אזור הדמדומים

תל אביב תחילה: מסע בעקבות כפרי תש"ח ההרוסים

ספר טיולים חדש עלול לעורר מהומה: "אומרים ישנה ארץ" מציע 18 סיורים טעונים אל שרידי השכונות והכפרים הפלסטיניים שתושביהם גורשו או נמלטו בתש"ח ובתיהם נהרסו ברובם בידי ישראל. סיור אחד בתל אביב תחתית, בעקבות הספר

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

שלט מתכת קטנטן, כאלף עדים; כיתוב של שתי מלים לא ברורות כל צורכן, כעדות אילמת, ארכיאולוגית כמעט, על העבר הקרוב שנמחק. וכך כתוב על השלט שמוצב על תחנת החשמל הזעירה במרכז שדרות ירושלים ביפו: "ת"פ פייסל". ת"פ זה קל, תחנת פיקוד. ופייסל? רשלנות פושעת של פקיד כלשהו הותירה על מכונה את העדות הפיסית האחרונה לשמו הקדום של רחוב יהודה הימית הסמוך, המלך פייסל. שם המלך נמחק מזמן, מהרחוב ומהתודעה, ישראל הפכה אותו לרגע לרחוב 54, עד שהפך עד מהרה לרחוב יהודה הימית. יהודה הימית? מטבע רומית נדירה, שהתגלתה עם השנים כמזויפת. הכל כדי להרחיק עדות, עד ימי הכיבוש הרומי, עניין נפוץ מאוד בשמות הישראליים שהוטבעו על האתרים הפלסטיניים ההרוסים והאבודים. לרומם את העבר הרחוק כדי להשכיח את העבר הקרוב, זה שם המשחק. ככה זה כשהאדמה בוערת מעט מתחת למרבדי ההשכחה, ככה זה כשאין ביטחון עצמי בצדקת כל הדרך: מחליפים את המלך במטבע, אפילו היא מזויפת. זיוף גורר זיוף.

לא הייתי שם לבי לשלט, אלמלא ספר הטיולים החדש שאני מעיין בו עכשיו: "אומרים ישנה ארץ" בהוצאת סדק, "כתב עת לנכבה שכאן" של עמותת "זוכרות" והוצאת פרדס. ספר טיולים חתרני, לונלי פלאנט מסוג אחר, מדריך דו לשוני, עברי-ערבי, למה שנותר ובעיקר למה שנמחק, כמעט בלי להותיר זכר. משוט בארץ בעקבות לוחמים, מסע מהפכני בזמן ובתודעה, 18 סיורים אל חלק מכ-400 הכפרים הפלסטיניים ורובעי הערים שתושביהם נמלטו או גורשו ב-1948 ומרבית בתיהם נמחו מעל פני האדמה מיד אחר כך, בלי להותיר מאחוריהם יד או מצבת, אפילו לא שלט קטן, שמא ייוותר להם זכר, שמא יעז מישהו לזכור – ובעיקר להזכיר. מדריך הטיולים הזה בא עכשיו להזכיר ולהכיר; ספק אם ישראלים רבים יטיילו בעקבותיו – הנכבה הרי הוצאה כאן כמעט אל מחוץ לחוק.

השבוע הלכנו בעקבות הספר אל תל אביב תחתית, זו שקבורה תחת מעטה ההדחקה והמחיקה, זו שגם בשנת 2012 עדיין חוששת לציין בלוגו הרשמי שלה את שמה בשפת תושביה הערבים, שארית הפליטה. מיפא ועד שייח מוניס, דרך סלמה, מנשייה, סומייל וג'מאסין; מיפו ועד רמת אביב, דרך כפר שלם, הסיטי, גבעת עמל ובבלי, כשמותיהם החדשים. כן, גם עירנו האהובה, ששמה יצא בתבל לנאורות ולפתיחות, בנויה בחלקה על כפרים חרבים – והיא אפילו לא מוכנה להכיר בכך.

"אופנת מימי ילדודס" ו"עופרה קוסמטיקס – בס"ד" בשדרות ג'מאל פאשה, הן שדרות אל-נזהה (הטיול) – שדרות ירושלים שלנו שהלכו והתכערו עם השנים עד שהיו לשדרה הכי מכוערת בתל אביב-יפו. "מלך המשיח בישראל", כתוב על האוטובוס שחוצה את השדרה, מותיר ענני עשן ופיח על עצי הפיקוס המבוישים. על שמות הרבנים, בין רחובות "שארית ישראל", "שבטי ישראל" ו"נס לגויים", בעיר הערבית שהפכה למעורבת, שבה אין כמעט רחובות נושאי שמות ערביים, לא נתעכב עכשיו. פנינו לכפר סלמה הסמוך, הוא כפר שלם. שם, בינות למגדלי הדירות החדשים ולבתי הפלישה הישנים, מבצבץ עדיין העבר, כמו מסרב להיעלם. הרחוב הראשי קרוי כמובן על שם מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ מהמלחמה ההיא, שבה נעזב הכפר ונהרס. 7,800 איש חיו כאן, לפני אסונם. "כהנא צדק", מרוחה עכשיו הכתובת המחפירה על קיר המסגד שנותר עזוב על תלו, ישראל לא פוגעת בקדשי הדתות האחרות. יד נעלמה פערה בשנים האחרונות כמה חורים מכוערים ומסוכנים בכיפת המסגד הנטוש, שהכניסה אליו מוגפת מכל עבר, כנראה כדי להביא להתמוטטותה. קבוצת שמרוק מלוס אנג'לס הקימה גינה ציבורית מוריקה, תרומה לקהילה. בגן השעשועים הסמוך מותרת העלייה למתקנים מגיל 14 ומעלה. אבל מה נמצא מתחתם? על פי עדותה של משפחת יתים, מפליטי הכפר, שנמצאת בידי עמותת "זוכרות", עמד כאן בית העלמין של הכפר.

שרידי המסגד בכפר סלמהצילום: אלכס ליבק

אם ברמת אביב בונה עכשיו אוניברסיטת תל אביב את המעונות האימתניים החדשים שלה על אדמת בית הקברות של שייח מוניס, שרק חלקו נותר מגודר ומוזנח בצד מגרש החניה של מתקן ביטחוני רגיש, כי אז מה לנו שנלין על גינת שעשועים שקמה על קברים בכפר שלם. בינות עצי האקליפטוס העתיקים אין שריד לקברים. כלום. על שלט אין כמובן מה לדבר. בכניסה לגן התנוססה השבוע מודעת אבל במלאות שלושים למותו של ישראל ראש חודש ז"ל. בית המוכתר נותר אמנם על כנו, אבל מהבנייה הערבית המפוארת נותרו רק המרפסות לתזכורת. כל השאר גיבובי בנייה, טיוחים ותוספות, כמו על חלק ניכר מבתי הפלישות של השכונה. כתובת בית המוכתר: רחוב אסא קדמוני, רב סרן ולוחם בצנחנים, פינת רחוב הרה"ג יוסף צוברי זצ"ל, הרב הראשי של יהדות תימן. בית הספר של הכפר הוא עכשיו מוסד שיקומי של העירייה. מגדל הדירות שהולך ונבנה בשיפולי הכפר לשעבר נקרא "תל אביבי, הפינה שלך בעיר".

צפון-מערב מכאן, שכונת מנשייה. 12 אלף תושבים ב-1948, 12 מאפיות, 20 בתי קפה, 14 נגריות, שלוש חנויות אופניים, עשר מכבסות ושלושה בתי מרקחת. ארבעה בתי ספר שכונתיים ושני מסגדים, רק אחד מהם, חסן בק, נותר על תלו. "הסיור הזה נכתב עבור עמליה בתי. היא בת ארבע היום", כותבת בספר נורמה מוסי, "אבל אני חושבת איך אספר לה על אלמנשייה מאז שנולדה. אני רוצה שתדע שכאן בתל אביב, ליד הים שהיא כל כך אוהבת, היתה פעם שכונה שחיו בה ילדים כמוה, אנשים שהיו להם חיים מלאים, תשוקות, שנאות, אהבות וחלומות. אני רוצה לספר לה מבלי להטיל עליה את האימה של הגירוש וההחרבה. אני רוצה שהיא תדע, אבל אני גם רוצה לשמור עליה. לכן אני כותבת עבורה את הסיור הזה".

מים הבתים שנראה בתצלום הישן של קורט ברמר נותרו רק מסגד חסן בק, מוזיאון האצ"ל ותחנת הרכבת. לגן קוראים גן הכובשים, כך גם למגרש החניה ולרחוב הסמוך. לפחות מידה של יושר. לצדם מזדקרים מגדלי הסיטי של תל אביב. "כשאני מסתכלת על הבתים האלה, אני יכולה לדמיין לרגע גם את הבתים החסרים שהיו פעם לצדם. את יכולה לדמיין את הבתים המגיעים מנווה צדק עד הים?... בואי נעצום פעם עיניים ונדמיין איך יכול להיראות כל המקום הזה כשהאנשים שחיו כאן והמשפחות שלהם יחזרו".

בעיניים פעורות לרווחה אנחנו מסיירים בין השרידים. תחנת הרכבת הטורקית, בטח טורקית, רק לעותמנים יש כאן זכר, היא עכשיו ה-אתר היאפי של תל אביב, הצעקה האחרונה, עם בגדי מעצבים ובראנצ'ים. שלטי ההיסטוריה והתצלומים העתיקים מספרים על הטורקים והטמפלרים שהיו כאן. אף מלה על הפלסטינים. אבל מהם, לכל הרוחות, הבתים הצפופים שנראים ברקע התחנה, בתצלומים שמתנוססים על הבניינים המשופצים להפליא? אופס, שכחנו. שכונת אל-מחטה, שכונת התחנה, שבה גרו ערבים. הס מלזכור, הס מלהזכיר. בינתיים יש מיזם חדש בתחנה: מסע דיגיטלי אל העבר, וגם "רוקדים בתחנה", מדי חמישי.

היי צפונה, לסומייל, הצפון הישן, הצפון השקט. 190 בתים לפני המלחמה ההיא, חקלאות ופרדסנות, בית ספר (נהרס), בית קברות (נהרס) וקבר שייח (נהרס). מתחם סמל, ניסו לקרוא לזה פעם. מגדל המאה, בתי ההסתדרות, גמנסיה הרצליה, בית הכנסת היכל יהודה, על תל הכורכר שהיה פעם כפר. גרעין הכפר דווקא נותר על מצוק הכורכר, עכשיו הוא גיבוב של בתים חד קומתיים שההווה המשפטי שלהם לא ברור, עתידם לוט בערפל ועברם מטויח. רק שיח פטל שחור, בלב הכרך הסואן, מזכיר נשכחות. "תל אביב זה למטה, לא פה", מזדעק לעברנו אחד התושבים שמנסה לגרשנו מהמקום. כאן לא אוהבים אנשים עם מצלמות ופנקסי רשימות. כמו בסלמה, גם כאן ובג'מאסין ובשייח מוניס הפכו בתי הערבים לבתי מריבה נדל"נית של יהודים. על לוח המודעות של בית הכנסת תלויה הזמנה לבוא לטקס פדיון פטר חמור עם הרב ישראל לאו. צפון תל אביב, 2012.

מצפון-מערב: וילה בג'ונגל. לא הרחק ממגדלי אקירוב, מקום משכנו הקודם של טובע המונח, שרידי כפר מגדלי התאואים, ג'מאסין. מהספר: "מומלץ להסתובב בין הבתים הנמוכים, בינות לצמחייה המקומית שמזכירה ג'ונגל פראי, ולנסות לדמיין כיצד חיו כאן לפני למעלה מ-60 שנה מאות פלסטינים שכיום אינם פה עוד". כאן לא רק העבר סמוי מהעין, אלא גם ההווה: שכונת הזולות המאולתרת והמגובבת הזאת, גבעת עמל, מסתתרת על המצוק, למרגלות מגדלי YOO, עוד צעקת יוקרה ישראלית. בניגוד לכפרים אחרים, איש לא יודע אל נכון לאן נמלטו מכאן כ-1,200 פליטי הכפר. עכשיו הוא משמש, בין היתר, בית קברות למכוניות: אין-ספור גרוטאות מסתתרות בגומא ובין הקוצים במקום ההזוי הזה, בצפון העיר. הבתים מגודרים, מציאות חיים מוזרה, מראית עין של פאבלה ברזילאית, עם כמה גינות מטופחות מאחורי הגדרות וים של שלטי אזהרה – אין כניסה, אין חניה, כלב נובח, שטח פרטי – בדיוק כמו בסלמה ובסומייל. גם כאן הטיח, השיפוצים וההרחבות כיסו כליל על הבנייה הערבית המקורית. אנחנו מפלסים את דרכנו בכברת אדמה מגודרת, שהצמחייה בה סבוכה, לחפש שריד. דבר לא נותר. רק גל אבנים אחד, שגם הוא כנראה לא מאז.

אחר כך נסענו לשייח מוניס. ביתי בנוי על אדמת הכפר, בריכת ההשקיה של פרדסיו היא עכשיו הבריכה שבה אני שוחה. כבר כתבתי על כך די במהלך השנים. בעקבות מכתב שהגיע אלי, נפגשתי לפני שלוש שנים בדיוק עם הקשיש סלאח אל-מוהור, פליט משייח מוניס, שמתגורר בכפר הזעיר אל-חפירה, ליד ג'נין. "אתה לוי?" שאל אותי על מדרגות ביתו, "אולי אתה מכיר את לוי מקרית שאול, שהיה נהג אוטובוס? היינו חברים הרבה שנים". אל-מוהור חלם לבקר עוד פעם אחת בכפר הולדתו, אבל חלומו לא הוגשם; הוא גם לא יוגשם כנראה לעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ