בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהבן שלי לבש שמלה

לא מעט ילדים בועטים במוסכמות המגדריות והולכים עם הרצון שלהם ללבוש שמלות ולשחק בבובות. מורים, הורים ופסיכולוגים מנסים להבין - מה עושים איתם?

62תגובות

בלילה לפני שסוזן ורוב נתנו לבנם ללכת לגן בשמלה, הם שלחו אימייל להורי חבריו לכיתה. זהותו המגדרית של אלכס, הם כתבו, “היתה חסרת הגדרה מאז ומתמיד, וכעת הוא מתלהב משחקני כדורגל ונסיכות, גיבורי על ובלרינות במידה שווה ‏(שלא לדבר על לבה, חדי קרן, דינוזאורים וקשת בענן‏)”. הם הסבירו כי בתקופה האחרונה אלכס סירב להשלים עם האיסור של הוריו ללבוש שמלות שלא כתחפושת. אחרי התייעצות עם רופא ילדים, פסיכולוג והורי ילדים אחרים שאינם מקבלים את הנורמות המגדריות המקובלות, הם החליטו כי “הדבר החשוב ביותר הוא ללמד אותו לא להתבייש במה שהוא מרגיש שהוא”. לכן הוא ילבש למחרת בבוקר שמלת פסים בסגול, ורוד וצהוב. ליתר ביטחון, הם כללו בדוא”ל לינק עם מידע על ילדים שזהותם המגדרית גמישה.

כשאלכס היה בן ארבע, הוא הצהיר על עצמו שהוא “ילד וילדה”. אולם בשנתיים שחלפו מאז, התברר שהוא פשוט ילד שאוהב לפעמים ללבוש שמלות ולשחק בדרכים הנשיות המקובלות. בימים מסוימים בבית הוא לובש שמלות, צובע את ציפורניו ומשחק בבובות; בימים אחרים הוא משתולל, חובט את צעצועיו זה בזה ומתחזה לספיידרמן. אפילו שפת הגוף שלו נעה הלוך ושוב בין פרודיות על המגדרים השונים: בימים שבהם הוא לובש שמלה, הוא מלא חן, נע בתנועות ריקוד ואת המשפטים שלו הוא מסיים בטון גבוה. בימים שהוא מעדיף לבוש של “בנים”, הוא מתנהג קצת כמו בריון קטן. מובן שאם אלכס היה ילדה שלפעמים התלבשה או שיחקה כמו בן, לא היה צורך בשום מייל להורים; איש לא היה מתפלא לראות ילדה שאוהבת לזרוק כדור פוטבול או ללבוש חולצות ספיידרמן.

מאז ומתמיד היו אנשים שהפרו את הנורמות המגדריות. הספרות הרפואית של סוף המאה ה–19 תיארה נשים “חריגות” כישירות מדי, עם “חוסר חיבה לתפירה ולפעמים גם חוסר כישורים בתחום”, כמו גם “נטייה וחיבה למדעים”. גברים חריגים “נרתעו לגמרי מספורט”. באמצע המאה ה–20 כבר היו רופאים שניסו “טיפול מתקן”, שמיועד להכחיד התנהגויות מגדריות לא שגרתיות. מטרתם היתה למנוע מילדים להפוך להומוסקסואלים או לטרנסג’נדרים, מושג המתאר את אלה המרגישים שנולדו בגוף הלא נכון.

לינדסי מוריס

הורים ורופאים רבים דוחים היום את רעיון הטיפול המתקן, והדור הנוכחי הוא הראשון המאפשר ‏(במידות משתנות‏) לבנים לשחק ולהתלבש בגלוי בדרכים שהוגבלו בעבר לבנות בלבד - להיות בתוך מה שפסיכולוג אחד הגדיר בתור “חלל האמצע” בין הילדוּת המסורתית של בנים לילדוּת המסורתית של בנות. הורים אלה אזרו אומץ, בסיוע קהילה מקוונת מתרחבת של אנשים עם דעות דומות, שילדיהם מזדהים כבנים אבל חובשים כתר של נסיכה ונושאים תיקי גב עם ציור של חד קרן. אפילו טרנסג’נדרים משמרים את החלוקה המגדרית הבינארית: נולדים במין אחד, אבל שייכים לשני. אולם לפי הורי הילדים הללו שבחלל האמצע, המגדר הוא ספקטרום ולא שתי קטגוריות מנוגדות, שאין שום גבר או אשה במציאות שמתאימים לאחת מהן.

“אולי עולמכם ייראה מאורגן יותר אם יהיו בו שתי אפשרויות מגדריות נפרדות”, כתבה אם אחת מצפון קרוליינה בבלוג שלה, “אבל כשמוחקים את החלל ביניהן, לא באמת מייצגים באופן מדויק את מציאות החיים. יותר מכך, במעשה זה אתם גם מנסים ‘למחוק’ את הילד שלי”.

הכותבת הנרגשת של הבלוג, Pink Is for Boys ‏(“ורוד זה לבנים”‏), מקפידה להסתיר את זהותו של בנה, כמו גם הורים אחרים שהתראיינו לכתבה זו. אף על פי שהורים אלה רוצים לטפח את מה שהופך את ילדיהם לייחודיים ושמחים ולהגן עליהם, הם גם חוששים לחשוף את הבנים לדחייה. יש שהחליפו בתי ספר, כנסיות ואפילו עברו דירה בניסיון להגן על הילדים. המתח שבין הכניעה לקונפורמיות לעידוד הביטוי העצמי ניכר אצל כל הורה שילדו חורג מהנורמה. אולם הוריהם של אלה שמכונים “הבנים הוורודים” מתמודדים עם שכבה נוספת של חרדה: בהתחשב במקום המרכזי שיש למגדר בזהות העצמית, הם חוששים שהחלטות לא נכונות שיקבלו בגידול ילדיהם יגרמו נזק חמור למצבם הרגשי והחברתי. העובדה שעדיין יש מחלוקת ניכרת בקרב פסיכולוגים בולטים בשאלה אם לדכא את ההתנהגות הלא שגרתית או לתמוך בה, רק הופכת את ההחלטות האלה לקשות עוד יותר.

לרבים מההורים המאפשרים לילדיהם להיות ב”חלל האמצע” היתה תפיסת עולם ליברלית גם לפני שנולד להם ילד ורוד. הם תמכו במאבק למען זכויות ההומואים והשוויון לנשים והטילו ספק בגבולות הגבריות והנשיות המסורתיים. אולם כאשר הבנים שלהם מותחים את גבולות הנורמות המקובלות, אפילו הם מתבלבלים. כיצד ייתכן שהצפייה בבני שלי משחק - פעולה כה מהנה באופן טבעי - מעוררת כזו אי נוחות? ולמה זה מטריד אותי שהוא רוצה ללבוש שמלה?

למרות הביטחון העצמי שקרן מהמכתב שהוריו של אלכס כתבו להורי הילדים בגן, סוזן היתה מבועתת. היא חששה שהעניין של אלכס בנשיות יהפוך אותו למטרה לבריונות אפילו בעיירה הנאורה בניו אינגלנד שבה הם חיים. לפי הסטטיסטיקה, שיעור בני הנוער ההומוסקסואלים והטרנסג’נדרים - והיא משערת כי אלכס עשוי לגדול להיות אחד מהם - הצורכים סמים או מתאבדים גבוה בהרבה מהממוצע, ונתון זה לא נתן לה מנוח. היא החלה לסבול מהתקפי חרדה. “כל העניין הזה גרם לי לוורטיגו”, היא אמרה. “קשה להבין בדיוק למה הזהות המגדרית משנה כל כך את תחושתנו לגבי מי הוא אדם, אבל זה המצב. כהורה, כשהדבר הזה נשלל ממך אתה ממש מתערער. ואני חששתי שאם אפילו אני מתקשה להתרגל לילד שלי, ואני אוהבת אותו יותר מאשר את החיים עצמם, איך שאר העולם יגיב אליו?”

ילד עצוב בחוג קראטה

באופן יחסי נערכו מחקרים מעטים על ילדים שאינם מתאימים לנורמות מגדריות, ולכן לא ניתן לדעת כמה ילדים חורגים מגבולות המגדר - או אפילו היכן מתחילים גבולות אלה. מחקרים מעריכים כי 2%–7% מהבנים בגיל 12 ומטה מתנהגים ביומיום באופנים “בין־מגדריים”, אף על פי שרק מעטים מהם באמת רוצים להיות בנות. לא ברור כיצד הדבר משפיע על עתידם. עד גיל עשר, מרבית הבנים הוורודים מוותרים על חלק ניכר מההתנהגויות ומהמראה הלא שגרתי, אם מפני שאיבדו את הרצון לכך עם הגיל ואם מפני שדיכאו אותו.

בכל המחקרים הבוחנים מה קורה בבגרות לבנים שחרגו מהנורמות המגדריות יש בעיות מתודולוגיות, אבל הם מצביעים על כך שאף על פי שהומואים רבים אינם מתחילים כילדים ורודים, בין 60% ל–80% מהילדים הוורודים יהיו בבגרותם הומואים. השאר יגדלו להיות גברים הטרוסקסואלים או יהפכו לנשים בעזרת הורמונים ואולי גם ניתוח. מחקרים ספורים בלבד בחנו את ההתנהגויות החורגות מהנורמות המגדריות של בנות, בין השאר מפני שחריגות מהנשיות המסורתית הן כה נפוצות ומקובלות. המחקרים שכן נערכו מצביעים על כך שהטום בויז נוטות מעט יותר מבנות “רגילות־מגדרית” להפוך לדו־מיניות או ללסביות, או שהן מזהות את עצמן כגברים בבגרותן, אבל מרביתן הופכות לנשים הטרוסקסואליות.

אלכס הוא דוגמה מובהקת לשיעור הקטן של ילדים המפילים את מחסומי המגדר. בגיל שלוש הוא התעקש ללבוש שמלות, גם אחרי שעבר זמן התחפושות בגנון. הוא התנהג כאילו יש לו שיער ארוך וצייר תמונות של ילדות עם שמלות מפוארות ותלתלים שופעים. בגיל ארבע הוא בכה לפרקים כשראה את עצמו במראה במכנסיים, והסביר שהוא מרגיש מכוער.

אמו נברה ברשת בדאגה, בחיפוש אחר מידע. היא ורוב מצאו חיזוקים רבים לנטייה הטבעית שלהם לתמוך בביטויים המגדריים החריגים של בנם ולא לדכא אותם. לפני שנים ספורות בלבד קשה היה למצוא ביטויי תמיכה אלה, אבל התנועה למען זכויות ההומואים הביאה לשינוי משמעותי. יתרה מזאת, הנראוּת של טרנסג’נדרים - בהתמודדות על משרות פוליטיות או בריקוד טנגו ב”רוקדים עם כוכבים” - סיפקה מרווח לאלה הנופלים בין המגדרים. הנכונות לקבלה עדיין אינה נרחבת, אבל מינהלי חינוך אזוריים וממשלים מקומיים רבים אוסרים כיום על אפליה על רקע זהות מגדרית או ביטוי מגדרי.

לינדסי מוריס

פעילים טרנסג’נדרים גם דוחפים לשינויים בממסד הפסיכיאטרי, שעדיין מגדיר רשמית את מצוקתם של ילדים בגלל זהותם המגדרית כמחלת נפש. האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בוחנת כיום את האפשרות לשנות את האבחנה של “הפרעת זהות מגדרית בילדים” במהדורה הבאה של “המדריך הסטטיסטי והדיאגנוסטי למחלות נפש”, אם כי מבקרים תוקפים את החלטת האגודה לבחור בד”ר קנת צוקר להוביל את הבדיקה. צוקר, מנהל קליניקה מפורסמת בטורונטו לטיפול בנושאי זהות מגדרית, הוא אחד המגינים הבולטים של הגישה המסורתית, שלפיה יש להתערב במקרה של נון־קונפורמיות מגדרית. הוא מעודד הורים לדחוף את ילדיהם לעבר צעצועים, בגדים וחברים למשחק התואמים למינם, ומייעץ להם לאסור התנהגויות המאפיינות את המין השני. מאמריו האקדמיים של צוקר טוענים כי אמנם הביולוגיה יוצרת אצל ילדים מסוימים נטייה מוקדמת לנון־קונפורמיות מגדרית, אך גורמים אחרים - כמו טראומה או הפרעות רגשיות - ממלאים גם הם תפקיד לעתים קרובות. הוא מתייחס גם לגורמים נוספים, כמו אמהות מגוננות מדי, אבות מנותקים רגשית או אמהות עם טינה מופגנת כלפי גברים.

פעילים טרנסג’נדרים ורופאים המזדהים עם עמדתם טוענים כי אם מורים לילדים בחלל האמצע להפסיק את ההתעניינות הבין־מגדרית שלהם, לא מפחיתים את מצוקתם אלא רק מגבירים אותה. ישנן גם ראיות מדעיות מועטות, אם בכלל, לכך שהטיפולים משנים את התפתחות הזהות המגדרית או הנטייה המינית של ילדים. רופאים המתנגדים לטיפולים המסורתיים טוענים כי נון־קונפורמיות מגדרית משמעותית מקבילה לשמאליות: שזוהי תופעה לא נפוצה אך טבעית. במקום לדחוף ילדים להתאים לנורמות, הם מלמדים אותם איך להתמודד עם חוסר סובלנות. הם מעודדים הורים לקבל את הביטויים המגדריים של ילדיהם, בייחוד בעקבות המחקרים המראים כי תמיכה הורית עוזרת לחסן ילדים מפני נידוי חברתי וספקות בתחושת הערך העצמי.

לא ידוע כמה הורים בחרו לאמץ גישה זו, במקום חוסר הסובלנות המסורתית. מה שכן, ברור כי הערעור על המודל המסורתי הפך ליותר ויותר נפוץ בשנים האחרונות בארה”ב ובאירופה, אם בפרסומים המדעיים ואם בקרב אנשי המקצוע וההורים עצמם. “האקלים השתנה”, אמר אדגרדו מנוויילה, העומד בראש אחת מהתוכניות היחידות בעולם לבני נוער נון־קונפורמיים מגדרית, במרכז הלאומי לרפואת ילדים בוושינגטון. “הורים רבים כלל אינם פונים לרופאים. הם נכנסים לאתרים ולפורומים ברשת, אשר משפיעים על תפיסתם בנושא המגדר. יותר ויותר הורים מחליטים כי הניסיון לגרום לילדם להתאים לנורמות מגדריות יגרום נזק לביטחון העצמי שלו, ואני מסכים לכך. לטענתי זה אפילו לא אתי לומר לילד ‘זהו המגדר שאתה צריך להיות בו’”.

מנוויילה מפעיל בוושינגטון קבוצת תמיכה להורים, שאותה הקים עם פסיכותרפיסטית בשם קתרין טוארק. כשבנה השונה־מגדרית של טוארק היה ילד, לפני שלושה עשורים, היא התייעצה עם פסיכיאטר שאמר לה להרחיק אותו ממשחקים עם בנות ועם צעצועיהן ולעודד אותו לאמץ התנהגות אגרסיבית יותר. אז היא ובעלה רשמו את בנם העדין לחוגי קראטה וכדורגל, ולקחו אותו לפסיכולוג ארבע פעמים בשבוע במשך שנים. הוא הפך להיות עצוב וכועס. בגיל 21 הוא אמר להורים שלו שהוא הומו. עם הזמן היא ובעלה הגיעו למסקנה שהתנהגותם היתה התעללות לא מודעת בילד. טוארק שמה לה למטרה לעזור להורים לא ליפול לאותם בורות שאליהם היא עצמה נפלה.

אמו של אלכס, סוזן, מצאה את טוארק בחיפוש באינטרנט, אחרי שאלכס התחנן לראשונה ללבוש שמלה לגנון. אחרי שיחת טלפון ארוכה עם טוארק, סוזן קנתה לבנה כמה שמלות. אלכס התרגז כאשר אנשים ברחוב טעו לחשוב שהוא ילדה. “אני שונא שלא מבינים אותי”, הוא הסביר לבייביסיטר שלו. כשהוריו שאלו אותו אם הוא רוצה שידברו עליו בתור “היא”, הוא אמר, “לא, אני עדיין הוא”.

סוזן ורוב תהו אם אלכס יגדל להיות טרנסג’נדר. הם ידעו שיותר רופאים היום רושמים הורמונים המונעים התבגרות מינית לילדים בתחילת ההתבגרות השוקלים מעבר למין השני. ההורמונים נותנים זמן נוסף למחשבה, וגם חוסכים מהמתבגרים הצעירים את המצוקה שהם יחושו מפיתוח מאפיינים מיניים שגויים כל כך בעיניהם. אפילו צוקר תומך במתן הורמונים לבני נוער הרוצים לשנות את מינם, לאור העדויות המצטברות לכך שזהו הפתרון הטוב ביותר לסבל שלהם. אולם רבים תוהים אם בני הנוער בוגרים מספיק לקבל החלטות שישנו את כל חייהם, מה גם שההשפעות ארוכות הטווח של התרופות אינן ידועות.

אף על פי שעוד מצפה לאלכס דרך ארוכה לפני שיידרש להתמודד עם החלטות אלה, האפשרות ניקרה בראשה של סוזן כשצפתה בתהפוכות הרגשיות של בנה באותו סתיו בגן. הוא פיתח אובססיה לשמלה אחת בצבע לבנדר, והתמוטט בכל פעם שהיא היתה במכונת הכביסה. בדאגה, סוזן ורוב החליטו להגביל את ימי השמלה לשלישי ושבת, והסבירו לאלכס שהוא לא יכול לצפות מהם לכבס אותה יותר פעמים. הסיבה האמיתית שלהם היתה מורכבת יותר. קודם כל, לא היה להם הכוח הנפשי לצאת איתו מהבית בשמלה כל יום, להתמודד עם המבטים והביקורת הסמויה. הם גם הבחינו שאלכס התנהג בדרכים מגדריות שונות ביותר, בהתאם למצב רוחו וללבושו. הם אמנם המשיכו להציע לאלכס צעצועים ופעילויות מכל הספקטרום המגדרי, אבל קיוו כי זמן רב יותר בבגדי בנים יסייע לו לחוש יותר בנוח עם ציפיות החברה מהמין הביולוגי שלו, בייחוד מפני שסביר להניח שהוא יגדל להיות מבוגר עם זהות גברית.

למרות זאת, היה קשה שלא לתהות למה התכוון אלכס כשאמר שהוא מרגיש כמו “בן” או “בת”. האם הוא התנהג בדרכים סטריאוטיפיות של “בנות” כי הניח שמכיוון שהוא אוהב דברים של “בנות”, הוא חייב להיות בת? או שבאותם רגעים הוא הרגיש “כמו בת” וחיזק את הזהות הזו בהעדפת צעצועים, בגדים ותנועות המשויכים תרבותית לבנות? כך או כך, האם האובססיה שלו כלפי בגדים מסוימים באמת שונה מזו של אינספור ילדות קטנות אחרות, המתעקשות על שמלות אפילו כשהן לא מתאימות? או שונה מזו של ילדות טום־בויז שסולדות מאותם בגדים בדיוק?

לתמונות נוספות באתר הניו-יורק טיימס

למצוא את התיבה הנכונה

איש לא יודע מדוע מרבית הילדים מתאימים עצמם לתפקידים המגדריים המיועדים להם כה בקלות, בעוד שאחרים לא. ייתכן שלרמות ההורמונים יש השפעה. רמז אחד נמצא בליקוי גנטי נדיר שנקרא “שגשוג מולד של האדרנל” ‏(C.A.H‏). הליקוי מביא לייצור רמות גבוהות של אנדרוגנים ‏(הורמוני המין הזכרי‏), בהם טסטוסטרון, בשלב מוקדם של ההריון ומוביל ללידת תינוקות עם גנטיקה נקבית ואיברי מין זכריים. ילדות עם .C.A.H גדלות לרוב כבנות, ומקבלות הורמונים כדי שיהפכו לנשיות יותר. אולם מחקרים מראים שהן יותר פעילות פיזית ויותר אגרסיביות מילדה ממוצעת, ויש סבירות גבוהה יותר שהן יעדיפו לשחק בקוביות ובמשאיות ועם שותפים למשחק בנים. מרביתן גדלות להיות הטרוסקסואליות, אבל הסבירות שהן יהיו לסביות או דו־מיניות גבוהה מזו של נשים שלא נשטפו באנדרוגנים בהיותן ברחם.

גם הגנטיקה עשויה למלא תפקיד בקביעת הזהות המגדרית. חוקרים השוו התנהגויות מגדריות של תאומים זהים ‏(אשר 100% מהגנים שלהם זהים‏) לאלו של תאומים לא זהים ‏(שחולקים בערך חצי מהגנים‏). המחקר הגדול ביותר נערך בהולנד וסקר 14 אלף תאומים בני שבע ו–8,500 תאומים בגיל עשר. החוקרים הגיעו למסקנה שהגנים אחראים ל–70% מההתנהגויות הלא־טיפוסיות מגדרית בשני המינים. אולם לא ברור מה בדיוק עובר בתורשה: ההעדפה להתנהגויות מסוימות, הדחף להזדהות עם המגדר השני, הרצון לדחות מגבלות הנכפות מבחוץ או משהו אחר לגמרי.

מעבר להשפעת הביולוגיה, ביטויי גבריות ונשיות הם תלויי תרבות והיסטוריה. במאה ה–19 ילדים וילדות כאחד לבשו שמלות לעתים קרובות ושיערם נותר ארוך עד גיל שבע. גם הזיהוי המגדרי של צבעים משתנה בין התקופות. היו זמנים שבהם ורוד נחשב צבע חזק, ולכן גברי, בעוד שכחול נתפש כצבע עדין. בגדיהם של ילדים משני המינים כללו תחרה, פרחים וחתלתולים. השינוי החל בראשית המאה ה–20, כך כותב ג’ו פאולטי, מרצה ללימודים אמריקאיים באוניברסיטת מרילנד והמחבר של “Pink and Blue: Telling the Boys From the Girls in America” ‏(“ורוד וכחול: ההבדלים בין ילדים לילדות באמריקה”‏). באותה תקופה טענו פסיכולוגים כי בנים שמזדהים יותר מדי עם אמותיהם יגדלו להיות הומוסקסואלים. במקביל, הסופרג’יסטיות נאבקו למען זכויות הנשים. בתגובה לשינויים חברתיים מאיימים אלה, הבגדים השתנו כדי להבדיל את הבנים מאמותיהם ומבנות בכלל. עד שנות ה–40, הקישוטים הועלמו מבגדיהם של הבנים. גם קשת הצבעים צומצמה.

בתוך כך, הנשים החלו ללבוש מכנסיים, לעבוד מחוץ לבית ולהיות פעילות בענפי ספורט רבים יותר. תחומים שקודם לכן היו גבריים לחלוטין הפכו לטריטוריה נייטרלית יותר, בייחוד אצל ילדות לפני גיל ההתבגרות, והרעיון של ילדה שמתנהגת “כמו בן” כבר לא נתפס בצורה כה שלילית. מחקר שהתפרסם בכתב העת האקדמי “Sex Roles” בשנת 1998, הראה עד כמה הימצאותן של ילדות בחלל האמצע הפכה לדבר שבשגרה: הוא גילה כי 46% מהקשישות, 69% מבנות הבייבי־בום ו–77% מבנות דור האיקס, דיווחו שהיו טום־בויז בילדותן.

המוסכמות המגדריות הגמישות היום באות לידי ביטוי אפילו במתן שמות לתינוקות: שמות פרטיים שהיו בעבר גבריים לחלוטין ניתנים היום לילדות, אולם השינוי כמעט שלא מתרחש בכיוון ההפוך. הסיבה היא שבנות משפרות את מעמדן בכניסה לחלל של “הבנים”, בעוד שבנים מוכתמים מעצם הרמז הקטן ביותר לנשיות. “יש פריבילגיות רבות בהרבה להיותך גבר בחברה שלנו”, אומרת דיאן ארנסאפט, פסיכולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, התומכת במתן אפשרות לילדים להיות מה שהיא מגדירה “יצירתיים מגדרית”. “כשילד רוצה להתנהג כמו ילדה, הוא מערער באופן לא מודע את תפיסות היסוד שלנו, כי למה שמישהו ירצה להיות במגדר הנחות?”

הסבירות שבנים יופנו להערכה פסיכולוגית בקליניקות לטיפול בבעיות מגדריות גבוהה פי שבעה מהסבירות שבנות יקבלו הפניה כזאת. הסיבה להפניה עשויה להיות משהו שולי כמו רצון לקבל בובת ברבי במתנה לחג המולד. בניגוד לכך, מרבית הבנות מופנות לקליניקות הללו מסיבות קיצוניות בהרבה בחוסר הטיפוסיות שלהן: רצון בשם של בן, רצון שיפנו אליהן כאל בן ולפעמים גם רצון בגוף של בן.

יש תרבויות המפתחות קטגוריות לאלה שלא מתאימים למוסכמות המגדריות: בסמואה, גברים המאמצים התנהגויות נשיות מתקבלים כמין שלישי, שנקרא fa’afafine. בארה”ב, חלק מהנמצאים בחלל האמצע מכנים עצמם קווירים, אבל אי אפשר לומר שזהו מושג תרבותי מבוסס. “אנשים נעזרים במגדר כדי להבין את העולם, למצוא סדר בתוהו ובוהו”, אומר ג’ין מלפס, העומד בראש פרויקט המגדר והמשפחה במכון אקרמן שבמנהטן. “זוהי דרך למדוד את שלומו של אדם: ‘האם אתה מותאם, האם אתה משתלב או שאתה מעורער?’ הקטגוריות החברתיות של גבר/אשה, ילד/ילדה הן בסיסיות, וכשאדם יחיד מערער עליהן בטשטוש הגבולות, הדבר גורם לחוסר אוריינטציה רבה בהתחלה. כאילו שהם מטילים ספק בכוח המשיכה”.

כך חוו זאת מוריקו ובעלה, שהתאמצו שנים להבין את משיכתו של בנם לבגדי בנות, אף על פי שהנטייה הזאת הפכה אותו למנודה חברתית. “הייתי עצובה והייתי מפוחדת, מאוד מפוחדת”, אמרה מוריקו. “זה לא מסוג הדברים שמצפים להם כשמצפים לילד. לא ידעתי מה לעשות, מה לחשוב ומה הולך לקרות”. הם לקחו את בנם בן השבע לפסיכולוגית בניו יורק, בתקווה לקבל הנחיה ותמיכה. במקום זאת, המטפלת האשימה אותם בנשיות של בנם, וטענה שמוריקו מנותקת רגשית ובעלה נעדר יותר מדי. היא המליצה להם להחרים את הבובות ובגדי הבנות של בנם ולמצוא לו חברים בנים. הם פעלו בהתאם להנחיותיה, אבל בנם היה אומלל, ובסופו של דבר הם דחו את האנליזה של הפסיכולוגית. “הבנו שזאת לא יכולה להיות הדרך הנכונה”, אמרה מוריקו. “היא פגעה בכולנו”.

כשבנם היה בן תשע, מוריקו ואם נוספת הקימו קבוצת תמיכה למשפחות המבקשות לקבל את הביטוי המגדרי של ילדיהן, לא לשנות אותו. הן הציעו חלל אחד שבו ההורים ידברו ושני שבו הילדים ישחקו. היום יותר מ–20 משפחות שותפות בקבוצה. כמה מהילדים לוקחים כעת הורמונים מונעי התפתחות מינית. אחרים הבינו שהם הומואים. בנה של מוריקו עדיין לא החליט.

בנה של מוריקו יתחיל ללמוד בקרוב בכיתה ח’ בחטיבת הביניים בבית ספר ציבורי בלונג איילנד. הוא מסתובב בעיקר עם בנות ומתלבש כמוהן: סקיני ג’ינס, אייליינר שחור, מעט ליפסטיק וחולצות עם כתף חשופה ממחלקת בגדי הילדות ‏(מוריקו מכריחה אותו ללבוש גופייה מתחת‏). כשהמורים שואלים אותו איך לפנות אליו, הוא עונה שבכינויי גוף זכריים. אולם הוא מבקש שלא יקראו לו בן ולא בת.

“הילד הזה נמצא בדיוק באמצע”, אמרה מוריקו. “כפות הרגליים שלו מתחילות לגדול, והקול שלו להעמיק. הוא לא רוצה הורמונים. אנחנו לא באמת יודעים מה הולך לקרות”. היא נאנחה ואז החלה לבכות. “הפסיכולוג שלו אמר לי, ‘אני יודע שאת חיה ללא התיבה המגדרית כבר זמן רב מאוד, ואני יודע שזה מתסכל ומבלבל, אבל בשלב זה הוא פשוט לא רוצה להיות בתיבה’. אני לא מנסה לקטלג אותו, אבל קשה שלא לתהות מה הוא, אם הוא לא בן ולא בת. לפעמים אני חוששת שזה גם לא בריא לא להיות בתיבה, אפילו אם התיבה היא ‘הומו’ או ‘קוויר’. אני פשוט רוצה לגבש מושג כלשהו. אני יודעת שאני צריכה להיות סבלנית, אבל לפעמים אני מרגישה כמו בת ערובה רגשית, כי בתור ההורה שלו, התפקיד שלי הוא לעזור לו להיות מה שהוא רוצה להיות, ואני לא יכולה לעשות זאת אם אני לא יודעת לאן מועדות פניו”.

קייטנה לילדים חריגים

נון־קונפורמיות מגדרית היא נושא רגיש, והורים המתייחסים לאספקט זה בילדיהם כסיבה לחגיגה נשפטים בחומרה. כשחברת האופנה ג’יי קרו יצאה בפרסומת שבה נשיאת החברה צובעת את ציפורני רגליו של בנה בוורוד, עם הכיתוב “למזלי, יצא לי ילד שהצבע האהוב עליו הוא ורוד”, פרשן אחד אמר שהיא מנצלת את בנה “מאחורי פסאדה של פוליטיקת זהות טרנסג’נדרית ליברלית”. דוגמה נוספת היתה הסערה התקשורתית שאליה נקלעו שלא בכוונה קאתי ויטריק ודיוויד סטוקר, בני זוג בטורונטו, לאחר שהתפרסם כי הם לא מוכנים לגלות מהו המגדר של התינוק/ת שנולד/ה להם, כי הם רצו לשחרר אותו או אותה מהציפיות המגדריות. את הרעיון הם קיבלו מבנם בן השש, ג’ז, שהתעקש בשלוש השנים האחרונות לבחור את בגדיו ממחלקת הבנות בחנויות הבגדים.

“לא החלטתי להפוך לאם במחשבה שאני רוצה לעשות דה־קונסטרוקציה למושגי המגדר עם ילדי”, סיפרה לי ויטריק. “חוויתי מספיק בחיים כדי לדעת שהאופן שבו אנו מבנים את הגבריות מכין גברים להיות קורבנות כי הם חלשלושים, או להפוך אחרים לקורבנות כדי להוכיח שהם לא. אבל אין לי בעיה להודות בפניך שבפעם הראשונה שג’ז בחר שמלה מהמדף בחנות, לא ידעתי מה לעשות. מצחי התכסה אגלי זיעה”.

אלן ר’ ובנה בן העשר, ניק, חיים בפרבר קטן של ניו ג’רזי. ניק מבלה לפעמים שעות בשרטוט שמלות ל–36 בובות הברבי שלו או בעיצוב שמלות לו או לבובותיו מבד, סרטים וגומיות. תקופה מסוימת הצליח ניק לשמור את העדפותיו בסוד. אבל יום אחד בכיתה ב’, אחד מחבריו בא לבקר במפתיע וראה בובות ברבי מפוזרת בסלון. הילד יצא מהבית בריצה. בבית הספר למחרת הוא הודיע לכיתה, “ניק משחק בבובות”.

“כולם הסתכלו עלי”, סיפר לי ניק. “רציתי לצעוק, אבל לא אמורים לצעוק בבית הספר. אז אמרתי שזה לא נכון. אבל אף אחד לא האמין לי”. הוא השתתק לזמן מה, מתמקד בקשר בשיער של בובת ברבי. “הוא היה חבר שלי. זה היה החלק הגרוע ביותר”. בשנתיים הבאות שום ילד לא הסכים לבוא לשחק עם ניק.

אלן מאמינה בכל לבה שניק לא צריך להתבייש במי שהוא. למרות זאת היא נאבקת בפחד שהוא ינודה. “כשהילד שלך מתנהג כמו ילדה בגן, ההורים האחרים חושבים לפעמים שזה חמוד. אבל זה כבר לא חמוד כשהילד שלך בבית הספר היסודי, וזה מתגבר ככל שהוא גדל. אני יושבת לצד הורים באירועים, אני מתנדבת בוועד ההורים, וקשה לי לא לתהות אם הם צוחקים עלי ועל הילד שלי”.

לינדסי מוריס

יש הורים שסובלים ממצוקה גדולה עוד יותר. כשחוזה היה פעוט, אביו אנתוני קיבל את הגמישות המגדרית של בנו, ואפילו הסכים לשחק איתו ב”סלון יופי”. אבל ככל שחוזה גדל, והתברר שהעדפותיו אינן עניין חולף, אנתוני נרתע. הוא התמודד עם תחושות של בלבול, אכזבה וניכור מבנו, שקרא לעצמו “בת־בן”. אנתוני ניסה להסתיר זאת, אבל מראהו של חוזה מקפץ בשמלה פרחונית של השכנה או חובש פאה גרם לו לעתים קרובות לזעזוע.

היו תקופות שאנתוני היה נמלט כשחוזה שיחק. בפעמים אחרות, הוא התעמת עם בנו. אם חוזה יצא החוצה עם ברבי, אנתוני היה זועף עליו: “אתה חייב להסתובב עם זה כל הזמן?” פעם אחת, כשחוזה היה בן שלוש ולבש שמלות כל יום, אנתוני הפציר בו: “חוזה! אתה בן! אתה לא בת - אתה בן!” ואז פרץ בבכי. חוזה יצא מהמיטה, דידה לעבר אביו הבוכה וטפח על ראשו. “פשוט לא ידעתי איך להתחבר אליו”, נזכר אנתוני באחרונה. “לא ידעתי איך להיות אבא לילדה בגוף של ילד”.

אנתוני ואשתו, החיים בניו יורק, מצאו פורום תמיכה והחלו ללכת לפסיכיאטר, שעודד אותם לתת לחוזה לשחק בצעצועים לבחירתו. בפשרה טיפולית, הוא הציע לאפשר לחוזה ללבוש מה שהוא רוצה בבית, אבל להגביל את לבישת השמלות בציבור כדי להגן עליו מלעג. בקיץ שלפני בית הספר היסודי, חוזה ואנתוני השתתפו במחנה קיץ לילדים לא טיפוסיים מגדרית. השמחה של הילדים המתרוצצים בבגדים של בנות ריגשה את אנתוני מאוד. בעקבות זאת הצטרפו הוא ואשתו לקבוצת תמיכה ורשמו את חוזה לבית ספר נחשב לבלט, שם הוא פורח. הכישרון שלו מעורר באנתוני גאווה.

חוזה בן כמעט תשע היום. הוא מתעניין בלגו ובסרטים מצוירים על בנים שנלחמים בפשע וחייזרים רשעים. הוא כמעט ולא מתעניין בשמלות והוא שמח להיות בן, אבל הוא עדיין משחק בבובות. אנתוני מתייחס לכך בשלווה, אם כי הוא מודה באי רצון שהוא עדיין מוטרד כשבנו מדבר או נע בצורה מוחצנת, ולא ברור לו למה. אנתוני התנצל בפני חוזה. “אמרתי לו שהייתי צר אופקים. שפשוט לא הבנתי את זה. לא הכרתי אף אחד כמוהו, אז הייתי צריך זמן להתרגל לזה. אני באמת מצטער. יותר מפעם אחת הוא ענה: ‘אני סולח לך’”.

הבנים לכדורגל

ילדים וגברים מקבלים יותר חופש היום ללבוש שמלות ולהתנהג בדרכים פחות גבריות. בקרב גברים סטרייטים, שיער ארוך, שרשראות מסוימות ועגילים הם כמעט נורמטיביים, לפחות בחלק מהקהילות. גברים רבים מסדרים גבות, עושים מניקור ולובשים ורוד. בחלקים שונים של ארה”ב, שינויים אלה פתחו פתח לילדים להשתחרר מחלק מהנורמות המגדריות.

ג’יימס הוא נער בן 14, שבין גיל חמש לגיל עשר היה לו שיער ארוך, הוא לבש בגדים נשיים ולעתים קרובות התבלבלו וחשבו שהוא בת. נראה היה שטעות זו לא הפריעה לו, אבל גם לא שימחה אותו. אבל בכיתה ה’ הוא נטש את מרבית החצאיות שלו. שנה מאוחר יותר היה לו כה חשוב שידעו שהוא בן, שהוא הורה להוריו לעולם לא להזכיר את העבר הנשי שלו ליד חבריו.

ג’יימס מתנשא היום לגובה של יותר מ–180 ס”מ וקולו נמוך. שיערו עדיין גולש על גבו, והוא צובע את הקצוות בוורוד. כשהוא עם חבריו הבנים, הוא משחק משחקי וידיאו ויוצר דמויות אנימה דיגיטליות. כשהוא עם חברותיו, הוא והן מעלים הצגות עם פאות ובקולות גבוהים, מסרקים את השיער אחד של השנייה וקולעים צמות.

בבית קפה ליד ביתם בקיימברידג’, אביו של ג’יימס סיפר לי שבשלבים המוקדמים, כאשר דחף את בנו שלא ללבוש שמלות בציבור, עשה זאת כדי להגן על האגו שלו לא פחות מאשר על זה של בנו. אבל לפני זמן רב התחלפה המבוכה שלו בגאווה. “הוא פשוט אדם מאוד אמיץ”, אמר אביו. “למדתי ממנו כל כך הרבה... אני זוכר איך במכללה תהיתי למה הבחור ההומו־הנשי הזה לא מוכן להתנהג יותר בגבריות, כדי שאנשים יציקו לו פחות. לא חשבתי שזה בסדר שאנשים ירדו עליו, אבל חשבתי, היי, אתה מביא את זה על עצמך. היום אני יודע שזה לא נכון. בני הראה לי שזה חלק מזהות היסוד שלו, לא משהו שאנשים פשוט לובשים או פושטים. וזה לא התפקיד שלהם לדאוג שלכולנו יהיה נוח עם זה”.

באחד מימי האביב האחרון הלכתי לגן משחקים עם ילד בן שמונה שנקרא פי ג’יי. תלתליו השחורים היו אסופים בסרט ורוד עם פרפרים נוצצים, והוא נופף בשיערו בדרמטיות מדי פעם. הוא לבש קסדת אופניים מעוטרת בגולגולת ונחש, חולצת פוקימון בכחול כהה, מכנסי טייץ בשחור וורוד, סווטשירט בצבע ורוד פוקסיה ושרשרת עם לב זרחני. הוא וחברו אספו חברים חדשים בעת שהתרוצצו בשמחה בפארק במשחק תופסת רעשני. אחרי כחצי שעת משחק, כמה ילדים התקבצו לנשום קצת אוויר ולהכיר סוף סוף זה את זה. עיניה של ילדה אחת בת עשר נפערו לרווחה. היא פנתה אלי, המבוגרת היחידה בסביבה. “את יודעת שהיא זה הוא?!” כן, הינהנתי. היא היתה משוכנעת שלא הבנתי אותה והצביעה על פי ג’יי. “לא!” היא אמרה. “היא זה הוא!”

הוריו של פי ג’יי מתירים לו ללבוש שמלות בציבור. הוא עושה זאת בשיקול דעת, חושב על הסבירות שיתגרו בו על כך ‏(כן אצל רופא השיניים, לא בביקור אצל סבא וסבתא‏). אולם לבית הספר הוריו אומרים שמותר לו ללבוש הכל חוץ משמלות, כי לדעתם פריט מסוים זה מכיל יותר חומר נפץ מכל הדברים הוורודים והמנצנצים של פיי ג’יי יחדיו. פי ג’יי סיפר לי שהוא לובש חולצות “של בנות” ‏(הוא משתמש באצבעותיו לסמן מירכאות‏) שלושה ימים בשבוע וחולצות “של בנים” ביומיים האחרים. רוב הזמן הוא מעדיף מכנסיים בוורוד או בסגול. אף על פי שהוריו מימנו לצוות בית הספר של פי ג’יי חצי יום הכשרה בנושא המגוון המגדרי, הוא סובל לפעמים מהצקות באוטובוס או בהפסקות. “חלק מהבנים בבית הספר צוחקים עלי”, הוא אומר. “הם שואלים שוב ושוב”, הוא עובר לטון בכייני, “’אתה בן או בת? שכחתי’. ואז הם שואלים שוב למחרת. לא יכול להיות שהם שוכחים אחרי יום אחד. הם פשוט מנסים להיות מגעילים. הם אומרים שאני צריך להסתפר כי השיער שלי גורם לי להיראות כמו בת, וזה רע להיראות כמו בת. זה לא העסק שלהם, אבל הם אומרים את זה בכל זאת”.

משחק הווידיאו האהוב על פי ג’יי, Glory of Heracles, כולל דמות עמומה מגדרית, שפי ג’יי מציג כבת שרוצה להיות בן.

“זה מה שאתה מרגיש?” שאלתי אותו באחד הימים בביתו.

“לא, אני לא רוצה להיות בת”, הוא אמר בזמן שעשה פוזות של מגזין אופנה מול מראת חדר השינה. “אני רק רוצה ללבוש דברים של בנות”.

“למה אתה רוצה להיות בן ולא בת?” שאלתי.

הוא הביט בי כאילו אני טיפשה. “כי אני רוצה להיות מי שאני!”

בתור הסבר, הוא סיפר לי על ילד שלומד איתו בכיתה ג’ ומכור לכדורגל. “הוא בא לבית הספר כל יום בחולצת כדורגל ומכנסי ספורט, אבל זה לא הופך אותו לשחקן כדורגל מקצועי”.

הוא צודק: אף אחד לא מקדיש תשומת לב למעריצים של שחקני כדורגל, אבל ילדים כמו פי ג’יי או אלכס נתפסים כסובלים מבעיה, בעיקר ככל שהם מתבגרים. מסיבה זו, בקיץ שעבר, כשהוריו של אלכס חשבו על תחילת לימודיו בבית הספר היסודי, הם חששו שהילדים האחרים יתעללו בו. אז הם החליטו לאסור עליו ללבוש שמלות. אלכס לא התרגש יותר מדי. בכל מקרה, באותו שלב הצטמצמו בקשותיו ללבוש שמלות לפעם בכמה שבועות, והוא העדיף לרוב בגדים של בנים, אף על פי שעדיין אהב ללבוש שרשרת חרוזים בצבעי הקשת ולשים לק. חוץ מזה, הוריו הסבירו לו שהגרביים, הנעליים, הלק והתכשיטים נתונים לשיקול דעתו. זו תהיה דרכו לבטא את עצמו בלי למתוח את הגבולות יותר מדי.

פחות משבוע אחרי תחילת הלימודים, אלכס בא לכיתה עם גרביים בוורוד בוהק - סנטימטרים ספורים של הצבע האסור. ילד בכיתה התגרה בו: “אתה בת?” אלכס סיפר להוריו שהוא נפגע כל כך שלא הצליח לענות. כצעד של סולידריות, אביו קנה לעצמו נעלי קונברס ורודות, שאותן הוא נועל כשהוא מסיע את אלכס לבית הספר. המורה של אלכס, גברת ק’, התערבה. בשיעור חברה היא הזכירה שיש לה חברים גברים שעונדים עגילים ושמים לק. היא סיפרה להם גם שכשהיתה צעירה יותר, היא אהבה לנעול נעליים של בנים. האם זה הפך אותה לבן? האם הילדים חושבים שאסור היה להרשות לה לנעול אותם? האם הם חושבים שזה היה בסדר לצחוק עליה? הם הנידו ראשיהם בשלילה. אז היא סיפרה להם שלפני זמן רב, לבנות היה אסור ללבוש מכנסיים. כמה מהילדים פערו עיניים בתדהמה. גברת ק’ נזכרת: “אמרתי להם: ‘אתם יכולים לדמיין איך זה שאוסרים עלייך ללבוש מכנסיים מפני שאת בת? זה היה נורא!” אחרי זה, ההערות בכיתה על המראה של אלכס נפסקו, פחות או יותר.

כמה שבועות חלפו לפני שאלכס אזר אומץ שוב. ומאז, בערך פעם בשבוע, הוא גורב את הגרביים הוורודים, נועל את נעלי הספורט הנוצצות עם החתלתולים והולך באומץ לגן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו