בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילדים עזבו לברלין והשאירו אותי לבד עם ברק וביבי

ישראל אינה נראית לי מקום טוב לגדל בו ילדים. זו אפילו אינה המדינה שבה גידלתי אני את ילדי מתוך תקווה שפעם יהיו כאן שלום ומדינה דמוקרטית

406תגובות

עבר חודש מאז הפכתי לאם־קש לשניים מתוך שלושת ילדי. כמו ההבדל בין אלמנת־קש לסתם אלמנה עליזה או שחורה, הדבר הקשה ביותר הוא ההמתנה. ההשלמה עם הפרידה לתמיד אינה קיימת כאן והציפייה למפגש המחודש מורטת את העצבים המטולטלים בין צער לציפייה. המתנה דורשת סבלנות שאינה הצד החזק שלי.

פרידות הן עניין מסובך מאוד בשבילי. עניין של פחד נטישה שאצלי הוא עמוק עד כדי כך שלרוב איני חווה אותו. כשלא מדובר בילדי שלי, כשמישהו אחר קרוב אלי נוסע לתקופה, אני חווה את הפרידה הזמנית כהיעלמות, מעין מוות, ויתור סופי על כל קשר, ובלבד שלא להתמודד עם החרדה הזאת שמא מה שנאמר שהוא זמני הוא בעצם תמידי ולעולם לא אראה יותר את מי שקמו ונסעו ממני. כל שיחת טלפון הופכת בסיומה לפרידה נוספת, לעוד מוות קטן, כל מייל מזכיר לי שננטשתי ולכן, במקרים רבים, דווקא כלפי האנשים הכי קרובים לי אני נוהגת בניכור וקור מופלגים, מתוך פחד ואהבה. ייתכן שגם כעס מעורב בעניין.

אבל אין בלבי שום כעס כלפי ילדי שקמו ונסעו. לו הייתי היום בגילם, ודאי הייתי נוהגת בדיוק כמותם אלא שאני, בשנים שבהן כדאי לאדם להרחיב את אופקיו גם במובן הגיאוגרפי, כבר הייתי כבולה בכל מיני התחייבויות ובעיקר בפחדים. כך, אף כי מהיום שאני זוכרת את עצמי תמיד נדמה היה לי שהחיים הם במקום אחר ותמיד שאפתי להתגורר לתקופה אם לא לצמיתות בארץ אחרת, את המעברים הכי דרמטיים שלי עשיתי מירושלים לתל אביב ולירושלים ושוב לתל אביב, והמסעות הנועזים ביותר התרחשו בדרכי אל הרבנות.

איור: אבי עופר

בכל בוקר כשאני פותחת את העיתון אני אומרת לעצמי שאולי טוב שנסעו ויש נחמה בידיעה שאני לא צריכה להציל לפחות שני שלישים מילדי מהמזימות שרוקמים ביניהם ביבי וברק. והשלישי? אני מקווה שיגיע בזמן למקום המפלט שלו בירושלים.

בחוכמה עשו שנסעו. אמנם לשיקולים שהביאו אותם לנסיעתם אין שום קשר לנחמות שאני מנחמת אותי - הם לא נסעו מתוך חשש או מסיבות פוליטיות ‏(אף כי הם הולכים להפגנות הנכונות‏), אלא משום שהתאפשר להם, לתקופה, ליהנות מהאפשרות לחיות במקום אחר ומההטבות שמביא עמו הדרכון הזר שיש להם. באשר לי, שאין לי כזה, כשיכלו כל הקצין אולי אוכל להצטרף אליהם כפליטה או במסגרת איחוד משפחות, אבל סביר יותר שאשאר כאן, מתוך עצלות, עייפות או חוסר ברירה. מישהו הרי צריך להישאר כדי למלא את רשימת ההרוגים שעליה עובדים עכשיו ביבי וברק, והחיים שלי גם ככה לא משהו.

העצלות, העייפות ואולי התקווה שהיתה כאן פעם והולכת ונמוגה - שיקולים אגואיסטיים שלי, בעיקר - הם שגרמו לי לגדל את ילדי כאן ועוד לסכן את חייהם מדי יום בירושלים; עיר שבמשך כמה שנים טובות בתקופת ילדותם ונעוריהם, בזמן שהתגוררנו במרכז העיר, במוקד הפיגועים הגדולים, כשהם נוסעים באוטובוסים נוטים להתפוצץ לבתי הספר שלהם, מסתובבים במדרחוב ובשוק מחנה יהודה. עכשיו, למשך כמה חודשים או אולי שנה, אני יכולה להניח לרגשות האשם ולחרדה.

זה לא כמו פעם, מרגיעים אותי בעלי הניסיון ורגשות האשם - חברים שלי שבגיל הנכון נסעו לתקופות ארוכות לחו”ל והשאירו בארץ הורים חולים מדאגה וגעגועים. לכל היותר יכלו לדבר איתם בטלפון פעם בשבועיים לשיחות קצרצרות. חברתי המתגוררת באיטליה סיפרה לי איך בשנים הראשונות למגוריה שם היתה הולכת פעם בשבועיים לבית הדואר במילאנו כדי להזמין אצל המרכזנית שיחה לישראל, והיתה מחכה לפעמים שעות עד לביצועה של השיחה. “אז הייתי מדברת עם אמא שלי אולי חמש דקות וזה היה עולה 10,000 לירטות שאז זה היה המון כסף, בעיקר בהתחשב בעובדה שבקושי היינו מספיקות להגיד משהו חוץ ממה שלומך ומה נשמע”. אבל היום, כשהילד מתגורר בתל אביב, הילדה באמסטרדם והיא באיטליה, אין לה שום בעיה לדבר איתם ולראות אותם בסקייפ וגם שיחות הטלפון אינן יקרות והחיים קלים ונוחים.

“תגידי תודה שזה רק ילדים ולא נכדים”, ניחמה אותי מכרה ששניים מנכדיה גדלים עכשיו בקנדה ונכד נוסף גדל בדרום אפריקה. הנכד הקטן שלה קורא לה “סבתא טלוויזיה” משום שהוא רואה אותה רק על מסך המחשב.

אין לי נכדים אבל פעם בוודאי יהיו לי. כשאני חושבת על כך בהיגיון, ישראל אינה נראית לי מקום טוב לגדל בו ילדים. זו אפילו אינה ישראל שבה גידלתי אני את ילדי מתוך תקווה שפעם יהיו כאן שלום ומדינה דמוקרטית. אם ייוולדו לי כאן נכדים הרי עד שיגיעו לבית הספר הם ייחשבו לחלק מהמיעוט ההולך וקטן של תלמידים חילונים. הם יגדלו במדינה מתחרדת, מסואבת מעשרות שנות כיבוש, לא דמוקרטית, גזענית.

האם זה מה שהייתי רוצה לאחל לנכדים שלי? בוודאי שלא, לא יותר משאני מעוניינת שילדי יהיו לצדי ביום שבו יתחשק לביבי או לברק או לדיקטטור שיעלה לשלטון אחרי ביבי, להעמיד את חיינו בסכנה מתוך איזשהו שיקול פוליטי־הישרדותי שלהם עצמם.

אם הייתי אמא טובה באמת, נטולת אגואיזם, הייתי מאחלת לילדי שפשוט יעברו להתגורר לתמיד בארץ אחרת, כפי שעשה אחי לפני 30 שנה. החיים עדיין לפניהם, הם יכולים להתחיל מחדש בכל מקום, הם יפים וחכמים ובריאים. אבל איך אפשר לארגן שהם יגורו שם ואני כאן ובכל זאת אצליח לראות אותם לפחות פעם בשבוע?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו