בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם ברק חצה את הקווים והוא מתנגד לתקיפה באיראן?

במערכת הפוליטית נוטים להאמין ששר הביטחון הוא כבר לא משלהב ומדרבן, הוא מרגיע ומצנן. ובנתיים, אולי הטינה לנתניהו תאחד את לבני ואולמרט

94תגובות

קשה להתעלם מן הרחש-בחש העכשווי, מה שמכונה "הבאז", בזירה שאינה שוקטת לרגע, הלא היא הזירה האיראנית עתירת התדרוכים, ההדלפות ומצגות השווא. הדיבור הרווח הוא ששר הביטחון, אהוד ברק, כבר אינו נלהב כל כך לתקוף כפי שחשבנו קודם וכפי שהוא עצמו הצטייר מכתבות ומראיונות גלויים וגלויים למחצה. בתחילת השבוע קבע העיתונאי אמיר אורן, במאמר ב"הארץ", שברק מתנגד לתקיפה ערב הבחירות בארצות הברית בעוד חודשיים. ולא רק זאת, אלא שהוא חותר להשתלב ברשימה עתידית אפשרית של המנהיגה הגולה ציפי לבני ולהיות מועמד לתפקיד שר ביטחון בממשלתה.

זוהי גם הדעה השלטת היום במערכת הפוליטית: ברק חצה את הקווים בסוגיה האיראנית. אמריקאי רם דרג שנפגש לפני ימים עם אישיות פוליטית, הביע באוזניה את הערכתו מבוססת המידע, כי ברק נתפש היום בעיני האמריקאים כגורם המרגיע והמצנן, לא המשלהב והמדרבן. אנשים מתחומים שונים שנפגשו עם ברק בשבועיים האחרונים יצאו גם הם עם התרשמות דומה. אחד מהם אף טרח לציין כי ברק שטח באוזניו את הנימוקים לאי-תקיפה בנקודת זמן זו, באותו שכנוע פנימי ובאותה חדות אנליטית שבהם נימק את התובנה הפוכה לפני חודשיים.

הנה עוד דוגמה, שולית לכאורה, ואולי לא: לפני כחודש חתם הסופר יורם קניוק, עם סופרים נוספים ומפורסתמים למיניהם, על עצומה מעוררת מחלוקת נגד תקיפה באיראן. לפני כמה ימים פנו לקניוק ראשי הפעילות הציבורית בסוגיה זו, בהם עורך הדין אלדד יניב, כדי שיצטרף לעתירה לבג"ץ נגד תקיפה, שבכוונתם להגיש בקרוב. במפתיע, קניוק אמר לא.
השבוע שאלתי אותו מה קרה. "לא תהיה תקיפה. ברק מתנגד", הוא אמר בביטחון. "אני יודע בוודאות שהיום זה כבר לא בראש שלו. הוא מאמין לאמריקאים ואינו רוצה לגרום נזק נוסף ליחסים בין שתי המדינות".

שאלתי אותו אם שמע זאת ישירות מברק. קניוק סירב לומר אם נפגש עם שר הביטחון, ומתי. אבל הם אכן נפגשו, בארבע עיניים, לפני זמן לא רב. "ההנחה של חברי, שברק הולך עם ביבי בנושא הזה, אין לה על מה לסמוך", אמר לי קניוק השבוע. "הוא מנהל מו"מ עם האמריקאים לעצור את העניין. אני בטוח בכך. לכן לא הסכמתי לחתום על העתירה. אני חושב שהיא מיותרת. היא גם תעלה הרבה כסף. מלחמה לא תהיה בזמן הקרוב".

קניוק הביע חרטה שהצטרף לעצומה ההיא. "פעלתי בחופזה", אמר בצער. מדבריו אפשר היה להבין שאם היה פוגש את ברק לפני שהתבקש לחתום, הוא לא היה עושה כן. אבל הפרשנות הזאת היא על אחריות הח"מ. קניוק חושב שהבעיה היא בנימין נתניהו, לא ברק. "שאלתי את אחד החברים שמפגינים מדי ערב מתחת לביתו של ברק בתל אביב, מדוע הם לא מפגינים מול בית ראש הממשלה. הוא אמר לי: כאן יותר קרוב", סיפר, משועשע. יניב מסר כי גם ללא קניוק, העתירה תוגש בקרוב לבג"ץ, באמצעות עורך הדין מיכאל ספרד.

נשאלת השאלה, כפי שנוהגים לומר הסטנדאפיסטים, מה הסיפור עם ברק? שאלה זו טומנת בחובה צרור שאלות נוספות: 1. האם הוא באמת שינה את עמדתו וכעת הוא מתנגד לתקיפה? 2. האם בגלל התנגדותו הוריד גם נתניהו השבוע את הטון, דיבר לראשונה על אפשרות למניעת עימות באמצעות מתיחת "קו אדום" ותואר בכלי התקשורת כמי שיורד מהעץ? 3. אולי כשברק אומר שהוא נגד, הוא בעד, וכשהוא שכנע את הבריות שהוא בעד, הוא בעצם היה נגד? כשהוא אומר לא, למה הוא מתכוון? הרי מדובר בתכסיסן-על, מימיו בסיירת ועד לפילוג מפלגת העבודה. 4. ואם ברק אכן שינה עמדה, כפי שסבורים האמריקאים וכמו שקניוק מאמין, מה הסיבה לשינוי?

מקור בסביבתו של ברק מסר שאין סיבה לשינוי, כי אין שינוי. לדברי המקור, ברק של היום הוא אותו ברק שלפני חודש וחודשיים. הוא לא שינה את עמדתו כהוא זה. שר הביטחון סבור שישראל צריכה לשמור בידיה את האופציה לפעול, ולהתכונן לפעולה, ולפעול אם לא תהיה ברירה. אבל הוא גם חושב שאסור למתוח את החבל עם האמריקאים. יש שינויים כל הזמן, נסיבות משתנות, עובדות בשטח מתחלפות, אמר המקור. מה שהיה נכון לפני שלושה שבועות, לא בהכרח נכון היום.

העליתי באוזני המקור סברה חתרנית: ברק מבין שהבחירות קרובות והוא החליט לשבור שמאלה מנתניהו, כדי לשרוד פוליטית גם בכנסת הבאה. לכן הוא חותר לבדל את עצמו מראש הממשלה בשורה של נושאים: הוא נגד תקיפה; נגד התקציב; נגד אוניברסיטה באריאל; בעד המשך קיומו של ערוץ 10 וכפי שנכתב כאן לפני שבועיים, הוא, בניגוד לנתניהו, לא השתלח בשמעון פרס אחרי הראיונות שבהם הביע הנשיא התנגדות לתקיפה. מה כל אלה, אמרתי למקור, אם לא קריצה אחר קריצה לגוש המרכז-שמאל. יש בהתנהלות זו לא מעט היגיון פוליטי, חייבים להודות (אגב, יש הטוענים שנתניהו מזהה את הסממנים הללו והוא כבר מביט בברק בעין רעה. הוא אפילו חושד בו שהוא מגשש את דרכו חזרה למפלגת העבודה. האמון המוחלט ביניהם, לפי אותם מקורות, נסדק לאחרונה).

המקורב לברק שוב הכחיש: מה פתאום, הוא גיחך, אין שום בעיה ביחסים בין ברק לביבי. העמדות העצמאיות של ברק בשורה של נושאים לא נולדו עכשיו ואינן קשורות לבחירות. לכל אורך הקדנציה, הוא אמר, ברק מדבר על הצורך במו"מ עם הפלסטינים. ולכל אורך הקדנציה הוא קרא להכניס את קדימה לממשלה בציינו שבהרכב הנוכחי, אין סיכוי לקדם את תהליך השלום. גם את זה ביבי לא אהב. כבר לפני שנתיים, ציין המקור, ברק התבטא נגד רכיבי הצעת התקציב והציע להעלות את יעד הגירעון, הצעה שאומצה לאחרונה על ידי נתניהו.

איך באמת תצביע סיעת עצמאות על התקציב, אם יוגש, שאלתי את המקור.
מה זאת אומרת? הוא הופתע לשמע השאלה, הסיעה תעשה מה שטוב למדינה. תחשוב מה טוב למדינה ומזה תסיק איך נפעל.

יצאו מהארון

קבינט, באנגלית, הוא סוג של רהיט. ארון עם מגירות ומדפים. ועדת השרים לענייני ביטחון היתה פעם, עד אמצע שנות ה-90, גוף מצומצם, יוקרתי ואיכותי. העניינים החשובים, הגורליים, היו נדונים שם. בדרך כלל דבר לא דלף מדיוניה. מתישהו החלו ראשי ממשלה לחפש לעצמם פורומים אינטימיים יותר: כך נולד "המטבחון" של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. אצל אהוד אולמרט היתה "השלישייה" ובקדנציה השנייה של נתניהו קם פורום השביעייה, שהפך לימים לשמינייה, שגדלה במזל טוב לתשיעייה.

מה הפלא ש-14 השרים חברי הקבינט (פלוס חמישה שרים "משקיפים", נטולי זכות ההצבעה. על מה הם משקיפים בדיוק ובשביל מה צריך אותם, לא ברור) חשים מתוסכלים? הם יודעים שהם לא ממש רלוונטיים. נכון שאם נתניהו יחליט לתקוף, הוא יזדקק לאישורם. אז הם כן יהיו חשובים לרגע. אבל הם רק יצטרכו להוציא את התבשיל המוכן מן התנור. כל תהליך הדיון וההכנה הופקע מהם. התשיעייה היא למעשה הקבינט של פעם, וועדת השרים לענייני ביטחון היא הממשלה של פעם.

כעסו של נתניהו על ההדלפה היה מוצדק ומובן. שום ראש ממשלה לא אוהב הדלפות מפורומים חסויים. אבל האקט התיאטרלי, הפומפוזי, של כינוס ישיבת ההמשך, מתן הצהרה כעוסה ונעילת הישיבה אחרי דקה-שתיים, היה מיותר. נאמר ששר אחד הדליף ו-18 שרים הם שומרי סוד. כספת. בונקר. למה הגיע להם כל הזובור הזה? עם כל הכבוד, הם אינם ניצבים במחזה של נתניהו ואינם ילדים בכיתה סוררת.

כלי התקשורת דיווחו אתמול שנתניהו "שוקל" להצעיד את השרים ושאר משתתפי הפורום, פקידים ואנשי צבא, לבדיקת פוליגרף. קשה לראות את זה קורה. במהלך כזה יש גם לא מעט סיכונים פוליטיים לראש הממשלה. נאמר שהבדיקה תגלה שהמדליף היה שר ממפלגה חשובה בקואליציה. מה יעשה נתניהו? יפטר אותו ויסתכן בזעזוע קואליציוני? ואם הבדיקה תצביע דווקא על שר קרוב לנתניהו? איזו פדיחה. ונאמר שהבדיקה תעלה שהמדליף אינו שר, אלא דווקא פקיד שנהנה מאמונו של נתניהו? הוא ייאלץ לפטרו לאלתר, אבל אז האצבע שוב תופנה אליו כמי שאינו יודע לבחור את יועציו.

בינתיים, הדרמה המיותרת שיצר נתניהו הפכה לבומרנג. רשימת ההדלפות ופליטות הפה שלו בסוגיות ביטחוניות רגישות נשלפה מן הארכיונים והוצגה לעין כל. הוא כבר הפסיד. איכשהו הוא אף פעם לא מצליח לגרוף את כל הקופה, גם אם ידו לא היתה במעל.

הזוג המוזר

פלמ"ח זאבי, בנו של השר שנרצח, התחתן בתחילת השבוע במזל טוב עם בחירת לבו. את תשומת לבם של הנוכחים בחתונה בקיסריה משך דווקא זוג אחר שדיגמן אינטימיות וידידות רבה: אהוד אולמרט וציפי לבני. השניים ישבו זה לצד זו, שקועים בשיחה עמוקה וארוכה. דבר מן המשקעים העמוקים והכבדים ביניהם לא ניכר, לא כלפי חוץ. למתבוננים מן הצד נראה היה שהשניים התקדמו. קברו את הגרזן. עד לא מכבר הם היו הפוליטיקאים הבכירים במדינה, כעת הם במדבר. ימי התהילה מאחוריהם, לפי שעה.

אולמרט ממתין לגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת מרכז ההשקעות, שבה הורשע. אם יוטלו עליו פחות משלושה חודשי עבודות שירות, הוא יהיה רשאי להתמודד בבחירות הבאות. יש עוד מכשלות לא פשוטות בדרך: משפט הולילנד שמתנהל ושאלת הערעור על זיכויו בפרשות טלנסקי וראשונטורס. הוא משתוקק לחזור לפוליטיקה. לא בטוח שיוכל לעשות זאת בבחירות הבאות, שמועדן טרם נקבע.

גם לבני בהמתנה לקביעת מועד הבחירות. גם היא משתוקקת לחזור. בשיחות פרטיות היא מביעה ביטחון שאם תתמודד, הרשימה בראשותה תהיה הגדולה בגוש המרכז-שמאל. כלומר, היא תהיה מועמדת הגוש לראשות הממשלה.

הייתכן שיתוף פעולה ביניהם? מוקדם לומר. יש ביניהם הרבה מן המשותף – בעיקר טינה עזה ורגשות זלזול ובוז כלפי הצמד נתניהו-ברק. בפוליטיקה הישראלית לא צריך הרבה יותר מיריבים משותפים ומרצון לנקום כדי לייצר בסיס איתן לשותפות פוליטית מופלאה.

מרצ בשטח

מצבה של מרצ, מפלגת השמאל היחידה בישראל, אינו מזהיר. הסקרים מנבאים לה, ביום טוב, בין ארבעה לחמישה מנדטים בבחירות. בכנסת הזאת יש לה שלישייה. היא מהסיעות שיכולות לקיים את ישיבתן השבועית בתא טלפון, כולל מזכירה. מצד אחד, הגדלת הכוח בשני שלישים תהיה הישג. רנסנס ממש. מצד שני, הפוטנציאל שלה גדול יותר. לפני 20 שנה היו לה פי ארבעה יותר מנדטים. מאז היא רק נחלשת ומצטמקת.

יו"ר מרצ, זהבה גלאון, רואה את תחיית המתים בעבודה מאז בואה של שלי יחימוביץ', ומתקנאת. כמו בסרט "כשהארי פגש את סאלי", גם לה מתחשק לקבל את מה שהזמינה ההיא בשולחן הסמוך. לפי סקרים שבידי מרצ, כ-18% מן המצביעים הישראלים מגדירים את עצמם שמאל, או שמאל מתון. כלומר, כ-20 מנדטים שמאלניים משוטטים בשוק האלקטורלי, מחכים שמישהו ירים אותם מן המדף. עשרה מהם מצביעים למפלגות שלא רק שאינן מגדירות עצמן שמאל, אלא אף בורחות מן התיוג הזה כמו ממגיפה: העבודה, יש עתיד וקדימה.

בסקר שעשתה מרצ בקרב מי שהגדירו עצמם שמאל, הם נשאלו לעמדתם כלפי אמירות שמאלניות מובהקות, כמו "נתניהו ומדיניותו הם אסון לישראל", "הגיע הזמן להפריד בין דת למדינה", "בעיותיה של ישראל לא ייפתרו בלי פתרון ארוך טווח לסכסוך עם שכנינו" וכן הלאה. בין 60% ל-80% מהנשאלים הביעו תמיכה גורפת בסיסמאות הללו. גלאון רואה בהם מאגר המצביעים שלה. אם רק מחציתם יצביעו מרצ, דייה.

"המסקנה שלי היא שיש מספיק בשר בשמאל כדי להגיע לתוצאה טובה בבחירות", אומרת גלאון, "ושסט הערכים של מצביעי השמאל תואם וחופף לסט הערכים של מרצ".

היום יוצאת מרצ לשטח: פעיליה יתפרשו ב-11 צמתים מרכזיים, עם שלטי המפלגה שיישאו סיסמה חדשה: "מרצ השמאל של ישראל". "אני מתכוונת לדפוק לשמאלנים בראש", מאיימת גלאון, "אם אתה שמאל בלב, אתה מרצ בקלפי. ואם אתם רוצים ממשלת מרכז-שמאל, אתם חייבים שמאל חזק, כי בלעדיו מפלגות המרכז יילכו עם הימין.

"איך לעזאזל אתם יכולים להצביע קדימה ולחשוב שהמפלגה החלולה הזאת תפעל למען זכויות אדם או לשינוי סדרי העדיפויות?" דופקת גלאון בראש של השמאלנים שהצביעו לבני ב-2009. "ואיך לעזאזל אפשר להצביע לעבודה ולחשוב על סיטואציה שהיא לא נכנסת לממשלת ימין? בד-נ-א שלהם זה לזחול פנימה".

גלאון רוצה להיות שרה בממשלה. היא היחידה בין בכירי מרצ לדורותיהם שלא חוותה זאת על בשרה. אם לא שרה, לפחות ראש אופוזיציה. ואם לא ראש אופוזיציה, לפחות שישה-שבעה מנדטים. הם נמצאים שם בחוץ. רק שיבואו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו