שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רונית מטלון
רונית מטלון

איורים: שחר מנאפוב

נהג מיניבוס שירות,
קו ירושלים-תל אביב

הוא בעצם תחוב בתוך כרסו הגדולה מאוד, המוצקה והגאה, שלרגעים נדמה שהיא משתפלת בכלל מסנטרו. לובש חולצת טי־שירט מפוספסת של ילדים, באדום־כחול־לבן, רכוסה בשלושה כפתורים מלפנים. לצד מושב הנהג שלו מונח מכל פלסטיק שהמכסה שלו הוסר, ערוך ומוכן: גזרים שטופים, מלפפונים קלופים שטופים, גבעולי סלרי, פלחי תפוח עץ. הוא לועס וגורס בשעמום ובעצבנות, לפני הנסיעה ובמהלכה. עוד לפני שסיים פלח תפוח, הוא מניח בפיזור נפש את כף ידו על הגזר הבא, או הסלרי, בתוך הקופסה, שומר עליו - מין אמצעי כנגד איבוד זיכרון. לנוסעים הוא מתייחס באותו עירוב, שנקרש בתוכו לגמרי מרוב ניסיון ושנים, של שוויון נפש, בוז וחשדנות. היום הוא מתכוון לנסוע לתל אביב בכביש 443 ועל כן הוא שואל מיד את הבחור הצנום עם שלושת התיקים התפוחים שעליו: יש לך אתה תעודת זהות? תבדוק שיש לך את התעודת־זהות. נימת הקירבה והמיידיות שלו כלפי הבחור עשויות להטעות אותך לחשוב שהם מכירים השניים, אבל לא. זהו הגלאי המשוכלל לזיהוי אתני שבתוכו שמכיר את הבחור משכבר - לא הוא.

חסרים עוד שלושה נוסעים. הוא מדליק את מנוע המיניבוס עוד בטרם הגיעו. במראה שלו קלט אותם משתרכים מפינת הרחוב וידע - אלה הנוסעים שלו. הם מטפסים למיניבוס: גבר כהה, מאפיר ונשוא פנים בגלימה לבנה, שני גברים צעירים כהי עור המתלווים אליו. נשוא הפנים בגלימה הלבנה נחבט בראשו מהתקרה כשהמיניבוס מזנק לדרכו. אחד הבחורים המתלווים לנשוא הפנים, שאינו בוטח בהליך הרגיל של העברת דמי הנסיעה מהמושב האחורי קדימה, מגיע בעצמו לנהג, משלם בעצמו. יש לו גם בקשה: אולי יוכל הנהג לעצור לרגע בדרך בשביל לאסוף איזה “תיק קטן”. שוב ושוב הוא אומר: “תיק קטן” וחוזר מרוצה ודאוג למושב האחורי.



אבל הנהג לא מרוצה בכלל. חוסר שביעות הרצון שלו, שמתגלה בתחילה ברטינה עמומה ולא ברורה של פצפוץ גזרים, מילים, המהומים ואנחות, מתבהר, מצטלל, מבקיע דרך וצובר תאוצה. הפרולוג שלו אירוני־מר: “תיק קטן אתה רוצה, הא? תיק קטן! שמענו עליכם עם תיק קטן, שמענו! ‘תיק קטן’, הוא עושה לי!” הוא אומר, קובע את מבטו במראה שמעליו, שדרכה הוא מנסה ללכוד את מבטו של הבחור שכובש דווקא את מבטו ברצפה, סופג בדממה את הנהג שרב עם עצמו, עם עיניו המשתקפות במראה.

עוברים למערכה הראשונה, העסק מתחמם: “שמענו עליכם עם התיק קטן, שמענו. אני מכיר את הטיפוסים האלה שלכם, תיק קטן. מכיר! ראיתי אלף כמוך אתיופים תאמין לי, ‘תיק קטן, תיק קטן’, ובסוף מעכבים אותי שעה וחצי”. הוא עוצר בפתאומיות, מבעבע כולו, רותח ומרתיח את עצמו במעבר למערכה השנייה. עכשיו הוא כבר אדום כולו, שוכח מפלחי הירקות במכל הפלסטיק, מתיר את הרסן: “תרד עכשיו. עכשיו. שום תיק קטן ושום נעליים. שעה וחצי אני אומר לך עיכבו אותי! שעה וחצי. תרד”. הבחור לא זז ממקומו, חוזר ואומר באותו קול שטוח ומונוטוני: אל תדאג, אל תדאג. נו, אל תדאג. הנהג חוזר לעשתונותיו משום מה, מתניע מחדש. מתחילה מערכה שלישית, רטורית מאוד ופדגוגית. ההשתקעות ברטוריקה ובפדגוגיה מסיחה מעט את דעתו של הנהג מהזעם. שוב הוא קובע את מבטו במראה, מתמקח איתה: “אל תדאג, אלתדאג! שמענו כבר ‘אל תדאג’. אל תגיד לי אתה אל תדאג. בכלל, אתה יודע מה זה ביידיש ‘אל תדאג’, אתה יודע? אני יגיד לך מה זה, אלטאע דג זה דג מסריח, זה מה שאל תדאג, דג רקוב! רק אני שומע אל תדאג וישר אני דואג, אתה הבנת מה שאני אמרתי לך? מה שאני הסברתי לך מה זה אלטאע דג?”
המיניבוס מגיע בינתיים לשוק מחנה יהודה והבחור מתייצב לצד הנהג בלי אומר. הנהג עוצר בצייתנות, בלי אומר, לצד נער קטן שממתין שם על המדרכה למיניבוס, מושיט לבחור מבעד לחלון “תיק קטן”: בקבוקון סירופ אקמולי לילדים, להורדת חום. הנהג מציץ בבקבוק: “יש לך שקית אתה? בוא אני ייתן לך איזה ניילון, תשים את זה שמה. אל תיקח את זה ככה, בלי ניילון”, הוא מייעץ בכובד ראש לבחור.

אם ובתה בתור לקופה,
בחנות למוצרי טבע

במבט ראשון הן לגמרי ביחד, מותכות אחת בשנייה, דומות לכתם גדול, מדברי: שתיהן לובשות ז’קטים קצרים רכוסים כמעט עד הצוואר, בצבעי חום דהה או בז’, והחומים בז’יים של האם נמזגים ונטמעים בבז’ים החומים של הבת. הבת, אשה כבת שלושים, שנראית מבוגרת מכפי גילה, ובעת ובעונה אחת, צעירה ממנו בהרבה, עומדת בקצה המסלול המתכתי של הקופה, מכניסה את המצרכים, שמחירם כבר הוקלד על ידי הקופאית, לתוך שקיות ניילון לא אקולוגיות. בזה אחר זה עוברים - קודם תחת ידיה הממששות של האם ולאחר מכן בידי הקופאית - כעשרים שקיקונים ארוזים וחתומים: קמצוץ אגוזי מקדמיה בשקיק, אגוזי מלך, אילסרים, קמצוץ שקדים לא קלויים בשקית, מעט צימוקים, זרעונים לא מזוהים, חיטה, אורז מלא, חופן עדשים אדומות, חופן שיבולת שועל, שעועית שחורה, כוסמת, גריסים, בורגול.

האם אנרגטית, רוצה ואף מצליחה להפיח חיים בהליך המשמים של הקלדת המצרכים והתשלום. עגיל הזהב הארוך, המשתלשל מתנוך אוזנה, מדובב את צבע הארגמן של הליפסטיק שלה, החורג מעט מקו השפתיים. כפות ידיה של האם משוטטות ללא הרף על פני השקיקונים, ממששות, מועכות, בודקות, ואז מושיטות אותם לקופאית. פיה משוטט בפטפוט עם ידיה, עם השקיקונים העוברים מיד ליד. נוצרת תנועה מתרוננת, מעגלית, של שיטוט ופטפוט, פטפוט ושיטוט, בין השקיקונים, ידיה של האם, ידי הקופאית, וההקשה על הקלידים.

האם מנסה לעורר את הקופאית לשיחה על אף שהדבר אינו קל: היא לא נעתרת בקלות, הקופאית, פוטרת בתחילה את ניסיונותיה של האם בחיוך אדיב, מסירה את הפטפוט מעליה כמו חומר דוחה כתמים. אבל לאם לא אכפת. לא נמען ממשי היא צריכה, אלא קהל. “תראי, תראי, את הדברים האלה”, היא ממלמלת בקול, ספק לעצמה ספק לקופאית, בעודה ממששת בשאט נפש את שקיק אגוזי המקדמיה, “מה זה בכלל הדברים האלה. אני, היו נותנים לי מאה אלף לא הייתי מכניסה אותם לפה שלי”, היא אומרת, פיה וידיה עוברים לשקיק הבא שאותו היא כמעט מטילה לידי הקופאית: “וזה מה? וזה? וזה? אללה יוסתור. אפילו אם משלמים לי כל יום אני לא מכניסה דברים כאלה לפה. אוכל של יונים זה, לא בני אדם, יונים”, היא ממשיכה. החומה הלא נראית, הבלתי עבירה, בינה לבין הטריטוריה הפינתית של הבת, האורזת את המצרכים בפנים מוגפים, הולכת ומתגבהת.

שני אזורי אקלים הולכים ונוצרים סמוך לקופה, שני מרחבי נוף שונים בתכלית, שמפרים בדרך משונה זה את זה: הפוריות מלאת השקיקה של האם מעמיקה ומרחיבה את הצחיחות של הבת, הצחיחות של הבת מזריקה הורמונים נעלמים לחיוניות של האם, שאינה חדלה להנביע את עצמה. על פניה הכמעט רבועות של הבת, עם הלסת הכבדה, כאילו מכסה מין רעלה שהיא כבר מעבר לנכאים, מעבר לעצבות, מעבר לרוגז, מעבר לוויתור. פניה לא נפולות. הן מפילות את עצמן. לאן? אל עומק עמקי ההבנה החרישית העתיקה. היא יודעת, הבת: הקופאית היא רק המתווכת, הצינור.

האם בינתיים עוברת לשקיק הבא: גרעיני חיטה. היא משאירה אותו בין כפותיה לצורך הרהור ממושך יותר, עקרוני. “תראי מה היה לה לזאת, אחות של כלתי. מה לא היתה אוכלת בשביל הבריאות. רק סנדוויצ’ים עם פטרוזיליה היתה אוכלת, ובפעם בשבוע רק שותה. צום. מנקה את הגוף שלה מכל הזבל, פעמיים בשבוע, לא פעם, היתה צמה, עם הלחם והפטרוזיליה, ומה רצה אלוהים בסוף?” היא תוקעת את מבטה בכוונה גדולה בעיני הקופאית שחדלה לרגע מלהקליד, מהופנטת, שבויה עכשיו בידי האם לגמרי. “מה רצה אלוהים, תגידי? רצה לקחת אותה בתאונת דרכים, זה מה שרצה, עם כל הסנדוויצ’ים מפטרוזיליה. מה תגידי”.

ארנה סורגת פונצ’ו בשלושה צבעים, מחכה לטלפון

ממרחק השנים, מעומקן הלא נתפס, מחכה לי דיוקנה של ארנה, חקוק על גבי מטבע בתחתית איזה אגם, נחוש כל כך וצלול מבעד לצלילותם של המים. היינו בנות שש־עשרה, ולרגע אחד איתן בתזזית של החיים, היו השש־עשרה שלה והשש־עשרה שלי תואמים, מכסים אחד על השני. בערבים, במקום להתכונן לבחינה בכימיה, ישבנו בחדרה של אורנה וסרגנו לאורה של מנורת קריאה חלשה שהטילה צללים אלכסוניים על הסריגה שלנו. ארנה סרגה פונצ’ו בשלושה צבעים ואני צימצמתי את עצמי לצעיף בשישה צבעים, כי רק המעבר מצבע לצבע והציפייה למעבר מצבע לצבע, החזיקו אותי במלאכת הסריגה.

ארנה ישבה בשיכול רגליים על ספת הנוער ואני על המחצלת הדרוזית למרגלותיה. האדום, החום והכתום של הפונצ’ו בערו על ירכיה הארוכות במדורה גדולה. מתוך הרחש הדשן הזה של הצמר והצבעים, בקע בבת אחת פלג גופה העליון הארוך, כשמעליו ניצב צווארה, שלא רכן אף פעם לעבר הסריגה, והחזיק את ראשה, המכוסה בתלתלים עבים ונחושתיים, כמו כד מפואר על גבי עמוד. פניה הרחבות והבהירות עם המצח הקמור לא זעו, היו שקטות ונטושות. לרגעים, כשהתכנסו פניה עוד יותר אל תוך הדממה והעמיקו אל תוכה, נדמה היה כאילו כוסו ביריעת ניילון נצמדת, מבהיקה. החיוך הדק, המיוסר והאירוני שנח על שפתיה, התרחש בלעדי הפנים האלה, עצמאי לגמרי, חושף גזרה צרה של שיניה הלבנות והחזקות.



סרגנו במסירות ובשתיקה מוחלטת, מחשש לאבד עיניים, והפסקנו רק כשנשמע צלצול הטלפון, מהפרוזדור. ארנה חדלה לסרוג לרגע ואני בעקבותיה, בעקבות פניה הדמומות והרחבות שלא שינו את צבען אבל אני אמרתי בלבי שכן, ששינו את צבען, הכחילו מעט, כמו אצבעותיה שהלכו ונעשו דקיקות כמסרגות שהחזיקו ביניהן, בזמן שחיכתה, בזמן שהקשיבה באותה דריכות מעונה ורכה. טוב, זה לא היה הוא.

שתי נשים בשדרה, עם כלב

הכלב קטן - טרייר לבנבן, תזזיתי וקצת מאובק - והן גדולות. יציבות. שתי נשים רחבות אגן וכתפיים, לבושות בהידור יחסי, במין “אנסמבל” של ז’קט וחצאית תואמים, בצבעים שזבניות מהדור הקודם נוהגות לכנות אותם “צבעים עליזים”: תפוז, צהוב, אדמדם וירוק דשא. יש עליהן גם הרבה תכשוט. באור המתחלף, החגיגי והזהוב־עמום של השדרה לפנות ערב, מרצד התכשוט שלהן במקהלת קולות, על כל אחת מהן בנפרד, ועל שתיהן ביחד: שרשרות הזהב המלופפות זו בזו, עם הצמידים המרשרשים, הטבעות, העגילים הכבדים המפלסים דרכם מתנוכי האוזניים אל הצוואר, הנצנצים על רצועות השעון הרחבות ואבזמי התיקים והחגורות המוזהבים. הכלבון שייך, ככל הנראה, רק לאחת מהן, אבל היציאה המשותפת לטיול בשדרה, משווה לחבורה הקטנה צביון של קולקטיביות משפחתית, שבגללו מיטשטשים יחסי הקניין הישירים, וכולם נדמים קשורים לכולם, כולם אחראים על כולם, וכולם שייכים לכולם.

הן מתנהלות באטיות מופלגת במעלה השדרה, בכיוון היכל התרבות, עוצרות כל שניים־שלושה מטרים ועומדות במקומן, ספק בגלל הכלבון, שמתעכב לנבור ולחפור בדשא הקלוש והתחוח, ספק בגלל השיחה ביניהן, שמצריכה תכופות השתהות ותשומת לב מיוחדות. במהרה מתברר שהשיחה היא הכלבון והכלבון הוא־הוא השיחה. הכלבון לא צייתני, ממרה את פיהן בצורה שיטתית, נתון אך ורק לגחמותיו ולתשוקותיו הכלבוניות. למגינת לבן הרבה, הוא מתעקש שוב ושוב לדלג מעל למשוכת הברזל הנמוכה, המפרידה בין המדרכה הסלולה לבין רצועת הדשא, ולא ללכת לצדן, על המדרכה, בצייתנות דקורטיבית. ובנוסף: הוא מתפלש בחול הרטוב ובשרידי הדשא, חופר, מרחרח, נשכב על גבו בזוהמה כשרגליו מפרפרות למעלה, זולל כפיסי עץ, שאריות פיצה מצחינה, מפיות נייר, שקית ניילון, ולרגע נדמה היה אפילו שבלע פקק פלסטיק של בקבוק דיאט קולה - מה שמביא את אחת מהן, הממושקפת, לידי אובדן עשתונות כמעט, בעוד האחרת מצדדת בה.

מתחולל משבר: “ראית אותו, ראית? ראית מה הוא עשה הנבלה הזה?” קובלת הממושקפת בקול צייצני על סף השבירה, בעודה עומדת סמוך למשוכת הברזל הנמוכה, צופה בכלבון ההולל כשידיה על מותניה: “את החיים הוא גמר לי, את החיים. מאיפה אני יביא את הכוח בשבילו תגידי לי, מאיפה, אין לי יום ואין לי לילה איתו. אין. להרוג אותי הוא רוצה, איך שאני ככה, הוא רוצה לגמור עלי עם ההתנהגות שלו, לזרוק אותי שמה בבית חולים עד שיילכו לי החיים, לא יום ולא לילה”, היא כמעט מתייפחת, בעוד חברתה מהנהנת במרץ, לסתה מתעוותת, והיא תולה את מבטה בממושקפת בזעזוע, במסירות וביראת כבוד.

המשבר עושה את שלו, פורם את מה שנדמה היה במבט ראשון כיחסי שוויון בין השתיים, וחושף את פערי הכוח והגובה האמיתיים ביניהן. לפנינו, אפוא, מלכת הכיתה לשעבר - הדרמה קווין - כשלצדה סגניתה ובת לווייתה, נושאת הגלימה, זו שנוצרת בנאמנות מוחלטת את זיכרון המלכות שהיתה. והלוא זיכרון המלכות ותפארתה חזק פי כמה מהמלכות בעצמה! לפיכך, נחלצת הסגנית לפעולה ישירה, חשה שלא די באהדה ובחמלה, ונחוצים עכשיו מעשים מהדהדים. היא הודפת באדיבות הצדה את המלכה הנעלבת ובעצמה מתייצבת מול הכלבון, שמתקוטט ברגע זה עם ענף ארוך קוצני ויבש, ומאיימת עליו בקולה ובאצבעה הזקורה למעלה: “תראה מה עשית לאמא, תראה. את הנשמה הוצאת לה, לאמא שנתנה לך את הבריאות שלה ואת החיים עשית לה ככה שהוצאת לה את המיץ שלה, ככה עושים לאמא? ככה?” היא כמעט זועקת, מביטה שוב במלכה להיווכח ברישומו של הנאום עליה.

המלכה מניעה את ראשה מצד לצד ברפלקס מכני, מושכת באפה וכמעט מוכנה להתרצות, מושיטה יד מתחננת, שנשארת תלויה באוויר, אל סגניתה. על פני הילדה המחורצים והצבועים שלה יש ארשת של רחמים ואימה. היא מחככת את עקביה על שביל האספלט של השדרה.

פתאום רואים: בתחתית החצאית המחויטת, מעל לגרבי הניילון המבהיקים, היא נועלת נעלי בית כחולות עם רוכסן מלפנים, מעוטרות באימרה עבה מאוד של פרווה לבנבנה למעלה.

שוליית המסגר

בגיל שש־עשרה וקצת הופיעה משום מקום במסגרייה של סימנטוב, התיישבה על דלי מלט הפוך סמוך לדלת הברזל הגדולה, הסתכלה והסתכלה וחיכתה לשעת כושר שבעצמה לא ידעה מהי. כינו אותה “האינדיאנית” בגלל גון עורה הזיתני העמוק, עצמות הלחיים הרחבות והשיער השחור המשוח בשמן, שהיה מפולג בפסוקת לבנה באמצע הראש וקלוע בשתי צמות עבות מאוד וקצרות. היתה לה חתימת שפם כהה וצרה מעל לשפתה העליונה, ועל אף שנהגה למרוט בשעווה את פלומת השיער הקשה שעל שוקיה, ירכיה וזרועותיה, לא נגעה בה לרעה, השאירה אותה בתור סימן מסתורי למשהו.

קומתה לא עלתה על מטר שישים ושלושה סנטימטרים אבל בגופה הרבוע, היצוק, שהזכיר מסגרת ברזל מלבנית, היה אצור כוח בלתי רגיל - ממוקד במשימתו, מכוונן ומחושב עד כדי נקמנות. סימנטוב, שעסק בעיקר בקונסטרוקציות ברזל לבניין, התוודע לכוחה הפיזי הרב כשעזרה לו פעם לשאת את אחת מקונסטרוקציות הברזל המסורבלות משולחן הריתוך לטנדר. הוא נדהם, בעיקר משום שלא ניכרו בה בכלל סימני המאמץ, חוץ משתי טיפות זיעה על שפתה העליונה שנגעה בשפמפמה, טיפות שאותן ליקקה מיד בלשון הזיקית הארוכה שלה. כיוון שכולם כמעט פיקפקו בסיפורו על אודות מפגן הכוח של הנערה, הזמין אותם למסגרייה לפנות ערב, לאחר יום העבודה, וביקש ממנה שתראה להם. היא הראתה. בעיניה האובאליות, הבוהקות והאטומות - עיני קרפיון מבושל - היו אדישות והתנשאות. כעבור כמה ימים הפכו ללהיט מופעי הכוח שלה בנשיאת קוסטרוקציות ברזל לבניין מהמסגרייה לטנדר ובחזרה. הגיעו לצפות במופע בעלי מלאכה מאזור התעשייה ואחר כך חזרו ובאו עם נשותיהם וילדיהם. הנערה דרשה שמלה חדשה להופעות ואף על פי שלא היתה ברשותה שום שמלה חזרה ואמרה “חדשה”.



היא החלה לישון במסגרייה, על מיטה מתקפלת שהביא סימנטוב מביתו, ובכל בוקר הציעה אותה יפה והניחה על הכר עם הציפית המפוספסת דובון פרווה צהוב שקיבל סימנטוב במתנה במבצע בסופרפארם. סימנטוב התרגל אליה ולזרויותיה, הפסיק לתהות מי היא ומה היא, ושיתף אותה בכל לבטיו המקצועיים. הוא לקח אותה איתו לפגישות העבודה עם קבלני הבניין, והאמין שהיא מביאה לו מזל. הצעות העבודה לא חדלו להגיע. הגיעה למסגרייה לבסוף גם אשתו של סימנטוב, עשתה סקנדל. היא משכה את הנערה בצמותיה, שרטה אותה בצווארה וכינתה אותה בספניולית “גוזאנה”, נחשית. הנערה רדפה אחריה עם מוט ברזל כשצווארה מדמם מהשריטות, עד לקצה הרחוב, עד שנמלטה מפניה אשתו של סימנטוב בג’יפ ארבע על ארבע שלה. היא הותירה מאחור את אחת מנעלי העקב שלה שנשמטה במנוסה ועקבה נשר. הנערה אספה את הנעל, הדביקה את העקב בדבק נגרים והניחה את הנעל הזהובה והמתוקנת על הכר שלה, לצד דובון הפרווה, בתור שלל.

כשפרש מהעבודה אחרי זמן אחד מפועליו של סימנטוב, מינה את הנערה באופן טבעי לשוליה שלו וליד ימינו. היא הימנית שלי, נשבע. הנערה למדה מהר מה שממילא כבר ידעה: היא ריתכה, הלחימה, חישבה זוויות, הלמה, הבריגה, צבעה את הברזל וכמובן - נשאה את הקונסטרוקציות והתלוותה אליו להרכבות באתרי הבנייה. אבל התחילו זמנים רעים. ענף הבניין נקלע למיתון והעבודה ירדה. סימנטוב, שעזב בינתיים את ביתו והתגורר עם אמו לאיזה פרק זמן, עבר לבסוף למסגרייה, שם הקימו הוא והנערה את בית הברזל שלהם. בלילות, כשסיימו שניהם לאכול את השווארמה בלאפה, וישבו על הכורסאות המרוטות שהעניק לו חבר שהחליף את הסלון, הסביר לה: “עכשיו, שעוד יותר קשה לה, איך אני יכול לעזוב אותה. את מבינה? דווקא שקשה לה המצב, הכי אני לא יכול לעזוב אותה כשקשה, איזה מין בנאדם הייתי נהיה אם הייתי עוזב אותה כשהיא על הרצפה, הבנת?” הנערה הינהנה, הבינה הכל: הוא התכוון למסגרייה.

הוא פיטר בשברון לב את שלושת הפועלים ומעתה היו במסגרייה רק הוא והנערה. הנערה והוא. הנערה יצאה לחלק פלאיירים בצמתים, ברחובות, ובמרכזי קניות, כדי שיהיו להם לפחות מה שהוא כינה “הפרטיים”, לקוחות שהזמינו סורגי ברזל לבתיהם. שבוע עבדו, ושבועיים לא. ההזמנות טיפטפו בקילוח קלוש ולא סדיר. כמעט כל מה שהרוויחו נועד לדמי המזונות לאשתו ולילדיו אבל הנערה לא התלוננה. להפך. כיוון שהיתה מורגלת בתנאים קשים ובהסתפקות במועט, היה עכשיו טעם אחר, כמעט נשגב, לסיגוף שלה. עכשיו אמרה לו במין חומרה ילדית “בשביל הילדים” וקימצה עוד יותר בהוצאות, כדי לקנות בשבילם צעצועים, בגדים, ספרים ומחברות שהתאוותה להן בעצמה, בלשה וספרה כל פרוסת לחם נוספת או סיגריה שתקע סימנטוב בפיו והוקיעה אותו על בזבוזיו בשתיקה זעפנית.

כפות ידיה נהיו מחורצות ומסוקסות מעבודת המסגרות אבל את השפמפם החלה להבהיר במי חמצן, כדי לעשות רושם טוב בהרכבות אצל “הפרטיים” שהתייחסו לנוכחותה בחשד ובאי נוחות. סימנטוב, שלא יכול היה לזוז בלעדיה ונתקף חרדה אפילו כשהאריכה קצת להסתגר בחדר השירותים, אסר עליה לשאת את סורגי הברזל הכבדים של הפרטיים, שלא “יברחו לנו אלה”, אבל הפציר בה לשבת “על כוס קפה” עם בעלת הבית בזמן שהתקין את הסורגים, לנהל שיחה קלה וידידותית. היא הצליחה בזה. ישבה בבגדי העבודה הכחולים הישנים של סימנטוב במטבח או בפינת האוכל, אספה באצבעותיה פירורים לא נראים מהשולחן, העמידה פנים שהיא יודעת לקרוא בקפה והסבירה לבעלת הבית: “את הרווח שאנחנו נותנים לך כאן בין הסורגים, לא תקבלי אצל מישהו אחר. כולם עושים עשרים סנטים רווח ואנחנו חמש־עשרה, לא חוסכים חומר. ככה שהרווח, כמו שאת רואה, יוצא יותר צר, ולמה? בגלל הילדים האתיופים הרזים האלה, השלדים שהתחילו להשתמש בהם בשביל הפריצות לבתים. ילד שלד כזה נכנס כמו כלום לעשרים סנטים, אבל אין מצב שהוא נכנס לחמש־עשרה שאנחנו נותנים לך כאן, אין”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ