שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סמול טוק

האמנות החדשה: למתוח דוורים

עידו קינן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידו קינן

איך אתה מציק לדוורים?

“אני מחכה לדוורים שמחלקים דואר בכתובות של חברים, מצלם אותם בידיעתם, אחר כך הופך את התמונה לגלויה ושולח אותה לכתובת שבה הם מחלקים. הם מתמודדים עם רגע אינטימי ומוזר”.

אתה אוהב גם לשחק עם הכתובות.

“כתבתי את השם של בחורה שניסיתי להתחיל איתה בבולי אותיות, ואת הכתובת בכתב יד. אחרי שבוע אני מקבל את המכתב בחזרה, ועליו כתוב ‘אבל למי?’ חזרתי על הניסוי בהגזמה: כתבתי את כל הכתובת בבולים, ואת זה היה קל מאוד למצוא.

“אני גם שולח כסף חשוף בכוונה, כשמוציאים את הכסף יש כתובת חדשה, ובולים נוספים. בפעמיים הראשונות הדוורים לקחו את הכסף אבל המכתב הגיע ליעד. כששמתי כסף כך שקשה להוציא, המעטפה נקרעה, והדוור הדביק אותה בסלוטייפ ושלח אלי”.

צילום: עידו קינן

ודברים יותר גדולים?

“להלואין, שלחתי לחבר בארצות הברית דלעת שעליה הכתובת, בולים וטקסט. אחר כך קניתי אשכול בננות וכל יום שלחתי אחת: הראשונה היתה ירוקה והאחרונה כבר שחורה. בבננה השלישית הם ביקשו שאפסיק”.

מה עם מכתבי אהבה?

“במשך שנה מלאה צילמתי כל יום תמונת פולארויד ושלחתי אותה כל יום כגלויה לידידה. בתום אותה שנה התחלנו לצאת ואחר כך התחתנו בארצות הברית. היא חזרה לארץ ולציון חודש לחתונה, הדבקתי בולים על בלון מנופח ושלחתי לה. זה הגיע מנופח, והדוור הדביק את הבלון לתיבה שלה בארץ. מישהו בחר לעשות את זה - הם לא צריכים להעביר בלון או בננה או מכתב עם כתובת בתשבץ. הם נהנים, או לפחות בוחרים לשחק”.

הצגת בפסטיבל “קולה של מילה”, ואתה מתכוון להמשיך ולהציג. למה, בעצם?

“מבחינתי זה מקום של המון אהבה, כמו למשוך בצמה. ברור לי שמשחקים איתי בחזרה, ברור לי שהם נהנים, ברור לי שאני מוציא יותר על בולים ממה שצריך”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ