השנים חולפות והדרייב-אין עדיין כאן

רק 368 בתי קולנוע כאלה קיימים כיום בארה"ב, אבל בניגוד לכל הסיכויים והתחזיות, מצליח אחד מסמלי שנות ה-50 לשרוד גם במאה ה-21

ברוקס בארנס, ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ברוקס בארנס, ניו יורק טיימס

מטעי ההדרים אינם קיימים עוד. כביש 66, שעבר פעם דרך הפרבר הזה של לוס אנג'לס, קיים כעת רק בזיכרון. מרילין מונרו ממשיכה להתקיים, בעיקר בחנויות שבהן מוכרים מתנות קיטשיות וזולות. אבל סמל אחר של דרום קליפורניה משנות ה-50 - קולנוע הדרייב-אין - ממשיך לשגשג כאן במונטקלייר, קליפורניה.

"מישן טיקי", קולנוע דרייב-אין הבנוי בסגנון פולינזי, שבו ארבעה מסכים ומקום לאלף מכוניות, היה מלא וגדוש הקיץ בדיוק כמו בקיץ שעבר. באחד ממוצאי השבת בתחילת יולי, כשהשמש שקעה והרי סן גבריאל להטו במרחק בכתום, התרוצצו בין המכוניות ילדים שהחזיקו בידיהם נקניקיות, בני נוער התמזמזו מאחורי לוחות מכוונים, ומשפחות התרווחו על כיסאות נוח.

"אני מוכרחה להשיג נאצ'וס לפני שיתחיל ‘ספיידרמן' החדש", אמרה מריה גונזאלס, מוכרת בת 27, שהלכה בעקבות ריחות הפופקורן למזללה בנויה במבוק מזויף.

הדרייב-אין ממשיך להיות עסק פגיע מאוד. רק 368 בתי קולנוע כאלה קיימים כיום בארה"ב, ומספרם פוחת מדי שנה בשניים או שלושה, לדברי "איגוד בעלי הדרייב-אין המאוחדים".

הדרייב-אין "מישין טיקי" ליד לוס אנג'לס. אסקפיזם מתחת לכוכבים עם צ'יפס דלוח צילום: ניו יורק טיימס

אבל אחדים מהשורדים, כמו "מישן טיקי", ממשיכים לפעול בהצלחה ואפילו צוברים תאוצה, כחלופה זולה יותר לבתי הקולנוע מרובי האולמות, שכרטיס כניסה אליהם בעיר גדולה עולה 12.50 דולר או אפילו יותר למבוגר, ו-9.50 דולר או יותר לילד (לא כולל תוספת של שלושה דולר בערך לסרטי תלת-ממד שלא ניתנים להקרנה בדרייב-אין). "מישן טיקי" גובה שבעה דולר למבוגרים ודולר אחד לילדים בגיל 5-9. ילדים קטנים יותר נכנסים ללא כרטיס.

"אל תשכחו שאתם יכולים להביא לדרייב-אין את האוכל שלכם, וזה מה שעשינו", אמרה קירסטי דלסטרום, עוזרת שיווק בת 23, כשהתיישבה ב"מישן טיקי" בפורד פוקוס שלה עם ידידה, והמתינה לתחילת הקומדיה "מג'יק מייק". "קנינו ארוחה במקדונלד'ס בדרך לכאן, וכך יש לנו ארוחה שלמה במחיר פופקורן אחד בקולנוע רגיל", הוסיפה.

דרייב-אין הוא מקום שבו חסכנות ואהבה לעבר מתאחדים עם בידור אסקפיסטי - מתחת לכוכבים. צ'יפס דלוח הוא חלק מהעסקה, כדורי משחק עפים לפעמים מעל לחלונות, והרומנטיקה במכונית הסמוכה מתאימה יותר לסרט "למבוגרים בלבד" מאשר לסרט המוקרן. הרמקולים החורקים מהעבר הוחלפו אמנם בשידורי רדיו בתדר נמוך, אך פנסי המכוניות המאחרות מככבים לפעמים על המסך לצד גיבורי הסרט.

"כן, אנחנו בדרייב-אין", אמרה דלסטרום, כשפנסיו של רכב שטח התאחדו זמנית עם צ'אנינג טייטום חשוף החזה שנראה על המסך הגדול. הנוסטלגיה מסייעת, כמובן, להגברת הביקוש של צופי הקולנוע. למבוגרים יש אולי זיכרונות חביבים על התגנבות בתוך תאי מטען. צעירים אולי רוצים להרגיש כמו דני זוקו מ"גריז" (ששר שהוא "תקוע בדרייב-אין") כל עוד הם יכולים.

"אני אוהב לבוא עם בת זוג לדרייב-אין, כי הוא מאוד לא צפוי כיום", אמר סת' הנקוק, בן 30, שבא לעתים קרובות לקולנוע ויינלנד ב"סיטי אוף אינדסטרי" בקליפורניה. "חוץ מזה, כולם תמיד במצב רוח טוב בדרייב-אין".

אין נתונים רשמיים על מכירות כרטיסים בקולנועי דרייב-אין, אך רשת "וסט וינד" מקליפורניה, שבבעלותה שבעה בתי קולנוע כאלה, מוסרת כי ההכנסות מכרטיסים ומזיכיונות ב-2011 היו גבוהות ב-43% לעומת 2008. פרנק הטינג'ר, מנכ"ל חברת DeAnza Land and Leisure, שבבעלותה שישה קולנועי דרייב-אין, כולל "מישן טיקי" ו"סטארלייט סיקס" באטלנטה, אמר כי הקיץ היתה "עליה משמעותית בנוכחות צופים" לעומת הקיץ אשתקד.

"וסט וינד" ו"דה-אנזה" מתקינים בימים אלה מערכות הקרנה דיגיטליות בבתי הקולנוע שלהם, השקעה שעלותה מוערכת ב"וסט וינד" בכשני מיליון דולר. "המעבר להקרנה דיגיטלית הוא יקר, כמובן, אבל זה מוכיח שלדעתנו יש לדרייב-אין עתיד", אמר ג'ון וינסנט הבן, נשיא איגוד בעלי דרייב-אין והבעלים של "ולפליט דרייב-אין" בקייפ קוד. מכירת הכרטיסים הקיץ "מעודדת מאוד מאוד", הוסיף וינסנט.

מאמרי הספד על הדרייב-אין נכתבו פעמים רבות, והיו לכך סיבות טובות. הדרייב-אין הראשון נפתח ב-1933 בניו ג'רזי, ובסוף שנות ה-50 פעלו בארה"ב כ-4,000 בתי קולנוע כאלה. אך אמריקה השתנתה וגילתה דרכים אחרות לבילוי בשעות הפנאי. גם העלייה במכירות הטלוויזיות הצבעוניות הזיקה. מאוחר יותר גבו את מחירם גם מכשירי הווידאו ובתי הקולנוע מרובי-האולמות.

הבנייה והפיתוח הנדל"ני המואצים הם איום מתמשך. דרייב-אין יכול לתפוס שטח של 120 דונם ויותר, ובמקור בתי קולנוע כאלה נבנו לעתים קרובות בשטחים חקלאיים זולים. אבל העיור המתרחב הגיע גם למקומות האלה, ובוני קניונים ומתחמים מסחריים בעיקר קנו את השטחים האלה והרסו את בתי הקולנוע הפתוחים.

"כל שלוש שנים בערך", אמר הטינג'ר, "התקשרו אלינו קבלנים בעניין אחד או יותר מהמגרשים שלנו ונתנו הצעות שנאלצנו לשקול ברצינות". אבל יכולת ההתאוששות של עסקי הדרייב-אין מפתיעה אפילו את אלה שמתפרנסים מהם.

"למען האמת, לא הקדשנו הרבה תשומת לב לבתי הקולנוע הפתוחים, כי כמו הרבה אנשים, חשבנו שהם ייעלמו", אמר טוני מניסקלקו, סמנכ"ל השיווק של "וסט וינד". "גירדנו את הראש ושאלנו: ‘מה נעשה אתם?'", אמר מניסקלקו. "החלטנו להתחיל לשפץ ולנקות אותם ואחר כך פרסמנו אותם והופתענו מהתגובה. פתאום ראינו שיש לנו עסק שאפילו אנחנו מאמינים בו".

גם צ'אק רייס הופתע. רייס, בן 50, מנהל מוסך לתיקון שלדי מכוניות, בא ל"מישן טיקי" לצפות ב"טד" והופתע לראות צבע טרי ומגרש חניה ללא מהמורות ובורות. "אני מודה שהיו צריכים לגרור אותי לשם בכוח", אמר רייס, שרוע בכיסא נוח. "אבל התרשמתי לטובה. יש כאן הרגשה נחמדה של קהילה שכבר לא מוצאים בהרבה מקומות".

התלונה היחידה שלו היתה שהאוכל יותר מדי טוב. "קיוויתי, לזכר ימים עברו, שיהיה פה המבורגר שישב שעות מתחת לאורות החימום האלה", אמר. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ