בוקר טוב מר אקלנד

זה לא הוגן להשוות בין חינוך פרטי בסינגפור לחינוך ציבורי בישראל, אבל מותר לחלום

מיקה אלמוג - צרובה
מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיקה אלמוג - צרובה
מיקה אלמוג

אני עומדת מול המדף ומתלבטת אם לקנות את קופסת העפרונות הפשוטה, שני שקלים לחפיסה של 12 עפרונות, או את העפרונות הארגונומיים־אורתופדיים, שבעה שקלים לחפיסה של 12 עפרונות. יותר מפי שלושה. כמה עפרונות נצטרך בכיתה ב’? כמה נזק יעשו ליד הקטנה העפרונות הפשוטים, וכמה יגנו עליה המשוכללים? וכמה טוב היה לו דילמת כלי כתיבה היתה ניצבת מחודדת בראש רשימת הדאגות. אני שמה בסלסילה גם את העפרונות המשוכללים וגם את הפשוטים, דוחה את ההחלטה לרגע האמת בקופה. הגדולה ואני ממשיכות באיסוף הציוד, ובעודי מושיטה יד להוריד מהמדף את הקלסר הסגול שקוסם לה, אני נזכרת בערגה בשנה האחת שחקוקה בי כהוכחה לכל מה שבית ספר יכול להיות. במשך שנה למדתי בבית הספר הבינלאומי בסינגפור, במסגרת שליחות שאליה נסעה משפחתי, וכיתה ד’ היתה שנת הלימודים המאושרת בחיי.

בזכות מה? בבתי הספר הציבוריים הסינגפוריים למדו אז בעיקר במנדרינית, ולכן האופציה היחידה לילדי זרים היתה בתי ספר פרטיים. בית הספר הבינלאומי לא היה מרשים כמו האמריקאי, שהיתה בו בריכת שחייה חצי אולימפית ומסדרונות רחבים - אי של ארצות הברית באמצע סינגפור, מושלם ומנותק. הבינלאומי שכן בבניין צנוע עם כיתות קטנות, והחצר שלו היתה צמודה לבית ספר סינגפורי. ההפסקות שלנו ושל שכנינו לא תמיד חפפו, ולעתים כששיחקנו בחצר היינו שומעים אותם לומדים בשיטת השינון: המורה אומר בקול משפט ארוך במנדרינית, וכל הילדים חוזרים על דבריו, וחוזר חלילה. בית הספר הבינלאומי היה אורח סקרן באי הטרופי, ואני הרגשתי בו מיד בבית, עם מתאו האיטלקי, סאקורה היפנית, פיטר האוסטרלי, רוזאנה הספרדייה. היינו 12 ילדים בכיתה ד’, וכמעט לא היו שניים מאותה מדינה. לא היה ניסיון להפוך את בית הספר לכור היתוך, נהפוך הוא, רב־תרבותיות היתה גולת הכותרת. תמונות מכל העולם והסברים על צורות חיים שונות קישטו את הקירות, והיום החגיגי ביותר בשנה היה יום האומות המאוחדות, שבו מלאה החצר דוכני מאכלים מסורתיים, מוזיקה ולבוש אתני ‏(סנדלים תנ”כיים, כובע טמבל וגלבייה, כמובן‏).

היו גבולות וקודים התנהגותיים ברורים: למורים ולמורות קראנו “מר גרין” ו”גברת האריס”, אלימות מכל סוג שהוא נענשה בחומרה, ואסור היה לחרוג מהתלבושת האחידה: מכנסיים מחויטים בצבע בורדו לבנים, חצאית מחויטת באותו גוון לבנות, וחולצות פולו לבנות עם סמל בית הספר לכולנו, בתוך המכנסיים. גם לשיעורי ספורט היו לנו בגדים אחידים בצבעי בית הספר. למרות הפורמליות, האווירה היתה אינטימית ומשוחררת. למדנו ביחד אבל קצב ההתקדמות היה אישי. רוזאנה עברה כבר באמצע כיתה ד’ לחומרי מתמטיקה של כיתה ה’, בעוד אני, שמספרים מעולם לא היו הצד החזק שלי, התעכבתי וזכיתי ליותר עזרה. היתה פינת קריאה עם ספרים, שטיח וכריות, ומי שסיים לעבוד העביר את שארית השיעור בקריאה. עשינו המון יצירה מורכבת ומאתגרת, ועבדנו ביחד - פרויקט שבו כל כיתה ציירה את עצמה מתחת למים, בגודל אמיתי ‏(פרסנו גלילי נייר במסדרונות, נשכבנו עליהם וציירנו זה את זה‏) הפך את כל קירותיו הפנימיים של בית הספר לאקווריום אנושי.

אבל מעל כל אלה עמד מר אקלנד. מר אקלנד היה המורה שלנו, אוסטרלי, בן 24 בסך הכל. הוא הקשיב לנו, הצחיק אותנו, דיבר איתנו בגובה העיניים. היתה לו סקרנות טבעית: הוא רצה לשמוע על חיינו וסיפר לנו על חייו. הוא היה נשוי לאשה סינגפורית, גננת, והם ציפו לילד ראשון. הוא סיפר לנו על ההריון, על החיפוש אחר שם שיאהבו גם בני המשפחה האוסטרלים וגם אלה הסינגפורים, ואחרי שאשתו ילדה סיפר לנו איך ירדו לה המים באמצע שיעור ריתמיקה בגן וכל הילדים חשבו שברח לה פיפי במכנסיים.

בתחילת כל שבוע היה בונה עם כל אחד מאיתנו תוכנית אישית לשבוע הקרוב, ומחתים אותנו על הסכם עבודה, כך שכל תלמיד ותלמידה היו מחויבים אישית לעבודה שאותה יעשו במשך השבוע. בבית הספר היה יום לימודים ארוך וארוחת צהריים חמה שהכינה גב’ טאן, שהיתה - כראוי למבשלת - שמנה, קשוחה ונדיבה. מר אקלנד, ששמע ממני שבביתי אוכלים כשר, ליווה אותי לקפטריה וסקר איתי את התפריט השבועי, מברר בדיוק מה מותר ומה אסור, מתאר כל מנה, ומשמיע קולות של חזירים ופרות כדי לוודא שהכל ברור. כשהרגיש שהבין את העקרונות, אמר “אני יודע!” וקרא לילדה מכיתה ה’, שאיתה אוכל להתייעץ במידת הצורך. “תכירי”, אמר, “זו אמל, מלבנון. ידעת שגם באיסלאם אסור לאכול חזיר?”

הוא לקח אותנו לסיורים בגנים הבוטניים, במוזיאון המדע, ואפילו לקמפינג. אהבתי את מר אקלנד אהבת נפש, וכמוני כל הילדים בכיתה, וגם הוריהם.

בית הספר היה מקור לכל כך הרבה אושר, שאפילו כשהייתי חולה הייתי רבה עם הורי כדי לא להפסיד ולו יום בודד. בכיתה ה’ חזרנו ארצה, וכשהיה לי חום שמחתי להישאר בבית עם רגע ודודלי. בסופו של דבר לא קשה לפרוט את המרכיבים שבזכותם בית הספר היה זכות ולא עונש: כיתות קטנות, עבודה אישית, יום לימודים ארוך, העשרה, תשתיות ראויות, שיתוף פעולה בין מורים להורים, פלורליזם מודע, ליברליות מבוססת גבולות, הנהלה עם חזון ומורים מצוינים - שלבטח קיבלו שכר מכבד.

בשבוע הבא תעלה בתי לכיתה ב’, ואת רוב המרכיבים שציינתי נפגוש בעיקר ברשימות־חוסרים שעוסקות בתחלואי מערכת החינוך בארץ. ברור לי שהשוואה בין החינוך הציבורי בארץ לבין חינוך פרטי בסינגפור היא לא הוגנת, והתנאים הקשים מאתגרים גם את הטובים שבמורים. בכל זאת אני מקווה שייקרה בדרכה של בתי איזה מר או גברת אקלנד. אם יגיעו אזהה אותם מיד, ואזכור חסד נעורים. בינתיים, ליתר ביטחון, אני קונה את העפרונות המשוכללים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ