בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההחמצה שאחרי ההחמצה

כך פספסה ישראל הסכם עם מצרים אחרי כישלון מלחמת יום הכיפורים

שלל גילויים במסמכים אמריקאים שנחשפו לאחרונה: המכתב של רבין שגרם לסאדאת לדמוע; ההתחייבות של קהיר; והאם רא"ל גור רימה את האמריקאים?

99תגובות

שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, התרוצץ במארס 1975 בין ירושלים לקהיר במאמץ להשיג הסכם ביניים שני בסיני, בין ישראל למצרים. בצוות המשא ומתן מטעם ישראל היו ראש הממשלה, יצחק רבין, שר הביטחון, שמעון פרס, שר החוץ, יגאל אלון, והרמטכ"ל, מוטה גור. המכשול העיקרי היה הסירוב הישראלי להסיג את צה"ל למבואות המזרחיים של מעברי המיתלה והגידי. קיסינג'ר כעס בעיקר על חולשת הישראלים, דלות ניסיונם הפוליטי, סכסוכיהם הפנימיים. הם בוגדניים, אמר במפח נפש ב-12 במארס, נוכלים קטנוניים שהשלו אותו שיש לשם מה לבוא לאזור. בהזנחה או בזדון פיתו אותו להשקיע את יוקרתו במהלך סרק.

ואז, באחת השיחות עם נשיא מצרים אנואר סאדאת באסואן, לאחר ששר החוץ, איסמעיל פהמי, ושר ההגנה, עבד אל-ראני גמאסי, יצאו מהחדר, הפתיע קיסינג'ר את סאדאת ונתן לו מכתב אישי מרבין. "היה רגע מעניין במיוחד", הבריק למחרת קיסינג'ר לנשיאו, ג'רלד פורד, "כשדיברתי עם סאדאת ביחידות. הגשתי לו מכתב מרבין, שהוכן בעצתי ואשר רבין הביע בו, במונחים אנושיים מאוד, את רצונו העז להשיג הסכם עם סאדאת. המכתב ריגש את סאדאת עד דמעות והוא אמר שדבר כזה רצה תמיד. אני מאמין שהיה זה מהלך פסיכולוגי טוב, ואני מקווה שהוא ישפיע על הנוסח שלאחר שיקול דעת ימסור לי מחר בלילה, להצגה לישראלים".

ככל הידוע, מכתבו של רבין לסאדאת לא פורסם עד כה. "אני יודע ששום הסכם אינו אפשרי ללא הכרעות קשות, אבל אני מוכן להתמודד אתן למען השלום בין ארצותינו", כתב ראש הממשלה הישראלי. שנתיים וחצי לפני שסאדאת הדהים וטס אל יורשו, מנחם בגין, הוסיף רבין שכדי להשתכנע בצורך לקבל הכרעות קשות אלה, על העם בישראל לראות ש"מהלך הנסיגה מסמן את תחילת ההתקדמות לשלום, במעשים ובמלים המפגינים את כוונת השלום".

ג'טי אימג'ס

הדמעה שסאדאת מחה לא הועילה. רבין היה חסר אונים כנגד מתנגדיו מימין בממשלה (בראשות פרס), בכנסת (בראשות בגין) ובמפלגה (בעיקר משה דיין, אך גם קודמתו גולדה מאיר). אפילו איום בוטה של פורד "להעריך מחדש" – לשלילה, כמובן – את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל לא שינה את יחסי הכוחות בממשלה. פורד וקיסינג'ר נכשלו, זעמו, יצאו לפעולת גמול ובתוך חמישה חודשים כופפו את ישראל.

התכתשות צמרת

הפרק הזה בתולדות יחסי ירושלים-וושינגטון-קהיר (וראוי להוסיף את דמשק) ידוע ברובו, שהרי התנהל לאור הזרקורים, אבל רק עכשיו נחשפים בו דפים מוצנעים. אחראי לכך כרך חדש של מסמכי הממשל האמריקאי מהשנים 1976-1974 המתאר את המדינאות המזרח תיכונית של קיסינג'ר תחת נשיאותם של ריצ'רד ניקסון (עד אוגוסט 1974) ופורד. המסמכים, שסיווגם הוסר בהדרגה עם השנים, אך מקצתם ראו אור רק בשבוע שעבר, מבליטים את ההחמצה הגדולה של ישראל בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אמנם לא החמצה נוראה כמו זאת שלקראת המלחמה, אך עדיין החטאה אומללה.

ההתכתשות ההדדית בצמרת ממשלת רבין הטתה את זרם ההיסטוריה לאפיק אחר – אל בגין והליכוד, אל אריאל שרון (יריבו הגדול של הרמטכ"ל גור עוד מחטיבת הצנחנים), שהיה לשר הביטחון ושנים אחר כך לראש הממשלה, להסתבכות בלבנון, לאובדן הזדמנויות לשלום אזורי עוד בשנות ה-70.

"סאדאת", ציטט קיסינג'ר, "אומר שהאסטרטגיה של הישראלים היא למכור לנו, האמריקאים, את השטח שלו, כדי לקבל תמורתו נשק שבו ישתמשו כדי למנוע ויתורים על שטח נוסף". לנשיא סוריה, חאפז אל-אסד, אמר קיסינג'ר, "הישראלים עוברים מהבלתי נסבל לבלתי אפשרי וקוראים לכך ויתור". הם ותומכיהם ביהדות האמריקאית בוחשים בפוליטיקה, הזהיר קיסינג'ר את פורד: "היהודים מנסים להפיל אותך. הם רוצים בחור חדש בבית הלבן, ב-1977". בבוא הבחור החדש, ג'ימי קרטר, מיהרו להתגעגע לפורד ולקיסינג'ר.

"לא נוכל לבודד את עצמנו מהעולם רק כדי להתייצב מאחורי ישראל המתחפרת בעמדותיה", רטן פורד. "היתה לנו מדיניות חוץ טובה, אבל ישראל חשבה שהיא לא צריכה לפחד ממך", התגרה בו קיסינג'ר. "הם עוד יגלו", חתך פורד. וכל זה, ציין קיסינג'ר, "בגלל שמונה קילומטרים עלובים במעבר שאיש אינו מכיר". היה בכך היגיון, עבר קיסינג'ר לרגע לעמדת המרצה מהרווארד, רק אילו דובר במיקוח בין צרפת לספרד, בלי ששלום העולם תלוי בתוצאה והמימון אמריקאי. מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, מייק מנספילד, איבחן את התופעה: "מתחיל להיראות כאילו יש להם, לישראלים, משאלת מוות". קיסינג'ר: "אנחנו צריכים למנוע מישראל להפוך לספרטה, עם פתרונות צבאיים בלבד".

בין הסודות המתגלים ב-1,100 העמודים: התחייבות מצרית שלא להצטרף לסוריה במלחמה נגד ישראל. "איני רוצה במלחמה", אמר סאדאת לפורד בזלצבורג באוסטריה. "אם סוריה רוצה, שתילחם לבדה". האמירה הפכה לסיכום משולש, אמריקאי-מצרי-ישראלי, במכתב צד כמוס מפורד לרבין עם חתימת הסכם הביניים ב-1 בספטמבר 1975.

זהו מסמך חסר תקדים. רשמית, כדי לחמוק מחובת הדיווח המודלף לקונגרס, זה רק מזכר בחתימת סגנו של קיסינג'ר, ג'וזף סיסקו, והשגריר בוושינגטון שמחה דיניץ. "ממשלת ארצות הברית קיבלה ממצרים הבטחות כי במקרה של התקפה סורית על ישראל, או במקרה של מלחמת התשה ביוזמת סוריה, מצרים לא תשתתף במעשי האיבה ותימנע מהפעלת כוח. אם סוריה תיזום פעולה צבאית או מעין צבאית נגד ישראל, או תנקוט או תשלים עם פעולות העלולות לסכן את השלום, ממשלת ארה"ב תעניק לישראל תמיכה מדינית. פעולות אלה כוללות חדירת טרוריסטים אל מעבר לקווי הפסקת האש בין ישראל לסוריה והצבת קבוצות טרוריסטים לאורך גבולות ישראל. המחויבות המצרית חלה גם במקרים של נקיטת אמצעים נאותים מצד ישראל נגד מבצעי טרור".

כלומר, מצרים נתנה לישראל יד חופשית להגיב, בהקשר ובמידה, נגד ארגונים פלסטיניים בלבנון; ובכך הזמינה את החזית המזרחית להתפרק, כי בלי מצרים מעולם לא יצאה סוריה לבדה למלחמה נגד ישראל. מכתב מקביל – שגם הוא לא פורסם – נשלח מקיסינג'ר ל"איסמעיל היקר" פהמי: "וזאת להודיעך, שבנוגע לסוריה יש לנו הבטחה ישראלית שישראל לא תיזום פעולה צבאית נגד סוריה". הסגנון מסורבל, אך הכוונה ברורה. ישראל אינה מתחייבת להתנזר ממכת מנע מקדימה לנוכח מתקפה סורית ממשמשת ובאה, אבל היא לא תצא למלחמה ביוזמתה.

בין העיניים

אי–פי

זה כבר היה הסוף הטוב של הפרק הרע. לפני כן עשתה ישראל מה שאסור לה: התמודדות עם הנשיא במגרשו הביתי, שם אוי לה אם תפסיד ואבוי לה אם תנצח. פורד, לשעבר חבר קונגרס ידידותי, האמריקאי הממוצע מהמערב התיכון, אך שלא כשכניו שם עם "מאות חברים יהודים", מצא את עצמו תחת מתקפה. כדברי קיסינג'ר, ג'רי פורד מגרנד רפידס, מישיגן, שבטוח שכל חייו חיבב יהודים ותמך בישראל, מרגיש מרומה.

הכה ברבין בין העיניים, אמר פורד לקיסינג'ר, ורבין גילה את האמת – ישראל מסרבת לסגת בסיני לא רק בגלל המיתלה והגידי ושארם א-שייח, אלא גם מתאוות השליטה בשדות הנפט. "60% מהנפט הישראלי מגיעים משם, זה עושה אותנו די עצמאיים וחוסך לנו 350 עד 400 מיליון דולר".

אמריקה השתנתה, ניסה קיסינג'ר להסביר לעסקנים יהודים. קל לחולל מסע אנטישמי והקונגרס אינו שש להתערבות צבאית. "באוקטובר 1973 הוריתי על כוננות, אף שהרוסים בסך הכל רצו להנחית אוגדת צנחנים בנמל התעופה בקהיר, רק כדי ללמד אותם שהם אינם יכולים לפעול הרחק מהבית. אם הם יציבו כוחות בסוריה, ניאלץ להציב כוחות בישראל. אבל אני מפקפק אם הקונגרס יאשר זאת. ואתם מבינים שהיום 40% מהחיילים הם כושים? חשבו על מהומות הגזע כאן. גם אם הקונגרס יאשר, יהיה לנו מצב בנוסח וייטנאם".

קיסינג'ר, שבתקופת ניקסון שמע ממנו הערות נבזיות על יהודים ועל מיעוטים אתניים אחרים, ניהל את השיחה הבאה עם רבין, לאחר הפיגוע במושב כפר יובל בגבול לבנון. "רבין: התושבים שם הם עולים מהודו. קיסינג'ר: הם נראים כמו הודים? רבין: כן, בדרך כלל. קיסינג'ר: הם מתנהגים כמו הודים? רבין: לא, הרבה יותר טוב. סיסקו: אין לכם מנצח תזמורת הודי? קיסינג'ר: כן, זובין מהטה, לא יהודי, חבר טוב שלי".

כדי להתיר את סבך המיתלה והגידי וההתרפקות הישראלית על תחנת ההתרעה באום חשיבה, הציע סאדאת שברכסים שמעל למעברים יוקמו תחנות התרעה באיוש אמריקאי. זה היה פתרון סמלי יותר ממעשי, ובממשל תהו אם יש טעם להציב בתחנות עשרות נציגים משועממים. אחד מעוזרי קיסינג'ר, הרולד סונדרס, הציע מדד למספר מזערי בכל תחנה, מעין תחליף מעודכן למניין: "שיהיו שם די למשחק קלפים". קיסינג'ר נזכר בפרשת לבון, "ישראלים שפוצצו מתקנים אמריקאיים בקהיר והאשימו את הערבים – הם יוכלו לעשות את זה לאחת התחנות ולהאשים את אש"ף".

יחסיו של קיסינג'ר עם רבין ועם אלון התאפיינו בידידות נכזבת. זאת, בניגוד ליחסיו עם גולדה ודיין, שהשתפרו פלאים לאחר המהלומה האישית, הפוליטית והלאומית שספגו השניים במלחמת יום הכיפורים. נוקשותם השאננה, שגרמה למלחמה, הפכה לפתיחות עניינית – לכל הפחות טקטית, אם כי עדיין לא להבנת האפשרות לתפוס בקרני השלום. "יש לי שמות של ארבעה (אסירים) ערבים שאסד רוצה לקבל", אמר קיסינג'ר כשדובר על חילופי שבויים. "לי יש ארבעה שאני רוצה לתת", הגיב דיין. "אולי אלה אותם הארבעה?"

במיקוח על הנסיגה מגזרות קונייטרה ורפיד בגולן חשד הצוות האמריקאי שהמפה שמסר הרמטכ"ל גור אינה מייצגת נאמנה את הסיכום המילולי. דיין התנצל והתנער. "אילו הייתי שם, זה לא היה קורה", אמר. קיסינג'ר: "אמרנו לסורים שלא היה ניסיון לרמות אותם". גולדה: "כי הם עלו על זה".

שמו של גור נזכר גם בהקשר ספרותי, כמחבר "עזית הכלבה הצנחנית". הובילה לכך שיחה עם אסד ואנשיו, בהם שר ההגנה מוסטפה טלאס, על טלאס כמשורר מרעיף מלים ובלתי מובן. סיסקו: "הרמטכ"ל הישראלי כותב ספרי ילדים". טלאס: "הוא שותל שנאת ערבים במוחות ילדים". אסד: "אלה לא ספרים על צבא?" ראש אגף המודיעין והרמטכ"ל המיועד, חכמת שיהאבי: "קראתי אותם".

ערוץ ישיר

אבל מסקרנת מכולם דמותו החמקמקה של סוכן המוסד אשרף מרואן, חתנו של גמאל עבד אל-נאצר ומקורבו של סאדאת. בשנים 1976-1974 היתה למרואן עמדת מפתח ליד סאדאת, תחילה כמזכירו לענייני חוץ, איש השליחויות לחו"ל והמגעים עם גורמים זרים, ואחר כך כראש "ארגון התיעוש הערבי" שפעל לקשירת עסקות ייצור, יבוא ויצוא, שהניבו רווח למרואן ולמיטיביו. מבקריו, בעיקר מהעיתון "אל-אחבאר", האשימו אותו בשחיתות. תומכיו, בעיקר מ"אל-אהראם", התייחסו לחמדנותו בסלחנות.

אך מדהים להיווכח שמרואן היה גם אחד משלושת המצרים הבכירים, לצד פהמי וגמאסי, ששוחחו בברכת סאדאת עם קיסינג'ר. בשובו ממסעות לסעודיה, שם היו לו קשרים טובים עם חצר המלוכה, המודיעין ומשרד החוץ, נפגש עם קיסינג'ר כדי לעדכן אותו ולהמליץ לו כיצד לדבר עם אסד בגיחתו הבאה לדמשק.

מאליה מתבקשת השאלה, אם ישראל השכילה לנצל את מרואן גם להשפעה על המיקוח המדיני, או שמא – כמו שהחמיצה את השימוש בערוץ ישיר זה לסאדאת להידברות שהיתה חוסכת את המלחמה – הזניחה אפשרות זו. השאלה מסקרנת במיוחד, משום שקיסינג'ר נקב שוב ושוב בשמו, בשיחות עם גולדה ודיין, שהיו אמורים לדעת מיהו סוכן הצמרת שעל פיו נשק דבר ההתרעה.

האלוף במילואים שלמה גזית, שהיה ראש אמ"ן באותם חודשים, אמר השבוע שלמיטב ידיעתו, בצמרת המדינית ובמוסד ראו במרואן נכס מודיעיני בלבד. איש לא העז להתייחס אליו גם כאל אמצעי להשגת שלום. אולי, כדברי קיסינג'ר, מפני שישראל דיברה על שלום, אבל לא היתה מוכנה לשלם את מחירו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו