בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצעד התירוצים של כיל

זה קרוב לשנה מתנהל בחשאיות מוחלטת קרב נוסף בין המדינה לטייקונים: האם ובכמה תחויב כימיקלים לישראל להחזיר תמלוגי עבר מכריית המינרלים בים המלח. הטיעונים היצירתיים של כיל מעמידים את הממשלה במבחן

83תגובות

בחדר הישיבות המפואר של משרדי חברת הביטוח הממשלתית ענבל באיירפורט סיטי מתנהל בימים אלו אחד המאבקים החשובים ביותר על כספי הציבור. המאבק, על היקף התמלוגים שחייבת חברת כימיקלים לישראל (כיל) של עידן עופר למדינה עבור כריית אוצרות הטבע מים המלח, מתנהל תחת מעטה מסתורין, בדרך של בוררות - עשור מאז שגילתה המדינה שבמפעלי ים המלח חישבו באופן מוטעה לטובתם את התמלוגים ממכירת המינרלים. לפי חישוב מקל של המדינה, מדובר בלפחות 265 מיליון דולר שמפעלי ים המלח חייבים לקופה הציבורית.

החשאיות הרבה שבה מתנהלת הבוררות, שמנוהלת על ידי עוה"ד רם כספי (כבורר מטעם כיל), אלקס הרטמן (כבורר מטעם המדינה) והבוררת השלישית שבחרו שני הצדדים, השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן, עשויה לעורר דאגה בעיני מי שטובת הציבור בראש מעייניו. חרף בקשות "הארץ" ועמותת "אדם טבע ודין", הנשענות על חוק חופש המידע, הצדדים מסרבים לגלות את המסמכים, בהם כתבי התביעה וההגנה, פרוטוקולים של הישיבות וחוות הדעת המשפטיות, בניגוד לוועדת ששינסקי, למשל, שסיימה את תפקידה לפני כשנה וחצי ועוררה דיון ציבורי רחב בשאלה של חלקה הראוי של המדינה במשאבי הטבע.

בעמותת אדם טבע ודין אומרים כי הדיסקרטיות של דיוני הבוררות בין המדינה לכיל חריגה אפילו ביחס למשאים ומתנים קודמים עם גופים כלכליים עתירי כוח. אם הלחצים האדירים שהופעלו על נציגי ועדת ששינסקי, שהובילו לשינויים תכופים בטיוטת הדו"ח, סוקרו בהרחבה בתקשורת, הפעם מתנהלים המגעים הקדחתניים מבלי שהציבור יודע עליהם כמעט דבר. ניסיון העבר במגעים בין האוצר למשפחת עופר - מכירת השליטה בבזן, הקלות מס נרחבות וההעלאה החלקית והמסויגת של עצם התמלוגים על הפקת כריית המינרלים מדצמבר האחרון – מלמד כי נדרש פיקוח הדוק של הציבור.

זה לא אנחנו מייצרים, זו החברה הבת

עשור חלף מאז שדן ג'ונה, חשב במשרד התמ"ת, עלה על דרך החישוב השנויה במחלוקת של התמלוגים על ידי מפעלי ים המלח. הוא התחיל לשאול שאלות ולא קיבל תשובות. במשך השנים היו מודעים במשרד האוצר לטענותיו, אולם לא עשו עמן דבר. רק במארס 2011, חודשים ספורים לאחר פרסום דו"ח ששינסקי, הגישה לראשונה המדינה כתב תביעה נגד כיל בדרישה שתשיב את מלוא התמלוגים שלא שילמה. סכום התביעה, שהוגש על ידי עו"ד גיל אוריון ממשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', הוא 265 מיליון דולר, נתון המתייחס רק לשנים 2009-2000 שלפניהן חלה התיישנות. גם סכום זה הוא חסר ועלול לגדול, מאחר ומפעלי ים המלח לא חושפים את המסמכים המלאים שיאפשרו את החישוב המדויק.

השיטה המתוארת בכתב התביעה היא כזאת: מפעלי ים המלח הקימה חברות בנות ומכרה להן את חומרי הגלם, כמו אשלג וברום שמקורם בים המלח, במחירים נמוכים ביותר. על כך היא שילמה תמלוגים. אולם החברות הבנות וחברות אחיות ייצרו מאותם חומרי גלם מוצרי המשך כמו דשנים או תרכובות של החומרים ואלו מכרו את המוצרים במחירי שוק גבוהים בהרבה. רק לאחר שנים רבות, טוענת המדינה, הסתבר שבמשך כל השנים החברה לא שילמה תמלוגים על מכירות מוצרים אלה.

במשך השנים העלו מפעלי ים המלח נימוקים רבים ומשונים מדוע לא שילמו תמלוגים על מוצרי ההמשך. תחילה טענו שהחברות הבנות לא חייבות לשלם תמלוגים אלא רק החברה האם – מפעלי ים המלח; אחר כך טענו כי על מוצרי המשך אין לשלם תמלוגים, והדגישו הלוך ושוב כי כך היה נהוג מאז ומתמיד, מאז שמפעלי ים המלח והחברה האם כימיקלים לישראל היו בבעלות המדינה. בעשור האחרון הטיעונים הלכו והתחלפו. כשהופנתה המחלוקת לבוררות, כפי שמורה החוק הרלוונטי, שלפה החברה טיעון חדש ויצירתי.

חוק זיכיון ים המלח הארכאי משנת 1961 קובע כי תמורת הזיכיון לניצול אוצרות הים שיסתיים ב-2030, ישלמו המפעלים תמלוגים המחושבים בשיעור של כ-5% משווי המוצרים "בשער המפעל "בניכוי הוצאות מסוימות. בהמשך נתנה המדינה זיכיון משנה לחברת ברום ים המלח, חברה בת של מפעלי ים המלח, להפיק ברום ותרכובותיו. במלים אחרות, טוענת המדינה, קבע שטר הזיכיון שכל מה שמיוצר מים המלח חייב בתמלוגים – גם החומר הגולמי וגם תרכובותיו.

לעומת זאת, הטיעון החדש של כיל מעניק פרשנות חדשה למושג "בשער המפעל". לטענת החברה, אין לשלם תמלוגים על מוצרי המשך שאינם מיוצרים בשטח מפעלי ים המלח – כך שאין הם חייבים לשלם תמלוגים על מוצרים שמיוצרים מחוץ לשטח ים המלח על אף שמקורם בו. כך למשל, הם טוענים, מוצרי הברום מיוצרים בחברת תרכובות ברום ברמת חובב, ואינם חייבים בתמלוגים. משמעות הדבר היא שלחברה יש אינטרס ברור שלא לייצר במפעלי ים המלח אלא להחליט לייצר אותם במקום אחר, ובכך לחמוק מתשלום נוסף לקופת המדינה.

עופר וקנין

כיל נחשבת לאחת החברות הגדולות והמשגשגות בישראל. היא מבססת את עסקיה על כרייה בים המלח ובמכרות בנגב של מינרלים כדוגמת אשלג, פוספטים, מגנזיום וברום, ועל פיתוח מוצרי המשך המבוססים על אותם מינרלים. הכרייה בים המלח נעשית בשיטה פרימיטיבית ביותר: אידוי באמצעות אנרגיית השמש. בדו"חותיה מציינת כיל כי שיטה זו, בצד שפע המינרלים והעובדה כי האקלים החם והיבש בים המלח מאפשר לאגור כמויות של אשלג, מעניקים לכיל יתרון משמעותי לעומת מתחרותיה בעולם. במוצרי אשלג נחשבת כיל למקום שישי בעולם, ובמוצרי הברום מקום ראשון.

הליך הבוררות נמצא עכשיו בעיצומו של שלב ההוכחות. כל צד התחמש בחוות דעת משפטיות וכלכליות. מטעם המדינה הוגשו חוות דעת כלכלית של פרופ' חיים בן שחר ופרופ' אשר בלס, חוות דעת משפטית של פרופ' לוסיאן אריה בבצו'ק מאוניברסיטת הרווארד, המבססות את הטענה שיעור התמלוגים מים המלח שגובה היום המדינה נמוך ביחס לכריית מחצבים דומים במדינות אחרות. מטעם מפעלי ים המלח הגיש חוות דעת הכלכלן ד"ר יעקב שיינין, שיצא להגנת חברות הגז בוועדת ששינסקי.

איפה הצדק החלוקתי

בחודש שעבר החלו בכירים לשעבר בחברה ובמשרד האוצר להתיייצב אחד אחרי השני ולמסור את עדותם. עד כה העידו בתיק מטעם המדינה המשנה לחשב הכללי, אבי גבאי, דן ג'ונה שחשף את החישוב המוטה, עו"ד דידי לחמן-מסר שליוותה את הליך הפרטת החברה במסגרת תפקידה במשרד המשפטים והשר לשעבר רפי איתן, ששימש בעבר בתפקיד של יו"ר כימיקלים לישראל. לחמן-מסר הגישה תצהיר והעידה שהטענה כי מוצרים המיוצרים ממשאבי ים המלח לא מחויבים בתמלוגים רק משום שהם מיוצרים במקום אחר חסרת היגיון. דברים דומים השמיע איתן.

מטעם המפעלים העידו אריאל גינזבורג, ששימש מנכ"ל חברת הברום ואורי בן נון, ששימש עד שנת 1998 מנכ"ל מפעלי ים המלח. בן נון אמר בוועדה ולאחר מכן ל"הארץ" כי "יש לשלם תמלוגים אך ורק עבור מה שמיוצר בשטח מפעלי ים המלח. מה שמיוצר מחוצה לו, לא צריך לשלם. אין שם שום דבר ייחודי. הם קונים ברום מחברת הברום מים המלח ועבור הברום משלמים. אם אחרי מייצרים תרכובות, הם לא צריכים לשלם על כך". לדבריו, "המדינה ראתה שהחברה מרוויחה מיליארדים אז היא פתאום באה בדרישות".

אליהו הרשקוביץ

כיל כל כך בטוחה בצדקתה, שבדו"ח הכספי שלה לשנת 2011 היא כותבת שהיא אינה מפרישה את סכומי הכסף הנתבעים ליום הסגריר שבו תתקבל ההחלטה. היא מציינת כי העניין נבדק בעבר על ידי מבקר המדינה שמצא כי כיל משלמת כדין. בדיקה של טיעון זה מעלה כי המבקר מעולם לא פרסם דו"ח על כך. מדובר במכתב משנת 1980 שבו שאל הרפרנט של מבקר המדינה את כיל מדוע הם אינם משלמים תמלוגים במלואם. בחברה השיבו לו שכיוון שמדובר במכירות של חברה בת הם אינם משלמים. הרפרנט הסתפק בתשובה הלקונית ולא ירד לעומקם של דברים, שכן עד שנת 1992 החברה היתה ממשלתית. מטבע הדברים, לא טרחה המדינה לבדוק את אופן החישוב, שכן הכספים היו מגיעים אליה כך או כך, בין אם בדרך של דיבידנד ובין אם בדרך של תמלוגים.

טענה אחרת של מפעלי ים המלח, המיוצגים על ידי עו"ד עדי קפלן, היא כי יש להשוות בין נוסח הסדר התמלוגים על אוצרות הטבע בים המלח לבין הגז והנפט, שנמצאו בלב דיוני ועדת ששינסקי. במקרה של גז ונפט, התמלוגים מחושבים על פי שוויים "מפי הבאר", כלומר בהרכב הגולמי. על כך משיבה המדינה כי אין מקום לגזור קביעה שווה בין נפט וגז למינרלי ים המלח, בין השאר כי לברום המופק ישירות מים המלח אין מחיר שוק. כמו כן בניגוד לחיפושי גז, הפקת האשלג אינה כרוכה בסיכונים כלכליים עקב אי-ודאות לגבי מציאת המשאבים והפקת הרווחים מהם.

כזכור, רק בחודש שעבר דחה בג"ץ את העתירות נגד ועדת ששינסקי וחיזק את המושג "צדק חלוקתי". "התמונה שעלתה ממסקנות ועדת ששינסקי היא כי בפועל, הציבור כמעט אינו שותף לרווחים ממשאבי הטבע שבבעלותו", כתבה השופטת מרים נאור. "עוד עלה כי שיעור ההשתתפות של הציבור ברווחים אלו היה נמוך מאוד ביחס למקובל בעולם המערבי. החוק ביקש לשנות מצב זה. הוא ביקש לעדכן חקיקה מיושנת, מראשית ימי המדינה, ולהתאימה למציאות הכלכלית-פיסקאלית הנוכחית. הוא ביקש להבטיח כי ההכנסות ממאגרי הגז והנפט – שהתברר כי הן עומדות על מיליארדים רבים – לא יתרכזו בידיהם של קומץ משקיעים. הוא ביקש להשיג תכלית של צדק חלוקתי ביחס למשאבי הטבע של המדינה".

המושג "צדק חלוקתי" נראה רלוונטי מתמיד נוכח הדו"חות הכספיים האחרונים של כיל ומפעלי ים המלח. כיל, שנשענת על משאבי הטבע בים המלח, מהווה העוגן המרכזי בקבוצת החברה לישראל שבשליטת עידן עופר. משפחת עופר רכשה את כיל ב-1999, במסגרת רכישת השליטה בחברה לישראל מידי משפחת אייזנברג תמורת 330 מיליון דולר; בסוף דצמבר 1998 נסחרה כיל בבורסה בשווי של 13.2 מיליארד שקל. כיום, עשור מאוחר יותר, מגיע שוויה ל-58 מיליארד שקל. את שנת 2011 סיימה כיל ברווח נקי של מיליארד וחצי דולר, מתוכם רק 90 מיליון דולר הועברו בחזרה למדינה. לשם השוואה, עם פרסום הדו"חות הכספיים שבישרו על התוצאות העסקיות המופלאות של החברה, הודיע דירקטוריון החברה כי החליט לחלק דיבידנד במזומן בסך של 260 מיליון דולר - סכום התביעה במדויק. במהלך כל שנת 2011 חילק דירקטוריון כיל 963 מיליון דולר לבעלי המניות.

סכום התביעה הלא סופי הוא אמנם 265 מיליון דולר, אך ברור כי הצלחת התביעה תשליך על אופן החישוב העתידי של התמלוגים, מה שמעניק לפסק הבוררות משמעות כספית מרחיקת לכת. ההערכות מדברות על כך שהבוררים יסיימו את עבודתם ב-2013. בינתיים, בוחרים במשרד האוצר שלא להקים "ועדת ששינסקי 2" לדון באופן נרחב בתמלוגים שמשלמת כיל, על אף שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, המליץ לפעול לשינוי החקיקה הארכאית ולהגדיל את חלקה של המדינה באוצרות הטבע בדרך של הטלת מס על רווחי יתר. שנה חלפה ובמשרד האוצר עדיין בוחרים שלא לקפוץ על המציאה.

המשנה ליועמ"ש: המדינה הפסידה 370 מיליון דולר מהתחייבות לעופר

בדצמבר האחרון הגיעו המדינה וכיל להסכם אחר, שמסדיר את חלוקת המימון לפרויקט הגנת מלונות ים המלח. פרויקט זה נועד למנוע את עליית המפלס בבריכות האידוי של מפעלי ים המלח, שמשמשות ים הרחצה של המלונות. על פי ההסכם, כיל תשלם 90% מעלות הפתרון שנקבע, קציר המלח, הנאמדת ב-3.8 מיליארד שקלים ואילו המדינה תשלם 10% בלבד. חוות דעת של ליכט נתנה גיבוי משפטי להסכם וקבעה כי אמנם הנטל הכלכלי מוטל על כיל, אך לפרויקט הקציר יש תועלת כלכלית מוערכת בכ- 2.5 מיליארד שקל לפחות, וייתכן שאף הרבה יותר.

באותו הסכם נקבע כי שיעור התמלוגים יעלה ל-10% על כמות שתעלה על 3 מיליון טונה רטרואקטיבית לשנים 2011-2010, ומ-2012 תשלם 10% על כמות מעל 1.5 מיליון טונה. הבטחה שלטונית שניתנה לכיל בעת הפרטתה בשנת 1995 על ידי שר האוצר דאז בייגה שוחט, שהיום דירקטור בכיל ושר התמ"ת מיכה חריש, קבעה כי המדינה לא תדרוש את העלאת התמלוגים אלא עד לשיעור של 10 אחוז מעל היקף ייצור מסוים, ורק בשנת 2010 ניתן לדון בכך. הכוונה הייתה להציג חברה אטרקטיבית, וכן היה זה בתמורה לכך שהמדינה תהיה פטורה מלהקים תשתיות תחבורה לחברה. על פי חוות דעת של ליכט, כתוצאה מההתחייבות הפסידה המדינה כ- 370 מיליון דולר. במקרה אחר של ויכוח בין המדינה לבין כיל בעניין חישוב תמלוגי הפוספטים, נמשך הליך הגישור 14 שנה ונגמר בהעלאה מינורית.

כיל: אנחנו משלמים כדין

מכיל נמסר: ‫‫"כיל משלמת תמלוגים כדין ובהתאם להסכם הזיכיון. על פי הסכם הזיכיון אי הסכמות בין כיל למדינה בנוגע להסכם הזיכיון מובאות לבוררות. המקום לבירור טענות הצדדים הוא בבוררות ולא על גבי העיתון. כיל דיווחה בעבר כי היא דוחה את טענות המדינה ולכן גם לא ביצעה הפרשה בספריה".

ממשרד האוצר נמסר: "אין בכוונתנו להתייחס להליך בוררות המתנהל בין הצדדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו