שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פקקופוניה

זה החום, או האיום האיראני, או הכיבוש. כרוניקה של רבע שעה בפקק מיותר בדרך למסיבת יומולדת

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיקה אלמוג

אם זה יימשך עוד שנייה אחת אני אצא מדעתי. הנהג שמאחורי יושב על ההגה ומצפצף, כי הרי מן הידועות היא שגלי הקול שמייצרת צפצפת מאזדה ממיסים משאיות בטון דוגמת זו שהחליטה לבצע סיבוב פרסה חוצה ארבעה נתיבים, ונהגה לא הביא בחשבון את העץ הנטוע על המדרכה. או שאולי כן הביא בחשבון, חישב ובדק, ומצא שסביר לגזול את זמנן של 28 מכוניות מאחוריו - המספר הולך וגדל עם כל דקה שעוברת - במקום, למשל, להמשיך ולנסוע עוד רחוב אחד לצומת הבא, לפנות בו שמאלה ולהגיע ליעדו מכיוון מתקבל על הדעת.

כבר עשר דקות אנחנו תקועים בצומת שנמצא מרחק ארבע דקות נסיעה מיעדנו הסופי, מסיבת יומולדת לילד מהגן. “למה הוא מצפצף ככה?” שואל אותי האמצעי.

“הוא מצפצף ככה כי אין לו סבלנות”, אני מנסה. “יש פה נהג אחר שמתנהג לא יפה, בגללו אנחנו תקועים בפקק הזה, והנהג שמאחורינו כועס עליו”.

“גם אני כועס עליו. אולי גם אנחנו נצפצף לו?”

“אני לא חושבת שזה יעזור. זה באמת לא בסדר איך שהוא מתנהג, הנהג של המשאית, אבל הצפצופים רק מוסיפים רעש, והכל נהיה עוד יותר מעצבן”.
“קקופוניה!” הוא שמח לנצל מילה שלמד לאחרונה. “לגמרי קקופוניה”, אני מסכימה איתו. “אבל למה הנהג השני מתנהג ככה, הוא לא מבין שהוא עושה פקק?” מקשה הגדולה.

נו למה באמת. האם זה החינוך שקיבל, שנתן לגיטימציה להתנהגות הזו, שבמסגרתה סיפוק צרכיו המיידים מצדיק פגיעה בזמנם של כל כך הרבה אנשים אחרים? או שאי אפשר לתלות את האשמה בצורה כל כך נקודתית באדם אחד, שהרי התנהגות מסוג זה שכיחה ונפוצה, ואולי ההסבר הנכון הוא משהו רחב יותר, אקלימי - זה החום הזה שהופך את כולנו לעיסת אוגוסט בהמית, זה האיום האיראני שהופך אותנו לחיות הישרדותיות, זה הכיבוש שמשחית אותנו מהיסוד.

איור: עדי עמנואל

בחורף האחרון עלינו עם הילדים לחרמון. שכרנו מגלשות שלג קטנות מפלסטיק וניגשנו לאזור ההחלקה המיועד. המדרון היה מסומן באופן מאוד ברור: שבילים רחבים לגלישה במורד המדרון, וביניהם שבילים צרים, מיועדים לטיפוס רגלי בחזרה לראש המדרון. שבילי העלייה סומנו בבירור בשרוולי פלסטיק מנופחים, בצבעים זוהרים. הם היו במרחק סביר זה מזה, וכל שנדרש ממי שסיים לגלוש היה לפנות ימינה או שמאלה, ללכת מטרים בודדים ולטפס מעלה בשביל המיועד. מטרת ההפרדה היתה ברורה: יותר נעים ובטיחותי לגלוש במדרון פנוי ממטפסים, יותר נעים ובטיחותי לטפס בשביל פנוי מגולשים.

כמעט אף אחד לא השתמש בשבילי הטיפוס. היה מדהים לראות את זה. כאילו הוכה האתר כולו במגיפת סכיזופרניה שלא פסחה על אף מבקר - במהלך הגלישה כלפי מטה הם, “הגולשים”, כועסים על מי שמטפס באמצע ומפריע, ובשנייה שמסתיימת הגלישה הם הופכים להיות “המטפסים”, והמטרה היחידה שלנגד עיניהם היא ההגעה לראש המדרון במהירות המקסימלית, מבלי להקריב חלילה את ארבע השניות שהיה לוקח להגיע לשביל המיועד לטיפוס רגלי. שתי זהויות נפרדות, האחת לא מזהה את השנייה. הסדרנים מטעם האתר עמדו אפאטיים, מנסים מדי פעם לאכוף את חוקי המקום בשביל הפרוטוקול, לא משכנעים אפילו את עצמם. וזה המצב כשהקשר בין התנהגות אחת לשנייה ברור ומיידי. שלא כמו המצב בכביש, שם נדרשת איזושהי תפיסה רחבה יותר של “תרבות נהיגה” - הרעיון שאם אנהג אני בצורה מתחשבת היום, אהנה מנהיגתם המתחשבת של אחרים מחר, ולכן, אפילו לא מתוך נימוס או דרך ארץ אלא פשוט מתוך אינטרס, שווה לי להקריב ולו במעט את נוחותי המיידית.

הגדולה אומרת “אוף, הלוואי שלא המציאו את המכוניות, אז אף אחד לא היה יכול לצפצף ככה”, ואני מתחילה להסביר שהבעיה היא לא במכוניות אלא באופן השימוש בהן - כמעט אף פעם, אני אומרת, הבעיה היא לא בהמצאה אלא במה שאנשים בוחרים לעשות איתה. אבל אז משלימה המשאית את הסיבוב, אחרי שנהגה הגדיל לעשות ועיקם תמרור על הדרך, ומיד מתחיל סבב קקופוניה בהול של נהגים שמקדימים צפצוף למכה, למקרה שאחד מהנהגים פשוט נהנה לשבת בפקק ברבע השעה האחרונה, ולכן לא ייסע בשנייה שיתאפשר לו לעשות כן.

וסוף סוף אנחנו מתקרבים לבית של ילד היומולדת. זה רחוב צר ללא מוצא ומכוניות חונות לכל אורכו. הבית שאליו אנחנו שואפים להגיע נמצא ממש בקצה הרחוב, אבל אין אפשרות להגיע לשם, כי אחת המכוניות חנתה בצורה שלא מאפשרת את המעבר. הפתרון היחיד הוא לנסוע ברוורס את הרחוב כולו, לחנות למטה, ברחוב שממנו פנינו, ולעלות עם הילדים ברגל. אבל הם כבר לחוצים להגיע, וחם נורא בחוץ, ולנסוע רוורס תחת לחץ זה מתכון לאסון מבחינתי, אז אני עוצרת את המכונית איפה שהיא, מדליקה אורות מהבהבים ומזרזת את הילדים - צ’יק־צ’ק אכניס אותם ואצא בחזרה. אנחנו נכנסים והם מצטרפים להילולה, ואני מחליפה כמה מילים עם אחת האמהות שאני מיודדת איתה, ויוצאת בחזרה בזריזות, לשמע צפצופי אימים.

אשה מבוגרת יוצאת בזעם ממכוניתה, שעומדת מאחורי מכוניתי. חמש דקות היא עומדת פה, ולא יכולה להיכנס לבית שלה. חסמתי לה את הכניסה לחניה. היא כועסת נורא, ובצדק. יכולתי לנסוע רוורס, ולחנות למטה, ולעלות עם הילדים ברגל. אבל זה היה הרבה פחות נוח מבחינתי - זה עמד בסתירה לצורך המיידי שלי. לכן בחרתי להניח שאיש לא יגיע בחמש הדקות האלה, והתעלמתי משער הכניסה לביתה. אני מתנצלת בפניה, אבל היא רותחת ועכשיו היא מסרבת לנסוע רוורס בעצמה, וזו הדרך היחידה שבה אוכל לצאת אני ולשחרר לה את הכניסה. אנחנו עומדות זו מול זו, תקועות. זה כנראה בגלל החום. או האיום הקיומי. או הכיבוש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ