בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השנה החדשה תהיה נהדרת, אם רק אצליח לנשום

כמה קצר הזמן שעומד לרשותנו וכמה חשוב לא לקחת דבר כמובן מאליו, חשבתי כשהחל קוצר הנשימה, בזמן שירדתי בפעם האחרונה במדרגות הבניין בו עבדתי

21תגובות

כזה התקף לא היה לי מזמן. אני מחטטת בתיק ומחפשת מתחת לשולחן בחדר הישיבות כי לא נעים, הרגע הסתיימה הקרנת הפרק ודיון ער מתרחש בחדר ואני לא רוצה להצטייר כמי שלא מאזינה. אז משכתי את התיק אלי ועכשיו אני משחקת משחק גישוש־בילוש. ידי מזהות טישו וארנק, ואת העט שאני אף פעם לא מוצאת כשצריך, והנה המתנה שקיבלתי לרגל עזיבתי, והנה האוזניות של הנייד, ומשקפי שמש... והנה משהו, אני ממששת פלסטיק, אוקיי - אצא לרגע מהחדר ואחזור, ואוכל שוב לנשום ולהתרכז. אני שולפת אותו מהתיק אבל רגע לפני שאני קמה, אני קולטת שבידי מונח צב נינג’ה. תמיד כדאי שיהיה צב נינג’ה בשלוף, כמובן, אלא שהם פחות חזקים בקרב נגד אסתמה.

ההכרה הסופית בכך שאין עלי משאף מחמירה מיד את קוצר הנשימה. תיכף יגיעו הצפצופים והחלק השנוא עלי - כאב השיניים המוזר שמתלווה להתקפים, כאילו מישהו נשען על שיני ולוחץ עליהן בכוח. מאיפה זה צץ עכשיו? בשנים האחרונות נזקקתי למשאף רק בהריונות. הופתעתי לגלות שזו תופעה שכיחה יחסית - כשליש מהאסתמטיות חוות החרפה בהריון, ובמיוחד בשליש הראשון. יתרה מזאת, חייך הרופא הנחמד שבדק אותי בהריון הראשון ובישר לי על תפקודי ריאה של 60%, יש לו פציינטיות שקוצר נשימה הוא האינדיקטור הראשון שלהן להריון, הרבה לפני סממנים אחרים.

חישוב מהיר מרגיע שזה לבטח לא המקרה הפעם. אני מנסה להזדקף - קל יותר לנשום בישיבה זקופה - ולהתרכז במתרחש בחדר. שעות רבות ביליתי בחדר הזה בשנה האחרונה, והיום זו הפעם האחרונה, כי עזבתי את תפקידי. אחרי כמה שנים של עבודה רוחבית לטובת חלומותיהם של אחרים, אני מתפנה לבחון מחדש את אלה שלי. בילדותי חשבתי שחלומות הם מקור האסתמה שלי, כי היו לי חלומות איומים על טביעה וחנק, והייתי מתעוררת מהם בהתקפים קשים. באחד הלילות ניסיתי להסביר לאבי, שישב לצדי במיון ילדים, את מקורה הבעייתי של המחלה, ושאלתי אם יש אולי דרך להפסיק לחלום, ובמניעת החלום יימנע ההתקף. רק אז למדתי שהסדר הוא הפוך, קודם ההתקף ואז מאמציו של המוח החולם לספק מציאות־חלום שתסביר ותצדיק את המצוקה הנשימתית. היה משהו מאכזב בתגלית שהמחלה שולטת בחלום ולא החלום שולט במחלה. כאילו בבת אחת איבדו החלומות מכוחם המיסטי ושונמכו למעמד עלוב של יצרני תירוצים.

איור: עדי עמנואל

זו מחלה תורשתית, הסביר לי אבא, מהצד של אמא במשפחה. הוא ציין את חברי לספסל האסתמה, דודי ובני דודי, ואחותה של סבתי, והיתה בכך נחמה, כי כל דבר שהיה קשור לסבתי שימח אותי, והנה עוד הוכחה שאני שלה - לא רק הפרופיל הזהה, אלא גם הסימפונות הנוטים־להתכווצות. בעוד כמה ימים יגיע ראש השנה ואיתו יום הולדתה של סבתי, שאותו חגגנו מדי שנה בערב החג. זה יהיה ראש השנה השני בלעדיה. מדי שנה הקפידה להיראות מופתעת ולהודיע לכולם שזו הפעם הראשונה שחוגגים לה יומולדת! בבית אביה הסוציאליסט לא שמו דגש מיוחד על חגיגת הולדת הפרט.

מניין ימי הולדת הוא אחד הדברים הבודדים שהמוות לא יכול לקטוע. הרי אפשר לעד למנות את השנים מיום שנולד אדם, ואין צורך מיוחד להתייחס לשאלה אם הוא עצמו עדיין נוכח כדי להיראות מופתע נוכח הברכות. בראש השנה הקודם לא הזכרנו אותה. חודשים ספורים לאחר מותה קיבלנו את פני השנה החדשה בארוחה שקטה, ואיש לא עצר כדי להרים כוסית ולומר מילים לזכרה, ואיש לא סיפר את בדיחותיה הקבועות סביב שולחן החג, ולא דיבר על יום הולדת וגעגוע. גם אני לא הצלחתי. איכשהו עבר הערב כולו מבלי שאמצא את הרגע הנכון. וגם עצב לא הרגשתי, רק כעס הולך וגובר על עצמי ועל כולם, על שיחות החולין, על המילים עצמן שסירבו ללבוש חג. האם ייתכן שכל כך מהר מחקנו אותה, ולא נציין אותה בערב החג הזה, שהיה כולו שלה? ורק בסוף הערב, במטבח, כשהבאתי את המגש עם צלחות הקומפוט הריקות, וראיתי את גבה של אמי רועד מעל הכיור, הבנתי שהערב כולו היה ספוג בזכרה, בכאב שהיה עדיין נא מכדי לבנות מתוכו מסורת חדשה, של מניין ימי הולדת כשכבר אין מי שינשוף על הנרות שקובעו בעוגת דבש דביקה בצורת לב.

“אז שיהיה חג שמח ושנה טובה!” אומרת המפיקה לסיכום הפגישה, ואני קולטת שאין לי מושג מה קרה בדקותיה האחרונות, ואני פותחת את פי לשאול משהו אבל הנה השריקה ותחושת המועקה בצלעות, אז אני מוותרת, אברר טלפונית בהמשך. בעודי יורדת במדרגות ויוצאת מהבניין בפעם האחרונה, אני חושבת שגם ההחלטה הזאת, שגיבשתי לאחר לבטים לא מעטים, היתה בסופו של דבר מתנה מסבתי. מתנת פרידה עטופה באדום העז של זעזוע מותה הפתאומי, וחשבון הנפש שמוליד זעזוע כזה, ומזכיר כמה קצר הזמן שעומד לרשותנו וכמה חשוב לא לקחת דבר כמובן מאליו. כמו שהתקף אסתמה מזכיר כמה טוב לנשום.

אז אולי זה בכל זאת סוג של הריון. איזו זכות אדירה היא לאדם לעצור ולבחון את הדברים, להגיד “את זה לא”, ולנסות להבין מה כן. ללדת את עצמי, כמו בציור של פרידה קאלו. ולפני לידה, תמיד, רב הנסתר על הגלוי. יילך מהר? יילך לאט? יעבור בשלום? יכאב? כן. זה בטוח. נס הבריאה מלוכלך ומתיש, וכאב ואושר נמהלים בו זה בזה, כיריבים ותיקים שלמדו עם הזמן שהם שותפים לעשייה בין אם ירצו בין אם לאו, אז עדיף כבר לעבוד ביחד. בתא הכפפות ברכב אני מוצאת משאף. ונטולין שינה את חיי האסתמטים בעולם כולו. כל מה שצריך זה לרוקן את הריאות לגמרי, ללחוץ חזק, ולשאוף הכי עמוק שאפשר.

mikalmog@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו