בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלוואי ויום אחד גם אני אהיה "מפורסתמת"

בעשרים השנים האחרונות הפכה החברה הישראלית את המפרוסמים-סתם שהתפרסמו בזכות העובדה שהסתובבו בפאבים ובמסיבות, למפורסמים באמת

6תגובות

"אנחנו לועגים לך”, אמר לי מבקר הקולנוע החביב עלי. הוא ישב ביחד עם עוד שניים מבכירי התעשייה הפארא־קולנועית בבית הקפה הסמוך למקום מגורי. הייתי מאוד רוצה לכנות אותו “הקפה השכונתי” או, בגרסה היותר מעודכנת, מהדורת הנונשלאנט - סתם “השכונתי” אלא שלשם כך אני אמורה להפוך לתל־אביבית מהסוג שמדורי הרכילות ‏(שאותם אני קוראת בקנאות‏) עוסקים בהן ואפילו אחת שמבינה מדוע גזרת המכנסיים של אחד מאותם עמודי תווך של התל־אביביות מעוררת את חמתה של שוטרת האופנה בעיתון או בטלוויזיה ואילו זו, הדומה לה בעיני להפליא, כשהיא מולבשת על אחד אחר, מעוררת דווקא התפעלות.

לתל־אביבים כאלה, אמיתיים, גם אם נולדו הרחק מתחומי אזור היעד המשוער של התקפת הנגד האיראנית והם מתגוררים בה אפילו פחות שנים ממני, ישנם “שכונתיים” - מקומות שאליהם הם הולכים לפעמים תוך לקיחת סיכון שאף צלם לא יקלוט אותם במקרה ובידיעה שיש סיכוי שאנשים שעדיין לא הופיעו על מסך הטלוויזיה יישבו ממש בסמוך אליהם ואולי אפילו לא יזהו אותם. אנשים כאלה זקוקים ל”שכונתי” בתור הבית שלהם שמחוץ לבית, ניגודו המוחלט של הפאב/מועדון/בר/מסעדת יוקרה שבהם מתנהלים החיים האמיתיים שלהם, מלאי הזוהר והפגישות עם אנשים מרתקים מסוגם שלהם ממש, יפים ומפורסמים ולבושים בשיק עתיר דרקונים.

אין סיכוי, למרבית המזל, שמישהו יטרח לדרג את הבחירות האופנתיות שלי, לא רק משום שהן מובנות מאליהן ומונעות בעיקר על ידי שיקולי נוחות אלא בעיקר משום שאף אחד לא היה מעלה בדעתו להתבונן בי כמודל לחיקוי וזאת משום שאינני מפורסמת כמו ליהיא גרינר, למשל, שאצל הספר שלי ראיתי מחזיק לממחטות נייר שתמונתה מודפסת עליו ושחילקה אותו כהזמנות לחתונתה.

פעם, לפני עשרים שנה בערך, כשערך את מוסף “חדשות” ז”ל ובתוכו את מדור הרכילות השנון “ציפורה”, המציא אודי אשרי ז”ל את המילים “מפורסתם” ו”מפורסתמת” שהתייחסו לכל אותם אנשים שהפכו למפורסמים־סתם בזכות העובדה שהסתובבו בפאבים ובמסיבות הנכונות בתל אביב או שעבדו בטלוויזיה שעדיין לא היו בה תוכניות ריאליטי. את המילה “מפורסתם” המציא כדי להבדיל את אותם כוכבי רכילות ‏(שהיו מתקשרים אליו וגם אל כל מי שהחליפו אותו לפעמים בעריכת הטור, כולל אני עצמי, כדי לנסות לשכנע אותו להכניס למדור דיווחים כגון “מוישה זוכמיר נצפה ב’נרגילה’ עם אחת בלתי מוכרת כשהוא אוכל חצי זיוה”‏) מאנשים שזכו בגלל כשרונותיהם או עבודתם המאומצת בכניסה להיכל התהילה של המפורסמים.

אם יש משהו שיכול לתאר את השינוי שעברה החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות זהו הפיכתם של המפורסתמים למפורסמים. המפורסתמים נעלמו משום שהפכו ל”מפורסמים” ואילו המפורסמים בזכות מעשיהם או כשרונותיהם הולכים ונעלמים מהמסכים ומדפי העיתונים ומרוב יאוש, לפעמים, נאלצים ללכת לתוכניות ריאליטי כדי להתפרסם מחדש והפעם בזכות היותם מפורסמים, עניין שהוא מהותי כיום לקבלת עבודה שפעם היו יכולים להתקבל אליה רק בזכות כישוריהם המקצועיים. אלא שהיום עליך להיות קודם כל מפורסם כדי להפוך, נניח, לשחקן בסדרת טלוויזיה שתהפוך אותך למפורסם.

מובן שבתור מפורסם תהיה לך עדיפות - גם אם לא למדת משחק שעה אחת בחייך - על בוגרי בתי ספר למשחק או אפילו שחקנים ותיקים שמכיוון שאינם שייכים למפורסמים החדשים לא יקבלו את אותו תפקיד שעשוי להופכם לכאלה. כך הם נידונים להישאר אלמוניים או להשתתף בתוכנית ריאליטי חושפנית ומביכה ‏(וכאלה הן כולן‏) שבעקבותיה יהפכו בעצמם למפורסמים עד כדי כך שיוכלו לזכות בתפקיד שיעניק להם פרסום.

אבל אנשים כמוני די להם, מעל ומעבר אפילו, לפגוש לגמרי במקרה בבית קפה שלושה אנשים כה נבונים העוסקים בקולנוע, גם אם הם לועגים לי משום שהמבקר סיפר להם איך עזבתי את הקרנת הסרט “היו זמנים באנטוליה” כמה דקות לפני הסוף ובהחלט מאוחר מדי לטעמי. כי איך אפשר ליהנות מסרט שמככבים בו כעשרה גברים תורכיים מכוערים במיוחד הנוסעים בלילה גשום מאוד במרחבי אנטוליה ובמשך כשעה מחפשים גופה כשבינתיים הם מנהלים ביניהם שיחות בנושאים כגון האם למפקח יש בעיות בבלוטת הערמונית ‏(“פרוסטט” בתורכית‏) ועל כן הם נאלצים לעצור לו בכל כמה דקות כדי שיטיל את מימיו והאם ליוגורט באפלו ‏(“יוהורט” בתורכית‏) יש ריח מסריח.

אמנם ייתכן שמה שלמדתי במהלך הצפייה יתגלה כשימושי אם אי פעם אחפוץ לנסוע עם גבר בעל פרוסטט בעייתית לטורקיה כדי לחפש יוהורט, אבל כוחותי לא עמדו לי להישאר ולו שנייה אחת לאחר מציאת הגופה ובעיקר לאחר המשפט “ועכשיו נכתוב טיוטה” שנדמה כאילו הוא מנבא חיפושים ארוכים אחרי עט ונייר או מחשב נייד שעם המזל שלי בוודאי גם לא תהיה לו בטריה. 

“הנה האנשים שאחראים לדרדור טעמו של הציבור ובעקיפין גם להשחתת תעשיית הקולנוע באופן עקיף”, אמרתי לחברתי המתגוררת הרחק מתל אביב. “הם מפורסמים?” שאלה חברתי. “מאוד, אבל רק אצל מי שמכירים אותם”, השבתי לה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו