בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחקיר נרחב חושף פרטים חדשים על טבח מינכן

מי באמת ירה בבני הערובה והאם חלקם נהרגו מאש גרמנית? מה היו זהויותיהם האמיתיות של כמה מן המחבלים ואילו קשרים משפחתיים יש להם בישראל? והאם היתה או לא היתה נקמה ישראלית? 40 שנה אחרי אירועי אולימפיאדת מינכן, חלק מן השאלות זוכות סוף-סוף למענה

37תגובות

רמדאן בדבוריה. גל החום של תחילת אוגוסט מקשה על הצום ובשעת הצהריים רחובות הכפר כמעט ריקים מאדם. רוב החנויות סגורות, כך גם כל המסעדות. לקול קריאת המואזין מתכנסים כמה קשישים לתפילה במסגד הישן. גם בתחנת הטוטו הסמוכה נוצרת התקהלות קטנה. לכאן באים בעיקר צעירים וכאלו המגדירים עצמם חילוניים. לדבריהם, זה המקום היחיד בכפר שבו הם יכולים לשבת ולשתות כוס קפה בימי החג. אך גם כאן, מתוך כבוד לדת ולקהילה, הם מקפידים לסגור אחריהם היטב את החלונות לפני שהם מציתים עוד סיגריה.

זה גם זמן המשחקים האולימפיים ורוב הלקוחות באים כדי למלא טופסי הימורים על תחרויות הספורט שנערכות בלונדון. המשחקים האולימפיים מעוררים עניין רב בתחנת הטוטו הקטנה של דבוריה והם אחד מנושאי השיחה המרכזיים במקום. הצעירים מספרים בגאווה על אירוע מיוחד, שנערך בכפר לכבוד המשחקים בלונדון. בחסות שגרירות בריטניה בישראל נאספו עשרות ילדים לפעילות ספורטיבית באולם ההתעמלות של בית הספר בכפר. הוא קושט בדגלי האולימפיאדה, שעליהם נכתבו בערבית סיסמאות על “שוויון ואחווה”.

מסמכי הטבח באולימפיאדת מינכן נחשפים | פרויקט מיוחד

אך כל גאוות הצעירים בתחנת הטוטו בדבוריה התחלפה במבוכה ברגע אחד. זה היה לאחר ששאלתי אם שמעו אי פעם על בן הכפר, מוחמד מסאלחה. הצעירים שבחבורה, בני ה–20 וה–30, עוד ניסו לברר למי מבני משפחת מסאלחה אני מתכוון. זו הרי החמולה הגדולה בדבוריה וכמה מבניה נקראים מוחמד.

אך המבוגרים יותר הבינו בדיוק למי הכוונה. ברגע אחד הם נהפכו לחשדנים וחסרי מנוחה. חלקם אמרו שמעולם לא שמעו את השם. אחרים העמידו פנים כאילו אינם מבינים את השאלה. מוחמד מסאלחה, כך מסתבר, הוא הסוד הגדול שעליו הם שומרים בקנאות כבר 40 שנה.

מוחמד מסאלחה היה “הפנים” של ארגון ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן 1972. עם עוד שבעה פלסטינים חמושים, הוא פרץ בבוקר היום העשירי למשחקים אל מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי. במהלך ההשתלטות הרגו החוטפים שניים מחברי המשלחת ולקחו עוד תשעה כבני ערובה. מסאלחה, שהציג את עצמו בשם “עיסא”, ניהל את המשא ומתן עם נציגי המשטרה והממשל הבוואריים. בגרמנית רהוטה הוא דרש את שחרורם של יותר מ–200 אסירים מהכלא הישראלי ואיים להוציא להורג את החטופים, אם לא ייענו כל דרישותיו.

כמה פעמים במשא ומתן הוא יצא אל הנציגים הגרמנים חמוש ברובה קלצ’ניקוב. לעתים נראה מחזיק בידו רימון יד ללא נצרה. מיליוני צופי טלוויזיה בכל העולם עקבו בדריכות אחר הדרמה שהועברה בשידור חי מהכפר האולימפי. שעות ארוכות הם צפו במסאלחה נכנס אל בניין המשלחת הישראלית ויוצא ממנו, לבוש בחליפת ספארי בהירה, חבוש כובע לבן ועיניו מוסתרות מאחורי משקפי שמש כהים. לשם ההסוואה הוא גם צבע את פניו בגוון כהה, ושדרי הטלוויזיה הנסערים ציינו מהאולפן כי “נדמה שפניו מרוחות בחומר הדומה למשחת נעליים חומה”.

אי–פי

כעבור 21 שעות הסתיימו המאורעות בטרגדיה. כל בני הערובה הישראלים נהרגו בניסיון חילוץ כושל של המשטרה הגרמנית. בנוסף לשני חברי המשלחת שנורו בכפר האולימפי נספרו תשע גופות בשדה התעופה הצבאי, סמוך למינכן. גם גופות חמישה מהחוטפים הפלסטינים נמצאו בזירה, ביניהן זו של מסאלחה. שלושה פלסטינים נותרו בחיים ונעצרו לחקירה.

חשיפה מאוחרת

עד היום תופס טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן מקום מרכזי על ציר הדמים של הסכסוך הישראלי־הפלסטיני. כמעט בכל מובן אפשר להתייחס אליו כאל אירוע מכונן. בזכות החשיפה התקשורתית חסרת התקדים של האולימפיאדה, הוא העלה לתודעה העולמית את הסכסוך יותר מכל אירוע שקדם לו. הוא עיצב את מדיניות ישראל ביחס למעשי חטיפה המבוצעים נגד אזרחיה על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. הוא גם קיבע באופן סופי את הסירוב הגורף לנהל איתם משא ומתן.

בעקבות טבח מינכן נערכו שינויים ארגוניים בכמה מזרועות הביטחון והמודיעין, הוקמו יחידות חדשות ונוסחו נהלים מחמירים, המלווים עד היום את כל נציגי ישראל בחו”ל. על רקע ההתנהלות השנויה במחלוקת של הרשויות בגרמניה, ולנוכח ההיסטוריה המשותפת לשני העמים, האירוע אף קיבע בתודעה הישראלית את המסר ש”אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו”.

כמובן, היתה זו גם יריית הפתיחה למסע חיסולים חוצה יבשות בין מדינת ישראל לארגון ספטמבר השחור. אבל למרות חשיבותו הרבה של האירוע והשפעתו מרחיקת הלכת, נותרו סביבו סימני שאלה רבים. חלקם נוגעים בעניינים מרכזיים. עד היום, למשל, לא ידוע בוודאות מי ירה בכמה מבני הערובה הישראלים בקרב שהתפתח בשדה התעופה. לאורך כל השנים הועלתה כמה פעמים הסברה, שלפחות חלקם מתו מאש השוטרים הגרמנים. עד היום גם לא התברר אם ועד כמה ידעו זרועות המודיעין השונות בטרם האולימפיאדה על קיומה של החוליה הפלסטינית ועל כוונותיה. גם מידת אחריותם ומעורבותם בפעולה של הפלסטינים שחוסלו על ידי ארגון המוסד בעקבות טבח מינכן טרם התפרסמה.

בשבוע הבא יצוין יום השנה ה–40 לאירועי מינכן, ועדיין כל הצדדים שומרים על עמימות רבה באשר לחלקם בפרשה. מערכת הביטחון הישראלית עוד לא התירה לפרסום פרקים שלמים מדו”ח ועדת קופל, אשר חקרה בין השאר את אחריות השב”כ לאבטחת המשלחת האולימפית. השבוע נחשפו על ידי גנזך המדינה כמה מסמכים הנוגעים לוועדה, ביניהם מסקנותיה ותמלול דיונים שנערכו בממשלה ובוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. המסמכים החלקיים והמצונזרים מאשרים בעיקר את מה שכבר פורסם בעיתונות בתחילת שנות ה–70.

ידוע כי בעקבות מסקנות הוועדה הודחו שלושה בכירים מתפקידם בארגון וכי נמתחה ביקורת על אדישות, אי סדר וחוסר פיקוח נאות, אך באופן תמוה חלקים נכבדים מדו”חות הוועדה, עדויות הנחקרים ומסמכים שהגיעו לידיה עדיין סגורים לעיון הציבור ובמערכת הביטחון מתעקשים כי “פרסומם עלול לפגוע בביטחון המדינה”. טענה זאת מועלית בלי לנמק מה הסכנה בהצגת נהלים שנמצאו כושלים ממילא והוחלפו לפני ארבעה עשורים.

לפי המסמכים מגנזך המדינה שהותרו לפרסום, מסתבר כי לזרועות המודיעין הישראליות הגיעו ידיעות מוקדמות על קיומה של החוליה וכוונותיה. בדו”ח שנקרא “ידיעות על כוונות פיגוע” שנמסר לוועדה נכתב חודש בדיוק לפני האירוע התקבלה הודעה על כך ש: “ספטמבר השחור מכין פעולה בעלת אופן בינלאומי”, יומיים לאחר מכן הגיעה ידיעה כי “ספטמבר השחור מתכנן פיגוע במוסדות ואישים ישראלים” ועשרה ימים לאחר מכן מדווח כי “שישה אנשי ספטמבר השחור הגיעו לרומא לבצע פיגוע”. עם זה, בתוך מבול הידיעות על כוונות לביצוע פיגועים שזרמו לידי זרועות הביטחון באותה תקופה, ייתכן כי היה קשה לנתח את המידע ולצפות את הפעולה מראש.

על הסיבות לאי פרסום הדו”ח אפשר ללמוד מישיבת הממשלה שבה נדונו מסקנות הוועדה. שם טען בין השאר שר התחבורה והתקשורת אז, שמעון פרס, כי יהיה מוזר אם הישראלים ייקחו על עצמם את האשמה לאחר שהגרמנים הוציאו את עצמם בסדר. גורמים אחרים, ביניהם גולדה מאיר, ביקשו שהממצאים אף לא יובאו לפני כל חברי הכנסת מחשש שיודלפו. בהקשר הזה הגדירה את נציגי מפלגת רקח ואת חבר הכנסת אורי אבנרי “עוכרי ישראל”.

הגרמנים, מצדם, עוד לא פירסמו מאות עדויות, ממצאים פורנזיים ואלפי מסמכים, אשר היו יכולים לשפוך מעט אור על מידת אחריותם לכישלון מבצע החילוץ ולמות בני הערובה. במשך השנים טענו גורמים רשמיים בגרמניה שרוב תיקי מינכן הושמדו “כחלק מתהליך פרוצדורלי”. בתחילת שנות ה–90 אף קבעה שרת המשפטים של בוואריה אז, מתילדה ברגרהופר־וייכנר, כי לא נותר מהם כל עותק.

עד היום מסרבות הרשויות בגרמניה לפתוח לעיון את תיקי החקירה שנותרו בידה. לטענת גורם משפטי ישראלי המעורה בפרשה, התביעה הגרמנית טוענת כי באופן רשמי היא טרם הספיקה להשלים את כל מהלכיה ולהגיש כתב אישום נגד שלושת הפלסטינים שנעצרו. חודשיים וחצי לאחר האירוע הם שוחררו, לאחר שארגון ספטמבר השחור חטף מטוס של לופטהנזה. לכן, לטענת משרד המשפטים של בוואריה, מדובר בתיק פלילי פתוח, שכל המידע בו חסוי.

אבל במשך השנים התפרסמו מדי פעם, באמצעי תקשורת שונים בעולם, דו”חות ומסמכים חסויים של רשויות וגופים שונים בגרמניה. בחודש שעבר ולפני כשבוע הציג העיתון “דר שפיגל” בגרמניה מספר רב של מסמכים כאלה. הם חשפו, בין השאר, את מערכת הקשרים הענפה שנרקמה בין גורמי ממשל גרמניים לדמויות מפתח בארגון ספטמבר השחור לאחר אירועי מינכן. המסמכים מעידים שהגרמנים פעלו רבות למען הידוק קשרים אלו, כדי למנוע פעולות טרור נוספות בשטח המדינה או נגד אזרחיה. שנתיים לאחר אולימפיאדת מינכן נערכה בגרמניה אליפות העולם הכדורגל. הגרמנים עשו הכל כדי שאירועי מינכן לא יחזרו על עצמם.

עוד חשפו המסמכים שפורסמו ב”דר שפיגל”, כי בעקבות כישלון פעולת החילוץ בחנה התביעה הבווארית הגשת כתב אישום נגד מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר וסגנו גיאורג וולף בגין הריגה שלא בזדון. המידע על כך הוסתר עד כה, אך לידי מערכת “הארץ” הגיע מסמך ההגנה אשר נכתב על ידי הפרקליטות הבווארית, ובו הוצגו השיקולים שבגללם לא הוגש לבסוף כתב האישום.

מדובר בשיר הלל ליכולותיו ולהחלטותיו של שרייבר. נכתב שם כי “היתה תוכנית להרעיל את הפלסטינים בגז, אך בניין מגורי המשלחת הישראלית לא התאים לכך. הם לא היו נרדמים ברגע ולבטח היו שמים לב”. “שרייבר”, נכתב במסמך, החליט לבטל את הביצוע, “מחשש שהדבר יסכן את בני הערובה”.

אי–פי

האשמה, כצפוי, מוטחת לכל עבר. מסופר במסמך כי מסאלחה “לא הסכים לקבל כסף בתמורה לבני הערובה. הוא היה עקשן, הוא היה חשדן והבין שכוחות המשטרה מתכננים לפשוט על החוטפים”. המסמך עוד מגדיל ומפנה את האצבע המאשימה אל הקורבנות: “הדלת החיצונית של מגורי המשלחת לא היתה נעולה, בניגוד להמלצה שניתנה על ידי המארגנים הגרמנים”, נכתב שם. ומופיעה גם תלונה על כך ש”אחד הישראלים פתח את הדלת לאחר שהפלסטינים צילצלו בפעמון”.

פעולה שנויה במחלוקת

לא רק הגרמנים עיכבו פרסומם של מסמכים שיש בהם כדי להאיר על הפרשה. גם בצד הפלסטיני נעשו לאורך השנים ניסיונות להסתיר ולטשטש את עקבות המעורבים בפעולה. חיסולי המוסד באירופה גרמו לרבים מהם לרדת למחתרת, אך גם התוצאות הטרגיות לא היו מקור לגאווה. “אני לא מאמין שיש פלסטיני אחד שלא חושב שההרפתקה במינכן היתה אסון לעם הפלסטיני ולמטרותיו”, כתב בעיתון “הגרדיאן”, לפני כעשור, פרופסור אדוארד סעיד, בעקבות שידור סרט דוקומנטרי חדש בנושא. “אמנם מבחינה תדמיתית הציף האירוע בפני העולם ברגע אחד את המצוקה הפלסטינית, אך הוא קיבע באופן נחרץ את דמותם כטרוריסטים תאבי דם”, הסביר סעיד.

לכן, על פי הנראטיב הפלסטיני, הפעולה במינכן נתפסת כשנויה במחלוקת עד היום. זו כנראה הסיבה שבגללה תושבי דבוריה מדחיקים כל כך את קיומו בן הכפר, מסאלחה. ייתכן שזו גם הסיבה שתושבי מג’ד אל־כרום נמנעים מלדבר על יוסף מאנע, בנו של מוכתר הכפר לשעבר, שגם הוא השתתף בפעולה ונהרג.

באתרי ההנצחה הרשמיים של הרשות הפלסטינית, או של הארגונים הצבאיים, אין כמעט אזכור של השניים, או תיאור אמין של חלקם בהשתלשלות האירועים. גם בספרי ההיסטוריה והזיכרונות שכתבו כמה מהמעורבים הפלסטינים בפרשה מובאים פרטים חלקיים, ופעמים רבות גם סותרים ושקריים, על חברי החוליה.

למשל, בספרו של צלאח ח’לף, שנודע בכינוי אבו איאד והיה מראשי ספטמבר השחור, נכתב כי לרוב חברי החוליה שנבחרו לבצע את הפעולה היו קרובי משפחה שישבו באותה עת בכלא הישראלי. לדבריו, זה היה אמור לנטוע בהם מוטיבציה לקראת המבצע. גם מוחמד ע’ודה, שנודע בכינוי אבו דאוד ואשר נחשב אחד ממתכנני הפעולה, מסר גרסה דומה. אבל בחינה של רשימת שמות האסירים שהפלסטינים דרשו לשחרר שוללת טענה זו. למעשה, אי אפשר למצוא ברשימה אף לא קרוב משפחה אחד של מי מחברי החוליה.

בנוסף, פרטים רבים על חלקם של שמונת הפלסטינים במהלך החטיפה והקרב בשדה התעופה, מעולם לא פורסמו מטעמם. ידוע כי רובם הגיעו למינכן דרך ערים שונות באירופה. רק בארוחה שנערכה ערב הפעולה במסעדה סמוכה לתחנת הרכבת המרכזית של מינכן הוצגו להם התוכנית והיעדים. שם הם גם חיברו הצהרת כוונות וכתבו צוואה משותפת. אחרי הארוחה הם אספו מתאי אחסון בתחנת הרכבת תיקים גדולים ויצאו במונית לעבר הכפר האולימפי.

אי–פי

בדו”חות המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת מינכן, שנכתבו לאחר הטבח, מצוין כי “בתיקים היו שמונה רובי קלצ’ניקוב רוסיים עם שתי מחסניות לכל אחד”. עוד קובעים הדו”חות, כי ברשות החוטפים הפלסטינים היו “עשרה רימוני הגנה מספר 8 מתוצרת בלגיה. כל אחד מכיל 80 גרם של דינמיט ו–500 רסיסים”. על פי סדרת הייצור שנחרתה על חלקי הרימונים קבעו אנשי המעבדה, כי הם הגיעו ממשלוח שנקנה בשביל צבא סעודיה.

תיקי החקירה הגרמניים מספרים כי ב–5 בספטמבר בבוקר דילגו שמונה הפלסטינים החמושים מעל הגדר ההיקפית של הכפר האולימפי, בסמוך לשער A25, “שם הם התפצלו לשתי קבוצות, עד שנכנסו לבניין של המשלחת הישראלית ברחוב קנולי”. אחד הדו”חות מספר כי באותו זמן היו בכפר האולימפי 32 שוטרים לא חמושים, ועוד שניים נושאי אקדחים. אף לא אחד מהם לא ראה את ההתרחשות, אף על פי שחלקם היו עשרות מטרים בודדים ממנה.

מעט מאוד פרטים ידועים על מעשיהם של הפלסטינים או בני הערובה מרגע ההשתלטות על מגורי המשלחת ועד לקרב שנערך כעבור 21 שעות בשדה התעופה. פרט למסאלחה הצליחו הגרמנים לאתר ולזהות בכפר האולימפי רק ארבעה פלסטינים נוספים. על בני הערובה הישראלים הם ידעו עוד פחות. בשיחת טלפון שהתקיימה בשעות הצהריים המוקדמות בין שגריר ישראל בגרמניה, אלישיב בן חורין, לבין משרד החוץ בירושלים, עדיין לא היה ידוע מספר החטופים הישראלים. לדברי בן חורין, שדיווח מהכפר האולימפי, “הערבים אמרו שיש בערך 20. אצלנו חושבים שבין שבעה לעשרה”.

בפעם הראשונה, 12 שעות לאחר תחילת החטיפה, הוצגו שלושה מהם למשך כמה שניות דרך חלון אחד החדרים. שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד, מאמן הקליעה קהת שור ומאמן הסיף אנדריי שפיצר, ניגשו אל החלון, כל אחד בתורו, כשאחד החוטפים מאיים עליהם בנשקו, ואישרו בפני הנציגים הגרמנים כי מצבם טוב וכי הם מסכימים לעזוב את גרמניה עם החוטפים.

בפעם השנייה נראו הישראלים למשך זמן קצר בביקור של נציג הוועד האולימפי וגורמי הממשל הגרמניים במגורי המשלחת. בצאתם, בשעה 17:20, סיפרו הנציגים הגרמנים כי תשעה בני הערובה נמצאים בידי הפלסטינים וכולם מוחזקים באותו חדר קטן. הם אמרו כי שמונה מהם ישובים על שתי מיטות. בן ערובה נוסף ישב על כיסא בסמוך לקיר. כולם היו כפותים בידיהם וברגליהם בחבלים אדומים. גופתו של מרים המשקולות יוסף רומנו היתה מוטלת על רצפת החדר, מכוסה בסדין לבן.

שגריר ישראל בגרמניה מיהר לדווח בעקבות הביקור. הוא סיפר כי שר הפנים הגרמני, הנס דיטריך גנשר, ששוחח עם החטופים בחדרם על האפשרות שיוטסו למדינה אחרת, אמר כי “’אין באפשרותו להתייחס אובייקטיבית לדברי הבחורים’, אך הוסיף כי ‘הם נראים במצב פסיכולוגי חמור ויש להביא זאת בחשבון בעת הערכת דבריהם’”.

אי-אף-פי

בני הערובה הישראלים נראו בחיים בפעם האחרונה כשעזבו את הכפר האולימפי בדרכם לשני המסוקים שלקחו אותם לשדה התעופה. אז גם הבינו השוטרים הגרמנים, בפעם הראשונה, כי ניצבים מולם שמונה חוטפים פלסטינים ולא חמישה, כפי שחשבו במשך כל אותו היום. לפני העלייה למסוק עוד הציע עצמו גנשר פעם נוספת כבן ערובה במקום החטופים, אך הפלסטינים אמרו “איננו צריכים גרמנים, אלא ישראלים”.

את שאר העדויות על שהתרחש באותן שעות יכלו למסור רק שלושת החוטפים הפלסטינים ששרדו את הקרב. הם טענו לאורך השנים, כי הרגו את מאמן ההיאבקות משה ויינברג ואת רומנו במהלך ההשתלטות, רק לאחר שאלו התנגדו וסיכנו את חייהם. במשך שנים ארוכות לא נודעו פרטים על התנגדות הישראלים. הפלסטינים סיפרו כי ירו בוויינברג לאחר שהדף אותם באמצעות דלת החדר. תמונות פורנזיות מתיקי החקירה הגרמניים מחזקות את הסברה שרומנו תקף את מסאלחה באמצעות סכין פירות. בתמונות שצולמו בזמן ניתוח הגווייה ובעדות הרופא הגרמני מצוין כי בז’קט שלבש מסאלחה נוצר חתך עמוק באמצעות סכין.

לאחר שחרורם מהכלא הפלסטינים תיארו את האווירה ששררה במחיצת החטופים בחדר כ”מתוחה, אך לעתים ידידותית ונעימה”. הם אף סיפרו כי התירו לבני הערובה להתקלח ולהתלבש בטרם יצאו אל שדה התעופה. לדברי שלושת הפלסטינים, כפי שהובאו בראיון שערך השבועון התוניסאי “ז’ן אפריק”, “כולם בחדר קיוו שהפרשה תסתיים בצורה חיובית”. הם אף ציינו כי אחד מבני הערובה התלוצץ ש”הדרך הקצרה ביותר לתל אביב היא דרך קהיר”.

אך כמה פרטים שמסרו הפלסטינים מעמידים את אמינות עדותם בספק. לדוגמה, בראיון שהתפרסם בעיתון הגרמני “דר שפיגל” הם סיפרו כי אחד הישראלים פנה אליהם בערבית. לדבריהם, הם כינו אותו מאז “הערבי” והוא שימש מתורגמן. ככל הידוע, פרט לרומנו, שהיה יליד לוב אך נורה בשלב מוקדם של החטיפה, אף אחד מהחטופים הישראלים לא דיבר ערבית.

עמימות מכוונת

הפלסטינים סירבו לאורך השנים למסור את גרסתם המלאה בנוגע לחלקם האישי בהתפתחות האירועים וביחס למעשי חבריהם לחוליה. עד היום לא ידוע, למשל, אם מישהו מהם התעלל בגופתו של רומנו בכפר האולימפי.

על פי תמונות שצולמו בזירה שעות ספורות לאחר שהחוטפים ובני הערובה עזבו בשני המסוקים לשדה התעופה, נראים סימני התעללות בגופתו. כמה מהתמונות הקשות לצפייה מעולם לא התפרסמו, אך כשהגיע המידע על כך לישראל כינה הח”כ אז, מנחם בגין, את החוטפים מעל במת הכנסת, “חיות טרף מהלכות על שתיים”.

אלא ששלושת חברי החוליה הכחישו באופן נחרץ כי ידם, או ידי חבריהם, היתה בדבר. גם בדיקות פורנזיות שנערכו בזירה ובגופתו של רומנו לא יכלו לקבוע באופן נחרץ אם כך באמת קרה. הרופאים הגרמנים העלו את הסברה כי הפגיעה הצפופה של ארבעת הכדורים שנורו לעברו, היא ש”גרמה לריטוש הרקמות”.

אי–פי

לידי מערכת "הארץ" הגיעו תמונות שצולמו בזירה ובמהלך הניתוח לאחר המוות שביצעו הגרמנים בגופתו של רומנו. התמונות לא מותירות כל מקום לספק. סימני התעללות ברורים ניכרים בגופה.

העמימות סביב זהות חברי החוליה ומעשיהם נוצרה עוד הרבה לפני שהחל המבצע. ככל הנראה היתה זו הפעם הראשונה שבה ארגון פלסטיני פעל בצורה כה ממודרת. כל המסמכים המזהים והדרכונים המזויפים נאספו ונלקחו מחברי החוליה בארוחת הערב לפני שיצאו אל הכפר האולימפי. לכל אחד מהם היה כינוי מחתרתי שבו השתמשו בנוכחות בני הערובה או המתווכים הגרמנים. לכל אחד היתה גם מסכה, או אמצעי אחר להסוואת תווי הפנים.

על פי רוב ההערכות, הם נהגו כך מפני שקיוו לסיים את הפעולה בהצלחה ולהישאר בחיים. לדעת כמה מהשוטרים הגרמנים שצפו אל הבניין, הפלסטינים אף החליפו מדי פעם את המסכות ופרטי לבוש אחרים, כדי ליצור את הרושם שמדובר במספר רב יותר של חוטפים.

אפשר ללמוד על האפקטיביות של הסתרת הפנים מעדותו של המתאבק לשעבר גד צוברי. הוא היה היחיד מבין חברי המשלחת הישראלית שבא במגע ישיר עם החוטפים והצליח להימלט. חודש לאחר שחזר לישראל סיפר את גרסתו בפעם הראשונה. צוברי תיאר כיצד הובל על ידי שלושה פלסטינים חמושים דרך הרחוב לעבר אחת מכניסות הבניין, שם פגש במסאלחה.

“הלכתי ראשון ואחד המחבלים הורה לי להיכנס לכניסה מספר אחת. נכנסתי והתחלתי לרדת במדרגות המובילות לכביש היציאה. בסוף שרשרת המדרגות השלישית ראיתי מולי דמות שחורה. לא ניתן היה לזהות את פניו של המחבל, שגם הוא היה מזוין. הוא לא דיבר ורק סימן בידיו. עמדתי מולו. פניו השחורים הגבירו את הייאוש שתפס אותי ברגע שהיה לי ברור שנלכדנו על ידי מחבלים ערבים.

“חשבתי כי כאן, בפינה החשוכה הזאת, הוא יוכל לחסל אותי, או אותנו, ואיש לא ירגיש בכך. פניו היו כדקירת סכין בלבי, בגלל החשש לבלתי נודע. כאשר אתה לא רואה את פניו של האיש, אינך יכול לדעת מה מסתתר מאחורי המסכה השחורה. שלושת המחבלים שעמדו מולי לא הפחידו אותי כשם שהצליח מחבל זה לעשות”.

כחלק מהניסיון לשמור על עמימות זהותם של מבצעי הפעולה, טען מסאלחה כמה פעמים במהלך המשא ומתן, כי הוא נציג ארגון פלסטיני שלא היה מוכר עד אז - “הכוח המהפכני של איקרית ובירעם”. גם בדף הדרישות שמסר לשוטרים הגרמנים נכתב שם הארגון הפיקטיבי באופן דומה. בשידורי רדיו ארגון השחרור הפלסטיני, מדרעה וקהיר, אשר התנער מהפעולה, נטען כי מאחוריה עומד ארגון מסתורי בשם “IBF” - חזית איקרית ובירעם.

גם בפרטים אחרים שמסר מסאלחה לשוטרים הגרמנים לא היתה כל אמת. הוא סיפר, למשל, לשוטרת בשם אנאליז גראס, אשר דיברה איתו כמה פעמים, כי הוא וחוטף פלסטיני אחר היו אתלטיים אולימפיים בעצמם. הוא גם סיפר שיש איתו עוד כ–20 לוחמים וכי נמצאים בידיהם 26 ספורטאים ישראלים כבני ערובה. השוטרת ציינה בפני מפקדיה, שמסאלחה השתמש כמה פעמים בביטוי הצרפתי “או־לה־לה”. לדבריה, הוא גם דיבר במכוון במבטא צרפתי מוגזם, מתוך כוונה לטשטש את זהותו.

“זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של תנועת השחרור הפלסטינית שלא פורסמה כל הודעה או תגובה רשמית”, כתב בעקבות השידור אדוארד סאאב, שליח עיתון “לה מונד” בביירות. כמו רוב הפרשנים, גם הוא העריך שמדובר בפעולה של ספטמבר השחור, אך הביע תמיהה על העמימות ועל אי קבלת אחריות מפורשת.

סאאב הסביר, כי בכל הפעולות הקודמות של הארגון “פורסמו הודעות רברבנות”, אשר לעתים אף נגדו את עמדת מנהיגי מדינות ערב, שתחתן חסו הפלגים הפלסטיניים השונים. הוא כתב: “משנשאל על הסיבה לחשאיות בלתי רגילה זו, הסתפק אחד האחראים של לשכת הפתח בביירות בהדגשה, כי מעתה ידברו על ‘המחתרת האמיתית, בזכות פעולתה שרק מתחילה’”.

גם שלושת הפלסטינים שנעצרו על ידי המשטרה הגרמנית לאחר הקרב בשדה התעופה סירבו למסור פרטים מזהים על עצמם, על חבריהם לחוליה ועל הארגון שאליו הם שייכים. הם הציגו את עצמם בשמות עבדל קאדר אל־דנאווי, סמיר עבדאללה ואיברהים בדראן, אך לא נשאו דרכונים או כל תעודה מזהה שתוכל להוכיח זאת.

ימים ספורים לאחר מכן אמר דובר משטרת מינכן לאמצעי התקשורת, כי “הטרוריסטים ממשיכים לשמור על שתיקה ומנסים להטעות את החוקרים. שירותי הביטחון הגרמניים משוכנעים כי השמות שמסרו השלושה הנם פיקטיביים, אך עד כה לא נתגלתה זהותם האמיתית”.

כדי להתקדם בחקירה החליטו במשטרת מינכן לפרסם את תמונות השלושה וביקשו את עזרת הציבור בזיהויים. במהרה החלו כלי תקשורת בכל העולם להביא עדויות של קרובים ומכרים שטענו כי זיהו את יקירם. בתוניס סיפרה משפחה אחת למגזין “ז’אן אפריק” כי אחד מבניה הוא בין השורדים. כך קרה גם בלוב, בלבנון ובסוריה. אשה מניקרגואה, מריה בניטה סאלבוס, טענה כי זיהתה שני פלסטינים בתמונות כשני בניו של בעלה לשעבר. בראיון לשבועון “סמאנה” סיפרה כי הבחינה בשני האחים, סמיר מוחמד עבדאללה ואיברהים בדראן, שהם למעשה אדנן ומרואן עבדאללה.

בעיתון “דר שפיגל” פורסם שהעצור השלישי זוהה על ידי אחיו כאדם בשם מוחמד מחמוד א־ספאדי. ב”ניו יורק טיימס” נכתב שהיה קרוב משפחה של אבו איאד. ככל שעברו הימים גדלה כמות הגרסאות בדבר זהות העצורים. הם, מצדם, לא אישרו אף אחת מהן והמשיכו לשמור על שתיקה. גם לעורך דינם התוניסאי סירבו למסור את שמותיהם האמיתיים ובכל פגישה התלוננו בעיקר על יחסם של השוטרים הגרמנים. בראיון לעיתון המצרי “אל־נהר” סיפר אחד הפלסטינים מאוחר יותר: “כאשר מחיתי בפני הסוהרים על היחס הגרוע ענה אחד מהם: ‘זו התגובה על מה שעשיתם בכפר האולימפי’, ואז קרא: ‘מדוע לא עשיתם זאת במקום אחר? מדוע דווקא במינכן?’”

שלושת הפלסטינים שוחררו כעבור חודשיים וחצי, בעקבות חטיפת מטוס לופטהנזה. הם הוטסו לטריפולי בלוב ומיד לאחר שירדו ממדרגות המטוס ערכו מסיבת עיתונאים קצרה בשדה התעופה. הם הציגו את עצמם בשמות מוחמד אל־ספאדי, ג’מאל אל־ג’יישי ועדנן אל־ג’יישי.

העיתונאים הרבים שנכחו במקום ניסו לדלות מהם פרטים נוספים על חייהם ועל האירועים במינכן, אך הפלסטינים נראו לחוצים מהמעמד וחסרי סבלנות. לאחר חודשיים וחצי בכלא הגרמני החופש קרא להם. הם רק חזרו ודיקלמו, באנגלית קלוקלת, את הצהרות ארגון ספטמבר השחור שכבר הושמעו. הם סירבו להשיב אם ירו בספורטאים הישראלים, ומיד לאחר מסיבת העיתונאים נעלמו.

לאורך השנים עלו פעמים רבות שמותיהם של שלושת הפלסטינים שהשתחררו בעיתונים שונים בעולם ובהקשרים שונים. בסוף ינואר 1973, למשל, דווח בעיתון “דר שפיגל”, כי אחד מהם חזר לאירופה. שר הפנים, גנשר, דרש מכוחות הביטחון לגלות “ערנות מוגברת”. חברת לופטנזה הפיצה תמונות שלהם לכל הצוותים. חודש לאחר מכן נכתב בעיתון ההולנדי “דא טלגרף”, כי אל משרד המשפטים בהאג הגיעה ידיעה שהשלושה נמצאים באמסטרדם. לדברי כתב העיתון, הם משתמשים בדרכונים מזויפים ובשמות בדויים.

כעבור עוד חודש הועלתה בעיתון “דבר” האפשרות, שהמחבלים ששרדו לקחו חלק בהשתלטות על שגרירות סעודיה בחרטום. נכתב כי מהשוואת תמונות של אנשי ספטמבר השחור, שצולמו בצאתם מבניין השגרירות הסעודית, “התברר שיש מקום לחשוד, כי לפחות אחד מרוצחי מינכן השתתף בהתקפה בחרטום, ויש אומרים - שניים ואפילו כל השלושה”. בהמשך נטען, כי חלקם חוסלו על ידי המוסד או על ידי חיילי צה”ל במבצע “אביב נעורים”.

גרסה אחרת שהתפרסמה בעיתונים בשנות ה–80 סיפרה שאחד מהם נהרג בקרבות עם פלגים נוצריים במלחמת האזרחים בלבנון. בארכיונים של עיתונים גרמניים ניתן למצוא מדי כמה חודשים או שנים הצהרה של דובר או נציג משרד המשפטים של בוואריה, כי “בקרוב תוגש נגד השלושה בקשת הסגרה”.

רק ב–1999 נחשף בפעם הראשונה, אמנם באופן חלקי, אחד משלושת הפלסטינים. היה זה ג’מאל אל־ג’יישי. הוא התראיין לסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר “יום אחד בספטמבר”. הראיון עם אל־ג’יישי נערך בעמאן ועל פי דרישתו טושטשה דמותו ועוות קולו. גרסתו של אל־ג’יישי בסרט חלקית ומצומצמת. באשר לאירועים מסוימים, היא גם מאוד לא מדויקת.
דו”חות חקירה, תיעוד פורנזי מהזירה ומסמכים סודיים של משטרת גרמניה, אשר נחשפים באופן מקיף בכתבה זו, שופכים אור גדול יותר על חלקם של אל־ג’יישי ושאר הפלסטינים בפעולה. המסמכים, אשר הגיעו מכמה מקורות, שופכים גם אור על חלקה של משטרת מינכן בכישלון מבצע החילוץ של בני הערובה.

ארגון ספטמבר השחור קיבל אחריות על ביצוע הפעולה רק שבוע לאחר סיומה, כשארונות חמשת ההרוגים הפלסטינים הגיעו לטריפולי בלוב. בשידורי רדיו קול המהפכה הפלסטינית מקהיר מסר דובר הארגון את הצהרת חברי החוליה, כפי שנכתבה ערב המבצע: “אין בכוונתנו להרוג חפים מפשע. אנו נלחמים מעל הכל נגד חוסר הצדק. אנחנו לא רוצים להפריע את השלום, אך אנו רוצים למשוך את תשומת הלב של העולם לכיבוש הציוני המתועב, לטרגדיה האמיתית שממנה סובלים בני עמנו”.

בהמשך הובאו התנצלות חברי החוליה בפני האתלטים מכל העולם, שאולי ייפגעו ממעשיהם, והבהרה: “לא חשוב לנו היכן ניקבר, האויב יכול לחלל את גופותינו. אך אנו מקווים שהנוער הערבי ימשיך להיות מוכן להקריב את חייו למען העם והמולדת”. הדובר קרא את צוואתם הקולקטיבית של חברי החוליה, שהחליטו לתרום סכום של 500 דולר ו–37 מארק שהוקצבו להם לארגוני השחרור הפלסטיניים. בסוף המשדר הוא הודיע כי “באופן מיוחד לא יפורסמו שמותיהם של ההרוגים או תמונותיהם מסיבות ביטחון”.

שלושת הפלסטינים שנעצרו לאחר הפעולה. מימין: עדנאן אל-ג'יישי, ג'מאל אל-ג'יישי ומוחמד אל-ספאדי. צילום: איי-פי

תפילת אשכבה נערכה לחמשת ההרוגים הפלסטינים במסגד בורגיבה בטריפולי. בעקבותיה יצא מסע לוויה המוני. על קברי חמשת ההרוגים הפלסטינים הונחו מצבות אבנים חלקות. רק לפני כמה שנים שופצה חלקת הקבר ולוחות הנושאים את שמות חברי החוליה קובעו על המצבות.

דירה מקדאפי

מאז אירועי מינכן פורסמו עשרות, אם לא מאות, מחקרים, ספרים וסרטים דוקומנטריים בנושא. גם הוליווד יצרה כמה פעמים את הגרסה שלה לסיפור. בכל המקורות מתוארים האירועים באופן מדוקדק ועשיר בפרטים, אך עד היום לא התפרסמה רשימה אחידה ומוסכמת של כל שמות הפלסטינים שהתתפו בפעולה.

סקירת כמה עשרות פרסומים הנחשבים רציניים מעלה רשימה של קרוב למאה שמות אפשריים, המיוחסים כולם רק לשמונה אנשים. בחלק גדול מהמקרים מדובר בשמות שונים לחלוטין, באחרים מופיעים שמות דומים בכתיב שונה ולפעמים מוחלפים שמות פרטיים, שמות אמצעיים ושמות משפחה. לדוגמה, השם מוחמד סאמר עבדאללה מופיע במקומות אחרים כסמיר מוחמד עבדאללה, או עבדאללה סאמר, או כפי שטענה הגברת מניקרגואה על אותו אדם, אדנן עבדאללה. היום ידוע כי שמו האמיתי הוא בכלל ג’מאל אל־ג’יישי.

בחלק מהמקרים היה זה תרגום שגוי של השמות שהוביל לטעות בזיהוי. לדוגמה, בדרכונו הלובי המזויף של יוסף מאנע נכתב כי שמו הוא אחמד שייח־טאה. כינויו המחתרתי של פלסטיני אחר היה צ’ה, כמחווה למהפכן הארגנטיני צ’ה גווארה. בתרגום לאנגלית הוביל הדמיון בין המילה צ’ה למילה שייח לבלבול, ובספרים רבים השניים מתוארים כדמות אחת.

העמימות בנוגע לחברי החוליה אינה מצטמצמת רק להסתרת פניהם ולטעויות טכניות של תרגום ואיות. בחלק רב מהמחקרים שהתפרסמו על חברי החוליה מופיעות עובדות ביוגרפיות שגויות, חלקן מופרכות. בספרים רבים נכתב כי שמו האמיתי של מסאלחה היה לוטיף עפיף. כך כתוב גם בערכים שונים בוויקיפדיה באנגלית ובאנציקלופדיה מכובדת על תולדות הטרור.

ברוב המקורות מסופר שהוא נולד בנצרת וגדל באחד ממחנות הפליטים בלבנון. בכמה מהספרים הנחשבים למקיפים ולאמינים ביותר שנכתבו על הפרשה מסופר גם, כי אמו היתה יהודייה, אביו היה איש עסקים נוצרי ירדני וכי היו לו אח או שניים בכלא הישראלי. מסיבות שונות אפילו אבו איאד, שהכיר אישית את מסאלחה, סיפר עליו פרטים שגויים.

במאמר שכתב על פעולת מינכן בסוף שנות ה–70, אשר חלקו התפרסם ב”הארץ”, הוא טען: “מסאלחה נטש בילדותו את עיר הולדתו, חיפה, ונמלט עם הוריו, כפריים עניים, לעבר הירדן”. בהמשך סיפר גם הוא, כי אחד מקרובי משפחתו של מסאלחה נשא לאשה צעירה ישראלית. לכן, לדבריו, “הוא הבטיח לאתלטים, כי הפלסטינים אינם רוחשים כל איבה שהיא ליהודים, אף לא כלפי הישראלים, שגם הם, כמו הפלסטינים, קורבנות של ההרפתקה הציונית”.

רבים מקרובי משפחתו של מסאלחה, וביניהם אחותו, מתגוררים עדיין בכפר דבוריה. בשל מורכבות העניין והמטענים הרגשיים הנלווים אליו, הם סירבו להתראיין לכתבה בשמם המלא, אך הם טוענים בנחרצות כי אין בפרסומים אלו כל אמת. לדבריהם, מוחמד נולד בדבוריה כבן בכור למשפחה מוסלמית וגדל בסוריה. ככל הידוע להם, אף אחד מקרוביו לא נשא לאשה צעירה ישראלית.

גם רישומי משרד הפנים שוללים את הטענה כי אמו של מסאלחה היתה יהודייה. מצוין שהיא נולדה ב–1920 ונקראה עריפה, בת לחסן ואמינה מחמוד. אביו של מוחמד, תאופיק, היה אחיו של המוכתר וראש המועצה הראשון של הכפר. עליו נטען שהיה משתף פעולה בכיר עם כוחות הביטחון הישראליים. תאופיק נישא לעריפה ב–1944. מוחמד, בנם הבכור, נולד כעבור כשנה.

כשהיה מוחמד בן שנתיים, יצא תאופיק לעבוד בבגדד בשביל חברת נפט ערבית. המלחמה, שפרצה ב–1948, תפסה אותו בדמשק. אחריה הוא ניסה לחזור לכפרו ולבני משפחתו לפחות פעמיים. בפעם הראשונה סירבו קציני הממשל הצבאי לאשר את בקשתו. בפעם השנייה הוא נתפס כמסתנן וגורש לירדן. לדברי קרוביו, לאחר שנואש ביקש מאשתו לאחד את המשפחה בסוריה.

לדברי בני המשפחה, ב–1952 עזבו מוחמד ואמו את הכפר ועברו להתגורר עם האב, תאופיק, במחנה פליטים פלסטיני סמוך לדמשק. הקרובים מספרים כי אף על פי שהשאירו בדבוריה את אדמותיהם ואת כל רכושם, מצבה הכלכלי של משפחת מסאלחה היה טוב יחסית לשכניהם במחנה הפליטים. תאופיק, שהיה מלומד, החזיק שנים ארוכות במשרה מכובדת ומוחמד זכה לחינוך טוב ומסודר.

בסוריה למד מוחמד מסאלחה פסיכולוגיה והשלים באוניברסיטת דמשק תואר ראשון בכימיה. בסביבות גיל 20 הוא נסע ללמוד בגרמניה. שם, לדברי בני משפחתו, השלים שני תארים שניים. בעקבות תבוסת הירדנים וכיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים התנדב לפעילות במסגרת ארגון הפתח.

מסאלחה לא היה לוחם עז נפש ועטור קרבות. בניגוד לנטען על אודותיו ברוב המחקרים, הוא גם לא היה מפקד הפעולה במינכן. הוא היה הדובר, הנציג שנבחר לנהל את המשא ומתן. בכיר ברשות הפלסטינית, אשר היה חבר בארגון ספטמבר השחור באותן שנים, הגדיר את תפקידו “קומיסר”, או “פוליטרוק”.

לדברי אותו בכיר, אשר הסכים להתראיין על הפרשה בפעם הראשונה ובעילום שם, “מסאלחה היה קצין החינוך של החוליה, קצין האידיאולוגיה. הוא היה הכי משכיל, מבוגר ומנוסה. הוא דיבר אנגלית רהוטה וגרמנית. בניגוד לצעירים שנולדו במחנות פליטים בלבנון, הוא נולד בפלסטין. היו לו זיכרונות מכאן”.

לדברי אותו בכיר, מסאלחה עבר הכשרה צבאית קצרה, של חודש או שלושה שבועות, בלוב. שם הוא למד להשתמש בנשק וברימוני יד. לדבריו “מסאלחה היה לאומן פלסטיני, אבל בשום אופן לא אדם שיקריב את חייו למען המטרה. הוא היה בסך הכל צעיר הולל, שניהל הרבה רומנים עם צעירות באירופה ואם לא היה יודע כל כך טוב גרמנית, ייתכן שלא היה נבחר למשימה”.

לדברי הגורם, מסאלחה בחר בשם המחתרתי “עיסא” על שם אחד מאחי סבו, שנהרג בפעולת פלוגות הלילה של אורד וינגיינט ב–1938 בדבוריה. ייתכן שהבחירה בשם, האופייני בדרך כלל לערבים נוצרים, תרמה גם היא לבלבול בנוגע לזהותו.

כמה חודשים לאחר קבורתו של מוחמד בלוב, הוזמנו תאופיק ועריפה עם שבעת ילדיהם לטריפולי. עד היום לא ברורה מעורבותו הישירה של שליט המדינה לשעבר, מועמר קדאפי, בעניין, אך לטענת כמה מבני המשפחה, הוא עצמו העניק להם דירה גדולה וקצבה חודשית נדיבה. תאופיק אף קיבל משרה נחשבת בחברת נפט מקומית. אך כעבור שנים בודדות חזרו בני משפחת מסאלחה לדמשק, ובהמשך גם לדבוריה. עריפה מתה ונקברה בכפר ב–1994. תאופיק ביקר שם בפעם האחרונה באותה שנה. הוא חי כיום בדמשק. מצבו מוגדר סיעודי.

רק אחת מאחיותיו של מוחמד עוד מתגוררת בדבוריה. היא נולדה בחו”ל, לאחר הפעולה, במינכן, אך גדלה והתחנכה בארץ. היא סירבה להתראיין לכתבה. אח נוסף היה במשך שנים קונסול הרשות הפלסטינית בפינלנד, והוא מתגורר כיום במלטה. אח אחר ממלא תפקיד בכיר מאוד ברשות הפלסטינית. כל שאר האחים פזורים בעולם.

חלום בלהות

במהלך המשא ומתן, שנמשך שעות ארוכות בכפר האולימפי, הסכים מסאלחה כמה פעמים להשהות את מועד פקיעת האולטימטום. ממשלת ישראל סירבה להגיב או להתייחס לדרישותיו, אך נציגיה מסרו לגרמנים באופן חד משמעי שהאחריות לגורל החטופים מונחת על כתפם.

זה היה חלום הבלהות של הגרמנים. הם הרי כל כך השתדלו להציג בפני העולם פנים אחרות של האומה, במיוחד בעקבות זיכרונות אולימפיאדת ברלין, שנערכה בצל המשטר הנאצי. מעל לכל הם רצו להרחיק את תשומת הלב מהאירוע ולחזור לחגיגות האולימפיות. באופן רשמי הם טענו שהפסקת המשחקים רק תוביל אלפי ספורטאים נוספים לזירה ותסכן אותם ואת בני הערובה. שגרירות ישראל בבון העבירה מברק, שלפיו בדיון פנימי, שבו השתתפו אנשי הוועד האולימפי העולמי והגרמני, נטען כי אין להפסיק את המשחקים, בין השאר משום ש”לטלוויזיה הגרמנית אין תוכנית אלטרנטיבית”.

בתיווך גורמים מהליגה הערבית הם הגיעו עם מסאלחה להסכם, שעל פיו יועברו החוטפים ובני הערובה במסוקים לנמל התעופה במינכן, ומשם יוטסו לקהיר. “לא ייאמן, הם ממשיכים. זה כמעט כמו לרקוד בדכאו”, כתב על כך למחרת ג’ים מרי מהעיתון “לוס אנג’לס טיימס”.

אך הגרמנים לא יכלו למלא את חלקם בעסקה. היא נגדה את חובתם המוסרית כלפי הצלע היהודית במשולש הטרגי הזה. הם תיכננו להשתלט על החוטפים בשדה התעופה ולשחרר את בני הערובה. התוכנית הגרמנית היתה להנחית את שני המסוקים בסמוך למטוס בואינג 727 של חברת לופטהנזה, שאמור היה להטיס את החוטפים ואת בני הערובה לקהיר. הגרמנים העריכו כי החוטפים יבקשו לבדוק שלא הוטמנה להם מלכודת במטוס, לפני שיעלו עליו. לכן הם תיכננו ללכוד את אלו שיגיעו לבדוק את המטוס.

על פי דו”חות החקירה הגרמניים, 12 שוטרים גויסו כדי לנטרל את החוטפים. הם הולבשו במדי אנשי הצוות של חברת לופטהנזה ונשלחו להכין את המארב. בשאר החוטפים היו אמורים לטפל חמישה צלפים, לא מיומנים במיוחד, שפוזרו בשלושה מוקדים בזירה.

הכישלון הגרמני נולד עוד לפני שנורה הכדור הראשון. המודיעין היה חסר, האמצעים דלים ורמת הביצוע היתה מתחת לכל ביקורת. השוטרים שהיו אמורים לנטרל את החוטפים במטוס החליטו, לאחר הצבעה, לא לבצע את משימתם. הם חשבו שהיא מסוכנת מדי. חמישה צלפים נותרו להתמודד כעת עם שמונה חוטפים. בעבר התפרסם כי לרשות הצלפים לא עמדו מכשירי קשר. גם ניתוח הזירה העלה, שלפחות אחד מהצלפים לא היה אפקטיבי. הוא מוקם בדיוק בקו האש של צלף אחר.

הדו”חות הגרמניים מאשרים כל זאת, אך מתארים מציאות רשלנית עוד יותר. על פי עדותו של אחד מקציני המשטרה הבכירים, “עוד 14 צלפים היו זמינים להשתתף בפעולה, אך בשל החשש שהאירוע יתגלגל לזירות אחרות, הוחלט להשאיר אותם בכפר האולימפי”. עוד מסופר באחד הדו”חות כי שני צלפים נוספים התלוו למסוק, שהטיס את הקצינים הגרמנים לשדה התעופה, אך בפעולה לא ניתנה להם כל משימה. בסופו של יום הם לא ירו אף לא כדור אחד.

מתוך עדויות השוטרים הגרמנים, שניתנו יום למחרת האירוע, עולה כי בדיוק על פי התוכנית, מיד לאחר שנחתו המסוקים ב–22:33, יצאו מסאלחה ופלסטיני נוסף, שכינויו “טוני”, לבדוק את הבואינג.

טוני היה למעשה יוסף נאזל, מפקדו הצבאי של המבצע. משפחתו הגיעה מאזור קלקיליה, אך הוא גדל כפליט בירדן ובהמשך גם בלבנון. הוא לחם נגד הצבא הירדני בקרבות שנערכו בינואר 1971 באזור העיר ג’רש. שם הוא זכה להערכה רבה כלוחם. על פי כמה מהעדויות, זו הסיבה שנאזל נבחר לפקד על פעולת מינכן. במשך כל זמן החטיפה זיהו אותו עומד בסמוך לאחד מחלונות בניין המשלחת הישראלית, כשהוא לבוש חולצה ססגונית בצבע אדום וחובש כובע בוקרים גדול.

בעוד השניים הולכים לעבר המטוס, יצאו מהמסוקים כמה מהחוטפים הפלסטינים. ליד המסוק שממנו יצא מסאלחה נעמד ג’מאל אל־ג’יישי. בשני המושבים שמאחורי תא הנוסעים נותרו לשבת מוחמד אל־ספאדי, ששרד גם הוא את הקרב, ופלסטיני נוסף בשם עפיף חמיד. במשך השנים סיפרו כמה מבני משפחתו בלבנון שהוא גדל במחנה הפליטים שתילה, למד בגרמניה במשך שנה, והצטרף לארגון הפתח ב–1968.

במסוק השני, שממנו יצא נאזל, נשארו לשבת עדנאן אל־ג’יישי, קרוב משפחתו של ג’מאל, אשר גם הוא שרד את הפעולה, ופלסטיני נוסף בשם חאליד ג’וואד, שכינויו המחתרתי היה אבו אללה. גם הוא גדל במחנה הפליטים שתילה וכילד היה אחד מחבריו הטובים של עפיף חמיד. במשך שנתיים הוא גר עם אחיו ולמד בגרמניה. הוא התגייס לשורות ארגון הפתח רק לאחר שחזר ללבנון.

מחוץ למסוק נעמד יוסף מאנע. בשני המסוקים נותרו לשבת גם כל בני הערובה, שהיו כפותים בידיהם וברגליהם. הגרמנים פתחו באש רק כשמסאלחה ונאזל גילו שבמטוס אין אנשי צוות כפי שהובטח להם והחלו לחזור בריצה לעבר חבריהם. במטח הראשון נורו נאזל, מסאלחה ושני הפלסטינים שעמדו בסמוך למסוקים.

אי–פי

באחד מדו”חות החקירה כתבו הגרמנים כי מפקדי הפעולה העריכו שארבעת הפלסטינים הנותרים, שנשארו לשבת יחד עם בני הערובה במסוקים, “יזדעזעו לנוכח מות חבריהם וייכנעו”. “בדרך זו”, נכתב בדו”ח, “העריכו מפקדי הפעולה כי ניתן יהיה להציל את בני הערובה”.

אך המטח הראשון של הצלפים הגרמנים לא היה מדויק. את שהתחולל מאותו רגע מתאר היטב אחד הדו”חות הגרמניים. על פי מחבריו, הוא מבוסס על תיאור של 149 עדי ראייה. לדבריהם, מסאלחה ונאזל רק נפצעו מהמטח הראשון, ושניהם הצליחו להגיע בחזרה לאזור שבו חנו המסוקים. משם מסאלחה פתח באש לעבר השוטרים. הוא הוכרע לבסוף על ידי שלושה כדורים נוספים שירו הצלפים.

על פי כמה עדויות, נאזל הצליח לנצל את המהומה וניסה לברוח מהזירה בזחילה. הוא אותר על ידי כלבים ונורה רק כעבור 40 דקות מסיום הקרב. שני הפלסטינים האחרים שנורו במטח הראשון נפגעו. יוסף מאנע בצורה קטלנית וג’מאל אל־ג’יישי בצורה קלה מאוד בכף ידו הימנית. לטענת עדי הראייה, “מיד כשהתחילו היריות הוא ברח אל חלקו האחורי של המסוק, נשכב על הארץ, עשה עצמו מת ולא השתתף בקרב”. אל־ג’יישי העמיד פני מת באופן כה מוצלח, עד שזמן רב לאחר שהסתיים הקרב, החשיבו אותו השוטרים הגרמנים לכזה. בדו”חות שלהם מצוין כי בשעה 2:10 נותרו בידיהם שני חוטפים חיים ושישה הרוגים.

דו”ח המעבדה לזיהוי פלילי, שחקרה את כלי הנשק של הפלסטינים, מאשר גרסה זו. על פי אותו דו”ח, שני רובי קלצ’ניקוב שנותרו בזירה לא ירו כלל. אחד מהם נמצא ליד ג’מאל אל־ג’יישי. רובה שלישי ירה שני כדורים בלבד. רק שני רובים נמצאו כשהמחסניות שלהם ריקות לחלוטין. חיבור כל הכדורים שנותרו במחסניות מראה כי לאורך כל הפעולה ירו הפלסטינים כ–200 כדורים בלבד. מתוכם, רק כ–180 נורו בקרב בשדה התעופה. הנתון מעיד על כך שבניגוד למה שתיארו הגרמנים עד כה, על פני טווח של כשעה וחצי, הקרב שניהלו מול החוטפים לא היה אינטנסיבי כל כך, ודאי שלא מצדם של הפלסטינים.

הדו”חות הגרמניים מתארים רצף של החלטות שגויות ושורה ארוכה של מחדלים. לאורך השנים נטען, למשל, שכל הפלסטינים נהרגו מאש הצלפים הגרמנים, אך בדו”ח של המחלקה לזיהוי פלילי שבדקה את הזירה מצוין כי נמצאו במקום גם עשרות תרמילים של כדורי רובה, או אקדח, בקוטר 9 מ”מ. הדו”ח מציין כי כל כלי הנשק של החוטפים הפלסטינים והצלפים הגרמנים היו בקוטר 7.62 מ”מ. מי ירה אפוא בכלי נשק בקוטר 9 מ”מ? ולאן?

הממצאים בדו”ח מראים שריכוז אחד של יותר מעשרה תרמילים בקוטר 9 מ”מ, נמצא בטווח 64 מטר מהמסוקים. הם נורו, ככל הנראה, על ידי אחד משלושת השוטרים הגרמנים, שקיבלו רק בשדה התעופה בזמן הפעולה מקלע קארל גוסטב. דו”ח אחר מספר כי עוד 16 שוטרים נוספים קיבלו במקום אקדחים בקוטר זהה. חלקם ירו לעבר המסוקים מטווח של כ–70 מטר. ברור לכל, כי ירי צרור מקלע, או ירי באקדח מטווח כזה ובתנאי תאורה כאלה, אינו אפקטיבי והיה עלול לסכן את בני הערובה לא פחות מאשר את החוטפים.

ממצא אחר שמעורר תהיות הוא ריכוזי התרמילים בקוטר 9 מ”מ שנמצאו פזורים בשדה התעופה באופן המתווה קו ברור של הסתערות. הגרמנים מעולם לא פירסמו מידע על הסתערות כזו. הם טענו תמיד כי האש פסקה רק לאחר שכלי רכב משוריינים הגיעו לזירה, אך נתיב התרמילים לא משאיר מקום לספק. על פי סדרות הייצור שטבועות בהם ופיזורם בזירה, ניתן לקבוע כי לפחות שלושה כלי נשק ירו ברציפות, בצרורות ובבודדת, במסלול המתחיל ממבנה שדה התעופה ונגמר במרחק מטרים ספורים מהמסוקים שבהם ישבו בני הערובה.

סתירות וסימני שאלה

דו”חות נוספים שנכתבו בגרמניה מעלים סימני שאלה גדולים באשר לנסיבות מותם של בני הערובה הישראלים. בדו”ח המפרט את פגיעות הכדורים שנמצאו בגוף אחד המסוקים נכתב “עשר פגיעות של כדורים נמצאו בחלון הקדמי. פרט לחור אחד, שנוצר בוודאות מבפנים, מתוך המסוק, אי אפשר לקבוע לגביהם את כיוון הירי. קיימת האפשרות שהם הגיעו מכיוון השוטרים”. אלכס פלג, מומחה ישראלי לזיהוי פלילי, טוען כי “זו קביעה לא מקצועית”. לדבריו, באותן השנים עמדו לרשות כל כוחות המשטרה בעולם הכלים על מנת לקבוע את כיוון הירי במקרה כזה, ו”חקירה מקצועית לא היתה משאירה מקום לספק”.

בחינת תמונות מהזירה מעלה את האפשרות, כי לפחות אחד החורים בחלון הקדמי של אותו מסוק נוצר דווקא כתוצאה של ירי מכיוונם של השוטרים הגרמנים. החור נפער בפיסת מתכת אטומה בחלק המרכזי והתחתון של החלון. קשה להאמין שאחד החוטפים הפלסטינים ירה משם. על פי הדו”ח, נמצאו לפחות עוד שתי פגיעות כדורים באחת מדופנות המסוק, שנורו ככל הנראה מהאזור שבו עמדו הפלסטינים. החוקרים העלו את האפשרות שכדורים נוספים נורו על ידם לעבר החטופים הישראלים מאותו המקום, אך הם לא השאירו עקבות פגיעה בגוף המסוק וככל הנראה עברו דרך הדלתות הפתוחות.

אבל דו”חות הנתיחה שביצעו הגרמנים בגופות הישראלים לא יכלו לאשר זאת. באופן תמוה נכתב בהם כי בגופות לא נמצאו קליעים שיוכלו להעיד על מקור האש שהביאה למותם. גם באשר לקוטר ולסוגי הנשק שהשאירו פגיעות במושבים שעליהם ישבו החטופים במסוק לא יכלו הגרמנים להכריע. אלו, כמובן, לא שני המקרים היחידים שבהם ניכרים סימני טיוח בדו”חות החקירה הגרמניים. בדו”ח הרשמי שנמסר לשגריר ישראל בגרמניה, למשל, הושמטה במכוון העובדה שממשלת ישראל הסמיכה את שר הפנים הגרמני, גנשר, “שוב ושוב לספר למחבלים כל אשר ירצה במגמה להרוויח זמן”. כששגריר ישראל בבון, בן חורין, הביע תרעומת על כך, ענה לו גנשר, שהדבר נעשה “על מנת לא לסבך את ממשלת ישראל”.

עוד תהייה באשר לאמינות התחקירים הגרמניים ורצינותם עולה מעדותו של ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, אשר נכח במקום בזמן הקרב. בדו”ח סודי שהעביר לידי ראש הממשלה, סיפר כי הצלפים הגרמנים בשדה התעופה לא היו מצוידים באמצעים אופטיים או באמצעי ראיית לילה. בדו”חות החקירה שלהם מתעקשים הגרמנים לציין כמה פעמים שלידי הצלפים עמדו אמצעים כאלה.

רוב העדויות שנתנו השוטרים הגרמנים מספרות כי מוחמד אל־ספאדי, אשר היה סגנו של נאזל, ירה באופן ישיר ומכוון לעבר בני הערובה הישראלים. הוא היה גם אחד משלושת הפלסטינים שנעצרו לאחר הפעולה. בחקירותיו במשטרת מינכן הכחיש אל־ספאדי נחרצות כי ירה בישראלים, אך חודשיים וחצי לאחר מכן, בזמן הטיסה שלקחה אותו אל החופש, הוא הודה. כתב “הארץ”, זאב שיף, ליקט עדויות מנוסעי המטוס החטוף לאחר ששוחררו. “אחת הדיילות שאלה אותו מדוע בחר בדרך חיים רעה זו ואם לא כדאי להפסיק הכל. ‘אתה כל כך צעיר’, אמרה. על כך השיב בגאווה ‘כן, יריתי בשניים מהם!’”

על פי מקורות פלסטיניים, משפחתו של אל־ספאדי ברחה או גורשה, ב–1948 מהכפר דנה, שהיה בנפת בית שאן. זו כנראה גם הסיבה לכך שבחר לכנות עצמו בפני השוטרים הגרמנים בכינוי אל־דנאוי. לדברי כמה מקורות, אל־ספאדי מעולם לא התאושש מפציעת כדור הצלף הגרמני שפגעה בכף רגלו, וייתכן שהיא נקטעה בהמשך. לדעת כמה מקורות פלסטיניים, הוא מתגורר כיום בדמשק, ושמו וכתובתו מופעים במדריך הטלפונים של העיר.

עוד פלסטיני שמקורות שונים העידו כי הרג בני ערובה ישראלים הוא דאוד חאלד, שכינויו המחתרתי היה אבו אללה. על פי עדות השוטרים הגרמנים, לאחר שמפקדי החוליה נפגעו, הלוחמים הפלסטינים היו חסרי אונים. לא היו להם פקודות מסודרות ונדמה היה שכל אחד מהם נלחם על חייו.

הקרב נמשך דקות ארוכות, לסירוגין. על פי עדות השוטרים, 20 דקות לאחר חצות השליך חאלד רימון יד לעבר תא הנוסעים של אחד המסוקים. לבני הערובה שישבו בו לא היה כל סיכוי. מכלי הדלק של המסוק היו מלאים ותוך דקות ספורות הוא החל לבעור כשכמה מהם עדיין חיים. אבו איאד טען לימים כי זריקת הרימונים היתה אקט של התאבדות, לאחר ששניים מהפלסטינים הבינו כי אין להם כל סיכוי לשרוד. לדבריו, לא היתה להם כל כוונה להרוג את בני הערובה.

אך גם גרסה זו בעייתית. חאלד המשיך להילחם גם לאחר שהמסוק כבר עלה באש. הוא נהרג דקות ארוכות לאחר מכן, בעודו מנסה לברוח מהזירה. על פי הממצאים בזירה הוא נורה מטווח קרוב מאוד על ידי אחד הצלפים. הרימון השני פוצץ על ידי עפיף חמיד. לטענת הגרמנים, הוא שלף את הנצרה אך נורה על ידי צלף לפני שהספיק להשליכו. חמיד, על פי התיאור, נפל על הרימון והתפוצץ.

דו”ח הניתוח שלאחר המוות מאשר את הגרסה הגרמנית באופן חלקי. גופו של עפיף אכן רוטש ממאות רסיסי הרימון, אך לא נמצאו בו קליעים. ייתכן כי התאבד. עיון בדו”חות ובתמונות שצולמו בזמן נתיחת גוויות הפלסטינים מעלה ממצאים נוספים, כגון זהותו של הפלסטיני אשר תועד כשהוא חבוש בכובע סקי לראשו על מרפסת בניין המשלחת הישראלית בכפר האולימפי. עד היום נחשבת דמותו לאייקון בולט ומוכר של הטרור העולמי. מהשוואת התמונות מחדר המתים לאלו שצולמו על ידי אמצעי התקשורת הרבים שנכחו בכפר האולימפי, עולה כי מדובר ביוסף מנע. מכל הפלסטינים הוא היחיד שבמותו לבש בדיוק אותו סוודר גולף בהיר, שנראה על גופו של החטוף עם מסכת הסקי.

יוסף מאנע היה, כאמור, בן הזקונים של מוחמד מאנע, מוכתר הכפר מג’ד אל־כרום. קרובי משפחתו מספרים, כי מוחמד עזב את הכפר באישון לילה ב–1948. לטענתם, הוא נס על נפשו לאחר שהיה עד להוצאה להורג של כמה מתושבי הכפר על ידי חיילים ישראלים. הם מכנים את התקרית “הטבח במעיין”. לדבריהם, בעקבות מותם של חמישה גברים מתושבי הכפר ברחו רבים ללבנון, וביניהם המוכתר, מוחמד. גרסה אחרת מספרת שמוחמד ברח מפני הישראלים עוד לפני שנכבש הכפר, ככל הנראה בשל קשריו ההדוקים עם צבא ההצלה של קאוקג’י.

כך או כך, משפחתו של המוכתר נשארה במג’ד אל־כרום ורק בתחילת שנות ה–60 הצטרפה אליו אשתו למחנה הפליטים עין אל־חילווה, בלבנון. שם היא גילתה שמוחמד נישא בינתיים לשתי נשים נוספות. מאשתו הצעירה ביותר נולד יוסף כבן הזקונים. בדומה לבני משפחת מסאלחה מדבוריה, גם בני משפחתו ואחיו של יוסף חזרו לביקורים במג’ד אל־כרום לאורך השנים וכמה מהם מתגוררים בכפר עד היום.

בני משפחת מאנע מספרים כי מעולם לא תושאלו או נחקרו על ידי גופי הביטחון הישראליים באשר ליוסף. גם בני משפחת מסאלחה מדבוריה מספרים שלאורך כל השנים מעולם לא נחקרו על קרבתם למוחמד. הם טוענים כי לא היו יכולים לתרום כל מידע עליו, אך מביעים תמיהה על כך, במיוחד מפני שביקורי אביו ואמו בארץ החלו רק שנתיים לאחר אירועי מינכן.

כמה אנשי שב”כ בכירים לשעבר, שהתראיינו לכתבה, הופתעו לשמוע על שורשיהם המשפחתיים של מאנע ומסאלחה. גם רכזי מודיעין וחוקרים, אשר שירתו באותה תקופה באזור שני הכפרים, טוענים כי לא ידעו על קשרי משפחה אלו. אחד מהם טוען בביטחון מהול באכזבה, כי אף שישב באותה תקופה “על אחת הצמתים הכי רלוונטיים”, הוא, באופן אישי, מעולם לא התבקש לחקור על השניים.

אחד מאנשי ענף 4 בשב”כ, הגוף שעוסק בפעילות חבלנית עוינת, אומר: “באופן כללי ברור שהנושא מאוד עניין אותנו. באותם ימים ארגון ספטמבר השחור היה כאב הראש הכי גדול של הארגון”. הגורם מספר כי נערכה חקירה, “אך ככל הנראה, היא מעולם לא הושלמה”. בכל אופן, לא על ידו. הוא מסביר: “זאת היתה תקופה מאוד סוערת. רצף האירועים היה כמעט בלתי נתפס. אני מעריך שהחל משלב מסוים, לנו בשב”כ כגוף מסכל לא היה יותר עניין בחוליה הזאת. מבחינתנו הם הרי כבר מתו ולא היה בהם יותר כל סיכון. האירועים דרשו מאיתנו להסתכל קדימה ולחפש את האיום הבא”.

גורמים אחרים בשב”כ טוענים שהחקירה היתה אמורה להיות באחריות המוסד, במיוחד בעניין שלושת הפלסטינים ששרדו את הפעולה והמשיכו לחיות במקומות שונים בעולם. “אני לא יודע וחושב שגם מעולם לא ידעתי”, עונה צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר, על השאלה אם ידע את זהות הפלסטינים שלקחו חלק בפעולה. אנשי מוסד לשעבר אחרים, שהתראיינו לכתבה, טוענים כי לא ידוע להם אם נאסף מידע כזה.

זמיר ואיש השב”כ ויקטור כהן, היו אנשי מערכות הביטחון היחידים שבאו במגע עם החוטפים הפלסטינים. מיד עם קבלת הידיעה על המתרחש במינכן הם יצאו בבהילות לגרמניה. “הזעיקו אותי ברגע האחרון”, מספר כהן, “למחלקת אבטחה בשב”כ לא היה כל מידע בשבילנו. כשיצאנו לא היה לנו מושג מי עומד מאחורי הפעולה ומי מבצע אותה. רק כשנחתנו במינכן התחלנו לאסוף קצת פרטים מהמשטרה הגרמנית, וגם הם היו מאוד מבולבלים”.

כהן מספר כי במשא ומתן עם חוטפי סבנה, שנערך כמה חודשים קודם לכן, הוא הצליח לאסוף מידע רב על חברי החוליה רק מהשיחות שניהל איתם. “הצלחתי לזהות על פי המבטא וסגנון הדיבור מי המפקד, מי כפרי, מי עירוני, מה המצב המנטלי שלהם ועוד הרבה פרטים”. אבל במינכן לא היתה לכהן כל הזדמנות. במשא ומתן בכפר האולימפי, למרות תסכולם, הוא וזמיר שימשו צופים בלבד, ובזמן הקרב בשדה התעופה “לא היה עם מי לדבר”.

“עמדתי עם זמיר על המרפסת, שצופה אל מנחת המסוקים. כשהחלו היריות נהיה שם בלגן אלוהים. באחת ההפוגות שנוצרו לקחתי את המגאפון ופניתי אליהם בערבית ‘יא אחוואן, אנחנו לא רוצים שתיהרגו. בואו נגמור את הכל בשלום. בואו נשמור על החיים שלנו ועל החיים שלכם’. עוד לפני שסיימתי לדבר הם ירו לעברנו. נשכבנו על הרצפה ולא הרמנו את הראש עד שהאש נגמרה”. כהן מספר כי ביום המחרת הגיע למטה משטרת מינכן, אך לא הצליח לחלץ כל מידע על זהות הפלסטינים שנעצרו או נהרגו. בישראל, הנושא כבר לא היה בתחום אחריותו.

הנקמה שלא היתה

לשאלה עד כמה ידעו כוחות הביטחון הישראליים על זהות חברי חוליית ספטמבר השחור יש חשיבות גדולה. לפי הנראטיב הנפוץ, בעקבות אירועי מינכן הגישו זרועות המודיעין לראש הממשלה, גולדה מאיר, רשימה בת 12 שמות של חברי הארגון, אשר להם יוחסו תכנון וביצוע הפעולה. חיסול כל השמות ברשימת ה–X, כך נהוג לספר, היה נקמתה של ישראל. הפעולה כונתה על ידי גורמים לא רשמיים “מבצע זעם האל”.

העדויות שלפיהן לרשות מערכת הביטחון הישראלית לא היתה בדיעבד תמונה מלאה של זהות כל מבצעי הפעולה במינכן מעמידה בסימן שאלה נראטיב זה. לדברי הבכיר הפלסטיני, אשר היה חבר בארגון ספטמבר השחור, “גיוס פעילים לארגון נעשה תמיד על בסיס היכרות אישית”. הוא מתאר מערכת היררכית, ברורה וממודרת, שכדי להגיע לכל הגורמים בה היה על אנשי זרועות הביטחון הישראלים למפות את מערכת הקשרים בין כל חברי החוליה ומפקדיה. כל פרט שהיה חסר בפאזל, היה יכול לשבש את התמונה המלאה.

טיעון נוסף נגד נראטיב הנקמה נגזר מהעובדה שלפחות שניים מבכירי הארגון, אבו איאד ואבו דאוד, שבמשך השנים סיפרו על חלקם באירוע, לא נפגעו או נרדפו באופן מיוחד על ידי כוחות הביטחון הישראלים. כמה אנשי שב”כ לשעבר רמזו, כי השניים היו סוכני סי־איי־אי או משתפי פעולה עם ישראל. אבל גם גורלם של שלושת חברי החוליה שנותרו בחיים לאחר הפעולה, מחזק את האפשרות שרשימת ה–X, אם היתה כזו, נועדה כנראה למטרה אחרת.

אפשר ללמוד מעט על אופי הרשימה מישיבת הממשלה שהתקיימה עוד בזמן האירועים. גולדה טענה כי יש לפעול נגד ארגוני הטרור. משה דיין, שהיה שר הביטחון, טען לעומתה כי מדובר בארגונים חשאיים: “ארגוני הטרור אינם רשומים כ’ארגוני טרור’”, אמר. גולדה חתמה את הדיון באמירה: “מכירים אותם. כאשר היו תוכניות לעודד הגירת פליטים מכאן, לארצות שונות, הרי עודדנו בזה להקים תאים של ערבים בחוץ לארץ”.

כמה אנשי שב”כ, מוסד ומודיעין צבאי, שהתראיינו לכתבה, שללו את האפיל הג’יימס בונדי שנוצר סביב מבצע זעם האל. “אם היתה נקמה, היא לא כוונה בהכרח נגד המעורבים הישירים במינכן”, אומר גורם לשעבר במוסד, ומביא כדוגמה את חיסולו של ד”ר מחמוד המשארי, נציג אש”ף בפאריס. המשארי חוסל באמצעות מטען חבלה שהוטמן במכשיר הטלפון שלו, כשלושה חודשים לאחר אירועי מינכן.

לטענת אותו גורם, “המשורי לא היה מעורב בשום אופן באירועי מינכן. הוא היה מכותב על דברים, אולי ידע על תוכנית לבצע איזו פעולה, אבל לבטח לא ידע מה יהיה אופיה. הוא לא היה במעגל הזה. נטען עליו שסייע למבצעים לפני שהגיעו למינכן, שאולי דאג להם למקום לינה למשך לילה או שניים, או אולי עזר לשליח שהעביר את הנשק לפעולה. בכל מקרה, גם אז קיים סיכוי סביר שהוא בכלל לא ידע מה הולך להתרחש. אמרו שהוא היה שותף סוד. והיה עליו תיק. לא צריך היה יותר מזה”.

איש מוסד נוסף, שהשתתף בכמה מפעולות החיסול שביצע הארגון באירופה, מתאר מציאות דומה. “היה המון זעם. אנשים רצו לעשות. קח לדוגמה את חיסול אחמד בושיקי, המסכן הזה מלילהמר. דווקא הסוכנת הכי טרייה בצוות והכי פחות מיומנת, מריאן גלדניקוף, אמרה שזה לא הוא. לפני החיסול היא ממש התעקשה על כך. היא סיפרה שישבה לידו בבריכה ושמעה אותו בוודאות מדבר בנורווגית. ‘אם זה עלי חסן סאלמה, אני מריה תרזה’, היא אמרה להם. אבל אף אחד לא הקשיב. אנשים היו חמים, הם אמרו, חלאס, יש מספיק עדויות. יאללה, הולכים על זה”.

הסתבכות חיסולו של בושיקי, מלצר מרוקאי שעבד בעיירת הנופש לילהמר, גררה את ישראל לתסבוכת מדינית ולמבוכה גדולה. קצין הביטחון של השגרירות גורש מנורווגיה ואנשי חוליית המוסד נעצרו ונשפטו לעונשי מאסר. החיסולים פסקו לתקופה ארוכה. רק בראיון למשדר “מבט” בטלוויזיה, בסוף נובמבר 1993, נתן לראשונה גורם ישראלי אישור רשמי לכך ש”נערך מבצע לחיסול ראשי ספטמבר השחור” בעקבות אירועי מינכן.

אי–פי

האלוף במיל’ אהרן יריב, שהיה יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, סיפר כי “באופן מודע נערך מבצע לחיסול ראשי ספטמבר השחור. ההחלטה היתה בכל מקום בעולם ללא חשיבות היעדים”. האלוף יריב תיאר את חיסול הכשורי כ”הישג הגדול ביותר”, אך סירב למסור פרטים על דרך הרכבת הרשימה, או להגדיר אם מדובר בחיסולים לצורך סיכול, או בכאלה שנעשו מתוך נקמה.

סוגיה אחת אינה שנויה במחלוקת. מיד לאחר שהסתיימו לוויות הישראלים שנהרגו במינכן, בערב ראש השנה של 1972, יצאו עשרות מטוסי חיל האוויר למבצע בשם “קשיחות 6”. זאת היתה הפעולה האווירית הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת הימים ובמסגרתה הותקפו 11 יעדים בלבנון ובסוריה. בתקיפה הופלו גם שלושה מטוסי מיג סוריים וטובעה ספינה לבנונית על ידי חיל הים.

בישיבת הממשלה שקדמה להפצצה אמרה ראש הממשלה, גולדה מאיר, “אינני מכירה במוסר שלפיו עלינו לחכות עד שהמחבלים רוצחים את אזרחינו ואחר כך להפציץ את מחנותיהם. מצווה להפציץ אותם לפני כן - אולי ההפצצה תמנע פעולות כלשהן”.

הפלסטינים טענו כי בתקיפה נהרגו 200 אזרחים, ביניהם נשים וילדים. לצוותי תקשורת מהעולם הם הציגו את הפגיעות בבתים, בלב מחנות הפליטים המאוכלסים. במסיבת עיתונאים, שנערכה עם קצין בכיר במטכ”ל, הוכחשו הדברים. “חיל האוויר לא תקף כל מחנה פליטים”, קבע הקצין.

בתשובה לשאלה מדוע לא הותקפו גם מטרות במצרים אמר: “התשובה לכך יכולה להיות בפתגם הערבי: ‘כל כלב יבוא יומו’!” ממשלות לבנון וסוריה הגישו את מחאתן למועצת הביטחון של האו”ם. שגריר ישראל בצרפת, אשר בן נתן, אמר בתגובה למחאה: “ההנחה שהפשיטה הישראלית ללבנון היתה מעשה גמול על מינכן, מוטעית לחלוטין. הטרוריסטים ראו במינכן הצלחה גדולה. דבר זה עודד טרוריסטים ערבים בדרום לבנון לתקוף מוצבים של ישראל. שוב הם התחילו. אנחנו רק הגבנו”

shayf@haaretz.co.il

סיוע בתחקיר ובתרגום: פרופסור מוסטפא כבהא, נויה כוכבי, ראעיד זועבי, מרים רות, סטאפן יאן סיבל, ארמין הירש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו