בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דן כהן מדבר

המבוקש מספר 1 של הפרקליטות בדרך לארץ

צעיר שופטי ישראל, חברם האישי של רבים מאנשי האליטה הישראלית שנחשד בקבלת שוחד של מיליונים, מספר בראיון ראשון אי פעם על שבע השנים שלו בלימה, פרו. המעצרים, האשפוזים, וגם החיים הטובים והחברים שלא נטשו, ובעיקר הסכם החזרה המתגבש עתה עם הפרקליטות

114תגובות

"לפעמים הדברים קורים מהר מדי. מהר מכדי שיוכלו עוד להיחשב כמקרה”
‏(הרמן קוך‏)

ביוני 2009 נסע עורך הדין דן כהן לשיעור ספרדית בבית הספר לשפות של האוניברסיטה הקתולית בלימה שבפרו. הוא עמד עם כמה סטודנטים צעירים במבואה הרחבה כשלפתע הסתחרר ראשו. “הזיכרון האחרון שלי לפני שהתמוטטתי הוא שכמויות דם אדירות יוצאות מהגוף שלי ואני שוכב בתוך שלולית דם ומאבד את ההכרה”, הוא משחזר, שעה שאנחנו יושבים בסלון ביתו בשכונת סאן איזידרו בלימה. “עמדה לידי איזו סטודנטית שלמדה איתי, ואני זוכר אותי אומר לה: ‘אני מקווה שאני לא אמות’. הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני מתעורר בחדר טיפול נמרץ”. הרופאים שהזרימו לגופו דם חדש כדי להעלות את רמת ההמוגלובין, מסרו לו שהוא סבל משטף דם מסיבי מהמעי הגס והמליצו על ניתוח. “הם אמרו לי שאסור לי אף פעם להיות רחוק יותר מ–30 דקות מבית חולים”, הוא מספר, “כי אם האירוע הזה יקרה שוב אני יכול למות מאובדן דם”.

הוא השתחרר מבית החולים וניסה לחזור לשגרת חייו אלא שזמן קצר לאחר מכן, כאשר נסע כהן עם חבר במכונית ברחובות עיר הבירה הפרואנית, הוא שם לב “שהמושב מתחתי מתחיל להתמלא דם ואני לא יודע איך קוראים לי. עוד פעם בית חולים, עוד פעם אובדן הכרה, עוד פעם מנות דם”.

גידי וייץ

כשהתאושש, טס כהן עם בתו היחידה ועם שלושת נכדיו, שאותם לא ראה זמן רב, לטיול משפחתי של שלושה שבועות בקוסטה ריקה. עוד לפני הנסיעה לחופים ולג’ונגלים המרהיבים של המדינה במרכז אמריקה, הריח כהן כי משהו דרמטי עומד להתרחש. היה לו יותר מרמז אחד לכך שרשויות אכיפת החוק בישראל פנו בחשאי לפרו וביקשו לפתוח נגדו בהליכי הסגרה. יומיים אחרי ששב ללימה, ב–24 באוגוסט בשעה 11:00, הוא יצא משיעור נוסף בקורס לספרדית וצעד לבית הקפה הסמוך שבו הוא נהג לקרוא את העיתון היומי. הוא לבש חולצה מכופתרת וז’קט עור שמתאימים למזג האוויר החורפי ששורר באוגוסט בפרו. “בפינה של בית הקפה, כעשרה מטרים מהשער, ניגשו אלי שני אנשים בבגדים אזרחיים וצוות טלוויזיה ושאלו אותי: ‘אתה מר דן כהן?’ השבתי בחיוב. הם אמרו לי: ‘אנחנו מהאינטרפול ואנחנו עוצרים אותך, בוא איתנו. הם רמזו לנהג שיבוא והכניסו אותי למכונית משטרה. הטלוויזיה כל הזמן צילמה אותי. לקחו אותי משם למשרדי האינטרפול, ישבתי שם כמה שעות ובעיקר שאלו אותי כל הזמן אם אני דן כהן, אם אני דן כהן, אם אני דן כהן, הראיתי להם את תעודת הזהות הפרואנית שלי. שאלתי אותם: ‘אני יכול להתקשר לאשתי בטלפון להודיע לה שעצרו אותי?’ אמרו לי ‘כן, קח את הטלפון שלך ותדבר עם אשתך’”.

בשעות הצהריים הגיע למשרדי האינטרפול רב־פקד יוסי קליין, נציג משטרת ישראל בדרום אמריקה. הוא הציג את עצמו בפני כהן, לחץ את ידו והציע לו הצעה מפתה: “בוא נטוס יחד לישראל”. כהן סירב בנימוס. “כשמציבים בפניך איום, תתגונן, אל תתקפל”, הוא אומר. “ישבתי שם עד הערב. בערב שמו אותי בתא מעצר עם עצירים פרואנים. אמרו לי, מחר בבוקר תופיע לפני שופט”.

בבוקר הוא הובא לבית משפט בלימה. חבריו בישראל, חלקם דמויות מפתח בצמרת עולם המשפט והאקדמיה נדהמו בוודאי לחזות בסצנה המדהימה הבאה: שופט בית המשפט המחוזי הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל צועד בחיוך נבוך לאולם בית המשפט כאחרון החשודים, כששני שוטרים לבושים בבגדים אזרחיים אוחזים בזרועותיו. “הביאו אותי אזוק, וכשנכנסתי לבית המשפט היו שם מיליוני מצלמות טלוויזיה. אמרתי לשופט שאני לא מבין ספרדית ואני רוצה מתורגמן לעברית”, הוא נזכר.

למרות שזה לא ממש נכון. אתה מדבר ספרדית שוטפת.

“זה נכון מאוד, כי אני אמרתי לך כבר, ואתה לא הפנמת את זה, שאני לא מבין את הספרדית המשפטית. גם היום אני לא מבין אותה. גם היום, כשכותבים פסק דין פה, אפילו בעניין שקרוב לי, אני לא מסוגל להבין אותו. אז הביאו לי מתורגמן, שלא הכרתי אותו לפני כן. איזה פרואני שהיה בצבא בישראל לפני 30 שנה, יודע עברית עילגת. באתי ללשכה של השופט והשופט אמר לי: ‘מדינת ישראל ביקשה להסגיר אותך ואני הולך לעצור אותך, האם יש לך מה להגיד?’ אמרתי לו: ‘אני מבקש לראות את בקשת ההסגרה’. הוא השיב: ‘אני עוצר אותך עד שבית המשפט העליון ידון בעניין שלך’. אמרתי לו: ‘ומתי אני אקרא את בקשת ההסגרה?’ השופט הודיע לי: ‘כשיהיו לך עורכי דין הם יקבלו אותה’. לקחו אותי לחדר מעצר אחר במרתף, יש שם הרבה חדרי מעצר, והתכלית של המעצר הזה, היא ששם יושבת ועדה שקובעת לאיזה בית סוהר אתה צריך ללכת. הייתי בתא עוד פעם עם שמונה־תשעה אנשים, תא צפוף מאוד. אתה יושב במעצר. לא בוחר את החדר בהילטון”.

שוחחת עם העצירים?

“כן. שוחחתי. העצירים שם אמרו שהם מחכים למיון, אחד אמר לי שהוא רוצח, אחד אמר לי שהוא נאשם באונס, אחד אמר לי שהוא מעל בכספי בנק”.

וסיפרת להם מה אתה עושה שם?

“מה פתאום”.

בחמש בערב הגיעה ניידת כדי לאסוף את העציר המפורסם, שתמונתו וסיפורו המסעיר מילאו כבר את עיתוני פרו וישראל באותו היום, לבית סוהר במרכז לימה. “שמו אותי בתא בודד ל–48 שעות עם עוד אדם אחד. תא קטן מאוד, אולי שני מטרים על שני מטרים, זרוק בפינה של משהו, עד שיתפנה מקום באגף בבית הסוהר שתיכננו להושיב אותי בו. ושם ביליתי 48 שעות עם בחור מעניין מאוד, מורה לטניס שירה למוות בבחור שאנס את הבת שלו, אדם שידע אנגלית. טניס זה הספורט הכי אהוב עלי. אם הנשיא היה נותן לי חנינה בגמר ווימבלדון, הייתי אומר לו שאני מוותר ומעדיף לראות את המשחק. השותף לתא הזה לימד טניס במיאמי כמה שנים, בחור נהדר, בן 52–53. הוא סיפר לי שיום אחד הבת שלו, בת 16, באה הביתה בוכה וסיפרה שהשכן אנס אותה. אז הוא לקח אקדח וירה לו בראש שלוש פעמים. זהו, הוא בא למשטרה ואמר, ‘הרגתי אותו’. הוא היה כמוני, בשלב המעבר. בקיצור, אני יושב, כשאני מבין שביקשו להסגיר אותי, אין לי עורך דין, לא קראתי את בקשת ההסגרה, אז מה עושים? מדברים על ג’ימי קונורס ועל איוון לנדל, ועל סמפראס ועל פדרר”.

התחנה הבאה של כהן היתה בית סוהר במרכז לימה שבו הוא שהה שלושה חודשים. אחר כך עבר למעצר בית מלא למשך 15 חודשים. המסע ההזוי של פרקליט הצמרת הישראלי הגיע לסיומו הזמני רק בינואר 2011, כאשר נשיא פרו אז, אלן גרסיה, ביטל את החלטת בית המשפט העליון להסגיר אותו לישראל ושיחרר אותו. ההחלטה של גרסיה
הרעישה את הרפובליקה הדרום־אמריקאית והביכה את צמרת הפרקליטות בישראל, זו שהשקיעה מאמצי־על חסרי תקדים בניסיון ללכוד אותו, להביא אותו אזוק לנמל התעופה בן גוריון ולהעמיד אותו לדין באחת מפרשיות השחיתות המסקרנות והמסתוריות ביותר שהיו בישראל מאז ומעולם.

רויטרס

“אני מלך כאן”

אדם כבן 70, בעל רעמת שיער לבנה ופנים חלקות למדי, חמוש במשקפיים, לבוש בחליפת פסים שחורה ומעט מיושנת, עמד לפני כמה שבועות בלובי של מלון “סוויס הוטל” בלימה. מתחת לזרועו הוא החזיק את הספר “בית קיץ עם בריכה” של הסופר ההולנדי הרמן קוך. הוא צעד צעדים אטיים, רגלו הימנית נגררת קצת אחרי השמאלית, סימן לפציעה טרייה. הוא נראה כמו איש עסקים בפנסיה או רואה חשבון בחופשה, ודאי לא אדם שהייתם מלהקים לתפקיד המבוקש מספר אחת של רשויות אכיפת החוק הישראליות.

יצאנו מהמלון ונסענו במונית הקבועה שלו למסעדת עילית פרואנית בסאן איזידרו, אחת משכונות היוקרה של לימה. “מכירים אותי, אני מלך כאן”, אמר לי בעיניים נוצצות בפתח המסעדה והתפנה לשיחה קצרה וידידותית עם אחד המארחים, שהוביל אותנו ל”שולחן הקבוע שלי”. בכמה מהמסעדות הטובות ביותר בלימה יש ל”סניור דניאל כהן” או “לדון דן כהן” כפי שקוראים לו כאן כאות כבוד, שולחן קבוע. הוא מעין מדריך גו־מיו מהלך של העיר, מכיר את הרקע האישי של כמה מהשפים הבכירים, את המנות הנבחרות בכל תפריט, את חומרי הגלם המשובחים שמציעה מדינתו החדשה. “הדגה של פרו היא הדגה הכי טובה בעולם בגלל זרם המים הקרים, שקוראים לו זרם הומבולדט, פירות הים של פרו הם הטובים ביותר בעולם”, הוא מתפייט שעה שאנחנו מתיישבים אל השולחן. “האספרגוס שלהם, האבוקדו שלהם, הענבים שלהם, הכי טובים בעולם. כשאלוהים ברא את העולם, פה הוא יצר את התפוח־אדמה והתירס. פרו הפכה למעצמה גסטרונומית, השפים הפרואנים כובשים את העולם המערבי”.

הוא הזמין לשולחן בספרדית שוטפת, קרפצ’ו סלמון “מהדגה הטרייה בעולם”, סביצ’ה פרואנית “שהפרואנים אומרים שהרוטב שלה מגביר את האון” ונתחי קוֹבֶּה ביף לוהטים, שמקורם בפרות יפניות היקרות ביותר בגלובוס. “כאלו שמקבלות מסאז’ים מיוחדים ומשקים אותן בבירה”, כפי שמפרט כהן תוך שהוא מדגים בידיו בקצרה את תנועת העיסוי. למרות האיסור המפורש של הרופאים, הוא שתה באותו ערב כוס יין מלבק. ואותי הוא ניסה להכריח ללגום פיסקו סאוור, הקוקטייל המזוהה ביותר עם פרו, שמורכב מברנדי מקומי, ליים, חלבון ביצה והרבה סוכר.

את אותה בקיאות ודייקנות שהפגין בענייני הקולינריה הוא גילה גם בצדדים רבים נוספים של הרפובליקה הדרום־אמריקאית, זו שאימצה אותו אל חיקה לפני שבע שנים.

בחברה טובה

ערב אחד בשנת 2005, הגיעו לווילה רחבת הידיים ברחוב האלון בסביון כמה אורחים נכבדים. הם חצו את הכניסה לבית הנאה, הביטו בעצי הזית ובצמח המטפס על הגג ונקשו על הדלת הכבדה. המארח קיבל אותם במאור פנים. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פרופ’ אוריאל רייכמן, יו”ר חברת החשמל לשעבר אלי לנדאו, העיתונאי דן מרגלית ובנות זוגם התיישבו סביב שולחן האוכל, השיקו כוסות יין וגילגלו שיחה על ענייני משפט ואקטואליה, מוזיקה וקולנוע, החביבים על המארח הג’נטלמן. כהן קיים הרבה ארוחות ערב בווילה הזאת, שבהן סעדו שועי הארץ סביב שולחן אחד. את חלק מאורחיו הוא לקח לסיור באולם הקולנוע הפרטי ולחדר המוזיקה העמוס דיסקים של מוזיקה קלאסית וג’אז. צחי הנגבי סיפר בתחקיר שפירסמתי על כהן ב–2009, שכשכיהן כשר משפטים בממשלת נתניהו, הוא הוזמן לארוחת ערב אינטימית בביתו של הפרקליט, עם פרופ’ ברק ועו”ד אלי זהר. הנגבי אמר לכהן שהוא מחפש כבר שנים אריה שביצעה זמרת המחאה ג’ואן באאז בשם “Bachianas Brasileiras”, שהתנגנה בבית אמו הלוחמת בשנות נעוריו, וכהן איתר אותה בו במקום.

האיש שאצר בראש מטען של יותר מעשרת־אלפים בדיחות, חלקן גסות ובוטות במיוחד, היה ידידם הטוב של פרופסורים ‏(אוריאל רייכמן, איתמר רבינוביץ’, ניב אחיטוב‏), מפקדי משטרה ‏(אסף חפץ, יהודה וילק, רפי פלד‏), שופטים ‏(מיכל רובינשטיין, תאודור אור‏) ופוליטיקאים בכירים ‏(יצחק רבין, אביגדור ליברמן‏). “הוא היה שייך לאלפיון העליון של החברה הישראלית”, אומר חבר קרוב שלו. כהן אכן נחשב לבשר מבשרה של האליטה הישראלית. הוא היה שופט בית המשפט המחוזי הצעיר ביותר בתולדות המדינה. מחותנו לשעבר הוא פרופ’ אהרן ברק: בתו היחידה של כהן, אורנית, היתה נשואה לבנו של ברק, אבנר, שהיה גם שותפו של כהן במשרד עורכי דין.

“ביהדות, באלף השנים האחרונות, נדמה לי מימי הרמב”ם, בערך כל מאה שנה, היה גאון אוניברסלי, כמו הרמב”ם, כמו הרמ”ה, כמו שפינוזה, כמו פרויד וכמו איינשטיין. ואהרן ברק הוא אחד מהם”, אומר כהן על ידידו. כמה משופטי בית המשפט העליון המכהנים, כמו גם רבים מקודמיהם, מכירים את כהן באופן אישי. חלק מהם, כמו גם חברים אחרים, שמעו ממנו ב–2005 כי הוא מתכוון לקחת פסק זמן מהחיים, לנסוע לניכר לתקופה ממושכת. “פגשתי אותו באירוע חגיגי לכבוד כניסתה לתפקיד של נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה בלהה גילאור”, סיפר משפטן בכיר, “הוא אמר לי שהוא שוקל בכובד ראש לנסוע לפרק זמן ארוך לחו”ל, ללמוד מוזיקה”.

בקיץ 2005 חגג נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, יום הולדת 80 עם חברים קרובים בטורקיה. גם כהן היה בין המוזמנים. הוא אף הנחה את ערב המחווה שערכו החברים לאביר המשפט. אלא שבזמן הנופש התקשרו חוקרי הרשות לניירות ערך אל משרד עורכי הדין של כהן בתל אביב וביקשו לזמן אותו לחקירה. מצב רוחו נעכר, ועם שובו הוא התייצב במשרדי מחלקת החקירות של הרשות ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. זו לא היתה החקירה הראשונה שלו ברשות, אבל היא היתה ודאי המעיקה מכולן. הפעם הודיעו החוקרים לכהן כי הוא חשוד בקבלת שוחד של מיליוני דולרים בשבתו כיו”ר ועדת הנכסים של חברת החשמל. “אני מתכוון לשמור על זכות השתיקה”, הודיע כהן לחוקרים שניסו לסנוט בו שוב ושוב ללא הצלחה. “זה ג’וב אדיר להיות דירקטור בחברת החשמל”, אמר לו אחד מהם ברוח זו.

החוקרים הציגו בפניו מסמכים רבים המעידים לדעתם על עסקת שוחד שנרקמה בינו לבין איש העסקים עזרא הראל. “אתה קידמת במרץ קניית קרקע מהראל לחברת החשמל במחיר מוגזם של עשרות מיליוני דולרים תוך הפעלת מכבש לחצים על חברי הדירקטוריון, וקיבלת בתמורה מהראל מיליונים לחשבונות החברות הזרות שלך”, הטיחו בו. כהן המשיך לשתוק. מדי פעם הוא בהה בחלל או עצם את עיניו. “לחלק גדול מהשאלות לא הקשבתי”, סיפר מאוחר יותר לאחד מידידיו הטובים. “ניגנתי בתוך הראש יצירה קלאסית של ברהמס או מאהלר”. במהלך החקירה הוכנס לחדר החקירות הצר רופא כדי שיבדוק את מצבו של כהן, שהקפיד על שתיקתו גם כשהחוקרים שאלו אותו שאלות ראשונות וכלליות על קשריו עם חברת סימנס הגרמנית ועל מעורבותו, בשבתו כזקן הדירקטורים של חברת החשמל, במכרז ענק לרכישת טורבינות. ארבעה ימים לאחר החקירה הזאת הגיע כהן לנמל התעופה בן גוריון, הציג את דרכונו בפני שוטרי משטרת הגבולות ועזב את הארץ. מישהו ברשויות החוק של ישראל נרדם בשמירה. איש לא עיכב את יציאתו של כהן מהארץ, איש לא שיער בנפשו שהוא לא ישוב לכאן יותר.

שלושה חודשים לאחר מכן, כשכהן כבר התמקם בפרו, הגיע מנכ”ל חברת סימנס בישראל אורן אהרונסון, בבוקר סגרירי, למשרדי הרשות לניירות ערך ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. אהרונסון, אז בן 38, הוא נצר לאחת המשפחות החשובות ביותר בתולדות היישוב הציוני, ממקימי ארגון המחתרת ניל”י. מהנדס החשמל הסולידי, בעל העיניים הכחולות הגדולות, בנו של הכימאי ד”ר אפרים אהרונסון, עמד לגולל באותו בוקר בפני החוקרים מסכת אירועים מסמרת שיער. אהרונסון לא הגיע למשרדי החקירות של הרשות מאזרחות טובה. כמה ימים קודם לכן הוא חתם על הסכם עד מדינה עם הפרקליטות שהבטיח כי את השנים הקרובות הוא יבלה בחיק משפחתו ולא בין כותלי בית הסוהר. עד שעות הערב סיפק אהרונסון לחוקרים את הסחורה המובטחת: הוא סיפר להם כיצד העביר בחשאי מיליוני שקלים לדירקטור המקושר כהן בתמורה לקידום מכרז ענק של חברת החשמל לקניית טורבינות. “פגשתי אותו לא בגלל פסקי הדין שהוא כתב אלא בגלל היכולת שלו לעזור לנו”, סיפר אהרונסון לחוקרים. “ידעתי שהוא דירקטור בחברת חשמל. ידעתי שאנחנו נפגשים בארבע עיניים, לא בנוכחות עוד מישהו מחברת חשמל ולא במשרדי החברה. זה מה שהיה בעייתי בעיני בשלב הזה. הוא גם ניתק את הבטרייה של הפלאפון וגם העובדה שרק אנחנו ידענו על הפגישה... כל אלו גרמו לי לתחושה שאנחנו נכנסים למערכת שהיא לא תמימה. הוא לא ביקש שכר טרחה ואני לא שאלתי, זה תחילת התהליך. יכול להיות שאם הייתי שואל את השאלה, יחסינו היו מסתיימים אז. זה תהליך שהתהווה, ידעתי שזה יעלה לי”.

עופר וקנין

מי הציל את כהן מהסגרה

לימה היא עיר שצבועה בגוונים אפורים. לא ירד בה גשם כמעט כבר 70 שנה. עננה מכסה את השמש במרבית ימי השנה. בימים מעורפלים במיוחד, שדה התעופה נסגר והמטוסים נוחתים בוונצואלה ובברזיל. “כשהערפל כבד אתה לא יכול לראות מחלון הדירה שלי את מגרש הגולף היפה”, מספר כהן. “לא רואים 30 מטר קדימה”. בסאן איזידרו נמצאים רוב המעונות הדיפלומטיים, מלונות היוקרה ובתיהם של כמה מעשירי פרו. השגריר הישראלי גר במרחק אווירי של 120 מטר ממנו. “זו אחת משלוש שכונות היוקרה של לימה”, הוא מפרט. “אזור שגרים בו הרבה מאוד דיפלומטים, הרבה מאוד פוליטיקאים ו–80% מהקהילה היהודית של פרו”.

השכונה הזאת לא מאפיינת את לימה. עשרה מיליון איש גרים בעיר הבירה הפרואנית, כשלושה מיליון עדיין לא מחוברים למים. ישנם מחוזות בעיר הבירה שכף רגלו של כהן לא דרכה בהם. בעיר ניכרים אמנם סימני ההתפתחות המואצים שחלו בעשור האחרון בפרו העשירה בחומרי גלם ‏(בין 6 ל–10 אחוזי צמיחה בשנה‏), אלה שיצרו שדרה חדשה של מעמד הביניים, אבל תושבים רבים בה נותרו מאחור, שרויים בעוני מדכא. עד שנת 2000 שלטה בפרו דיקטטורה רצחנית בראשות בן המהגרים מיפן אלברטו פוג’ימורי. האיש החזק במשטר היה ראש שירותי הביטחון החשאיים, ולדימירו מונטסינוס, המקורב לארגון הביון האמריקאי CIA. בפרו קראו לו רספוטין. מלבד דיכוי שיטתי של זכויות האדם והתעללות במי שנחשד כאויב השלטון, היה זה משטר רקוב שראשיו התעשרו גם מעסקאות נשק מפוקפקות. כמה ישראלים שיתפו פעולה עם המשטר הזה וחברו למונטסינוס שעל פי החשד גזר קופון מכל ספק מרכזי והלבין את עשרות המיליונים שהרוויח במקלטי מס. גם למשימה הזאת התגייסו כמה דוברי עברית. פוג’ימורי ומונטסינוס יושבים היום בבתי הסוהר בפרו אך שרידי משטר האימים שלהם עוד נוכחים במדינה, בעיקר בתשתית החברתית החשדנית. ההקלטות והתיעוד הן ספורט לאומי.

הנשיא הנוכחי הוא איש השמאל והקצין לשעבר אויינטה אומלה שהחליף בתפקיד את אלן גרסיה. גרסיה הוא האיש שסירב להיענות לבקשת הרשויות בישראל להסגיר את כהן. ברשויות החוק בישראל חושדים שבשבע השנים שהוא חי בפרו, הצליח כהן לקשור קשרי זהב עם המקורבים לראשי השלטון, קשרים שסייעו לו להיחלץ מההסגרה. כהן טוען שמדובר בהזיה ושפקיד הציבור היחיד שהוא מכיר הוא “האיש מהדואר שמביא לי את המכתבים לדירה”. בשנים שבהן כהן שוהה כאן, התפתח רומן בינו לבין המקום. “תראה כמה שהם נחמדים ואדיבים”, הוא יאמר לי אחרי כל מחוות נימוס של הפרואנים. “אני אוהב את פרו, אני חושב שהיא ארץ נהדרת. אני חושב שהיא ארץ יפהפייה, אחת היפות שהייתי בהן בימי חלדי, למרות שהייתי באיזה מאה מדינות בעולם”, הוא אומר, “אני מכיר היום את פרו פי 50 יותר מהפרואני הממוצע”.

הוא גר ברחוב לוס לאורלוס 685, בקומה התשיעית של מגדל מגורים המשקיף על מגרשי גולף מוריקים שמאחוריהם נפרש האוקיינוס השקט. בכניסה לבניין מתנוסס דגל פרו. יום העצמאות מתקרב וברפובליקה יש חוק שמטיל קנס של 200 דולר על דיירי בניין שבו לא מונף הדגל. בכניסה לבניין יושב באופן קבוע שומר. הדירה שבה הוא מתגורר בת שלושה חדרים, פונקציונלית, לחלוטין לא מנקרת עיניים. הוא שכר אותה בספטמבר 2005, חודש לאחר שכף רגלו דרכה בפעם האחרונה בישראל. מלבדו נמצאת בבית מדי יום גם הטבחית והעוזרת פלה. “אחת מהטבחיות הכי מעולות שהכרתי בחיים שלי”, הוא מחמיא. “ממש במזל, זוג יהודים בני 75 התגרשו ועברו לגור בישראל, כל אחד בנפרד, ולעוזרת שלהם לא היתה עבודה, אז היא הסכימה לעבוד אצלי”.

אף על פי שהוא גר בה יותר משש שנים, היא נראית עדיין יותר כדירה של תייר מזדמן מאשר של מישהו שבא כדי להישאר. יש בדירה הזאת משהו עירום. בסלון, אצטבה שעליה עשרות ספרים, תמונות שלושת נכדיו ושני פסלים של דמויות מהמיתולוגיה הפרואנית. על שולחן זכוכית שני כלים מכסף אמיתי: אחד מהמאה ה–17, לאחסון מנורה, והשני מהמאה ה–18, לאחסון תכשיטים. את שניהם קיבל כהן מחברים ישראלים שבאו לפרו לחגוג איתו את יום הולדתו ה–65. על שולחן הזכוכית מונחים גם שני האייפודים של כהן, שמכילים אלפי שעות של מוזיקה, רק קלאסית וג’אז. כשאנחנו יושבים על הספה הלבנה בסלון הוא משמיע ברקע הופעה חיה משנת 61’ בניו יורק של אלה פיצג’רלד ודיוק אלינגטון. הוא מקשיב למוזיקה כמה שעות מדי יום.

במדף הספרים, בין השאר, ביוגרפיה על אלברט איינשטיין באנגלית, כרכי שירה של אלכסנדר פן וספר המשווה בין היטלר לסטלין. במחסן למטה, הוא מספר, ישנם עוד מאות ספרים שקנה או קיבל מעשרות החברים מישראל שבאו לבקר אותו. הוא קורא בין חמישה לשישה ספרים בשבוע, מעודכן גם בספרות הישראלית החדשה, מתפעל בעיקר מהסופרות. “יעל הדיה ואלונה קמחי הן סופרות מדהימות. חבל שקמחי לא כותבת יותר. יכול להיות שמבלבלים לה את הראש מוזיקאים”, הוא אומר.

“מה הוא עושה שם כל השנים האלה?” שאל אותי לאחרונה בכיר לשעבר במערכת אכיפת החוק שהיה מעורב בחקירת עלילותיו של כהן, “איך הוא מחזיק מעמד בגלות הזאת?”

“לך למעון מוגן בכפר סבא, תראיין קשיש בן 70, בגילי, תשאל אותו מה הוא עושה כל יום”, משיב כהן. אבל קשה לומר שסדר היום של כהן הוא אוורירי ונינוח כמו זה של גמלאי ממוצע. אין הרבה גמלאים שהמולדת שלהם חפצה כל כך בהסגרתם. אין הרבה גמלאים שמעסיקים עורכי דין בשתי שפות. אין הרבה גמלאים שרשויות של כמה מדינות הקפיאו בשלב זה או אחר את חשבונות הבנק שלהם. אין הרבה גמלאים שהיגרו למדינה זרה והצליחו לבנות לעצמם רשת חברתית כמו זו שמחזיק כהן בפרו.

גטי אימג`ס

 

קצת ברידג’ עם החבר’ה

במשך הימים שביליתי במחיצתו הוא הלך ערב אחד למסיבת יום הולדת של שגרירה מכהנת בפרו שאת זהותה סירב לחשוף. ביום אחר לבש חליפה והלך לארוחה חגיגית בבית מלון לכבוד אשתו של שגריר אירופי לשעבר. בשישי בערב הוזמן לארוחת השבת הקבועה של כמה יהודים פרואנים מבוססים ‏(הקהילה המצומצמת מונה 2,600 איש‏), ארוחה כשרה שנערכת בכל פעם בבית אחר. מפעם לפעם, הלך לפגישות ולא הסכים למסור מה מטרתן. בימי הראיון נכנסו לביתו שני אנשים, בשני מקרים שונים, שניהם אזרחים מקומיים. כהן הסתודד איתם זמן קצר בחדר השינה וסירב למסור ולו פרט מזהה אחד אודותם.

בין שלוש לארבע פעמים בשבוע הוא משחק ברידג’ במועדון, עם אנשים מבוגרים ממנו. “76–85 זה הגיל הממוצע. 20% גברים ו–80% נשים”, הוא מפרט בדייקנות אופיינית. “יותר ממחציתן יהודיות. הפרואנים שם הם מהמשפחות הטובות ביותר. אתה יוצר כך יחסים חברתיים, מזמינים אותך לשחק ברידג’ אצלם בבית, מזמינים אותך לשתות בקבוק יין. יין אני לא שותה, כי הרופא אסר עלי, אז אני שותה תה, אבל יש לי בהחלט חיי חברה שמספקים את דרישות החיה החברתית שבי, שהן לא כל כך גדולות כמו שאתה חושב. כי אני אוהב מאוד, כשהשמש יורדת, לשבת בבית, לשמוע מוזיקה, לפתוח ספר, לקרוא במחשב או ללכת לטייל בגנים”.

ההתמכרות שלו לברידג’ נובעת בין השאר מחרדות בריאות. “אני חושב שברידג’ הוא דרך להילחם באלצהיימר, שנורא מפחיד אותי, כי אבא שלי הראה סימנים של אלצהיימר, ואני, אם אני אקבל אלצהיימר, הדבר האחרון שאני אעשה כל עוד נשמתי תעמוד בי, זה אני אתקע לעצמי כדור בראש”. אביו שחלה במחלה קפץ אל מותו בגיל 86 מחלון ביתו במרכז תל אביב.

עד למעצרו, הוא הצליח לקשור קשרים גם עם צמרת השגרירות הישראלית בפרו. הוא אירגן שתי הרצאות של חבריו מישראל שהגיעו לבקשתו לכנסים בחסות השגרירות שהתקיימו באוניברסיטאות בפרו. בינו לבין השגריר הקודם של ישראל, וואליד מנצור, נרקמו קשרי ידידות לאחר שהכירו בארוחת שבת של כמה מנכבדי הקהילה היהודית. “הלכנו כמה פעמים לשתות קפה, התרשמתי ממנו בצורה יוצאת מן הכלל”, מספר כהן, “הוא איש מעניין מאוד. סיפר לי המון סיפורים על הצבא, ועל השירות הדיפלומטי שלו בווייטנאם ובהודו”. מנצור היה מעורב בהמשך, מתוקף תפקידו, בניסיונות לשכנע את השלטונות הפרואניים להסגיר את כהן. הוא פרש מתפקידו לפני יותר משנה ופנה לעסקים פרטיים בפרו.

כהן משוחח עם חבריו מהארץ ועם בני משפחתו בתדירות גבוהה. היו ימים, כך הוא אומר, שבהם ניהל עשרות שיחות טלפון וסקייפ עם ישראל, שבחלקן הפגין את ההומור הסרקסטי שלו. כשחברו המנוח, איל החניונים ראובן גרוס, הודיע לו שלא יוכל להגיע לפרו בעקבות כריתת רגל, אמר לו כהן: “שלח את הרגל, אני אארח אותה יפה”.

לעתים תכופות נוחתים חבריו, חלקם משמנה ומסולתה של ישראל, כדי לבקר את החבר הגולה בפרו. “בשבע השנים האחרונות באו אלי לפחות 50 איש מישראל”, הוא אומר. “כולם באו במיוחד בשבילי. אם יש לי חבר, למשל, שהוא כימאי, ויש ועידת כימאים בלוס אנג’לס שהוא רוצה לנסוע אליה, אז הוא ייסע ללוס אנג’לס דרך פרו. תבין, מפה ללוס אנג’לס זה תשע שעות, אל תחשוב, אבל הם באים אלי”.

מה אתם עושים כאן?

“אנחנו עושים מה שעושים חברים. אנחנו קודם כל ביחד. מדברים, מחליפים חוויות, מחליפים רעיונות, יושבים פה ומדברים על המשפט של אולמרט בתל אביב, אם הדולר יעלה בתל אביב או לא, אם יצילו את הבנקים של ספרד. הואיל וכל החברים שלי הם בגילי, אנחנו מדברים על נכדים, מראים תמונות. לא מדברים על העניינים המשפטיים שלי, כי זו לא תכלית בואם לפה”.

למרות הקשרים שהצלחת לטפח פה וחרף הקשר הקבוע שאתה מקיים עם אנשים בארץ, אתה די בודד פה, לא?

“אני מאוד מבקש ממך שתפרסם את המשפט הבא מפי, אם תרצה: אני לא בודד, אני לבד. אני מקווה שאתה מבין את ההבדל. לבד זה מושג פיזי, אני לבד. אני חי לבד, אני גר לבד, אני הולך לבד, אם אקבל התקף לב בלילה, אני אמות לבד במיטה, אף אחד לא יהיה על ידי להוציא אותי. אם אני בודד? יש לי את החברים שלי ואת האשה שלי ואת הבת שלי ואת הנכדים שלי ואת הספרים שלי ואת המוזיקה שלי, אני לא בודד. את זה אתה מבין או לא?”

לא אכפת לך למות בפרו?

“לא, לא אכפת לי למות בפרו”.

באמת לא אכפת לך למות בפרו? אין לך סנטימנטים עמוקים למקום שבו נולדת?

“לא אכפת לי למות בפרו ולא אכפת לי להיקבר באנטארקטיקה. אני לא מאמין בחיים אחרי המוות ואני לא מאמין שהזיכרון של אנשים לגבי היקירים שלהם הוא פונקציה של המקום שבו הם קבורים. אם אני אמות, אלה שאוהבים אותי ושירצו לזכור אותי, יזכרו אותי גם אם לא יהיה לי קבר בקרית שאול”.

רעייתו ניצה מגיעה לפרו מעת לעת כדי לבקר אותו, אבל היא בחרה שלא להצטרף לעיר המקלט. “אשתי עובדת, אי אפשר להפריע לה בעבודה. אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר בחיים”, הוא אומר. “והיא מצליחה מאוד במקצוע שלה. היא בת 72, מבוגרת ממני בשנתיים, ובעיני היא עדיין יפהפייה מזהירה. היא עובדת 12 שעות ביום במומחיות שלה, בארגון כנסים בינלאומיים. אין דבר יותר חיובי מעבודה כזאת, ואין לי הזכות אפילו להפריע לה בעבודה הזאת”.

לא תרצה בשנים האחרונות לחייך להיות קרוב לבתך, לאשתך ולנכדיך?

“היום אני יותר קרוב אליהם משהייתי אי פעם, למרות שיש מרחק גיאוגרפי של 15 אלף קילומטר בינינו. הקירבה היא קירבה נפשית, הקירבה היא קירבה פילוסופית. האהבה כובשת מרחקים”.

אתה מתגעגע לארץ?

“בוודאי, אני מתגעגע מאוד אבל אני יכול לחיות עם הגעגוע לישראל עד גיל 120. הגעגועים האלה לא ישברו את לבי ולא ישברו שום דבר אחר בי, ואני לא האיש הכי חזק בעולם”.

בכל זאת געגוע

בנובמבר יחגוג כהן את יום ההולדת ה–70. אחרי שהצליח להכניע את הפרקליטות ולהישאר בפרו מאירת הפנים, הוא יכול באופן עקרוני להמשיך עד יום מותו את החוקיות הנעימה למדי שבה נעים חייו. אלא ששגרת הפנסיונר היא במידה מסוימת מסך עשן מתעתע, כפי שהבנתי בערב המפגש הראשון שלנו בדרך מהמסעדה למונית, כשכהן שיחרר לפתע את המשפט: “אני רוצה לחזור לישראל ולעמוד לדין”. הוא לא הסכים לומר דבר נוסף בהקשר הזה, אבל הרמז הזה הספיק כדי להבין שמשהו דרמטי מתרחש מאחורי הקלעים. ואכן, בשבועות האחרונים מתנהל משא ומתן חשאי בין עורכי־דינו של כהן לבין הפרקליטות.

כמה חודשים לאחר שהנשיא הפרואני חילץ את כהן מההסגרה בינואר 2011, פנו עורכי־דינו לפרקליט המדינה משה לדור וביקשו לפתוח במשא ומתן שיבטיח את חזרתו של כהן לארץ הקודש. לדור לא רצה לשמוע על זה בכלל. בשנים שבהן כהן שוהה בפרו פיתחו כלפיו ראשי הפרקליטות חשדנות גדולה, שהתעצמה לאחר שהצמרת הפוליטית בפרו ביטלה את החלטת בית המשפט העליון להסגיר אותו. “הפרקליטות מתייחסת אלי כמו שילוב בין מנגלה לאייכמן”, אמר כהן לאחרונה לאחד מחבריו בארץ. “אתה מבין איזה הישג זה יכול להיות ללדור להביא את דן כהן לישראל, ודאי אחרי מה שקרה במשפט אולמרט?” השינוי במגמה הסרבנית של הפרקליטות התחולל באפריל האחרון כשלתמונה נכנס עו”ד רם כספי.

פרקליטיו הנואשים של כהן גייסו את השועל הוותיק כדי שיחפש מסילות ללבו של פרקליט המדינה וישכנע אותו שהפעם הכוונות של כהן רציניות. כספי נפגש עם לדור והצליח לרכך את ההתנגדות הנחרצת. “כספי הבטיח ללדור דבר מאוד פשוט”, מספר גורם משפטי בכיר, “הוא אמר לו שבסוף המשא ומתן כהן יישב בבית הסוהר בישראל”.
אחרי שכספי הפשיר את לדור נפתח משא ומתן בין הצדדים. באי כוחו של כהן הציעו לפרקליטות הצעה מפתה למדי שלפיה כהן ישוב לישראל, יודה בקבלת שוחד מחברת סימנס, ירצה עונש מאסר של בין שלוש לארבע שנים וישלם קנס בסך מיליוני שקלים.

על פי אדם המקורב לכהן, אחד המניעים המרכזיים של הפרקליט הגולה להגיע להסדר עם הפרקליטות, מלבד הגעגועים העזים לבני משפחתו, הוא מצבו הכלכלי המתערער. הפרקליטות הישראלית נכשלה בניסיון להסגיר אותו אבל נדמה כי היא הצליחה לשבש במשהו את חייו, כאשר הקפיאה שבעה מיליון דולר שכהן החזיק בחשבונות בנק בפנמה. אחת הדרישות של כהן במשא ומתן היא שישראל תשחרר את הכסף הזה, בין השאר כדי לממן את הקנס הגבוה ואולי גם את התביעות האזרחיות שצפויות נגדו בהמשך. השיחות בין הצדדים נמשכות. אם המשא ומתן ייכשל, מדווח אחד מידידיו, מתכנן כהן שורה של תביעות משפטיות נגד צמרת הפרקליטות. “הם צריכים לשבת בכלא”, אמר לחבר אחר לפני כמה שבועות ופירט שורה ארוכה של טענות נגד הליך ההסגרה שלו, שהיה לטענתו רצוף פעולות בלתי חוקיות. “לא אכפת לך שהפרקליטות תנסה לחדש את ניסיון ההסגרה שלך?” הוא נשאל בשיחה אחרת. “מה פתאום?” השיב כהן, “אני נהנה מקרבות משפטיים”. מאז שעזב את ישראל לפני שבע שנים מצליח כהן להפתיע את חבריו, כל פעם מחדש.

רויטרס

מלא פוטנציאל

אף אחד מחברי ילדותו של כהן לא שיער בנפשו שאת העשור השביעי של חייו הוא יעביר בגלות כפויה בפרו. חברי הנעורים של כהן ניבאו שהנער ברוך הכישרונות, תולעת הספרים, בעל הזיכרון הפנומנלי, יהפוך בבגרותו לנשיא אוניברסיטה או לשופט בבית המשפט העליון. “הוא היה על גבול הגאונות. חכם לאללה. למורים היה קשה להתמודד איתו”, סיפר חבר נעוריו, פעיל השמאל מייק לוין, בכתבת תחקיר שהכנתי על כהן ב–2009.

“הוא לא היה על גבול הגאונות, הוא היה גאון”, תיקן חבר ילדות אחר, משה שהם. “כמו שקספרוב ניצח את המחשב הכחול. זו הרמה שלו”. הוא נולד בתל אביב בחורף 42’, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, בן למשפחה מבוססת. הוריו עלו מפולין בילדותם ובבית שלו לא היו חרדות שואה. אביו היה מנהל החברה לקירור ואספקה. איש עם משכורת יפה ששיחק טניס עם מפקד משטרת תל אביב. אמו היתה מוזיקאית שהעניקה שיעורים פרטיים בפסנתר. בבית ברחוב הרצל 9 בתל אביב, היה פטיפון, אז אביזר נדיר ואוסף תקליטים קלאסיים. “דירת שלושה חדרים, עם אמבטיה מטבח ושירותים, שבתחילת שנות ה–40 - זה נחשב למגורים מאוד מרווחים”, הוא משחזר. מטרים ספורים מהבית שכן קפה קרלטון, ששרץ בבני האריסטוקרטיה התל־אביבית ובאנשי הקצונה הבריטית. אחד מהבהובי הזיכרון הבראשיתיים שלו, הוא מגיל שנתיים, שותה שוקו עם סבא שלו בבית הקפה הנוצץ. זה קרה חצי שנה אחרי שהוריו החליטו להתגרש.

“לא ידעתי עד גיל שש שהם התגרשו”, הוא מספר. “כי הם עשו דבר שבאופן אובייקטיבי נראה מוטרף, ובאופן סובייקטיבי מוכיח את האהבה שלהם אלי: הם הגיעו להסדר שכדי שאני לא אפגע בשנים הרכות שלי, הם ימשיכו לשחק כאילו הם בעל ואשה. כל יום כשפתחתי את העיניים אמא שלי היתה לידי, וכשהלכתי לישון היא היתה לצדי. אחר כך היא הלכה לבית הוריה, שם היא גרה”. כשעלה לכיתה א’ עבר לגור יחד עם אמו ובעלה החדש ברחוב חיסין והחל ללמוד בבית ספר הכרמל. “הלימודים היו כל כך דביליים, טיפשיים וקלים, שלא היה צריך להקדיש להם יותר משתי שניות ביום, אבל זה פי 15 ממה שמערכת החינוך מעניקה היום לילדים”, מספר כהן. “הייתי קורא כפייתי. דני כהן, כיתה ג’, בגיל שמונה, הולך לספרייה ואומר לספרנית: תני לי את ‘האדום והשחור’ של סטנדל ואת ‘האידיוט’ של דוסטויבסקי’. אחרי יומיים הייתי מחזיר לה את שני הספרים ואומר לה, ועכשיו תני לי את ‘באש ובחרב’ של סנקביץ’ ואת ‘האדם הצוחק’ של ויקטור הוגו. בשלב מסוים הספרנית המודאגת הזמינה את אמא שלי לפגישה. היא אמרה לה: לא יכול להיות שהבן שלך לוקח את ‘האדום והשחור’ ומחזיר אותו אחרי יומיים. מה הוא עושה? הוא סופר את הדפים?”

אמו חזרה הביתה מוטרדת וחקרה את בנה על הרגלי הקריאה שלו. היא הוסיפה בוחן בקיאות בנבכי “האידיוט” של דוסטויבסקי. “אמרתי לה, מה זאת אומרת? הנסיך מישקין בא למוסקבה, מחפש את הקרובים שלו, אין לו כסף, נפגש עם נסטסיה פיליפובנה, אהבת חייו. תראי את ההבדל בין מישקין התמים, שקרוב לידי מוגבלות בשכל, ונסטסיה פיליפובנה שמדברת רק על עניינים חומריים, ותראי איך הנשמות האלה נדבקות. היא כמעט קיבלה התקפת לב. אבל מאז הניחו לי לקרוא שישה ספרים בשבוע”. אביו התחתן גם הוא כשדן היה בן תשע. משתי המשפחות החדשות נולדו לו שלושה אחים, כולם ביקרו כבר בפרו.

בגיל 12 לקח אותו הדוד שלו, מיליונר שברח מגרמניה והתגלגל להיות נהג מונית בתל אביב, לתוכנית חידון הרדיו הפופולרית ביותר בישראל, “20 מי יודע” בהנחיית שמואל רוזן. כהן זכה בה פעם אחר פעם. “אם בגיל תשע מישהו היה שואל אותי, משנת כיבוש אנגליה ב–1066 ועד היום, מי היו כל המלכים באנגליה וכמה שנים הם מלכו? הייתי מונה את כל השמות”, הוא נזכר.

חבריו לתיכון זוכרים לא רק את הידע הכללי הנרחב, הזיכרון המטורף ובליעת הספרים, אלא גם את הסימנים הראשונים למזג הפרוע, לשפה הגסה. “הפה שלו תמיד היה האויב הכי גדול שלו”, סיפר אחד מעמיתיו לדירקטוריון חברת החשמל. בפגישות הראשונות בינינו בפרו הוא שמר על לשון נקייה וסיפר בעיקר בדיחות סטריליות. ככל שקירות החשדנות בינינו הונמכו כך גם עלה בהתאמה השימוש במילים כוּס וזין. חלק מחבריו ראו בכך ביטוי למשובת נעורים פרועה וחיננית. אחרים חשבו שכהן פשוט לא ידע להציב לעצמו גבולות. למחשב שלו במשרד עורכי הדין הוא חיבר עכבר בצורת שדיים.

הוא שירת בגדוד מרגמות של גולני בתחילת שנות ה–60, צבא שהתעמר בטירוניו כאילו היו חיילים של שלטון רודני, צבא שבו מפקדים הכו טירונים באלות. לאחר השירות צבאי החל כהן ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. היו אלו שנות ה–60 הסוערות של הבירה המחולקת, עיר תוססת והומת סטודנטים. “הוא נחשב לעילוי של הפקולטה”, שיחזר הפנתר השחור עו”ד אבי ברדוגו, שלמד שנתיים מתחתיו. “כשהוא התמנה לשופט מחוזי, כולם אמרו שזה הדבר הטבעי ביותר”. גם פרופ’ אוריאל רייכמן, חבר נוסף ללימודים, זכר אותו כמי “שלמד פחות והצליח יותר. יצירתי ומבריק בחשיבה המשפטית”.

יצירתי, מבריק, אבל חף מכל מטען שליחותי. “לא היה לי שום רצון, כשהלכתי ללמוד משפטים, להיות פרי מייסון, או לתקן את העולם”, מעיד כהן על עצמו.

לע"מ

המורים בחוג למשפטים בירושלים של אותה תקופה נחשבו לטובים ביותר שהיו בחוג הזה מאז ומעולם, אנשי רנסנס שהבינו בתולדות האמנות, התרבות והמדע לא פחות משהבינו במשפטים. חלק גדול מהם כיהנו בשלב כזה או אחר בבית המשפט העליון. שמעון אגרנט לימד משפט פלילי, אלפרד ויתקון לימד דיני מסים, פרופ’ גד טדסקי משפט אזרחי ויואל זוסמן סדר דין אזרחי.

בין השופט זוסמן, יליד קרקוב, בעל השפם הג’ינג’י העבות שמצץ סיגר באופן כפייתי, לבין הצבר הפרוע כהן, התפתחה מערכת יחסים כמעט אדיפלית. המורה הנערץ התרשם עמוקות מביקורת קשה ומנומקת שמתח כהן בסמינר בנושא בוררות, על פסק דין שכתב זוסמן. כשכהן סיים את לימודיו בחר בו זוסמן כמתמחה שלו בבית המשפט העליון. “אהבתי את זוסמן כמו שאני אוהב את רעייתי ואת בתי”, אומר כהן היום.

במלחמת יום כיפור נפצע כהן מרסיס שפגע בבטנו בציר עכביש. “הדבר הבא שאני זוכר אחרי זה, הוא שאני שוכב עירום כולי בהליקופטר, באוויר, מחזיק בידיים שלי את המעיים שלי, שהם בחוץ, עם חור עצום בדפנות של הבטן ונוטף דם בצורות שאתה לא יכול לתאר לך, כמו ברז פתוח”, הוא משחזר. “לא חשתי כאבים, שזה היה דבר מוזר, ואחר כך סיפרו לי שתקעו לי זריקות של מורפין, ואני שואל את הרופא, ‘תגיד לי, אני הולך למות או לא?’ ואז הוא אומר לי באדישות, ‘זה תלוי אם נגיע לרפידים תוך 20 דקות או לא’”. המסוק הגיע לרפידים בזמן. “זה זיכרון שלא ימוש מלבי לעולם, חדר ניתוח איום, שכל הרצפה שלו דם וידיים ורגליים ואצבעות של חיילים”.

הוא התאושש, חזר לחיים ופצח בקריירה של עורך דין פרטי שעסק בעיקר בעניינים מסחריים. את ההון הגדול הראשון הוא עשה כשייצג יהודי פרואני בשם אדי בורנשטיין בעסקה בחו”ל. בורנשטיין המנוח, שהיה חברו הקרוב עלי אדמות, הוא הראשון שיקלוט אותו בפרו ב–2005. “את הכסף הגדול הראשון בחיים שלי עשיתי בעסקה הזאת לפני שהלכתי להיות שופט, ואם לא היה לי אותו, לא הייתי הולך להיות שופט”.

משפטן מבריק ופרחח

ב–78’ הדהים זוסמן, אז כבר נשיא בית המשפט העליון, את הממסד המשפטי כשמינה את כהן בגיל 35 בלבד לשופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע. רבים ניבאו שכהן יהפוך במהרה לשופט בבית המשפט העליון או ליועץ משפטי לממשלה. אלא שאופיו סיכל את הנבואות האופטימיות. “הוא היה קצר רוח ומהיר לשון ותפיסה”, נזכר פרקליט שהופיע מולו. “נטול מזג שיפוטי”, מוסיף שופט עליון לשעבר. “משפטן מבריק, אבל איש בוטה, גס רוח ותחבולן”. “הוא היה פשוט פרחח משפטי”, מסכם אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל.

יש כאלה שזוכרים אותו אומר באחד מהדיונים באולם המשפט לעורכת דין שההבדל בינה ובין פרה הוא שלפרה אין משקפיים. כהן אמנם מכחיש את האמירה אבל הפה הגדול שלו הוא שקיפד את קריירת השיפוט המטאורית שלו אחרי שלוש שנים בלבד. לפי הגרסה המקובלת, הוא אמר בלשכתו לצדדים בדיון מסוים, ש”שופטי בית המשפט העליון יכולים לנשק לו את התחת”. הוא הועמד לדין משמעתי בפני האורקל, השופט חיים כהן. “אני מכחיש את ההתבטאות הזאת עד היום”, טוען כהן. “אמנם הורשעתי באמירת הביטוי הזה, בפסק דין משמעתי של בית המשפט העליון, שנכתב על ידי איש שאני מעריץ, חיים כהן, אלא שבערוב ימיו קרא לי כהן לביתו ואמר לי שהוא מצטער על פסק הדין הזה ושהוא חושב שהוא טעה”.

כל מי שמכיר אותך אומר: “זה כל כך מתאים לו להגיד דבר כזה”.

“אני חושב שמתאים לי להגיד דברים הרבה יותר קיצוניים, אבל לא וולגריים”.

היית נטול מזג שיפוטי.

“אני חושב שהמבקרים שלי שטענו זאת צדקו. אני רק יכול לטעון להגנתי שקשה מאוד לפעמים לעמוד כנגד מלל שטויות שעורך דין טוען בפניך”.

אחרי התקרית הזאת רמזו לכהן שר המשפטים משה נסים והנשיא החדש בעליון, משה לנדוי, שהסיפור שלו נגמר - כשהציעו לו לעבור לשפוט בנצרת. בתגובה, תלה כהן את הגלימה. “בחרתי להתפטר בעצמי ממערכת השיפוט, אחרי שראיתי שבגלל המשפט המשמעתי, מסלול הקידום שלי יתעכב”, הוא אומר, “וגם אחרי שראיתי אספקטים מסוימים בממסד המשפטי, מידת האידיאליזם שלי לכהן כשופט פחתה בהרבה”.

הוא נפרד מבית המשפט לשלום, והלך לחפש אקשן במקום אחר. גם כך, בתוך תוכו הוא חש כי שיפוט זה “עבודה רוטינית, שלא דורשת שאר רוח יוצא מגדר הרגיל”. אחד מחבריו שפגש אותו לאחר הפרישה מכס השיפוט סיפר כי “דני נראה עליז למדי. אז התגבשה אצלו ההכרה שבמקום להתקדם במעלה הסולם המשפטי הוא יעשה כסף”.

ב–81’ הוא יצא לשלושה חודשי חופשה והסתובב בעולם, זה גם היה המפגש הראשון שלו עם פרו, בפעם הזאת רק כדי לחזות בפלאי מאצ’ו פיצ’ו. הוא חזר לארץ, חבר לשני ידידים מספסל הלימודים ופתח משרד עורכי דין. כעבור שנתיים הסתבך בפעם ראשונה עם החוק. רשויות מס ההכנסה פשטו על משרד עורכי הדין שלו ועצרו אותו בחשד להעלמות מס. כהן שוחרר, הוגש נגדו כתב אישום והעניין הסתיים בתשלום כופר.

הוא עבר גלגול נוסף כשהקים משרד עורכי דין עצמאי בתל אביב שבמשך השנים ייצג אילי הון ידועים ‏(האחים עופר, מוטי זיסר‏), תאגידים לאומיים ‏(בזק, עיריית תל אביב‏) ומפקדי משטרה בכירים ‏(יהודה וילק, אסף חפץ‏). המחשבה המשפטית שלו היתה מקורית. הסגנון לוחמני ומתגרה. כשייצג את מפקד ימ”ר תל אביב, אסף חפץ, שהואשם בהדלפות לעיתונים, הוא תקף בלי כפפות את המפכ”ל אריה איבצן. “ההדלפות בכלל באו מחוגי המפכ”ל”, הוא אומר היום בביטחון.

רויטרס

במרוצת השנים הרצה כהן במוסדות אקדמיים מובילים, ביניהם בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. ההצלחה שלו במשרד עורכי הדין שאליו צירף בשנות ה–90 כשותפים גם את שני נסיכי המשפט, אבנר ברק ויורם זמיר, הוסיפה לשגשוג הכלכלי. כהן התגורר בווילה בסביון, החזיק מרצדס 500 עם נהג, נסע לחו”ל במחלקות ראשונות והשתכן בסוויטות של מלונות יוקרה. הוא לא חסך מעצמו שום הנאה. הוא כמו ליהק את עצמו לתפקיד בסרטיו של הבמאי האיטלקי הנערץ עליו, פדריקו פליני, “שמונה וחצי” ו”לה דולצ’ה ויטה”.

“פעם הוא לקח אותי לאכול”, סיפרה לי עדה רבון, דירקטורית לשעבר בחברת החשמל. “אכלנו קבב, והוא שטח בפני את הפילוסופיה שלו. הוא אמר שהדברים שהכי מעניינים אותו הם תענוגות החיים - כסף ונשים. הוא אמר לי: ‘לא נשאר לי הרבה זמן לחיות, אני סובל מלחץ דם גבוה ולכן מה שאני רוצה הוא ליהנות’”.

“אני אוהב את החיים ואני אוהב את הנאות החיים, ומי שלא אוהב אותם, בעיני משהו פגום בו”, אומר כהן בעצמו. “אתה אומר: נהג, נהג, נהג. בוא נדבר על הנהג. אני עורך דין פרטי בישראל, שמרוויח את כספו מעבודתו, סגן אלוף בהג”א יותר טוב ממני? סמנכ”ל במשרד הפנים יותר טוב ממני? אני אוהב מכוניות יפות. עוד לא מצאתי שום סעיף בספר החוקים שאוסר על בן אדם לאהוב מכוניות יפות”.

הוא השתייך בשנים ההן למעמד השבע בישראל, זה שיכול להרשות לעצמו לממן בקלות כל מיני פנטזיות. “אדם חי בתוך החברה שסובבת אותו. אז אני, עם חבורה של 30, 40, 50 אנשים שהם חברים שלי מגיל שש, מגיל עשר, מגיל 14, מהצבא, מהאוניברסיטה, הצלחנו במקצועות שלנו, קנינו מכוניות יפות, נסענו לטייל בחוץ לארץ. אם אתה שואל אם זה מאפיין אותי, זה לא מאפיין אותי, זה מאפיין את החברה שבה חייתי”.

איזו מין חברה זו?

“זו חברה של אנשים שמרביתם הצליחו במה שהם עשו, ראו ברכה במעשה ידיהם והבינו שכסף זה לא דבר שהתכלית שלו היא לצבור אותו. כסף זה דבר שהתכלית שלו היא לבזבז אותו. לא על סמים ולא על אלכוהול ולא על טבעות יהלום שעולות מיליון דולר, אלא על דברים שאתה יכול ליהנות מהם. ואם אתה נהנה לנסוע למוזיאון הרמיטאז’ בסנט פטרבורג ולשבת במלון שלנין גר בו ולהסתכל על האוצרות של הצאר במשך שמונה ימים, תבזבז את כל הכסף בעולם לעשות את זה. אם אתה רוצה לקנות ספר על דה וינצ’י שעולה 2,000 יורו, תקנה אותו, כי אתה תיהנה מהספר הזה יותר מאשר מדברים אחרים”.

היית שייך לקבוצה לבנה, חזקה, עשירה.

“תסלח לי, עכשיו אמרת דבר, שאני אומר לך שאתה צריך לשלם על זה, וצריכים להעניש אותך על זה”.

למה?

“אני לא אוהב את המילים ‘קבוצה לבנה’ או ‘שבט לבן’, מפני שאתה עושה קונוטציה שאני גזען. אני לא גזען”.

לא טענתי שאתה גזען.

“כשאתה אומר שבט לבן, אני לא אוהב את זה. תשאל את האנשים, כשהייתי בבאר שבע, שופט, על הפעילות החברתית שלי לשכונות העוני של באר שבע, והם לא שבט לבן. לכן זה מרגיז אותי מאוד ואני כועס עכשיו”.

אתה כופר בהשתייכות שלך לאצולה הישראלית?

“כן. בעיני, האליטה הישראלית האמיתית היא האליטה האינטלקטואלית. אני מאוד רציתי להיות באליטה שיודעת שירה וספרות ופילוסופיה ומוזיקה יותר מאחרים. זה מה שרציתי להיות”.

תחילת הרומן

בשנת 91’ צעד כהן בצעדים מהירים למכון הנפט בתל אביב לפגישה עם שר האנרגיה בממשלת שמיר, פרופ’ יובל נאמן ‏(התחייה‏). בסיום הפגישה הודיע נאמן לכהן שהוא ממנה אותו לתפקיד שישפיע על מסלול חייו של הפרקליט העולה יותר מכל תפקיד שאותו מילא בעבר או ימלא בעתיד: דירקטור בחברת החשמל. זו אחת הכהונות המבוקשות ביותר בשירות הציבורי, עמדת כוח שהשרים הבכירים ביותר בממשלה מתקוטטים כדי ללהק אליה את מקורביהם. כהן טוען שלא היה קשר בין האידיאולוגיה הימנית שלו לבין המינוי המבוקש: “פרופ’ נאמן לא דיבר איתי מילה על פוליטיקה. לא היה אכפת לו שאני אהיה מרקסיסט־טרוצקיסט קיצוני. עניינה אותי מטריה חדשה, ברמה אסטרטגית־לאומית, הנושאים של האנרגיה תמיד ריתקו אותי”.

מתחילת דרכו כחבר דירקטוריון בלט כהן במעורבות פעילה בחייו של ענק האנרגיה הלאומי. ב–93’ הוא קודם לתפקיד יו”ר ועדת הנכסים של הדירקטוריון.

כשיצחק רבין החליף את שמיר בתפקיד ראש הממשלה, פעלה לשכתו של רבין כדי להאריך את הקדנציה של הדירקטור המקושר. לכהן ורבין היו יחסים ידידותיים, דרך המחותן של הבוס, עו”ד אבי פילוסוף. “יכול להיות שביקשתי מרבין לחדש לי את המינוי באחת מארוחות הערב בהן נפגשנו”, הוא מאשר.

“הוא היה קשור גם ללובשי המדים הכחולים”, מבקש להעיר שר לשעבר בממשלת רבין. “הוא ייצג רבים מהם, והיה חבר שלהם. אפילו אנשי משטרה ביקשו שיאריכו את הקדנציה שלו כדירקטור”. ב–96’, כשהליכוד בראשות נתניהו חזר לשלטון, האריך שר התשתיות אריאל שרון את הקדנציה של כהן בשלישית. התהפוכות הפוליטיות לא הזיזו את כהן מתפקידו. הוא החזיק רשת קשרים צפופה עם כל קצות הקשת.

בעשור שבו כיהן כדירקטור בחברת החשמל, הוא הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בה. רבים מעמיתיו הגדירו אותו כאדם החזק ביותר בחברה, בעל השפעה דרמטית על ההנהלה והדירקטוריון וכזה שמגלה מעורבות יתר בעסקאות שרקחה החברה עם ספקים חיצוניים. חלק מעמיתיו התרשמו מכושר ההבנה שלו, מיכולותיו הרטוריות ומהתחכום שלו, וחששו מלשונו המשתלחת ומאופיו הכוחני. “שטן מבריק”, כינתה אותו באוזני הדירקטורית רבון, שחשדה בזמן אמת כי כהן גוזר קופונים שמנים בסתר.

היא לא היתה היחידה שהטילה ספק במניעיו. “הוא היה טיפוס מאוד כריזמטי”, תיאר בעבר דירקטור אחר, דורון אלחנני. “הסיניוריטי שלו בחברה והקירבה לשועי השלטון היו מסימני ההיכר הבולטים שלו. אין ספק שהוא היה הדירקטור עם ההשפעה הגדולה ביותר בחברה, והרבה התייעצויות אינטימיות עם ההנהלה כללו אותו”.

“דן כהן יכול להעביר כל החלטה שהוא רוצה”, נהגו לומר בכירי החברה זה לזה. איש תפור על פי המידות האלה, זה בדיוק מה שחיפש אורן אהרונסון.

עדות אהרונסון

בחורף 2001 עלה אורן אהרונסון עם סבא שלו במעלית לקומה ה–14 של מגדלי רובינשטיין במרכז תל אביב. במשרד עורכי הדין רחב הידיים המתין לסב ולנכד עו”ד כהן. “בדצמבר 2000 התקיימה השבעה של אחות של סבא שלי. דן כהן נכח בה”, שיחזר אהרונסון את נסיבות המפגש בעדותו בפני חוקרי הרשות לניירות ערך. “הוא וסבא שלי דיברו ביניהם וסבא שלי יצא מהשבעה עם כרטיס ביקור של כהן. אחרי זמן מה, הוא אמר לי שהוא פגש מישהו ושאל אם מעניין אותי לפגוש אותו”. אהרונסון מאוד רצה פגישה עם כהן. הוא היה אז בעיצומו של קרב ענקים מול חברת ג’נרל אלקטריק האמריקאית, על מכרז להספקת טורבינות לגז בשווי 350 מיליון דולר. המכרז הזה פורסם בסוף שנות ה–90 ונמשך זמן רב.

בחורף 2000, לאחר שנקבע שסימנס וג’נרל אלקטריק הן המתמודדות היחידות העומדות בתנאי הסף, התגנבו לאוזניו של אהרונסון ידיעות על לחצים מדיניים שמפעילים האמריקאים על חברת החשמל כדי שג’נרל אלקטריק תזכה במכרז למרות שההצעה של סימנס זולה יותר. “שמעתי שזה הגיע עד לשיחה בין ביל קלינטון לאהוד ברק”, סיפר בעדותו. הוא חיפש איש עם מהלכים בחברה, שיוכל לסייע לו במאבק מול חברת הענק מארצות הברית. כהן נראה כמועמד מושלם. עד לפגישתו הראשונה עם כהן השקיעה “סימנס ישראל” מיליוני שקלים בהכנות למכרז. לאהרונסון לא נותרו זמן וכסף לבזבז. “סבא שלי הציג אותי”, תיאר אהרונסון את רגעיה הראשונים של הברית שנרקמה. “אדון כהן מצדו סיפר על מעלליו הוא. סיפר שהיה שופט, שיש לו משרד עורכי דין אחד מהמובילים. סיפר לנו קצת על המשרד ועל זה שהוא דירקטור כבר עשר שנים בחברת החשמל והוא מכיר והוא יודע”. כהן נפרד מהשניים לשלום ואמר לאהרונסון שהוא יכול לבוא להתייעץ איתו מתי שרק ירצה. היזם הצעיר עט על ההזמנות.

חלפו כמה שבועות ואהרונסון הגיע למשרד עורכי הדין של כהן בשנית כדי להתייעץ איתו. “הוא השאיר את הדלת פתוחה ואני הזמנתי את עצמי”, הסביר לחוקרים. כבר בתחילת הפגישה הראשונה שלהם בארבע עיניים, פירק כהן את הסוללה של הפלאפון שלו. הרמז הזה הספיק לאהרונסון כדי להבין שהוא מוזמן לסיבוב ברכבת הרים. בפגישה התלונן אהרונסון על הלחצים שמפעילים האמריקאים. “סיפרתי לו מה קורה במכרז ועל התחושות שלנו שמנסים להפיל אותנו מהסוס”, העיד אהרונסון, שהוסיף שכהן סייע לו לנסח מכתב חריף שנועד להלחיץ את צמרת חברת החשמל לקבל החלטה.

בפגישות הספורות שהתקיימו ביניהם גרם עו”ד כהן לאהרונסון להבין שהוא אדם בעל קשרי זהב בצמרת חברת חשמל. “הוא נתן לי תחושה שהוא גדול מהחיים”, סיפר אהרונסון לחוקרים. “אני מלכתחילה הרגשתי לא בסדר. אבל היתה לי יראת כבוד... אני משווה את זה לחיזור בין גבר לאשה. זה תהליך שנבנה... גם כשזה הלך לכיוון שנהיה לי ברור שזה לא צירוף מקרים, לא הפסקתי. אני המשכתי עם מה שנראה לי כקידום האינטרסים של סימנס”.

ואלה אכן קודמו בשירותו הנמרץ של השופט לשעבר כהן. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, ביקר הפרקליט בישיבות הדירקטוריון וועדת המכרזים את האופן שבו מתנהל המכרז. בפרוטוקולים של ישיבת הדירקטוריון מאותה עת ניכרת השתדלותו של כהן לזרז את הליכי המכרז. באחד מהם הוא ביקר את ההנהלה על כך שהמכרז מתנהל על מי מנוחות.

“הוא הביע חששות חריפים מאוד שנראו אז מוגזמים”, שיחזרה אחת מחברות הדירקטוריון, “הוא אמר שאם לא נזדרז, נסתכן בכך שלא תהיה אספקת חשמל סדירה במדינה”. בהזדמנות אחרת התריע המרצה למשפט אזרחי, כי הוא עלול לשאת באחריות אישית בשל העיכוב במכרז. “הוא היה ארסי וכריזמטי, בעל רטוריקה שמעורבים בה המון פאתוס והמון הומור שחור”, סיפר אחד הדירקטורים. “הוא ממש אמר לנו שאנחנו צפויים לתביעות על אחריותנו כדירקטורים אם לא נפעל לזרז את המכרז”.

“ידענו שהקדנציה שלו כדירקטור עומדת להסתיים”, סיפר דירקטור אחר. “והיתה תחושה שהוא רוצה שסימנס תזכה במכרז עד הפרישה הצפויה”. בתוך הדירקטוריון התחילה חרושת שמועות לגבי מניעיו של כהן. במקביל לאירועים האלה, המשיכו אהרונסון וכהן להיפגש במשרדו של האחרון. “הוא הזכיר המון תפקידים ושמות של אנשים שהוא מכיר”, סיפר אהרונסון בעדותו, “הוא הכיר את כולם, הוא הכיר את כל הדירקטוריון. מנכ”ל, סמנכ”ל, מנהלי אגפים, את כולם הוא מכיר. זה המצג שהוא הציג לי ודאג שאני אבין... הוא הראה התעניינות ומעורבות ואחרי זה הוא בא עם הבקשה לתמורה”.

באביב 2001 הגיע אהרונסון פעם נוספת למשרדו של עו”ד כהן לפגישה המשמעותית מכולן. “הוא זרק לי משפט כזה ‘ייצא לי מזה משהו?’ או משהו כזה. אני לא נפלתי מהכיסא”. “ציפית לזה?” התעניין החוקר. “כן, כי לא נראה היה לי שהוא עושה את זה בשביל העיניים היפות שלי. הוא השקיע בזה זמן אז הבנתי שהוא מצפה לתמורה”, השיב אהרונסון. “פיתחתי את הנושא. הוא נקב בסכום שהיה אחוז מערך הפרויקט, סדר גודל של 318 מיליון יורו לשלוש היחידות הראשונות. היה גם חוזה אחזקה, שזה עוד 80 מיליון יורו”.

“אז הוא דרש כארבעה מיליון יורו”, ערך החוקר את החשבון בזריזות. אהרונסון הלך למשש את הדופק אצל הנהלת סימנס ואחרי שקיבל את האור הירוק למהלך האסור, המשיך לקדם את עסקת השוחד. הוא פגש את עו”ד כהן פעם נוספת וניסה להוריד את הסכום שאותו דרש לכאורה פרקליט הצמרת. “אמרתי לו שאני רוצה שנעבוד יחד אבל ‘אני לא יכול לעמוד במה שאתה מבקש’, והתחלתי להוריד לו את הציפייה. היה משא ומתן על השולחן. אני לא זוכר בדיוק, אבל בסוף זה נסגר על שליש אחוז דמי הצלחה, בחוץ, מחוץ לישראל. הוא העדיף לקבל את זה בחוץ, גם כי זה בעייתי. סימנס לא רוצה להיכנס לתשלומים בעייתיים. בתשלום כזה היא מעדיפה להשתמש בצד ג’, שהוא מישהו שהיא בודקת והיא מכירה ומשתמשת בו”.

צד ג’ שנבחר לשמש כתחנת מעבר וכאמצעי טשטוש להעברת כספי השוחד, הוא גיסו של אהרונסון, שלמה דניאל, בעל חברה לטקסטיל בהונג קונג בשם אוקפילד ובעל חשבונות בנק בשווייץ ובבלגיה. בתיווך אהרונסון נפגש דניאל עם צמרת סימנס בישראל, שערכה לו, למרבה האירוניה, בדיקת נאותות שתאשר שהמחזורים הכספיים שלו מאפשרים העברת כספי שוחד שלא תעורר חשד. דניאל לא עבד בחינם, הוא סיכם עם סימנס שיזכה לעמלה שמנה של 6% על השתתפותו במבצע.

מועד הבחירה בזוכה התקרב. באמצע 2001 עידכן כהן את אהרונסון מתי צפויה ועדת המכרזים להתכנס וגם מה תמליץ בפני הדירקטוריון. “היה ברור שזה הולך לסימנס”, סיפר אהרונסון בעדותו. במאי 2001 פרש כהן מדירקטוריון חברת החשמל ובחודשים יוני ויולי אישרו ועדות המכרזים של החברה את זכייתה של סימנס. העלות למשלם המסים - כ–340 מיליון דולר. אהרונסון, מאושר מהתוצאה, סר שוב למשרדו של עו”ד כהן כדי לחגוג. “שמחנו על הזכייה. ידעתי שאני צריך לקבל ממנו פרטים איך לבצע את ההעברה. הוא העביר לי פתק בכתב יד שבו היו כתובים פרטי חשבון ושם וכל מה שהיה צריך. שם החברה, ‘ולשדה’ ‏(Velsheda‏), ופרטים נוספים הדרושים לצורך העברת הכסף. מספר חשבון, מספר סוויפט וכדומה”. אחרי כמה חודשים, זרמו לחשבון של ולשדה מיליון היורו המובטחים. זמן קצר חלף והכסף עבר מהחברה באיי הבתולה הבריטיים לחשבונות הבנק של כהן בלונדון.

העדות הזאת נשלחה לרשויות בפרו במסגרת ניסיון הסגרתו של עו”ד כהן. אלא שבנקודת הזמן הזאת מתחילה העלילה להסתבך ולהתערפל עוד יותר, עד שהיא הופכת לחידתית ממש. עו”ד כהן עזב את תפקיד המפתח בחברת החשמל במאי 2001. לכאורה הוא לא יכול היה לסייע לידידו החדש והמיטיב אהרונסון והקשר האינטרסנטי ביניהם היה אמור להתאדות. אלא שבדיקת “הארץ” מעלה כי גם לאחר פרישתו של כהן מעמדת הכוח, זרמו יותר משני מיליון וחצי יורו מכספיה של סימנס לחשבונות הבנק של החברות הזרות של כהן. מחורף 2002 ועד קיץ 2003 רכשה חברת החשמל עוד שתי טורבינות מסימנס. לחברת החשמל זה עלה יותר מ–200 מיליון יורו. כהן זכה לתשלום בגובה אחוז מהעסקה. בתמורה לזכייה במכרז נוסף של הענק הגרמני ‏(פרויקט רשת החשמל הגבוהה‏) קיבל כהן תשלום נוסף של מאות אלפי יורו, שהועברו שוב בדרך מסתורית ודרך תחנות ביניים של הגיס דניאל.

מדוע המשיך אהרונסון לשלם לכהן מיליוני דולרים חרף העובדה שכהן עזב כבר את הדירקטוריון? ומדוע גדלו סכומי הכסף? “התמורה עלתה כי הוא הרגיש דפוק”, טען אהרונסון בעדותו. “בפעם הראשונה הוא ביקש יותר ועמדתי איתו על המקח. לטענתו הוא לא ביקש יותר מדי”. זה נשמע כמו הסבר דחוק. מה פתאום שאהרונסון ישלם לאדם שאיבד את מרב השפעתו על מהלכי החברה סכומי עתק כאלה? אילו שירותים יכול היה כהן לספק לו מחוץ לחברת החשמל? ואם אלה היו לגיטימיים מדוע הועברו התשלומים בדרכים עקלקלות וחשאיות? במסגרת החקירה המקיפה בדקו חוקרי הרשות לניירות ערך את קשריו של כהן עם צמרת חברת החשמל לאחר פרישתו. החשד שניקר בראשם היה שכהן הפעיל את קשריו בצמרת כדי שאלה יטו חסד עם סימנס. הם גם הזמינו כמה מהם למתן עדות. אחד מהם, בכיר ביותר בחברת החשמל באותן שנים, טען באוזני חוקרים כי בינו ובין כהן התקיים לאחר פרישת כהן קשר רופף בלבד, שכלל שיחות טלפון בודדות. בדיקה שערכו החוקרים העלתה כי בין הבכיר לבין כהן נערכו בתקופת הזמן הזאת מאות שיחות.

העלילה קיבלה תפנית חדה נוספת בדצמבר 2008. הרשות לניירות ערך בארצות הברית הגישה אז כתב אישום בוושינגטון נגד סימנס, שבו נחשף כי החברה הגרמנית שילמה 1.4 מיליארד דולר בכספי שוחד ברחבי העולם באותן דרכים נסתרות שבהן הגיע הכסף לכהן, בין היתר בוונצואלה, ארגנטינה, בנגלדש ועיראק. מכתב האישום עולה כי בישראל לבדה שילמה סימנס שוחד בסך כ–20 מיליון דולר בין השנים 2002 ל–2005, בין השאר באמצעות דניאל, גיסו של אהרונסון. ובתרגום לעברית: יש עוד כמה ישראלים חוץ מכהן שעל פי החשד נהנו מכספי השוחד של הענק הגרמני. בסופו של דבר הגיעה סימנס להסדר עם האמריקאים, שלפיו היא תשלם לרשויות בארצות הברית ובגרמניה קנס של יותר ממיליארד דולר. סימנס פתרה את הבעיות שלה עם רשויות החוק האמריקאיות אך הפרק הישראלי נותר סתום וחידתי עד עצם היום הזה.

נדל”ן מחשמל

ב–24 בנובמבר 2003 הפליג איש העסקים עזרא הראל ביאכטה שלו באזור האיים הקריביים. במהלך השיט הוא חש ברע, התמוטט ומת במקום כתוצאה מדום לב.

כמה חודשים לפני כן, באביב, עצרו חוקרי הרשות לניירות ערך את הראל לאחר שהחברה הבורסאית שלו, “רוגוזין”, קרסה והשאירה אחריה חוב של עשרות מיליוני שקלים לבעלי האג”חים. הראל עשה את הונו כשהקים רשת מוסכים משגשגת בשנות ה–70 בארצות הברית. מאוחר יותר הוא הפך לאיל הון ששלט בחברות מלונאות, נדל”ן, תיירות ותקשורת. יצא לו שם של סוחר חד שמזהה עסקאות רווחיות במיוחד. אחת המוצלחות שבהן היתה עסקת הנדל”ן שרקם עם חברת החשמל.

מצפון לתחנת הכוח של חברת החשמל באשדוד משתרעים 375 דונם שנרכשו על ידי חברת החשמל לפני 16 שנה בסכום עצום של 62 מיליון וחצי דולר, ועד היום לא נוצלו לייעודם. התומך הנלהב ביותר בעסקה הזאת היה עו”ד כהן, שהזהיר פעם אחר פעם את צמרת החברה ואת חברי הדירקטוריון כי אם הקרקע לא תירכש, תסכן מדינת ישראל את אספקת החשמל הסדירה שלה. ב–93’ החזיקה בשטח חברת טקסטיל בורסאית בשם “תעשיות רוגוזין”. בעלי השליטה בחברה פתחו אז במשא ומתן עם חברת החשמל, במסגרתו הציעה רוגוזין למכור את השטח ב–18 מיליון דולר. עו”ד כהן היה אז באחד התפקידים הבכירים בחברה: יו”ר ועדת הנכסים. כהן אישר לנהל משא ומתן עם רוגוזין, אלא שכעבור כמה שבועות, התרחשה טלטלה בחברת הטקסטיל המקרטעת כשאיש העסקים הראל השתלט עליה.

מוטי קמחי

מיד אחרי שרכש את החברה החליט הראל להשהות את המשך המשא ומתן עם חברת החשמל בשנתיים. ב–95’ חידש אותו עם תג מחיר חדש: 100 מיליון דולר. לאחר שהראל הוריד את הצעתו ל–75 מיליון דולר נפתח משא ומתן רשמי בין הצדדים.
את הראל הכיר כהן זה כעשור כעורך דין שטיפל בענייניו בעבר וכידיד קרוב. הם נהגו לשתות קפה יחד בקאנטרי דקל עם חברים משותפים. במארס 95’ התחדשו המגעים בין רוגוזין לחברת החשמל בעידודו הנמרץ של כהן.

כמה מהדירקטורים נרתעו מהמחיר הגבוה והעלו תהיות וספקות לגבי כדאיותה של העסקה. מתח רב שרר בישיבות הדירקטוריון, שנקרע לשני מחנות עוינים. בראש התומכים בעסקה עמד עו”ד כהן שהזמין כמה מתנגדים לשיחות אישיות והסביר להם כמה חשוב לרכוש את הקרקעות. “היו בהחלט אמירות קודרות מצדה של ההנהלה ומצדו של דן כהן כיו”ר ועדת הנכסים, על כך שחברת החשמל תאבד את כושר הייצור העתידי שלה אם היא לא תרכוש את הקרקע”, שיחזר בפני בעבר הדירקטור דורון אלחנני.

בישיבת דירקטוריון דרמטית בקיץ 95’, תמך כהן בלהט ברכישת הקרקעות במחיר אסטרונומי של 75 מיליון דולר ‏(הערכת השמאים היתה 50–60 מיליון דולר‏). “התפתח דיון מתוח מאוד בדירקטוריון וכשהוחלט לדחות את ההצעה, הישיבה הופסקה בגלל הוויכוח הלוהט שפרץ בדירקטוריון, שזה דבר נדיר”, שיחזר אחד החברים. באחת הישיבות טען כהן בלהט כי את הקרקע הזאת כדאי לקנות גם במאה מיליון דולר.

אבל חרף מאמציו העילאיים של כהן להביא לאישור העסקה, דחה אותה הדירקטוריון. מי שעמדה בראש המתנגדים היתה הדירקטורית עדה רבון. חשדותיה כלפי כהן היו כה חריפים, עד שהחליטה לערב את צמרת המשטרה בעסקת הענק ובמאמציו הבלתי נלאים של כהן לקידומה. פנייתה נתקלה בקיר, ובסופו של דבר אושרה העסקה בדירקטוריון בשלהי 95’, לאחר שהמחיר הורד ל–62.5 מיליון דולר.

כמה חודשים לאחר מכן, בתחילת 96’, הועברו לחברה המסתורית ולשדה, הרשומה באיי ג’רזי, מניות של חברה זרה אחרת בשם קובלט, שנשלטה על ידי הראל, בשווי של כשני מיליון דולר. החברה הזרה היתה הבעלים של קרקע בנצרת עלית, שעליה נועד לקום לכבוד שנת המילניום מלון עם נוף עוצר נשימה של נצרת. הראל תיכנן להקים את המלון לקראת בואם של מאות אלפי צליינים לקראת סוף האלף. ערך הקרקע צנח בהמשך, המלון לא נבנה.

שלוש שנים חלפו ובחורף 99’ גדלו הכנסותיה של חברת ולשדה שוב, הפעם מ–800 אלף דולר שהועברו אליה מחברה אחרת בשליטתו של הראל. עבור אילו שירותים זרמו מאות אלפי דולרים מהראל לחברה הזרה בשליטתו של כהן? חודשים לאחר העברת הכסף נחתם הסכם בין ולשדה לרוגוזין, שלפיו ולשדה תספק שירותי ייעוץ לרוגוזין בעסקה לרכישת מפעל לבדים בלתי ארוגים בצפון קרוליינה שבארצות הברית. ולשדה אוזכרה במסמך כמומחית לטקסטיל. טקסטיל כפיקציה הוא מוטיב חוזר בעלילה הזאת.

פרשת החשדות המסעירה של עסקי הראל וכהן, כלל לא היתה בתודעת חוקרי הרשות לניירות ערך במאי 2003, כשהם עצרו את הראל. שבוע לאחר המעצר המתוקשר הוזמן עו”ד כהן למסור עדות בפרשה. הוא כלל לא היה חשוד בשלב הזה. אלא שבחקירת החשדות נגד הראל החלו לבצבץ העברות הכספים המשונות לחברת ולשדה. כהן הכחיש כל קשר לחברה הזאת. הוא טען שהיא נשלטת בידי ידידו, איש עסקים פרואני שגר בטקסס בשם ארתור פוגל, וכי הוא ייצג את החברה בעבר בעניין פרוצדורלי זניח.

בנובמבר 2003 נחקר כהן באזהרה בפעם הראשונה, בחשד לקבלת דבר במרמה. הוא שמר על זכות השתיקה. החוקרים חשדו בשלב הזה שכהן הוא בעל הבית של ולשדה, אך לא היה להם אקדח מעשן והם לא ידעו מהי הסיבה שבגינה שילם הראל לחברה.

כמה שבועות אחרי חקירתו הראשונה של כהן באזהרה צנח הראל אל מותו בלב ים. היה נדמה שגם החקירה חטפה דום לב, והיא באמת נשארה על אש קטנה במהלך 2004. רק שנה לאחר מכן קמה לתחייה כחקירת חשדות ענק נגד מי ששימש כסטטיסט במערכה הראשונה והוקפץ לתפקיד הגיבור הראשי.

הלך, לא ברח

ב–2005 נסעו בחשאי חוקרי הרשות לניירות ערך לאיי הבתולה הבריטיים כדי לגבות את עדותו של קלמן מלווין, נציג הנאמן של חברת ולשדה. בעדותו הארוכה שנשלחה אף היא לרשויות בפרו, גילה מלווין לחוקרים כי הבוס הכל יכול של ולשדה, מי שנתן לו את ההוראות המדויקות לגבי העברות הכספים, הוא לא אחר מאשר כהן. פרקליט הצמרת זומן לחקירה הדרמטית מכולן, הפעם בחשד לקבלת שוחד. ארבעה ימים לאחר החקירה הזאת הוא עזב את הארץ.

פשוט ברחת מהארץ.

“אני לא ברחתי מהארץ, מפני שכל ילד ברחוב, כולל עיתונאי כמוך, יודע שאני עזבתי את הארץ כאשר לא היתה שום מניעה חוקית שאני אעזוב את הארץ. לא היה נגדי שום צו שלא לעזוב את הארץ, לא היה שום זימון לחקירה, לא ביקשו ממני ערבות אישית של אלף שקל שאני אחזור, והחוקרים ידעו שאני הולך לנסוע לחוץ לארץ...”

איש לא יאמין לך שלא ברחת מהארץ.

“לא ברחתי מהארץ, אני מניח שזה יעורר חיוך רב על כל פני הקוראים שלך, אבל לא ברחתי מהארץ”.

ההנחה ההגיונית של רשויות אכיפת החוק היא שנמלטת דווקא לפרו כי ידעת שאין לישראל הסכם הסגרה עמה.

“כשאני יצאתי מישראל, המושג הסגרה בכלל לא היה בראש שלי. לא חשבתי על הסגרה, לא עניינה אותי ההסגרה, אני לא מבין איזה קשר יש להסגרה. אני באתי לפרו כי יש לי קשרים אמיצים עם חלק מיהודי הארץ הזאת כבר יותר מ–40 שנה. הייתי עורך דין של אנשים רבים מפרו, שנמלטו לארצות הברית אחרי המהפכה המרקסיסטית פה בשנות ה–60. הם נמלטו לארצות הברית ועשו עסקים. זה לא היה סוד במשרד שלי, אצל השותפים שלי, אצל החברים הקרובים שלי, שקצה נפשי במקצוע עריכת הדין ורציתי לצאת לפנסיה, כמו כל יהודי. בארצות הברית, עורכי דין יוצאים לפנסיה בגיל 50, 52. אנשי צבא יוצאים לפנסיה לפעמים בגיל 45, ואני חשבתי שאני רוצה לצאת לפנסיה בגיל 63 ולא ראיתי בזה שום דבר רע. ללכת למקום אחר, לתרבות אחרת, ללמוד אותה ולעסוק בכל הדברים שלא היה לי זמן לעסוק בהם בכל 35 השנים של הקריירה שלי, שבהן עבדתי 18 שעות ביום”.

אז אתה אומר שההגירה שלך לפרו היתה מתוכננת מראש ולא קשורה לאירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ? אתה באמת מצפה שמישהו מהקוראים יאמין לדבר הזה?

“אני יושב איתך בראיון לא כדי לשכנע את הקוראים שלך, כל אחד יכול להסיק את המסקנות שהוא רוצה להסיק. אתה שואל אותי שאלות ואני עונה לך תשובות כמו שאני רוצה לענות לך. אז או שתקבל אותן או שלא, זו הבעיה שלך. ואם מישהו ילגלג או ירים גבה, זה ממש הבעיה שלו ולא שלי”.

ההסבר שלי הוא שאתה, בחושיך החדים ובשכלך החריף, הבנת שהתקרה עלולה לקרוס על ראשך, ונמלטת ברגע האחרון.

“אלה דברי הבל, שכרוכים בחנופה שלך אלי. לא היה ולא נברא”.

גידי וייץ

מולדת מאומצת

בספטמבר 2005 הוא נחת בפרו. בשבועות הראשונים הוא התאכסן במלון היוקרה “סוויס הוטל”. משם התקשר לחברו הטוב איש העסקים אדי בורנשטיין, וביקש שיסייע לו לאתר דירה בשכירות. בזמן שהוא אירגן את ביתו החדש בלימה המשיכה מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך, בראשות עתליה ארד וניר בראון, לקדם את החקירה במרץ. חבריו של כהן ובני משפחתו זומנו לחקירות ממושכות. החבל החל להתהדק. כשלושה חודשים לאחר שהגיע לפרו, פנה כהן לאינטרפול והחל בפרוצדורה שבסופה קיבל מעמד של תושב קבע עד סוף חייו. באותה העת הוא כלל לא היה מבוקש.

בחודשים הראשונים בפרו ניסה כהן לגבש לעצמו שגרה בנסיבות מאוד לא שגרתיות. “הלכתי עשרה קילומטרים ביום, התעמלתי במכון כושר, יוגה, לימוד פילוסופיה סינית של אקופונקטורה באיזה קורס של סיני פה, צפייה בקולנוע, יציאה למסעדות, הליכה לפארקים וטיולים אינטנסיביים בכל רחבי פרו”.

תושב הקבע החדש הספיק, בעיקר בשנות גלותו הראשונות, לצאת למסעות באמריקה הלטינית. הוא היה בארגנטינה, צ’ילה, קוסטה ריקה, מקסיקו, פנמה וגואטמלה, וחרש את פרו לאורכה ולרוחבה. “הייתי בדרום עד גבול צ’ילה, הייתי באיקה, שהיא מרכז גידולי הענבים הכי טובים בעולם לתעשיית יין, הייתי באייקוצ’ו, שזו עיר הררית שבה שכן המרכז של המחתרת המרקסיסטית ‘הנתיב הזוהר’. הייתי באגם טיטיקקה, שזה האגם הגבוה ביותר בעולם. נסעתי למזרח, למעבר טיקלאייר, שזה המעבר הגבוה ביותר שיש בו עדיין כביש בפרו, בגובה של 5,100 מטר, כי אחר כך אתה מגיע לקרחונים בגובה של 7,200 מטר. הייתי באוקספמפה, שזו עיר שייסדו מהגרים גרמנים לפני 150 שנה. אתה רואה אי בלב הג’ונגל, שעל יד כל המקומיים שחומי העור, אתה מוצא פתאום גזע גבוה של בלונדינים עם עיניים כחולות. נסעתי לכל החופים הצפוניים. הייתי בפרקאס, אי ששוכנת בו אוכלוסייה עצומה של אריות ים ו–15 מיליון ציפורים. הייתי בעוד מקומות רבים. זו ארץ שהשטח שלה יותר גדול מצרפת ואנגליה ביחד, יותר ממיליון קמ”ר. בשנה הראשונה הזאת הייתי בכל פרו, זה היה נפלא. אחר כך עשיתי את זה כמה פעמים, כל פעם שבא איזה חבר מהארץ, לקחתי אותו לפה, לשם. זה מראות שאתה לא יכול לתאר בכלל”.

ממש כמו טיול אחרי צבא.

“מצאתי את עצמי עם עולם ומלואו, לא בריק”, נזכר כהן. “וכבר לא הייתי צריך להשאיר את הטלפון פתוח בלילה, כדי שאיזה מטורף מניו יורק יצלצל לשאול אותי אם למכור את המניות שלו בוול סטריט בבוקר”.

כשהבין כנראה, שהשהות בפרו אינה עומדת להיות אפיזודה חולפת, הוא החל ללמוד ספרדית בשקדנות באוניברסיטה הקתולית. “הייתי התלמיד הכי מבוגר שם, כי רוב התלמידים שהיו איתי היו צעירים בני 25 מכל העולם”.

לצד המסעות האקזוטיים ולימודי הספרדית האינטנסיביים, ניהל כהן משא ומתן טרנס־אטלנטי חשאי עם פרקליטות המדינה. ב–2007 הגיעו פרקליטיו של כהן, עורכי הדין יהודה וינשטיין ואלי זהר, למתווה לעסקת טיעון עם פרקליט המדינה אז, עו”ד ערן שנדר. על פי המתווה, כהן יודה בכמה אישומים וירצה שלוש שנים וחצי מאסר. וינשטיין חשב שההבנות עם שנדר, שהבטיחו לכהן בין השאר נחיתה בארץ ללא מעצר, הן מצוינות עבור הלקוח. שנדר חשש שזו עסקה קלה יחסית מבחינת הפרקליטות. הוא האמין שהראיות נגד כהן מוצקות, אבל הסכים לקבל את העסקה. “עדיפה ציפור אחת ביד”, אמר לאנשי הפרקליטות באותם ימים. אלא שמי שפוצץ את ההבנות האלה היה כהן עצמו, שלא הסכים לרצות את תקופת המאסר הארוכה שדרשה הפרקליטות. אם היה מסכים לעסקה הוא היה מזמן אזרח חופשי.

חבריו המודאגים שהתקשרו מישראל במשך השנים קיבלו ממנו כל מיני הסברים לפשר היעדרותו המשונה. לאחד מהם הוא אמר שהוא פוחד לחזור לישראל מחשש שיפגעו בו. החבר העריך כי כהן מסתיר מידע על מעשים פליליים של בכירים בחברת החשמל. עם חברים אחרים הוא סירב לעתים לדבר בפתיחות בטלפון או בסקייפ, סימן לאופיו החשדני, לאחרים אמר בקול חנוק שהוא מתגעגע לנכדים. בשיחות האלה שמעו ממנו כמה מחבריו תלונות מרות על יחסה של הפרקליטות אליו, אבל לא זעקות בנוסח “אני זכאי”.

כהן הוא איש פרקטי ומפוכח. גם בראיון הזה הוא מסרב להתייחס לפרטי כתב האישום נגדו, מחשש שהפרקליטות תאשים אותו בשיבוש הליכי משפט, אבל הוא גם לא הודף את הטענות נגדו בנוסח הפתטי והקורבני שמאפיין כל כך את נאשמי הצמרת הישראלים. הסכמתו במשא ומתן עם הפרקליטות, להודות בחלק מהעבירות המיוחסות לו, מדברת בעד עצמה.

האם אתה אדם מושחת?

“אני לא אענה לך על השאלה הזאת, מפני שזה כמו השאלה ‘מתי הפסקת להרביץ לאשתך’. זה הכל. אם אתה אומר שאף פעם לא הרבצת לאשתך, האישום נגדך לא נכון. אם אתה אומר, הפסקתי לפני חודשיים, זה אומר שלפני כן היכית אותה. אני לא אענה לך את זה, לא על הבסיס הפילוסופי המוסרי ולא על הבסיס הפרקטי”.

אני שואל שוב, אתה אדם מושחת?

“מי אתה שתשאל אותי את זה?” הוא עונה בזעם. “אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת, נקודה. גם אם תשאל אותי אם אני פדופיל”.

לקחת אי פעם שוחד?

“אני לא אענה על השאלה מאותם תנאים שאמרתי לך מקודם”.

האינסטינקט הבסיסי של כל חשוד ונאשם הוא להדוף את החשדות נגדו, להכחיש אותם. זה לא קיים אצלך וזה מעלה את החשד שאתה יודע שכל מה שטוענים נגדך הוא אמת שאתה לא רוצה ומסוגל להתמודד איתה.

“אני לא אענה לך על השאלה. בשבילי ‘אינסטינקט בסיסי’ זה סרט עם שרון סטון ומייקל דאגלס, נקודה. חוץ מזה אני לא אתייחס לשום שאלה שקשורה להאשמות שהוטחו בי”.

האם תסכים לומר שחברת החשמל היא חממת השחיתות הגדולה ביותר בישראל?

“חברת החשמל, לדעתי, היא לא חברה מושחתת והיא החברה הטובה ביותר בארץ. זו החברה היחידה במדינת ישראל שעמדה ביעדים האסטרטגיים במצב בלתי אפשרי, תוך אי הקצבת משאבי מדינה מספיקים, תוך אי העלאת תעריפים מספיקים, תוך חוסר הבנה טוטאלית של כמה משרי האנרגיה ותוך רשלנות כמעט פושעת של רשות החשמל”.

אמירה כזו תשייך אותך אוטומטית לגילדה שנהנתה מכספי חברת החשמל, האמירה הזאת יותר חזקה מכל אי התייחסות שלך לטענות נגדך בכתב האישום.

“אוקיי, אבל אני עומד מאחורי מה שאני אומר, שחברת החשמל אינה חברה מושחתת ושאני נהניתי מהכהונה שלי כדירקטור בחברת חשמל. כשאתה בציניות הולך להגיד שבכתב האישום כל עם ישראל יודע למה נהניתי”.

מעצר עם גנרלים

ב–2008 החלה המחלקה הבינלאומית לגבש בחשאי את בקשת ההסגרה שהוגשה לרשויות בפרו ביוני 2009. באוגוסט נעצר כהן על ידי האינטרפול. בישראל הרוחות סערו. בקשת ההסגרה של כהן פתחה את כל המהדורות. חברו לספסל הלימודים של כהן והישראלי החזק ביותר בפרו, ברוך איבצ’ר, התראיין לגלי צה”ל וסיפר שבריאותו של כהן רופפת. שווה להתעכב רגע על דמותו של איבצ’ר, איש עסקים ישראלי שנחת בפרו בשנות ה–70 והפך במרוצת השנים מסוחר מזרנים לאיל תקשורת ולאחת מדמויות המפתח במערך הכוח הפרואני. איבצ’ר חי בפרו עשרות שנים, מלבד תקופת גלות מסוימת שנכפתה עליו לאחר שהתעמת עם הרודן פוג’ימורי, ששלל את אזרחותו וניסה להתנקש בחייו, לאחר שכלי התקשורת של איבצ’ר פירסמו סיפורים בלתי מחמיאים על הרודן.

הגבר המקריח בעל המשקפיים האופנתיים נהג להסתובב בפרו בשנים האחרונות במכונית משוריינת כש–36 מאבטחים פוקחים עין בכל רגע נתון על בני משפחתו. פרו היא מקום שבו חוטפים אנשי עסקים בסדר הגודל הזה. איבצ’ר נחשב לאחד מאילי ההון המקורבים ביותר לאלן גרסיה, מי שהיה נשיא פרו בזמן בקשת ההסגרה נגד כהן. בכלי התקשורת הפרואניים דווח כי קצין הביטחון של איבצ’ר ליווה את כהן בדיון על הארכת מעצרו בבית המשפט. כהן מכחיש את הדברים נמרצות. אחרי מעצר וסינון נשלח כהן לבית סוהר.

אייל טואג

“הכניסו אותי לתא נקי מאוד, הציגו לי את השכן שלי לתא, נתנו לי מזרן ושמיכה אחת, ואמרו לי, ‘יש פה טלפון ציבורי, אתה יכול לטלפן הביתה שיביאו לך מה שאתה רוצה. בגדים, ספרים’. היחס מאוד הומני”, אומר כהן.

ההרכב האנושי בבית הסוהר הזה, כפי שמספר כהן, כלל “שניים־שלושה רוצחים, שניים־שלושה אנסים, שניים־שלושה סוחרי סמים”. אבל רוב יושבי הכלא היו עברייני צווארון לבן ואנשי שררה לשעבר, שרים וגנרלים שנשפטו על פשעים נגד העם הפרואני בתקופת פוג’ימורי ומונטסינו. בתא יחד עם כהן ישב מנהל קרן הון שמעל בקרנות הפנסיה של המשטרה והצבא.

מה שנותר כעת הוא רק לשרוף את הזמן העובר לאטו. מאחד מחבריו, ביקש כהן שיביא לו את הספר שממוקם בצמרת הפנתיאון האישי שלו - “האידיוט” של דוסטויבסקי. “ביקשתי שיביאו לי גם תנ”ך. יש לי תנ”ך קטן שהבת שלי נתנה לי כשסיימה בית ספר עממי. היא נתנה לי אותו במתנה, ואני מאז, בכל הנסיעות שלי לעולם, לוקח את התנ”ך שלה. זה סמל לקשר ביני ובינה. עכשיו, הואיל ואני מכיר את התנ”ך 80% בעל פה...”

באמת?

“כן, מה הבעיה? אתה קורא משהו מאה פעמים, אתה מוכרח להכיר אותו בעל פה. ואז קראתי כל יום כמה פרקים בתנ”ך, קראתי את העיתונים היומיים, יש טלוויזיות שאתה רואה רק את חמש התחנות הפרואניות, אז ראיתי תוכניות פרואניות. עשיתי הרבה סודוקו כדי לחדד את הראש. שיחקתי שש־בש. היו שם כמה עורכי דין גדולים, חברי פרלמנט לשעבר, שרים לשעבר, שידעו אנגלית. התיידדתי עם כמה גנרלים שסיפרו לי דברים מעניינים על החיים שלהם במוסקבה, מפני שכאשר היה פה השלטון המרקסיסטי, את הסרנים ורבי הסרנים הצעירים שלחו לאקדמיה המפורסמת במוסקבה ללמוד להיות קצינים. דיברנו על זה, דיברנו על הימים של ברז’נייב”.

בסמוך לרצף האירועים המסחרר הזה, הודיעו הרשויות בפרו כי הן מקפיאות כארבעה מיליון דולר שנמצאו בחשבונותיו של כהן במדינה בחשד להלבנת הון. ליכטנשטיין, ששימשה כתחנת מעבר לכספים שהגיעו מחשבונותיו בלונדון לאלה שבפרו, הרימה גם היא את הראש. הנסיכות הזעירה הידועה כמקלט מס פנתה לרשויות בישראל וביקשה סיוע משפטי בעניינו של כהן. רעייתו ניצה, שהגיעה לבקר את בעלה בשעת מצוקתו, עוכבה לחקירה ומעל ראשה ריחף במשך תקופה קצרה צו עיכוב יציאה. פנמה הקפיאה שבעה מיליון דולר נוספים שהיו שמורים בחשבונותיו. החיים של כהן טולטלו כמו שלא טולטלו אף פעם בעבר.

על ימי המעצר הקלו הידידים הטובים שרכש בפרו. ביום רביעי ושבת הכניסה לכלא מותרת לנשים וילדים ויום ראשון הוא יומם של המבקרים הגברים. “אותם קשישים יהודים, שהם חברים שלי, באו לבקר אותי, ובימים של הנשים חלק מהנשים שלהם הגיעו, פלוס העוזרת שלי, שמבשלת לי ומביאה לי את הבגדים הנקיים ואת הגרביים”, הוא מספר. אורח נוסף שהגיע לבית הסוהר כדי לשובב במעט את נפשו של האסיר הוא הרב של חב”ד בלימה, שניאור זלמן בלומנפלד, שאף שלח בסוכות אל כהן שניים מחסידיו מצוידים בלולב ואתרוג.

שלוש פעמים בשבוע מאפשרת הנהלת הכלא לעצירים ולאסירים לצאת למגרש כדורגל. שם, במגרש הצר, נהג כהן לצעוד שישה־שבעה קילומטרים בכל פעם. “בערב, כל יום ב–23:00, סוגרים עליך שלוש דלתות גדולות מאוד של ברזל, ואתה אומר, בפרו יש מיליון רעידות אדמה, בפרו יש מיליון שריפות, מה יהיה אם יקרה דבר כזה? זו הרגשה לא נעימה כשהסוהר בא עם מפתח גדול וסוגר אותך מ–23:00 עד 6:00. זו הרגשה לא נעימה, אבל אתה בבית הסוהר, לא בפנסיון”.

מחשבות ייאוש? דיכאון? לילות טרופים בלי שינה?

“תראה, על לילות טרופים בלי שינה אפשר להתגבר עם כדורי שינה. בזה נגמר הסיפור. אין מחשבות על ייאוש. המילה ייאוש היא מילה קשה מאוד. כשבן אדם קם בבוקר והוא חי, הוא לא יכול להיות מיואש. יש לו פרויקט, הפרויקט הוא לשרוד”.

החתימה לא הגיעה

בשלהי 2009, בזמן שכהן שהה בבית הסוהר, אישר הרכב של חמישה שופטים בבית המשפט העליון בפרו את בקשת המחלקה הבינלאומית להסגיר אותו לישראל. אלא שהפרקליט המנוסה עירער בפני ערכאה נמוכה יותר ‏(כך זה עובד בפרו‏) וביקש להוציא צו הביאס קורפוס בטענה שנפגעו זכויותיו. בהחלטת ביניים הוחלט לשחרר את כהן מבית הסוהר אחרי שלושה חודשים למעצר בית מלא.

היית כלוא בתוך ביתך 15 חודשים.

“אתה יכול לצלם את דלת הכניסה לבית הזה. מהדלת הזאת לא יצאתי, אפילו לאיפה שאתה הולך לעשן סיגריה. לא יצאתי 15 חודשים. עד כמה שזה יישמע משונה, יכול להיות שמעצר בית הוא קשה יותר מבית סוהר. כי בבית סוהר יש לך חברים שאתה חי איתם כל הזמן. מובן ששמחתי להיות בבית, אבל זה קשה, זה קשה. בבית סוהר אתה יכול לצאת מהתא שלך וללכת ללובי, ללכת לגינה, ללכת למרפאה, למגרש הספורט. פה אין את זה”. מדי יום שישי הגיע אליו הרב של חב”ד עם ילדיו ועם חלה שאפתה האשה. ילדי הרב היו פונים אליו בעברית, “כבוד השופט”, וביקשו ממנו להניח איתם תפילין.

הוא ביקש מחברים שיקנו לו הליכון חשמלי שעליו רץ מדי בוקר ופצח בדיאטה קטלנית. “אתה מתעמל שעה וישן שמונה שעות. יש עוד 15 שעות ביממה. אז קודם כל, ביקשתי שכל יום לפחות יבוא אלי איזה חבר אחד, מהזקנים למשל, וידבר איתי, אפילו על השטויות הכי גדולות בעולם. הזמנתי לפעמים חברים לארוחות צהריים שהטבחית המעולה פלה בישלה. היה לי פה חבר טוב מאוד שקוראים לו ג’ימי, שכבר היגר מאז לארצות הברית, אבל הוא היה בא אלי כל יום לשחק איתי שעה וחצי שש־בש”.

במקביל, נמשכו הדיונים בעתירה שהגיש נגד הסגרתו. ההכרעה בעניין שכזה יכולה להתקבל רק ברוב של שלושה שופטים. כאן נולד עוד פרק בסיפור האגדות הזה. ההרכב הראשון שדן בעניינו של כהן לא הצליח להגיע להסכמה ואף נקלע לעימות מעורר הדים בעניין אחר, עימות שהאיר בצללים קודרים את מערכת המשפט של פרו. אחד משופטי ההרכב, מלזון אורבינה, האשים אז בפומבי את ראש ההרכב חורחה מורנו אגונאיגה ואת הצלע השלישית בהרכב, בלא פחות מאשר השמעת איומים על חייו. לטענת אורבינה, שאף הגיש תלונה בעניין ללשכה לפיקוח על השופטים, האיומים הגיעו לאחר שסירב להיענות ללחציו של ראש ההרכב לזכות ראש עיר לשעבר שהואשם בין השאר ברצח של עיתונאי.

אורבינה העלה נגד ראש ההרכב טענות גם בפרשת כהן: הוא טען כי אגונאיגה איפשר לו לעיין בתיק בעניינו של כהן כמה ימים בלבד לפני ההכרעה. הפרשה זכתה לסיקור נרחב בעיתונות הפרואנית. “שופט מושחת נשפט על ידי שופטים מושחתים, האם מדובר בנימוסים בין עמיתים למקצוע?” תהה פובליציסט חריף.

אורבינה היה השופט היחיד שתמך בהסגרתו של כהן בעוד ראש ההרכב והשופט הנוסף שהואשמו על ידי עמיתם באיומים ושחיתות, החליטו שלא להסגירו. לפיכך, צורף שופט רביעי להרכב השופטים כדי שיבחן את התיק בנפרד מהשופטים שכבר מסרו את הכרעתם. השופט הרביעי החליט שלא להחליט ולכן צורף לתיק הזה שופט נוסף, החמישי במספר, שהחליט לקבל את עמדת ישראל ולאפשר את הסגרתו של כהן. משום שהושג שוויון בשלב הזה, צורף לתיק שופט שישי, שהחליט גם הוא שלא להחליט. אירוע משפטי נדיר ומטורף שכזה לא התחולל מעולם קודם לכן בפרו, ספק אם בעולם כולו. שופט שביעי הכריע בעד הסגרתו של כהן לישראל.

בפרקליטות הישראלית נשמו לרווחה. עכשיו היה צריך רק את החתימה של הנשיא הפרואני, אלן גרסיה. כשהוא ממתין להכרעה, כלוא בביתו, הידרדר מצבו הבריאותי של כהן והוא התאשפז בבית חולים לניתוח, כששוטר פרואני מפקח על תנועותיו, “כדי שחס וחלילה אני לא אמלט משם”, הוא אומר בחיוך דק. “השוטר היה בחדר ליד 24 שעות ביום, ובאו לבקר אותו פעמיים ביום, לראות שהוא שם ושאני שם, למרות שאני שוכב עם קטטר ועם כל מיני דברים. יומיים לפני שהייתי צריך להיפטר סוף־סוף מהדבר האיום הזה שהיה בתוך הגוף שלי, פתאום קיבלתי טלפון מהעורך־דין שלי, שאמר לי, ממשלת פרו קיבלה החלטה לא להסגיר אותך. ניצחנו”.

חשת הקלה אדירה?

“לא”.

רצה לך בראש המחשבה שזה לא יתקבל ואתה חוזר באזיקים לנתב”ג?

“כששחקן שש־בש צריך להחליט איך להניע קוביות במצב של 4:4, יש לו שתי אפשרויות, הוא יכול להניע אותן בצורה הנכונה והוא יכול להניע אותן בצורה הלא נכונה. אני חשבתי כל הזמן שמבחינה משפטית לא היה מקום להסגיר אותי. וחשבתי שבסופו של דבר אני אנצח. כשזה קרה, לא עשיתי שום חגיגות, לא שתיתי כוס יין ולא אכלתי סביצ’ה”.

“ההחלטה הפוליטית הזאת נפלה עלינו כהפתעה מוחלטת”, הגיבה בתסכול עורכת הדין הפרואנית, ליסה רמוס דאבילה, שנשכרה על ידי ישראל. “אלן גרסיה, בהחלטה המוזרה הזאת, מציג את פרו כרפובליקת בננות בעיני העולם”, קוננו בעיתונים. באחד מהם נרמז כי מה שהציל את כהן מההסגרה הם הקשרים ההדוקים בין חברו של כהן, ברוך איבצ’ר, לבין הנשיא אלן גרסיה.

האם הקשרים עם ברוך איבצ’ר הם אלה שהצילו אותך מהסגרה?

“זה דבר שמצוץ מהאצבע. מי שפירסם וטוען את זה לא מכיר את הפרוצדורה של הסגרה בפרו. כל מי שכתב את זה הוא בור ועם הארץ, והדבר היחיד שצריך לעשות פה, זה לקרוא לאיש הזה ולהגיד לו, כמו ילד קטן: אתה אידיוט ומטומטם”.

גורמים בפרקליטות חשדו שהקשרים שלך בפרו הם שמנעו את הליך ההסגרה.

“נקודת המבט בישראל היא סימפטום למה שאתה אמרת בעצמך קודם, לתחושה המגלומניה, שאנחנו במרכז העולם ושישראל חטפה סטירה. אלה שטויות. אני חושב שרשויות המשפט והממשל בפרו עשו בדיוק מה שהן צריכות לעשות, בלי קשר לאם זה דן כהן או מוישה בוזגלו, או מישהו מכל ארץ אחרת בעולם”.

נטען שבאת לפרו כי ידעת שכאן איבצ’ר יכול לפרוש עליך את כנפיו.

“הטענה שבאתי לפרו בגלל ברוך איבצ’ר, אין לה ידיים ואין לה רגליים, אני אפילו לא הודעתי לו שאני בא. בכלל לא היה לי את מספר הטלפון שלו. אחרי שהייתי פה כמה שבועות, צילצלתי אליו והוא הופתע באופן בלתי רגיל. אמרתי לו, בוא נשתה קפה, ושתינו קפה. ומאז אנחנו מקיימים יחסי חברות לא קבועים. הייתי פה שלושה חודשים בבית סוהר, הביקורים מאוד ליברליים, כל יום ראשון באו אלי ארבעה עד עשרה חברים והיו איתי. כולם פרואנים. והם באו למרות שצריך לעמוד פעמיים בתור, רק כדי שאני לא אהיה לבד, ורק כדי לעודד אותי. אדון איבצ’ר לא בא אלי אף פעם, לא העביר אלי מסר, לא שלח לי, כמו שאחרים שלחו לי, חבילות אוכל או שוקולד. אחרי שיצאתי למעצר בית, הוא בא לבקר אותי כמה פעמים, ואני עד היום רואה אותו כל כמה זמן, והוא חבר שלי וזהו”.

ומאז שההסגרה בוטלה חזרת לשגרת חייך?

“חזרתי לשגרת חיי הרגילה, שאני מקווה להמשיך בה עד היום שאני אמות. אני לא יודע מתי אני אמות”.

זמן קצר אחרי שהשתחרר ממעצר הבית הוא החליק במטבח, שבר את הקרסול והוצמד לכיסא גלגלים למשך כמה חודשים. בדצמבר האחרון הוא נותח בבטנו לאחר שהפציעה הישנה מהצבא הסתבכה. לפני הניתוח הזעיק מישראל רופא פרטי וחבר, פרופ’ אילן חרוזי. “הוא בא לפה, שוחח עם אחד מהמנתחים הכי מפורסמים של פרו. אחרי עשר דקות של שיחה, אותו רופא מפורסם, שעבד גם בארצות הברית כמה שנים, העריץ את חרוזי. כמו שתלמיד לפיזיקה היה מתייחס לאיינשטיין”, הוא אומר.

כהן הוא היפוכונדר מושבע, אבל נדמה שיש לו סיבות. “אני לוקח כל יום את הכמות המקסימלית של תרופות שלבן־אדם מותר לקחת, פעמיים ביום, בבוקר ובערב, אז הבעיה הזאת היא תחת פיקוח. אם אני לא לוקח אותן אני מת”.

אתה מפחד מהמוות?

“לא. ראשית, אני קרוב למוות. בן אדם מרגיש את עצמו - זה כמו שורות של אנשים שעומדים בפני כיתת ירי. כשהסבא שלך והסבתא שלך חיים, אתה בשורה השלישית, כשהסבים שלך מתים, אתה עובר לשורה השנייה, כשההורים שלך מתים אתה עובר לשורה הראשונה, ועומד בחזה חשוף ומחכה למוות”.

פנסיה או כלא

בדרך חזרה מאחת המסעדות בלימה הוא מספר כי השתמש כבר כמה פעמים בתוכנות אינטרנטיות שמעריכות את תוחלת החיים הצפויה. השיטה פשוטה: אדם משיב על עשרות שאלות על מצבו הרפואי, הגנטי, אורחות חייו, והתוכנה מעריכה מתי ייאסף המשיב אל אבותיו.

“רוב התוכנות נתנו לי 74 שנים”, אומר כהן בחיוך, שבנובמבר יחגוג את יום הולדתו ה–70. התחזית הפסימית הזאת היא אולי סיבה נוספת למשא ומתן שהוא מנהל עם הפרקליטות ולרצון שלו לחזור לישראל. אם המשא ומתן ייכשל הוא יישאר כאן וימשיך לחוג במעגלי הקיום שיצר לעצמו במקום הזר הזה, בין משחקי הברידג’ לארוחות השבת עם היהודים הקשישים, בין הביקורים הקצרים של החברים לרגעי הבדידות הארוכים.

“מה היית עושה במקומי, חוזר לישראל או נשאר בפרו?” שאל אותי ברגע של גילוי לב, חושף את האמביוולנטיות שמקננת בו כבר שבע שנים. “נשאר פה”, עניתי בלי לחשוב. אבל כהן רוצה לחזור. לפני כמה שבועות, בשיחה עם אחד מידידיו, הוא הביע געגוע חריף לארץ. את השיחה הזאת הוא חתם במשפט שאולי יהפוך לאקורד הסיום בסאגה המפותלת הזאת: “בוא לבקר אותי בבית הסוהר בישראל”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו