טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי הופך הבניין מיצירה של ארכיטקט למקום בו חיים הדיירים?

אם תשאלו את האדריכלית נילי פורטוגלי, מספיק וילון אחד בצבע בז'-ירקרק כדי להחריב את יצירת האמנות שלה. מתי פג תוקף זכויות היוצרים של הארכיטקטים?

תגובות

מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה מגיח לפתע לתוך כיכר ביאליק בתל אביב ומנכיח את עוצמתו בצבע כתום שמש זוהר כמו עצי התפוזים בסביבה. בניין מרשים וזקוף קומה מעפיל מעל שכניו הצנועים - בית העירייה הישן ובית ביאליק הסמוך - ונראה לא שייך. את השוק הכתום מרכך ומרגיע פנים הבניין שמתנאה בקווים מודרניים המתכתבים עם העבר ומשרים הרמוניה עדינה של שקט ושלווה.

הבניין עומד על חורבותיו של מרכז המוזיקה של תל אביב שנהרס ב–94’. הבניין הישן נתרם על ידי אריה ורבקה שנקר, מחלוצי תעשיית הטקסטיל בארץ שעל שמם נקרא גם בית הספר שנקר. ב–95’ הזמינה עיריית תל אביב מהאדריכלית נילי פורטוגלי תוכנית למרכז מוזיקה חדש על המגרש הריק. את הפנים ואת החוץ. פורטוגלי חזרה בדיוק מברקלי, שם עשתה תואר שני באדריכלות ובבודהיזם והושפעה בעיקר משני גורואים: פרופ’ כריסטופר אלכסנדר, אדריכל ותיאורטיקן בעל שם, ובודהה.

אצל אלכסנדר ערכה מחקרים באדריכלות, למדה איך מתארגן סדר במרחב ויוצר את המקומות שבהם אדם מרגיש בנוח. הבודהיזם סייע לה בגיבוש מחשבתה הפילוסופית. השילוב בין השניים הגדיר את סגנון עבודתה בהמשך תחת הכותרת: הוליזם באדריכלות. כך היא עיצבה את מרכז המוזיקה, תיכננה את הפנים והחוץ כשלמות. “אדריכלות זה לא יש מאין”, אומרת פורטוגלי, “כמו שבתיאטרון ובקולנוע קיימת הרמוניה, כך גם באדריכלות. מאחורי המקומות שבהם אנחנו מרגישים בנוח יש מאגר גדול של חוקים. והחוקים, על פי הפרשנות שלי, קובעים שאין הפרדה בין מרכיבי היצירה האדריכלית. בדיוק כמו שאי אפשר להפריד בין האיברים בגוף האדם, אני לא יכולה להפריד בין הבניין לרחוב, לנוף ולעיצוב הפנים. כל החלקים האלה מדברים זה עם זה”.

ינאי יחיאל

פורטוגלי ואדריכלים רבים אחרים מתייחסים למה שהם בונים כאל יצירה ייחודית וחד פעמית. אבל במציאות לא כולם הם הווארד רוארק, גיבור הרומן “כמעיין המתגבר” של איין ראנד. “95% מהדברים שנעשים הם חסרי חשיבות”, אומרת זיוה שטרנהל, חוקרת תיאוריות של האדריכלות המודרנית. “רק חמישה אחוזים הם אדריכלות גבוהה שמוגדרת יצירת אמנות ואנחנו רצים לכל מיני מקומות בעולם כדי לראות אותה”.

האם מרכז המוזיקה של פורטוגלי הוא יצירת אמנות ולפיכך מוגן בחוקי זכויות יוצרים? בשאלה זו התלבט שופט בית משפט השלום בתל אביב, מרדכי בן חיים, ולבסוף קבע חד משמעית בפסק דין שניתן לפני חודשיים: מרכז המוזיקה מוגן בזכויות יוצרים ולפורטוגלי יש זכות מוסרית על הבניין מבחוץ ומבפנים.

“הזכות המוסרית מבטאת את היחס האינטימי של המחבר כלפי יצירתו”, קבע השופט, “בין היתר במובן ההזדהות המוחלטת שבין היוצר ליצירה באופן שכל פגיעה ביצירה עולה כדי פגיעה ביוצר”. בדיוק כמו שלא יעלה על דעתו של איש להלביש את מבושיו של פסל דוד בפירנצה בבגד ים, מחמת צניעות, או להרחיב את חיוכה של המונה ליזה, כך לא יעלה על דעתו של איש לשנות משהו ביצירה אדריכלית ייחודית. לא כולם שותפים לדעה זו. את עניין זכויות היוצרים במוזיקה רוב הציבור הפנים, גם אלה שממשיכים להעתיק בסתר. גם בספרות החוקים ברורים, תשאלו את נעמי רגן, אבל בניין הוא בסך הכל בניין - מקום ציבורי או פרטי פונקציונלי וגשמי ולאחר שהוא נמסר לבעליו על ידי האדריכל, חושבים הבעלים שהם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם.

אז מתברר שלא. מרכז המוזיקה שייך לעיריית תל אביב. הכסף לבנייתו התקבל כתרומה מאנט סלין (בלומנטל), צרפתייה אמידה, בתה של הפסנתרנית פליציה בלומנטל. פורטוגלי חתמה על הסכם עם עיריית תל אביב שבו נקבע כי היא “אדריכלית הבניין לכל דבר ועניין לרבות פנים, ריהוט ואביזרים”. פירושו המעשי של ההסכם אומר שזכויות היוצרים הן של פורטוגלי וכל שינוי בבניין ייעשה בהתייעצות איתה ובהסכמתה. לאורך השנים קיימו הצדדים את ההסכם בקפדנות. “הם לא היו מזיזים פח זבל בלי לשאול אותי ואני הייתי באה לשם ומייעצת להם, עשיתי הכל בהתנדבות כי באמת חשוב לי הבניין. תמיד הגענו לידי הסכמה והדברים נעשו כמו שצריך”, אומרת פורטוגלי.

ההסכמה הופרה כשנכנסה לבניין עמותת פליציה בלומנטל, בעקבות הסכם עם העירייה. בנוסף להשכרת המקום לאירועים פרטיים ‏(ראו מסגרת‏), החלה העמותה לערוך שינויים שונים בתוך מרכז המוזיקה בלי לשאול אף אחד. אחד הבולטים שבהם היה תליית צילומים ענקיים של שמעון מזרחי, עוזרה האישי ואיש סודה של אנט סלין, לאורך גרם המדרגות. “זה בניין שכל סנטימטר בו אמור להיות מוקדש לציבור ופתאום יש מקום לשכן בו משרדים של עמותה פרטית”, מתרעמת פורטוגלי. “שישכרו משרד ברחוב קינג ג’ורג’ ויפיקו משם את האירועים”. לטענת פורטוגלי, היא איבדה שליטה על חזון הבניין שתיכננה. “הגברת בלומנטל ‏(סלין‏) היתה הולכת לשוק הפשפשים ומביאה כל מיני דברים ושמה אותם בבניין”, אומרת פורטוגלי. “הם היו עושים כל דבר בשיטת חומה ומגדל. בשקט, כשאף אחד לא היה בסביבה. היה סיפור עם גגון שהרכיבו יום אחד מעל לכניסה, אחר כך היתה איזו עגלת קפה בלובי, ובסוף תלו צילומים של שמעון מזרחי. מה זה, הבית שלו? כל אחד יכול לקחת תמונות של הילד שלו ולתלות במסדרונות בית העירייה?”

ינאי יחיאל

הווילון ששבר את גב הגמל

עם כל הכבוד לגגון ולעגלת הקפה, שום דבר לא ישווה בעוצמתו הרגשית לתלייה פיראטית של וילון בצבע בז’־ירקרק שמפריד בין המבואה לאודיטוריום. “תיכננתי את זה כך שיש המשכיות מהכיכר דרך הכניסה הראשית, משם לאודיטוריום שממנו רואים את הגן האחורי שבו שתלתי עצי לימון ותפוזים. יום אחד באה העמותה ואמרה שהאור מפריע להם, שלפעמים הם עושים אירועים גם בבוקר והם מבקשים לתלות וילון על דלתות הזכוכית של האודיטוריום. אני אף פעם לא מנותקת מצרכים משתנים, גם לבניין יש דינמיקה משלו ובהחלט הייתי מוכנה ללכת לקראתם. תיכננתי וילון שהתאים לרוח המקום. העירייה חתמה על התוכנית. עברו שנתיים והעמותה לא עשתה דבר. ואז יום אחד הם זרקו את התוכנית שלי לפח ועשו מה שהם רוצים. באו יום אחד כשהמנהלת מטעם העירייה שיושבת בבניין היתה בבית חולים ותלו וילון.

“באתי לשם, ראיתי את זה והתעלפתי. משהו בארוקי משתרך על הרצפה, צורם מאוד ולא מתאים למקום. בנוסף, זה היה מפגע בטיחותי שאנשים היו יכולים להיתקל בזה, ליפול ולשבור משהו. ממש קטסטרופה. התקשרתי לעירייה ושאלתי מה עושים. משה כץ, המנהל האדמיניסטרטיבי של מחלקת הספריות, ביקש ממני לברר כמה יעלה לתקן את זה והבטיח שעד סכום מסוים העירייה תממן את התיקון. הבאתי אנשי מקצוע והתברר שזה יצא הרבה יותר יקר ולעירייה לא היה תקציב תיקונים. החלטתי לעשות מעשה. קניתי מספריים של תופרות עם זיגזג, גזרתי את הקצוות ותפרתי יפה מלמטה, לפחות שאף אחד לא יפול וישבור את הראש. ואז הם החליטו שהשחתתי רכוש שלהם ותבעו אותי. אמרתי ‘זהו זה’ ותבעתי אותם תביעה נגדית על הפרת זכויות יוצרים”.

במשפט זכתה פורטוגלי בכל הקופה ותביעתה של העמותה נדחתה. השופט בן חיים פסק לזכותה של פורטוגלי 25 אלף שקל ודרש את החזרת המצב לקדמותו. העמותה בחרה שלא לערער. “נושא השינויים בבניין מוגדר בהסכם בין פורטוגלי לעירייה”, מצטטת מרים פוזנר, מנהלת מחלקת הספריות בעירייה. “מקובל שכל פעולה ששוכר בר־רשות עושה בנכס שבו הוא משתמש לתקופות ארוכות, לרבות ציוד משרדי, ריהוט, תמונות ואביזרים, תיעשה בתנאי שיקבלו על כך הסכמה בכתב של העירייה”.

“רוב האדריכלים רואים את עצמם כנותני שירותים, לוקחים את הכסף והולכים הביתה”, אומרת פורטוגלי שחוגגת את ניצחונה.

מכופף החלונות

כך גם עשה האדריכל צבי הקר אחרי שסיים לבנות את בניין עיריית בת ים ביחד עם האדריכלים אלדר שרון ואלפרד נוימן, עד שיום אחד הוא נתבע על ידי גברת שנפגעה מאחד מכיסאות הברזל שהוצבו בבניין. הקר נתבע כבעל זכויות היוצרים של בית העירייה, שהוכר בעולם כולו בשל ייחודו הרב. “אני בדרך כלל לא הולך לבקר את הבניינים שתיכננתי”, אומר הקר ממשרדו בברלין, שם הוא מתגורר ועובד ב–20 השנים האחרונות, “זה כואב מדי לראות את מה שעושים לבניינים הללו. במקרה של הגברת שנפגעה, הייתי צריך להוכיח שזו לא העבודה שלי אלא תוספת של העירייה. אבל זה עוד לא הכל. בהמשך הם הרשו לעצמם להרוס חלק מהגג, מהקירות החיצוניים ומפנים הבניין. וזה בניין שיש לו מקום של כבוד בארכיטקטורה העולמית. יצא בול ישראל עם הבניין הזה”.

תבעת אותם?

“לא תבעתי. אני לא מרגיש שאני צריך לשמור על הבניין. הוא לא שייך לי אלא לציבור. הציבור צריך להיות מעוניין להגן על מה ששייך לו ואת מה שהוא רוצה להעביר לדורות הבאים”.

ינאי יחיאל

אבל לא תמיד היה הקר נינוח כל כך לגבי הבניינים שלו. ב–66’ הוא מצא את עצמו בלב תקרית שכונתה מאוחר יותר “פרשת הטכניון”. הוא תיכנן ביחד עם שותפיו, שרון ונוימן, את הפקולטה להנדסת מכונות, אבל הטכניון לא עמד בהסכם שנחתם בין נשיא הטכניון, יעקב דורי, לבין האדריכלים. “הטכניון החליט לא לצבוע את הבניין לפי הצבעים שלי”, נזכר הקר, “אז בטקס הפתיחה עמדתי וצבעתי אותו והטכניון קיבל שוק כי העיתונאים כבר התאספו ובאו כל המכובדים ואני עדיין עמדתי וצבעתי. ביקשו ממני להפסיק כדי להתחיל בטקס ואני אמרתי שאני לא אפסיק עד שלא אקבל מכתב שכל מה שייעשה בבניין, יהיה בהסכמה איתי. אל מנספלד, דיקן הפקולטה לאדריכלות, הביא לי את המכתב ורק אז הפסקתי לצבוע”.

אבל בזה לא תם סיפורו של הקר. כעבור כמה ימים התברר לו שהחלונות שהיו אמורים להיות מותקנים על הגג, לא נעשו לפי התוכניות שהוגשו על ידו. “אני תיכננתי חלונות מיוחדים, אבל הקבלן קיבל הוראה מהטכניון להרכיב חלונות פשוטים. אז באתי לשם בשתיים בלילה, עם האסיסטנט שלי, טיפסנו על הגג וכופפנו 28 מסגרות כך שאי אפשר היה להרכיב עליהם את החלונות”, אומר הקר. “אחר כך היה משפט. אני תבעתי את הטכניון על אי קיום התוכניות שלי והם תבעו אותי על נזקים. המשפט נגמר בכך שקיבלנו צו מניעה נגד הטכניון שאסר עליהם להרכיב את החלונות הפשוטים. מבחינתי זה היה ניצחון מוסרי. אפשר להגיד שאני הייתי הראשון בארץ שאיתגר את מערכת המשפט על הפרת זכויות יוצרים באדריכלות. זה היה סיפור גדול שרץ הרבה זמן בעיתונים. היתה על זה שאילתא של אורי אבנרי בכנסת וגולדה מאיר התייחסה לפרשה ואמרה עלי שזו היתה התנהגות לא חברתית”.

ללמוד ביעד מבוצר

עדה ורם כרמי תיכננו את בית המשפט העליון בירושלים. גם שם לא נעשים שינויים בלי שהאדריכלים נותנים לכך את הסכמתם. לפעמים זה מגיע עד לרמה של עציץ נוסף בחדר. “אני מנסה לשמור על מה שקורה שם”, אומרת עדה כרמי. “לשמחתי בבית המשפט העליון יש אנשים מספיק תרבותיים שרוצים לשמור על אופי הבניין ולכן הם שומעים בקולם של האדריכלים”.

אבל לא כולם שמחים להגיע לעבודה מדי יום בתוך החזון של משפחת כרמי. משה לינדן, לשעבר סמנכ”ל רשת עמל שמשרדיה שוכנים בסמוך לבית הספר ליידי דייויס, חשב שטובת התלמידים מצריכה שינוי עיצובי. “בית הספר תוכנן בידי האדריכלית כרמי”, נזכר לינדן. “כשהגעתי היא היתה שם דבר עם משרד מאוד מכובד. הם תיכננו מבנה שמראש מיועד לשכן בית ספר עם בטון מזוין ותקרות נמוכות. זה היה כמו יעד מבוצר, איום ונורא. המבנה בנוי בצורה של מין מרובע כזה שבפנים יש חצר מרוצפת עם פיסת אדמה קטנטנה. ועד ההורים מאוד לחץ לשינוי בבית הספר, לא רק פדגוגי אלא גם שינוי חזותי, שבית הספר ייראה אחרת, שיעודד תלמידים ולא יאיים עליהם. קיבלנו תקציב וכשהעליתי את רעיון השיפוצים בוועד המנהל, הפנו אותי לעירייה. בעיריית תל אביב אמרו שצריך אישור של האדריכל כי אי אפשר לצבוע את הבניין באיזה צבע שרוצים. כשפניתי למשרד של כרמי, הם אמרו שהם לא מסכימים, שכך הבניין תוכנן. לאחר מחשבה פשוט אמרתי להם, ‘יש שתי אפשרויות: או שנצבע באיזה צבע שאנחנו רוצים ותגישו נגדנו תביעה ונראה איך התביעה תתפתח, או שנגיע להסכמה על צבע שישפר את חזות בית הספר’. אחרי שבועיים קיבלתי תשובה שהם מסכימים לצבוע בצבע לבן”.

ומה בקשר לצמחייה?

“את זה לא שאלתי אותם, פשוט שתלנו”.

לאן נעלם הפסנתר?

בתחילת שנות ה–80 זכה האדריכל צבי מוססקו בתחרות אדריכלית לתכנון היכל תרבות בעפולה וספרייה ציבורית צמודה. התוצאה מרשימה. הבניין בולט בייחודו ומזכיר, במרומז, פסנתר. ב–2002 ערכה עיריית עפולה שיפוצים בבניין ופגעה בייחודו. מוססקו תבע את העירייה למשפט על הפרת זכויות יוצרים וזכה בתביעה. “הקניין הרוחני ביצירת אמנות קיים אלפי שנים בעולם”, אומר מוססקו. “בארץ צריך לעבוד קשה כדי להוכיח שזה נכון. צריך להביא עדים מומחים כדי להוכיח שמדובר ביצירה שיש להגן עליה. צריך להוכיח את ייחודיות היצירה ולא רבים איתגרו את זה בבתי משפט. בעפולה העירייה הכניסה שינויים לבניין שלא בתיאום איתנו”.

מה למשל?

“צבעו את הבניין בצורה מוזרה והרסו את כל הרעיון. הקיר הדרומי, שהיה מורכב מקלידים שחורים ולבנים, צבעו את כולו בלבן ולא הבינו מה רע בזה. את החזית מזכוכית שפונה מזרחה, ציפו בשיש. הבניין נראה כמו שחקנית בתיאטרון קבוקי. חיוור לגמרי וחסר כל ייחוד. בעקבות התביעה הם הפסיקו לעבוד איתי. לקחתי את זה בחשבון אבל הייתי חייב לבחור צד. לא יכולתי לעבור לסדר היום”.

ינאי יחיאל

המשפט של מוססקו התנהל ב–2005 בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת דליה מארק־הורנצ’יק שקבעה: “די בכך שהאדריכל השקיע ביצירה מאמץ וכישרון עצמאיים משלו כדי שהיצירה תהיה מוגנת. מבנה היכל התרבות והספרייה הם יצירת אמן אדריכלית. בבחינת השאלה אם שיפוץ של בניין שהוא מעשה אמן אדריכלי, מהווה פגיעה בזכויות היוצרים, יש לאזן בין זכות בעל המבנה - שהמבנה יותאם לצרכיו וטעמו, לבין האינטרס של האדריכל היוצר שהוא במידה רבה גם אינטרס של החברה לשמור על האופי האמנותי של היצירה”.

מוססקו זכה בפיצוי כספי של 100 אלף שקל והעירייה חויבה להחזיר את המצב לקדמותו תוך שלוש שנים. העירייה לא עירערה על גזר הדין. האדריכל אריה שילה היה עד מומחה במשפטו של מוססקו: “בארץ מובנת מאליה ההגנה על מוזיקה ותמונות. בקשר לכל היתר החוק מאוד מסורבל וקשה מאוד להוכיח את הטענה הזאת בנוגע ליצירות אדריכליות. כשאת באה לבית משפט, הדבר הראשון שאת נשאלת הוא אם הבניין הוא יצירה, והרבה מאוד שופטים לא לוקחים את זה כמובן מאליו. ואני לא מדבר על בנייה סטנדרטית. לא כל שיכון או בית מגורים על עמודים מוקף בתריסולים, הוא פאר היצירה, אבל בנייני ציבור הם בדרך כלל יצירות אמנות. בתקופה האחרונה אני יכול לספר בשמחה שיש התעוררות בנושא שהפך להיות חם. רק לא מזמן הגשתי לבית המשפט שלוש חוות דעת מקצועיות בעניין זכויות יוצרים ביצירות אדריכלות”.

האדריכל מוטי בן חורין תיכנן בנייני ציבור רבים ומוכרים, למשל את בית ז’בוטינסקי בתל אביב, בית אסיה, מגדל המגורים של דיזנגוף סנטר, לשכת המס המרכזית, נתב”ג 1, אולפני הרצליה ועוד. הפרות זכויות יוצרים בבנייניו הרבים הן דבר שבשגרה אבל הוא מעולם לא תבע איש על כך. “אני עובר לסדר היום כי אני לא איש ריב ומדון”, הוא אומר.

אחד הפרויקטים המאתגרים שעשה היה בית ספיר בכפר סבא - מרכז תרבות ואמנות שעליו קיבל את פרס הנשיא. “יום אחד התקשרה אלי עיתונאית שסיפרה לי שעל הבניין שלי מתרחשת שערורייה, שבונים שם קומה נוספת. עיריית כפר סבא פנתה אלי בזמנו לבדוק אפשרות לבנות עוד קומה. אני מסרתי להם תוכנית אבל הם עשו משהו שונה לגמרי. העיתונאית שהתקשרה המליצה לי לא לבוא לשם כי אני עלול לקבל דום לב. נפגשתי עם ראש העיר ואמרתי לו: ‘על הבניין יש שלט מתכת עם השם שלי, למה לא מצאת לנכון להרים טלפון?’ אז הוא אמר שאמרו לו שנפטרתי. שאלתי אותו: ‘אם חשבת שהאדריכל מת, למה לא שלחת מכתב תנחומים לאשתו?’ הלכתי לשם וראיתי את התוספת ובעיני זה דווקא נפלא. זה כל כך נורא שאולי יגרום לאנשים להעריך את מה שעשיתי”.

גם בבית אסיה היו לא מעט הפרות בזכויות היוצרים של בן חורין. הוא תיכנן את הבניין בשנות ה–70 עם רעיונות מהפכניים לתקופה: גנים תלויים, בניין על מים וגשר תלוי באוויר. “על סמך זה זכיתי במכרז”, הוא אומר, “וקיבלתי אישורי בנייה מהעירייה, אבל לא ביצעו את זה והעירייה לא מתערבת. בקומה התחתונה והעליונה הכל היה מיועד לצורכי ציבור. היו צריכות להיות שם תערוכות מאסיה לקידום הקשרים התרבותיים עם ישראל. ומה אני רואה היום? חדרי משרדים במקום תערוכות ודוכנים לממכר לחם ומסעדות. הכל ביזנס. הפרת זכויות יוצרים נעשית כל הזמן ובעיקר בבנייני ציבור ביד וברגל גסה, וזו חרפה תרבותית, זה לא עניין לבתי משפט. מי שמפסיד זה הציבור. אם מקלקלים את הנכסים הציבוריים שלנו, לא האדריכל צריך לעשות את העבודה, אלא הציבור. אפשר לכתוב את התנ”ך מחדש אבל אי אפשר לטעון שזה התנ”ך האמיתי”.

דניאל צ'צ'יק

להיאבק או לוותר?

צבי הקר, שתיכנן בארץ בנייני ציבור רבים כמו בית הספר לקצינים בבה”ד 1, מועדון הים התיכון באכזיב, שכונת רמות פולין בירושלים ועוד, משווה את המצב בארץ לזה שבאירופה. לדעתו הכל מתחיל ונגמר בתרבות. “החברה הישראלית לדעתי, עדיין לא מגובשת. זהו אוסף של שבטים עם מנהיגים שונים ובגלל זה כל שבט מבקש לעצמו את המיטב שהוא יכול להשיג, וכל אחד רוצה להשיג יותר. זה מתבטא גם בארכיטקטורה. בארצות אחרות לא יעלה על הדעת שאדם יקנה דירה וישנה את החזית שלה, כי החזית שייכת לציבור. בארץ כל אחד מרגיש שהוא יכול לעשות עם החזית שלו מה שהוא רוצה. את הציבור זה לא מעניין כי מה שמחוץ לבית שלו אולי שייך בכלל לשבט אחר. בגרמניה לא ראיתי שום חלון ושום מרפסת סגורה. זו לא שאלה של חוקים, זו שאלה של מושגים יסודיים של חברה מתוקנת שדואגת לכך שלכל אחד יהיו זכויות שוות”.

ומה קורה בבנייני ציבור?

“אני זוכר שלמנשקה קדישמן היתה תערוכה בפואיה של הפילהרמונית של ברלין, אבל היה צריך אישור לתליית התמונות מהארכיטקט, ועד שלא מצאו אותו וקיבלו ממנו אישור בכתב, קדישמן לא תלה את התמונות”.

גם האדריכל מיכאל חיוטין, שהתפטר לאחרונה מתכנון מוזיאון הסובלנות, לא מבזבז את זמנו בבתי משפט, למרות שהוא מאמין גדול בזכויות יוצרים באדריכלות. הוא תיכנן בין היתר את תיאטרון גבעתיים, הגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב, בית המשפט בחיפה ומוזיאון מאנה כץ בחיפה. חיוטין: “זכויות יוצרים על תרופות יש? על עיצוב שולחן? אז גם באדריכלות יש. החוק קובע את זה חד משמעית. קצת קשה להאמין שהציבור לא מבין את זה כאשר אפילו נעליים הן יצירת אמנות שיש עליה זכויות יוצרים. נכון, תפוח פיס זה לא יצירה ייחודית אבל מוזיאון תל אביב כן והאופרה בסידני כמובן”.

עשו במבנים שלך שינויים?

“אנחנו תיכננו כיכר בבאר שבע. לפני כשלושה חודשים קיבלתי מייל ממישהו בהרצגובינה שכתב שבעיר שלו נעשתה תחרות על כיכר וסטודנטית שזכתה בתחרות העתיקה את הכיכר שלי. אז מה, אני אסע עכשיו לבוסניה או להרצגובינה ואתבע אותה? תיקונים ושינויים זה לא תמיד הפרות של זכויות יוצרים. גם במבנים שלי בארץ עשו שינויים למרות רצוני, השאלה אם הייתי צריך להיאבק על זה. לא נאבקתי. לא תמיד צריך להיאבק. לגדולי הארכיטקטים שינו דברים בבניינים שלהם אבל לא על כל דבר הולכים למלחמה. קל מאוד להיות רוארק או צבי הקר ששבר את החלונות בפקולטה למכונות. החיים יותר מורכבים ולא על כל דבר צריך להילחם. בטח שלא על וילון מטומטם. אם אני הייתי שופט, אולי הייתי פוסק אחרת”.

קיים איזון עדין בין צרכים משתנים של חיים בתוך מבנה לבין הצורך להגן עליו כיצירת אמנות?

“זו שאלה של אגו ושל מצב נפשי. יסקי בזמנו תיכנן שיכון לדוגמה בבאר שבע ובאחד
השיכונים השתמש באלמנטים של לה קורבוזייה. אז מישהו אמר לו: ‘וואללה, העתקת’, אז יסקי אמר: ‘זה כבוד להעתיק מלה קורבוזייה’. בארכיטקטורה יש השפעות. יש ארכיטקטים שאתה מושפע מהם ואתה עושה לפעמים משהו שמזכיר אותם, או אלמנטים דומים. איפה זה הפרה של זכויות יוצרים? יש כאלה שלוקחים את זה למקומות רחוקים מדי. המקרה של נילי פורטוגלי לא משמח אותי כי אני לא חושב שזה הלך למקום הנכון. לא על כל דבר הולכים למלחמה. בטח לא על זה ששמו או הורידו לך את הווילון”.

זיוה שטרנהל לא מסכימה עם חיוטין, לדעתה כל סנטימטר קובע. “אנשים לא מודעים מה המשמעות של שינוי של עשרה סנטימטרים. אדריכלות זו קומפוזיציה ושינויים, אפילו קטנים, מערערים את כל קנה המידה ואת הפרופורציות. הביצוע עצמו הרבה פעמים הורס את היצירה וארכיטקטים צריכים להיות מאוד מודעים למי הם מוסרים את העבודה. לה קורבוזייה הביא בחשבון מי יהיו הפועלים שיבצעו את העבודות שלו והתאים את העיצוב לאיכות העבודה ולטכנולוגיה באותן שנים ובמקומות שבהם הוא עבד”.

שטרנהל אומרת ששינויים ותוספות הם תמיד נושאים שנויים במחלוקת בין האדריכל היוצר לבין המציאות שמכתיבים החיים. “יש אדריכלים טוטאליים שרוצים לתכנן עד הפריט האחרון”, היא אומרת. “לאריך מנדלסון שעשה את וילה ויצמן ברחובות היו ויכוחים קשים עם ורה ויצמן, הגברת הראשונה. מצד שני יש אדריכלים שאומרים שאסור לכפות על הדיירים חיים במקדש אדריכלי, אלא צריך לתת להם לחיות עם הבניין. רוב האדריכלים היו מעדיפים שבבתים שלהם לא יגורו אנשים כי לאנשים יש דרישות ושיגעונות פרטיים וזה הורס את האדריכלות. כמו שהתוספות החדשות במוזיאון ישראל הרסו את השפה המקורית של אל מנספלד. או השינויים והחומה המצועצעת שבנו סביב בית ראש הממשלה הרסו את האופי המיוחד של הבניין שבנה ריכרד קאופמן. זה גם מה שעלה בגורלו של בית החולים הדסה בהר הצופים, מאסטר פיס של אריך מנדלסון, לאחר שנעשו השינויים והשיפוצים בידי יעקב רכטר. אם מנדלסון היה חי גם הוא היה צורח ותובע את בית החולים. בארץ אין מספיק אדריכלים טובים, אין מספיק ידע ואין כבוד והערכה לתרבות בסיסית. יש כאן בורות שלא מכבדת את העשייה. אנחנו עדיין חיים כאן בעולם של סיסמאות פוטוריסטיות הקוראות להרוס את הישן למען החדש”.

---------------------------------------------------------------------------

יצירת אמנות להשכרה
בבית פליציה בלומנטל גם עורכים ימי הולדת

השינויים הארכיטקטוניים במבנה שתיכננה נילי פורטוגלי הם לא החריגה היחידיה מהייעוד המקורי של מרכז פליציה בלומנטל. לפני כעשור ערכה עיריית תל אביב הסכם עם יו”ר העמותה אנט סלין, שעל פיו העמותה התחייבה לקיים בבניין פעילות אמנותית מוזיקלית. “היוזמה להקמת העמותה היתה של מחלקת הספריות של אגף התרבות והאמנות בעיריית תל אביב”, אומרת מרים פוזנר, מנהלת מחלקת הספריות בעירייה. “בתקציב העירוני לא היה מספיק כסף לפעילויות תרבות ואחרי שבנו בניין כל כך יפה, הוחלט שצריך למלא אותו בתוכן”.

בתמורה להפעלת המקום קיבלה עמותת בלומנטל מעיריית תל אביב, שמכירה בה כמפעל תרבות, משרדים בבניין ללא תשלום ופטורים מארנונה. עם חלוף הזמן התחילה העמותה להרגיש שזהו ביתה הטבעי. על אף שהיא נהנית מתמיכה בסך 190 אלף שקל בשנה מעיריית תל אביב ובתמיכה ממשרד התרבות בסך 750 אלף שקל, משכירה העמותה, מתחת לאפה של העירייה, את האודיטוריום לאירועים פרטיים סגורים כמו למשל ימי הולדת, חגיגות בר מצווה ומסיבות פרישה למיניהן. לא מזמן חגגו שם את יום ההולדת 70 של דורית ביניש.

העירייה שאמורה לפקח על הנעשה בתחום שיפוטה, לא רואה ובעיקר לא שומעת. “לגבי הפעילות הפרטית אני לא רוצה להתבטא כי אין לי על זה שום מידע”, אומרת מרים פוזנר, “אני רק יודעת מה מותר להם לעשות בבניין: רק פעילות אמנותית מוזיקלית”.

אז מי ישמור אם לא את?

“מה שאני לא יודעת אני לא יודעת וזה לא הובא לידיעתי. כל עוד אף אחד לא פנה אלי ולא סיפר לי שיש שם פעילות שלא מותרת אז אני לא אמורה לרגל אחריהם. ואף אחד לא התלונן אף פעם”.

טלפון אחד למשרדי העמותה מאמת את מה שהעירייה לא רוצה לדעת. בעלות של 2,000 שקל לארבע שעות אפשר לשריין תאריך לעריכת אירוע פרטי שבו ישתתפו עד 115 מוזמנים. בשיחת הטלפון, איש בעמותה לא התעניין איזה סוג של אירוע ובלבד שלא יתקיים באחד מימי חמישי - הימים הללו כבר תפוסים עד חודש מאי 2013.

-----------------------------------------------------------------------------

תגובות

פסיקתו של השופט בן חיים לא נראית לאביגל ארנהיים, מנכ”לית עמותת פליציה בלומנטל, הגיונית. “נכנסנו לתביעה הזאת בגלל שהיתה השחתה של רכוש שלנו. וזה קרה לאחר שהעירייה הזניחה את הטיפול בווילון. היא משכה את זה שנתיים, ברמה של פקידים, ולא נתנה תשובה. הפתרון של הווילון שהגישה האדריכלית היה מסובך לטיפול, זה היה מתקן מסורבל ובינתיים היו אנשים שנתקלו עם הראש בקיר הזכוכית. שמנו מדבקות. האדריכלית באה והורידה אותן ושמה מדבקות משלה.

“מערכת היחסים בינינו לבין האדריכלית היתה לא טובה. לבסוף לקחנו יוזמה והחלטנו להתקין וילון משלנו. העירייה לא התנגדה לזה. הארכיטקטית הגיבה בצורה מאוד חריפה, כתבה מכתבים ולבסוף באה וגזרה את הווילון בטענה שזה לא בטיחותי. תבענו אותה בעצם כדי שתפסיק להטריד אותנו ותבוא עם הצעות שאפשר לחיות איתן ולא רק הצעות לתפארת השם שלה. לדעתי השופט טעה. הוא לא התייחס להשחתה שלה ולא לאלימות שנעשתה. וצר לי על כך כאזרחית במדינת ישראל”.

למה לא עירערתם?

“אנחנו עוד יכולים לערער אבל המצנטית שלנו ‏(אנט סלין‏) בחרה לעזוב את זה ולהפסיק עם הצרה הזאת”.

אתם משכירים את האודיטוריום גם לאירועים פרטיים?

“הכסף מזה הולך לקידום ושיפור המקום”.

חלק מהכסף הזה הולך לעירייה?

“בינתיים לא. בינתיים אנחנו לא מעבירים להם כסף מזומן אלא משקיעים אותו במרכז, בשיפוץ המקום”.

מעיריית תל אביב נמסר: “מוסדות עירוניים יכולים מעת לעת להשכיר חללים לאירועים פרטיים, ובתנאי שהתשלום יסבסד פעילות נוספת במקום.

במקרה של מרכז המוזיקה ע”ש פליציה בלומנטל, מדובר באירועים פרטיים ספורים, שבכולם נערכו קונצרטים של מוזיקה קלאסית, וזאת כפי שסוכם בהתקשרות בין העירייה לעמותת פליציה בלומנטל. כל ההכנסות מאירועים אלה חזרו לעמותה, וזאת לצורך יוזמה של אירועים מוזיקליים נוספים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות