבודה מאומצת, אלא משחק מאומץ. הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי־פוסקות של ה7לק, האדרנלין, הריגוש, הגירוי. כל אלה גורמים לך להרגיש תוסס, חי. הם גורמים לך להרגיש שקיומך אינו מוטל בספק. ‏(5‏) אופציית המשחק המאומץ מבטיחה לאו־דווקא התעלות מעל אימת המוות, אלא לכל היותר את החרשתה: “כשאתה מבלה וצוחק עם החברים שלך ‏(6‏) בטרקלין אחרי ארוחת הערב, אתה מציץ בשעון ומעיר שעוד מעט תתחיל ההופעה... כשהמסך יורד אחרי תשואות הקהל, נושא השיחה בין בני לווייתך ‏(7‏) הוא ‘מה עכשיו?’ אולי ביקור בקזינו או קצת ריקודים בדיסקו? אולי כוסית שקטה בפיאנו־בר או טיול על הסיפון לאור הכוכבים? אחרי דיון באופציות השונות כולם מסכימים: ‘גם וגם וגם!’”

דנטה זה לא, אבל למרות זאת חוברת ה7לק מטעם “סלבריטי קרוזס” היא חתיכת פרסומת עוצמתית ומחוכמת. החוברת היא בגודל מגזין, כבדה ומבריקה, מעוצבת יפה, הטקסט מאוזן בתצלומים באיכות אמנותית המציגים את פניהם השזופות של זוגות ‏(8‏) משכבת העלית, המקובעות במעין העוויה פעורת־פה של הנאה. כל המגה־קווים מנפיקים חוברות, ובעיקרון ניתן להחליפן זו בזו. החלק האמצעי של החוברות מפרט את החבילות השונות והמסלולים השונים. 7לק בסיסי יוצא למערב הקריביים ‏(ג’מייקה, גרנד קיימן, קוסומל‏) או למזרח הקריביים ‏(פוארטו ריקו, איי הבתולה‏), או למשהו שנקרא “עומק הקריביים” ‏(מרטיניק, ברבדוס, מיירו‏). יש גם “חבילות קריביים אולטימטיביות” של 10 או 11 לילות, שמגיעות כמעט לכל קו־חוף אקזוטי בין מיאמי לתעלת פנמה. הנוסח הסטנדרטי שמופיע לקראת סוף החוברות תמיד מפרט מחירים, ‏(9‏) ענייני דרכונים, נוהלי מכס, אזהרות.

אבל החלק הראשון של החוברות האלה הוא זה שבאמת תופס אותך, התצלומים וההמלצות המצוטטות באותיות מוטות מ”פודור קרוזס” ומ”ברליץ”, המיזנסצנות החלומיות והפרוזה המתפעמת. החוברת של “סלבריטי”, היא באופן מיוחד, נועדה להזיל ריר בכמויות. יש בה אמרות קטנות שמודפסות באופסט, במסגרות זהב, שאומרות דברים כמו ההתענגות באה בקלות, וגם ההירגעות נעשית טבע שני, או המתח הוא זיכרון רחוק. וההבטחות האלה מצביעות על הסוג השלישי של ההתעלות־מעל־האימה־והמוות שהנדיר מציעה, התעלות שאינה דורשת לא עבודה ולא משחק, השידול שהוא המקל והגזר האמיתיים של ה7לק.

----------------------------------------------------------------------------

1. המתרגמת: כינוי לפעלול נועז, על שמו של סטיב ברודי, שב–1885 התרברב שיצליח לקפוץ מגשר ברוקלין. ברודי נשאר בחיים.

2. אני כותב זאת מן הזיכרון. איני זקוק לספר. אני עדיין יכול לנקוב בשמו של כל אחד מנספי אינדיאנפוליס שזכה לתיעוד, כולל כמה מספרים אישיים וערי מגורים ‏(מאות גברים נספו, 80 קוטלגו כ”פגיעת כריש”, 7–10 באוגוסט 1945; זמן קצר קודם לכן פרקה אינדיאנפוליס באי טיניאן את פצצת “ליטל בוי”, שבהמשך הוטלה על הירושימה, כפי שמציינים חובבי האירוניה. רוברט שו בתפקיד קווינט שיחזר את האירוע כולו בסרט “מלתעות” מ–1975, סרט שהיה לי, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מעין פורנו־פטישיסטי בגיל 13‏).

3. ועלי להתוודות שממש בערב הראשון של ה7לק על הנדיר שאלתי את הצוות של מסעדת חמשת הכוכבים קאראוול אם יש אפשרות לקבל דלי של נטפי שומן ונוזלים מהבשר של ארוחת הערב כדי שאוכל להטילם מעבר למעקה הסיפון העליון כפיתיון לכרישים, ושהבקשה הזאת נתפסה אצל כולם, מרב־המלצרים ומטה, כמטרידה ואולי אפילו מופרעת והתבררה כצעד מוטעה מאוד מבחינה עיתונאית, וזאת משום שאני כמעט בטוח שרב־המלצרים מסר את פיסת המידע המטרידה הזאת למר דרמטיטיס ושזו היתה סיבה רצינית לכך שנמנעה ממני גישה לדברים כמו מטבח האונייה, מה שגרע מרוחב היריעה החושי של מאמר זה ‏(הבקשה הזאת גם חשפה את התפיסה הלקויה שהיתה לי בנוגע לעצם גודלה של הנדיר: 12 סיפונים ו–50 מטרים גובה. עד שהיו פוגעים במים, נטפי השומן ונוזלי הבשר היו מתמוססים לכדי מי־קולון אדמדמים קלושים, שריכוז הדם שבהם לא היה בו כדי למשוך או להלהיב כריש רציני, שהסנפיר שלו, מגובה כזה, ממילא היה נראה בוודאי כמו נעץ‏).

4. ‏(ככל הנראה מעין הרמה ימית, כמו גלגלת על סטרואידים‏)

5. על כל סיפון, בכל מעלית או צומת של הנדיר, מוצגים מאות - פשוטו כמשמעו - מפות של האונייה בחתכי רוחב, שעל כל אחת מהן נקודה אדומה ולידה כיתוב אתה נמצא כאן - ודי מהר אתה מבין שהשלטים האלה מוצגים לאו־דווקא לצורך התמצאות אלא כאיזשהו חיזוק משונה.

6. הכיתוב בחוברות מאזכר ללא הרף את ה”חברים”; העובדה שאיש מן הנוסעים לא נשאר לבדו אף לרגע היא חלק מאותה הבטחה למפלט מפני אימת המוות.

7. מה אמרתי לכם?

8. בחוברת הזאת תמיד מופיעים זוגות, ואפילו בתמונות קבוצתיות - אלה תמיד קבוצות של זוגות. לא הצלחתי להשיג שום חוברת של שיט פנויים־פנויות, אבל המחשבות מתגלגלות. במוצ”ש הראשון היה “מפגש פו”פ” ‏(כך במקור‏) על הנדיר, שהתקיים בסקורפיו דיסקו של סיפון 8, ואחרי שעה של היפנוזה עצמית ותרגילי נשימה התעשתי והלכתי אליו, אבל אפילו המפגש הזה היה מורכב מ–75% זוגות קבועים, ובקרב חבורת הפנויים־פנויות שלנו, המעטים מבינינו שהיו מתחת לגיל 70, נניח, נראו כולם קודרים ותחת היפנוזה־עצמית, וכל העסק היה כזה שממש בא לך לחתוך את הוורידים, ואני התחפפתי אחרי חצי־שעה כי עמדו להקרין בטלוויזיה את “פארק היורה” באותו ערב, ולא הספקתי עדיין להסתכל בכל לוח השידורים ולראות ש”פארק היורה” יוקרן כמה עשרות פעמים במהלך השבוע.

9. בין 2,500 דולר ל–4,000 דולר לערך במגה־אוניות של שוק ההמונים, כמו הנדיר, אלא אם כן אתם רוצים סוויטה נשיאותית עם צוהר, בר משקאות מצויד, מאוורר כפות־דקל אוטומטי וכו’, מה שמכפיל את המחיר.


2.

שמו של המלצר של שולחן 64, כפי שכבר ציינתי, הוא טיבור. בלב אני מכנה אותו הטיבסטר אבל אף פעם לא בקול רם. טיבור פירק למעני את הארטישוקים ואת הלובסטרים ולימד אותי שעשוי־טוב־טוב־על־האש אינה דרגת הבישול היחידה שבה בשר ערב לחך. אני מרגיש שדי נקשרנו. הוא בן 35, גובהו בערך מטר ו–60 והוא שמנמן, ותנועותיו ניחנות בחסכנות הציפורית האופיינית לגברים קטנים, שמנמנים וחינניים. באשר לתפריט, טיבור מייעץ וממליץ אך לעולם לא באותה יוהרה שתמיד משניאה עלי את המלצרים הגסטרו־פדנטיים במסעדות יוקרה. טיבור תמיד נוכח בלי להיות מעושה או כפייתי; הוא טוב וחם וכיפי. אני אוהב אותו, אפשר להגיד. עיר מגוריו היא בודפשט ויש לו תואר מתקדם בניהול מסעדות מאוניברסיטה הונגרית שאת שמה לא ניתן לבטא. אשתו שם בבית בהריון עם ילדם הראשון. הוא המלצר הראשי בשולחנות 64–67 בכל שלוש הארוחות. הוא יכול לשאת שלושה מגשים ביד יציבה ולעולם אינו נראה לחוץ או מתוח כפי שנראים רוב המלצרים הרב־שולחניים. הוא נראה כמי שאכפת לו. פניו עגולות ומחודדות גם יחד, וורדרדות. הטוקסידו שלו לא מתקמט אף פעם. ידיו רכות וורודות, ועור מפרק האגודל שלו אינו מקומט, כמו מפרק האגודל של ילד קטן.

נשות שולחן 64 השוו את מראהו החמוד של טיבור לכפתור. אבל למדתי לא להניח למראה החמוד שלו לשטות בי. טיבור הוא מקצוען. מחויבותו לשמש דוגמה אישית למחויבות הפנאטית של הנדיר למצוינות היא הדבר האחד שביחס אליו הוא לא מפגין שום חוש הומור. אם תעשה איתו צחוק בתחום הזה הוא יחוש כאב ולא יעשה שום מאמץ להסתיר זאת. ראו למשל את הערב השני, יום ראשון, בארוחת הערב: טיבור סבב סביב השולחן ושאל כל אחד מאיתנו איך היתה המנה העיקרית, וכולנו התייחסנו לכך כאל אחת מאותן שאלות סתמיות של מלצרים וכולנו חייכנו בסתמיות ובלענו את מה שבפינו ואמרנו בסדר, בסדר - וטיבור נעצר לבסוף והביט בנו בהבעה כאובה ושינה קלות את גון הקול שלו כדי שיהיה ברור שהוא פונה אל השולחן כולו: “בבקשה. אני שואל כל אחד: יש מצוין? בבקשה. אם יש מצוין, אתם להגיד ואני שמח. אם לא יש מצוין, בבקשה: לא להגיד מצוין. תנו לי לתקן. בבקשה”. לא היו כל יוהרה או נוקדנות בפנייתו אלינו. הוא פשוט התכוון לכל מילה. הבעת פניו לבשה עירום־תינוקות, ושמענו אותו, ושום דבר לא היה עוד סתמי.

וויטק הזכור לטוב, הפולני הממושקף גבה הקומה, בן 22 ומתנשא לגובה שני מטרים לפחות, עוזר המלצר של שולחן 64 - הממונה על מים, אספקת לחם וסילוק פירורים ומשתמש במטחנה ענקית כדי לזרות פלפל פחות או יותר על כל דבר שאינך רוכן קדימה מעליו ומסתיר אותו בפלג גופך העליון - וויטק הזכור לטוב עובד אך ורק עם טיבור, ויש להם מחול מינואט מסובך של שירות שהכוריאוגרפיה שלו מחושבת עד לפירואט האחרון, והם משוחחים זה עם זה בשקט בגרמנית פידג’ין בגרסה סלאבית שאפשר לראות שהתפתחה מתוך אינספור דיונים מקצועיים שקטים; ואפשר לראות שוויטק מעריץ את טיבור ממש כמונו.

הבוקר הטיבסטר עונב עניבת פרפר אדומה ומדיף ריח דק של שמן אלגום. המחזור הראשון של ארוחת הבוקר הוא הזמן הטוב ביותר להיות בסביבתו, שכן אז הוא אינו עסוק מאוד ואפשר לפתוח איתו בשיחה קלה בלי שייראה סובל על שהוא מזניח את חובותיו. הוא לא יודע שאני נמצא על הנדיר כפסאודו־עיתונאי. איני יודע בדיוק למה לא סיפרתי לו - איכשהו אני חושב שזה היה עלול להקשות עליו. בזמן השיחה במחזור הראשון של ארוחת הבוקר אני אף פעם לא שואל אותו על “סלבריטי קרוזס” או על הנדיר,‏(1‏) לא מתוך כבוד לצווים המושתנים של מר דרמטיטיס אלא משום שאני מרגיש שהייתי פשוט מת אילו טיבור היה מסתבך בגללי.

השאיפה של טיבור היא לחזור יום אחד לבודפשט‏(2‏) לתמיד, ובחסכונות מן הנדיר לפתוח מעין בית קפה מטיפוס עיתונים־וברט, עם שולחנות על המדרכה, שמתמחה במשהו שנקרא מרק דובדבנים. בהתחשב בכך, בעוד יומיים בפורט לודרדייל אני עומד להעניק לטיבסטר תשר גדול בהרבה משלושת הדולרים המומלצים ליום,‏(3‏) ולאזן את ההוצאה הכללית בתשר נמוך באופן רדיקלי הן לרב־המלצרים המאיים נטול השפתיים והן למלצר היינות הציילוני שלנו, המצמרר בחלקלקותו, שהשולחן שלנו העניק לו פה אחד את התואר “נשר הקטיפה”.

----------------------------------------------------------------------------

1. ‏(פרט לתיאורים מדויקים של כל מיני סנפירי־גב שראה‏)

2. ‏(את ה”־פשט” של השם הוא מבטא “־פרשט”‏)

3. יומון הנדיר מאמש מדווח על ענייני התשר ונותן “המלצות” מלאות טקט על הסכומים המקובלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו