שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפיתרון של אפרים הלוי למשבר עם איראן

ראש המוסד לשעבר מציע את דרך המלך, שאינה מתעלמת מן האיום האיראני אך גם לא בוחרת בקלות במלחמה

ארי שביט
ארי שביט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארי שביט
ארי שביט

אפרים הלוי הוא בשר מבשרו של הממסד הביטחוני הישראלי. בין 1990 ל–1995 הוא היה המשנה לראש המוסד והאדריכל של הסכם השלום עם ירדן. בין 1998 ל–2002 הוא היה ראש המוסד. ב–2002–2003 הוא היה ראש המועצה לביטחון לאומי. ובכל זאת, בכל הנוגע לאיראן, קולו של הלוי היה במשך שנים קול חריג. כבר ב–2007 הוא טען שאיראן גרעינית איננה איום קיומי. ב–2008 הוא הגיש לממשלה דו”ח של איפכא מסתברא שהציע דרך חלופית להתמודדות עם האיום הגרעיני האיראני. ב–2010 וב–2011 הוא מתח ביקורת גלויה וחריפה על מצדדי התקיפה באיראן.

כך שכאשר עליתי בראשית השבוע אל הדירה הצפון תל אביבית הצנועה שבה הלוי מתגורר, ציפיתי לשמוע את דבריו של אופוזיציונר נחרץ, אשר יחרף ויגדף את מקבלי ההחלטות המחרחרים מלחמה מיותרת. הופתעתי. המרגל־הדיפלומט יליד לונדון היה הרבה יותר מאופק והרבה יותר מהורהר ממה שניתן להעלות על הדעת. בניגוד למאיר דגן וליובל דיסקין הוא לא דיבר בשחור־לבן, אלא באפור. בניגוד לשמעון פרס הוא לא דיבר על השלמה עם איראן גרעינית, אלא על מאבק מסוג אחר באיראן גרעינית. הוא נזהר מאוד שלא לתקוף באופן ישיר את ראש הממשלה ושר הביטחון. ובכל זאת, הגישה של הלוי אכן שונה וחריגה.

יותר מכל מרואיין אחר בסדרה זאת, הוא מגלה אמפתיה לאיראנים ומנסה להבין אותם. הוא מציע לצאת מהמבוך האסטרטגי שאליו נקלענו לא בדרך כוחנית, אלא בדרך מדינית. “האמירה שלי היא אמירה מורכבת”, הוא אומר. “אני אכן טוען שאיראן גרעינית אינה מהווה איום קיומי על ישראל. אם בוקר אחד נתעורר ונגלה שיש לאיראן נשק גרעיני, אין פירוש הדבר תחילת הספירה לאחור לקראת קץ קיומה של מדינת ישראל. לא אלמן ישראל. יש לנו גם יכולת הרתעה וגם יכולת סיכול.

אפרים הלוי. ממליץ להרגיע את הסכסוך הישראלי-איראני ולא להסלים אותוצילום: דן קינן

“אם לאיראן יהיה נשק גרעיני, ישראל תוכל לעצב מענה מבצעי אמיתי שיוכל להתמודד איתו. נוכל למנוע הירושימה בתל אביב ונמנע הירושימה בתל אביב ועל כן אסור לדבר על הירושימה בתל אביב כי נבואות כאלה מגשימות את עצמן. גם אסור לעשות השוואות חסרות שחר עם שנות ה–30. צ’רצ’יליאניות אמיתית היא לא לדבר על כך שתיתכן שואה שנייה, אלא להבטיח שלא תהיה כאן שום שואה. הייתי ילד בבריטניה בזמן הבליץ. אני זוכר היטב את נאומי המלחמה של צ’רצ’יל בוקעים מהרדיו. הוא לא דיבר על כך שאולי בריטניה לא תשרוד. להפך. גם במצבים הקשים ביותר הוא אמר שידה של בריטניה תהיה על העליונה. הוא הבטיח שיהיה אשר יהיה ויקרה אשר יקרה, בסוף בריטניה תנצח.

“מי שמתיימר להיות צ’רצ’יל צריך לדבר כמו צ’רצ’יל ולשדר ביטחון עצמי. אני ממש מתחלחל כאשר אני שומע את מנהיגינו מדברים כאילו אין צה”ל וכאילו אין מדינת ישראל וכאילו אושוויץ עלולה לחזור על עצמה. מבחינתי המסר שאותו צריך להעביר לאיראנים - ולעצמנו - הוא שאנחנו נהיה כאן בכל מקרה ובכל תרחיש באלפיים השנים הקרובות”.
“אבל אסור להתבלבל”, ממשיך הלוי. “איראן גרעינית היא לא איום קיומי אבל היא עניין חמור. נשק גרעיני בידי טהראן יפר את שיווי המשקל האזורי וייצור מצב אסטרטגי קשה מאוד. גם אי אפשר להוציא מכלל אפשרות, שאם לאיראן יהיה נשק גרעיני היא בסופו של דבר תעשה בו שימוש.

“כאשר הסכנה גדולה מאוד, גם אם הסיכון שהיא תתממש הוא רק 10%, צריך להתייחס אליו כאל סיכון של 100%. כך שאני לא נמנה על אלה אשר אדישים לסכנה האיראנית. בשום פנים ואופן אני לא מוכן להשלים עם איראן גרעינית, אבל אני טוען שהדרך הנכונה למנוע התגרענות היא לא בהכרח הדרך הכוחנית. יציאה למלחמה היא מעשה החלטי ובלתי הפיך הכרוך במחירים גבוהים. על כן, לפני שמפעילים כוח צריך למצות את כל האפשרויות האחרות. למיטב ידיעתי ולמיטב הערכתי, האפשרויות האחרות עדיין לא מוצו. חלק מהן כלל לא נוסו.

“המשוואה הפשטנית של פצצה־או־הפצצה גרמה לכך שהיתה התמקדות מוטעית בפצצה כמענה היחידי לפצצה. אבל האמת היא שייתכן מצב שבו תהיה גם הפצצה וגם פצצה. ייתכן גם מצב שלא תהיה פצצה מבלי שתהיה הפצצה. אני לא אומר שבשום מצב לא צריך יהיה להפציץ. אני גם חושב שנכון לבנות את יכולות ההפצצה ולאיים ביכולת ההפצצה. אבל מה שאני מציע הוא לצאת כעת מהקופסה ולהפסיק לחשוב מחשבה בינארית ולגייס את מיטב המוחות שלנו כדי שיחשבו על דרך לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית מבלי לצאת למלחמה כוללת. בגלל שמתקפה על איראן עלולה לגרום למלחמה של דורות, מוטלת עלינו החובה לעשות את כל מה שניתן כדי למנוע פצצה ולמנוע הפצצה וליישב את המשבר בדרכים יצירתיות”.

מבט מפוכח על המציאות

אני מיד חותם, אני אומר לבן שיחי. אני מעריך שאפילו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן יחתמו. אבל לא ברור לי איזה קוסם ישלוף מאיזה כובע את השפן שאתה מדבר עליו. הלוא העולם ניסה משא ומתן והעולם ניסה סנקציות והעולם לא השיג תוצאות. נופפנו במקלות ופיתינו בגזרים והאיראנים המשיכו בשלהם. על כן אנחנו עומדים היום במקום שבו אנחנו עומדים. האמצעים הרכים מוצו והזמן אזל והחלופות שנותרו על השולחן הן החלופות האכזריות.

“מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לנסות להבין את האיראנים”, אומר ראש המוסד לשעבר. “התחושה הבסיסית של בני האומה העתיקה הזאת היא תחושה של השפלה. גם איראנים דתיים וגם איראנים חילונים חשים שבמשך 200 שנים המעצמות המערביות שיטו בהם. הם לא שוכחים לרגע שהבריטים והאמריקאים התערבו בענייניהם הפנימיים והפילו את המשטר של מוחמד צאדק ב–1953. בראייה שלהם, עד היום אין באיראן רשת רכבות מודרנית ואין באיראן בתי זיקוק מודרניים כיוון שהמערב מנע זאת.

“על כן, המניע העמוק מאחורי תוכנית הגרעין האיראנית, שאותה התחיל השאח, איננו העימות עם ישראל, אלא הרצון להשיב לאיראן את הגדולה שנשללה ממנה במשך זמן רב. אני מעריך שאם המערב היה מוצא דרך להציע לאיראן דרכים חלופיות להשיג את תחושת הגדולה הזאת, היא היתה מוותרת על דרך הגרעין.

"אם היו מציעים לאיראן רכבות ובתי זיקוק ומקום של כבוד בסדר האזורי, היא היתה שוקלת זאת בכובד ראש. אתה אומר גזרים? הגזרים שהוצעו לאיראן עד היום לא היו די גדולים. אבל גם המקלות לא היו די עבים. צריך היה לשתף פעולה עם תורכיה מול איראן. צריך היה לפעול נגד איראן בסוריה. צריך היה להביא את הרוסים אל תוך התמונה.

“אם ישראל היתה נוקטת במדיניות יצירתית ופעילה ואם הקהילה הבינלאומית היתה מעמידה אל מול האיראנים חבילה הרבה יותר עשירה של איומים ופיתויים, אני חושב שהיה סיכוי להניא את האיראנים מהליכה בדרך המסוכנת שבה הם הולכים. ואני מאמין שעדיין לא מאוחר מדי. הסנקציות מכאיבות מאוד. המשא ומתן טרם מוצה. גם האיום באופציה צבאית אמריקאית יכול להיות מוחשי יותר. אם במקום להתמקד בפתרון צבאי ישראלי תצליח לרתום את הקהילה הבינלאומית לפעולה מדינית־כלכלית מורכבת ומתוחכמת, אני מאמין שהתוצאות עשויות להיות מפתיעות”.

אבל אתה עצמך כנראה לא מאמין שישראל תלך בדרך שאתה ממליץ עליה, אני אומר לאיש המנוסה והנוגה היושב מולי. אתה עצמך אמרת שאם היית איראני, היית מאוד מודאג בשבועות הקרובים. גם כישראלי אתה מודאג? אתה חושש שנתניהו וברק יורו לחיל האוויר לתקוף במהלך הסתיו? אתה מעריך שתקיפה כזאת עלולה לגרום לאסון?

באור הדמדומים הממלא את החדר ניכר שהלוי מאוד לא רוצה לענות על השאלה הזאת. הוא לא מעוניין להרגיז את ההנהגה הלאומית ואינו רוצה לפגוע בביטחון הלאומי. ובכל זאת, ברור שהוא מודאג מאוד. הוא לא אוהב את ההתערבות של נתניהו בפוליטיקה האמריקאית והוא חושש מהממשק שנוצר בין הסוגייה האיראנית לבין הבחירות האמריקאיות בנובמבר הקרוב. הוא חושב שאסור לישראל להיתפס בשום פנים ואופן כמי שתרמה לבחירתו של מועמד זה או סיכלה את מועמדותו של מועמד אחר.

הוא מעריך שהצירוף של הלך רוח שואתי עם הרצון להקדים את בחירתו של הנשיא האמריקאי הבא הוא מסוכן. ואולם הדברים שאותם אומר הלוי אל תוך הטייפ מדודים למדי: “עלינו להביא בחשבון את האפשרות שאם נתקוף את מתקני הגרעין של איראן לא יהיה עוד אופק מדיני מול איראן ולא יהיו עליה סנקציות. עלינו להיערך לאפשרות שבשעה שהתוצאה המיידית של הפעולה תהיה האדרתה של ישראל בעולם הערבי הסוני, התוצאה המאוחרת תהיה גל ציבורי אנטי־ישראלי חריף ברוח האביב הערבי.

“עלינו להבין שאחרי התקיפה יתפתח באיראן תסביך ישראלי עמוק חוצה מפלגות ודעות ועדות כיוון שאנחנו נהפוך לסמל של מי שהשפיל את איראן ומנע ממנה את גדולתה. עלינו לזכור שאנחנו תלויים במידה רבה בארצות הברית ולא להשמיע סיסמאות רהב האומרות שאנחנו ריבונים ועל כן ניקח את גורלנו בידינו.

“אני הייתי בשגרירות בוושינגטון בזמן מלחמת יום הכיפורים וראיתי כמה היינו זקוקים לרכבת אווירית וכמה היה קשה לארגן רכבת אווירית גם כשהממשל האמריקאי היה אוהד מאוד. ראיתי בלבן של העיניים מה קרה כאשר הנשיא איים על ישראל לקראת סיום המלחמה שארצות הברית תסיר מעליה את חסותה. אני מציע לכולנו לא לחזור אל המקום ההוא וגם לא לחזור על הטעות שעשינו ב–1956, כאשר יצאנו למבצע סיני בלי ליידע את האמריקאים.

“אני לא צ’מברליין. אני לא מציע שלום עם כבוד ולא שלום בזמננו, אלא מבט מפוכח על המציאות. זה נכון שהמשטר האיראני הנוכחי לא רוצה שישראל תתקיים. אבל הרצון הזה הוא לא בראש סדר העדיפויות שלו והוא עצמו יודע שהרצון הזה לא יכול להתממש. האיראנים פוחדים מאיתנו לא פחות משאנחנו פוחדים מהם. מה שהם עשו ב–20 השנים האחרונות הוא להשתמש בעניין הישראלי־פלסטיני באופן ציני כדי לרכוש אהדה והשפעה במזרח התיכון.

“אבל מה שקורה כעת הוא שהרטוריקה של ישראל כסרטן שואבת אותם בהדרגה לעימות מחריף איתנו. אנחנו מצדנו מתייחסים אליהם כאל היטלר ונשאבים לעימות איתם שלא תהיה ממנו דרך חזרה. חבל, לאיראן אין גבול משותף איתנו ואין בינה לבינינו ניגוד אינטרסים ישיר והעימות המלא בינינו הוא בלתי הכרחי. אני לא תמים ואני לא מוכן שהאיראנים יערימו עלינו. אבל מה שאני ממליץ הוא לנסות להרגיע את הסכסוך האיראני־ישראלי ולא להסלים אותו.

“יכול להיות שבסוף לא תהיה ברירה וניאלץ לתקוף. אם כך, יהיה על כולנו להתייצב מאחורי הממשלה שתחליט על כך ולעמוד יחד במערכה. במלחמה נוהגים כמו במלחמה ומגלים סולידריות. אבל לפני שעושים פעולה כל כך קיצונית וכל כך מסוכנת אני מציע לעשות מאמץ עליון כדי למנוע אותה. אסור לנו לכתר את האיראנים ואסור לנו לדחוף אותם אל הפינה. עלינו לנסות לתת להם מוצא של כבוד. תמיד כדאי לזכור שהניצחון הגדול ביותר במלחמה הוא הניצחון שאותו משיגים מבלי לירות אף ירייה אחת”.

------------------------------------------------------------------------------

תורת ההחלטות, והמציאות

תגובה ל”אלמוני” ממאמרו של ארי שביט במוסף הארץ יונה ברגור

תורת ההחלטות המודרנית מבחינה בין שלושה מצבים: מצבי ודאות, מצבים הסתברותיים ומצבי אי ודאות. לכל אחד משלושתם יש מרשם, פשוט יחסית, לצורכי קבלת החלטות. בתנאי ודאות, שבהם מצוי מקבל ההחלטות, השיקולים הם במונחים של עלות־תועלת, כלומר, הוא מודע למחיר ‏(עלות‏) החלטתו וקיים אצלו מידע מובהק ביחס לתועלת שתצמח מהחלטתו זו.

הן העלות והן התועלת עשויים להתגלם במונחים שונים - מחירים כלכליים ‏(הוצאות מול הכנסות‏); מחירים מדיניים ‏(גינויים, הסתייגויות וסנקציות לעומת “צל”שים” בינלאומיים, תמורות מיידיות ופריצות דרך‏); מחירים ביטחוניים ‏(עימותים בלתי אלימים, פעילות טרור ומלחמות כוללות לעומת הרתעה, שקט ושלוה זמניים, “שווייץ” של המזרח התיכון‏) ואפילו מחירים רגשיים ‏(פחד מול הקלה, סליחה מול נקמה‏).

אם מקבל ההחלטות יודע לחשב את העלויות הכספיות והתועלות שיצמחו מההחלטה שלו, התוצאה היא במידה רבה ודאית. אם אני בטוח שהנכונות שלי לסליחה תמנע מעשה נקמה והרג נוסף, אזי העתיד נראה ודאי לחלוטין. באופן כזה כולנו יכולים גם להשוות מסלולי קבלת החלטות חלופיים, כאשר יחסי עלות־תועלת יכתיבו את מדרג ההעדפות.

כאשר העלויות והתועלות אינן ודאיות וניתן להצמיד אליהן הסתברויות ‏(ביטוי כמותי לסיכויים וסיכונים‏) להתקיימותן או למימושן, אנחנו עוברים למצב צבירה אחר, שבו יחסי עלות־תועלת הן תוצאה ‏(באותם מדדים‏) של מכפלת העלויות והתועלות בהסתברויות למימושן. שוב ההשוואה היא ברורה ומובהקת, אם התחשיבים והאומדנים הם מדויקים ובלתי מוטים.

המצבים האחרונים הם מצבי אי ודאות של הסיכויים והסיכונים, כאשר לתוצאות של ההחלטות שהתקבלו לא ניתן להצמיד אומדנים הסתברותיים. זאת, כמובן, בשל מידת אי הוודאות הכרוכה בהתממשות תוצאות, בשל החלטות מסוימות. במקרים אלו, אחת השיטות המקובלות היא שימוש במיני־מקס או מקסי־מינ, כלומר מזעור ‏(מינימיזציה‏) של הנזקים המקסימליים לעומת השאה ‏(מקסימיזציה‏) של התועלות המינימליות.

לדוגמה, כאשר יש צורך לקבל החלטה בדבר עריכת מסיבת חתונה, בחודש נובמבר, בגן בחוץ, או באולם בפנים, בהתחשב בשיקולי האיכות והיתרונות של קיום האירוע תחת כיפת השמים, לעומת האפשרות שיהיו ממטרי גשם, שישבשו את האירוע לחלוטין. כאשר אין מידע אמין על הסיכויים לגשמים, הרי עדיף לבחור בעריכת אירוע בתוך אולם מסיבות, שהוא בבחינת “הטוב המשני”, במקום באירוע חיצוני, אשר יכול להשתבש לחלוטין, אם אכן ירדו ממטרים עזים.

המקבילה ה”גרוסמנית” לתהליך קבלת ההחלטות המתואר לעיל, היא שמידת הוודאות של מחיר התקיפה של איראן כעת, על מנת לחסל את יכולותיה הגרעיניות העתידיות, היא מובהקת: מחיר של אובדן חיים של מספר לא מבוטל של אזרחי המדינה ופגיעה ברורה במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. זאת, לעומת מידת אי הוודאות הקיימת בדבר מימוש כוונותיה המוצהרות של איראן, לתקוף גרעינית את ישראל, כאשר יעמדו לרשותה אמצעים כאלו.

האם גישת המיני־מקס לעיל, שמונחת למעשה, בבסיסן של טענות “המהנדס הצנוע מירושלים שעמד בראש פרויקט הדגל של מערכת הביטחון הישראלית”, כפי שמתאר אותו ארי שביט במוסף הארץ מ־3 באוגוסט 2012 - המחזקת את עמדותיו של יחזקאל דרור, ועומדת אל מול התיאור האפוקליפטי של המציאות העתידית, כפי שחוזה אותה דוד גרוסמן - היא זו שעלינו לאמץ ולנקוט? הפגיעה המרבית במדינת ישראל, בתוקף היותה של איראן בעלת יכולת גרעינית התקפית, היא איומה ומעוררת פלצות ולכן כל פעולה למניעת יכולת זו, גם במחיר גבוה ביותר בהווה, אכן ראויה ואולי אפילו הכרחית, למרות החרדה והפחד המתעוררים, אצל כולנו, באם היא אכן תמומש.

הבעיה האמיתית היא, שלמרות ניתוח פסימי זה, כל מלחמות המנע שהתרחשו מאז מלחמת הקוממיות לא הביאו לנו את השלווה והביטחון המקווים, וזאת למרות המחירים, הקשים ביותר, של קיומן.

על כן, הבה ונפנה לחלופת המקסי-מינ, המהווה את הקצה השני של תהליך קבלת החלטות בתנאי אי וודאות. משמעותה להשיא ‏(למקסם‏) את התועלות. האם התועלות של הימנעות מתקיפה עצמאית של איראן אינן מכריעות את כף המאזניים של שיקולי הקיימות של מדינת ישראל, כמדינה שיש לה לגיטימיות בקרב קהילת העמים החופשיים יותר? האם החסכונות המובטחים באובדן חיי אדם, עקב אי יציאה למלחמה כעת, והאם הגיבוי שישראל תקבל בתוקף החלטה כזו, שרואה גם את שלום העולם החופשי כחלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות שלה, אינם ממלאים את קופת הזכויות של מדינתנו?

אולי במקום לחיות בפחד מתמיד מפני שואה נוספת; במקום לבחור בשיקולי הישרדות, שיש בהם יותר נכונות לאמץ גישה של “להקדים מכה לרפואה”, עלינו להעדיף “נורמליזציה” של עם ישראל ולהסתכל קדימה, במקום 75 שנה אחורה; אולי עלינו להפסיק לחשוב במונחי הישרדות ולהאמין שהעולם החופשי אכן עשה שיעורי בית מאז מלחמת העולם השנייה, ולא ייתן לשום שואה, ודאי לא שואה גרעינית, להתרחש בעתיד הנראה לעין, והוא, יחד איתנו, יידע לבחור בגישה של “להקדים רפואה למכה”.

על כן, לקראת ראש השנה העברי המתקרב, זמן חשבון הנפש של עם ישראל, אולי נחליט כולנו, יחד עם מקבלי ההחלטות הקובעים את גורלנו, לבחור במרב התועלות בהווה, ולהאמין שאם גם אנחנו נבחר לדבוק בזכות לחיים ולקיום לאומי ריבוני, גם לנו וגם למתנגדינו, אויבינו, הרי אי הוודאות בדבר עתידנו תתמתן באופן משמעותי - הרבה יותר מאשר בחירה של מכת נגד אימתנית, למניעת עתיד נוראי, אבל בלתי ודאי.

* הכותב הוא חבר בפורום המשפחות השכולות, הישראליות והפלשתיניות, למען שלום ופיוס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ