בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פעימות הזמן

עוז מסילתי, שען

9תגובות

הקו הקצר ביותר הוא זה שעובר דרך שתי נקודות בזמן. אבי נהג לומר לי, “רגע אחד אתה בן 30, מסתכל קדימה אל תוך מסדרון, ורגע אחר כך אתה בן 60, מסתכל אחורה מהצד השני של אותו המסדרון”. ברגע שבו אני פוגשת את עוז מסילתי בחנות תיקון השעונים היוקרתית שלו ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הוא בן 37. אבל קל לדמיין אותו רק רגע קצר קודם לכן בתור נער שמשתמש בצורתו הגולמית של כישרון השען כדי להוציא סרט כחול מתוך קלטת VHS של אבא שלו ולסלול אותו בתוך קלטת של סרט ילדים: “לקחתי מברג, פתחתי את הקסטה של אבא שלי, שאם אני לא טועה זה שישה ברגים או שמונה”, הוא נזכר, “בחוכמה הוצאתי את הסלילים, פתחתי את ‘פינוקיו’ שלי והחלפתי ביניהם”.

ידי הזהב רבות היישומים של מסילתי הן מתנה גנטית. כמעט כל קרובי משפחתו מצד אביו הם שענים. “סבא שלי היה שען. הבן דוד שלי מרקו שען, שני הילדים שלו, מנואלה ואנדריאה, שענים, יש לי בן דוד אלסנדרו - שען, יש לי דוד אחר רולנדו - היה שען, עכשיו כבר פחות, יש לי דוד שקוראים לו מריו - שען, הבן שלו ג’ורג’יו – שען”, הוא עוצר ובודק שלא השמיט מישהו, “אה כן, אחי הגדול והחצי־אח שלי - גם שענים”.

ניר כפרי

“סבא וסבתא שלי הגיעו מטריפולי לאיטליה”, הוא מספר, “אבא שלי בגיל שש נשלח לארץ וסבא שלי הבטיח לסבתא שלי שבעזרת השם, צ’יק צ’ק הם מגיעים לישראל. בדיוק אז נבנתה פה המדינה”. אבל איש לא נסע לחפש את הילד שנשלח לישראל ונדד שנים בין מוסדות.

הסוף היה טוב. בסיפורה של שושלת השענים, לתזמון יש תפקיד מכריע. בגיל 28 נסע האב לחפש את משפחתו באיטליה. “אחרי שהוא חיפש את המשפחה שבועיים, ולא מצא והחליט כבר לחזור, יום אחד הוא נוסע ברכבת, ואת יודעת, היו פעם חולצות כאלה של הגנגסטרים, מכופתרות עם הכיס? אז הקופסת סיגריות נובלס שלו ישבה פה בצד”, הוא מדגים, “והדוד שלו, שהוא זה שהיה שם כששלחו אותו לישראל, הדוד הזה היה ברכבת במקרה, והדוד ביקר פה בארץ פעם, הוא יודע מה זה נובלס, וככה הדוד זיהה אותו ואבא שלי מצא את המשפחה שלו”.

שנים אחר כך עבר האב לגור עם המשפחה באיטליה. הוא נפרד מאמו של מסילתי ולמד שענות “מלהסתכל על האחים שלו”. אבל הכישרון המולד לא מספיק כדי לייצר שען, דרוש גם מרכיב רגשי. “תכשיט או ציור לא פועמים. אבל אם תסתכלי על המחוג שניות, זה בערך כמו פעימה של לב. וזה לא משנה כמה שנים אתה שען, כל פעם יש לך מחדש את הרגע שאתה מחכה שהוא יתחיל לפעום”. מסילתי מוסיף, “אבא שלי עד היום מחפש אצל אנשים ברחוב שעונים שייתנו לו לסדר בחינם, רק כי הוא אוהב את זה”.

כשהגיע מסילתי לגיל 13 הצטרף לאביו. “שיחקתי כדורגל ברומא שנתיים, ותוך כדי היה לי בחדר שולחן עבודה לשענות”. מגיל 16 הוא מתפרנס מהמקצוע, “בכבוד”, הוא מדגיש. אחרי שנים של עבודה בעסק הפרטי שלו בראשון לציון, פתח מסילתי את החנות בתל אביב לפני כארבע שנים. מדובר בהבדל עצום מבחינת הקליינטורה. מסילתי, שמחשיב את עצמו “אחד הטובים בארץ”, מתקן שעונים שמחירם מגיע למאה אלף שקל ויותר. אמנם כמעט שאין כבר צעירים שנכנסים לענף, הוא מודה, אבל זה לא בגלל שהענף מת או הפך לתעשיית בוטיק יוקרתית. לטענתו, הסיבה היא חוסר סבלנות. “שעון, לא מעניין אותו אם ישבת לתקן אותו בשעה חמש וחצי בערב, אם רבת עם החברה, אם אתה כועס, אם יש לך כאבי ראש, גב. לא מעניין אותו. הוא צריך 100 אחוז. פחות מ-100 אחוז - הוא לא יחזור לעבוד”.

התפר שבין העבר לעתיד


מסילתי עצמו לא עונד שעון. “הסנדלר באמת הולך יחף”, הוא אומר. ואני חושבת שבקרוב מאוד ילדים לא ידעו מה זה סנדלר. הוא מסביר שלשען הבחירה קשה במיוחד: “לקוח שנכנס, מעניין אותו לדעת עם מה אתה הולך, מה אתה שם על היד. ובשביל שאני באמת אציג את עצמי כמו שאני חושב, אני צריך לשים 20 אלף דולר על היד. ויש לי”, הוא מדגיש, “אבל אני לא מעוניין להשתתף בעולם הזה. זה פשוט לא נראה לי הגיוני”. הוא מסכם אחרי מחשבה נוספת: “כמעט שום דבר בעולם לא שווה את המחיר שמשלמים עליו”.

לפני פרידה אני חושבת על אותו מסדרון מהיר שאבי ניסה להכין אותי אליו. בעיני רוחי אני רואה את המסע של משפחת מסילתי מטריפולי לאיטליה ולישראל, מסע הנפרס על פני הזמן והמרחב. אני מדמיינת את הילד הנשלח לבד לישראל, את הפגישה המקרית ברכבת, את בני מסילתי לדורותיהם כפופים מעל שולחן שעליו מונחים מפורקים קרביים של שעון, כגולם המחכה שיפיחו בו חיים. כשאני יוצאת מהחנות אני נתקלת באדם שדרכו אצה לו. הוא רוטן ומביט בשעונו, מבקש לדעת אם יספיק, ועולה בדעתי שמשימתם האמיתית של כל השעונים בעולם היא למעשה ספירת זמננו לאחור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו