בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רצח גדי ויכמן

דיוקנו של הנאשם, דיוקנו של הנרצח

לפני המפגש הגורלי בבאר שבע במאי השנה, שבסופו היה עדן אוחיון נאשם ברצח, וגדי ‏(גנה‏) ויכמן קורבן רצח, התנהלו מסלולי החיים שלהם במקביל, לא רחוק זה מזה. שני דורות של גברים ישראלים שחייהם נעו בין תקווה לייאוש בעיר מורכבת. אלה הסיפורים שלהם

197תגובות

אחרי ששוחררתי ממעצר, לא רצו יותר להעסיק אותי בסופר. למרות שידעו שאין לי קשר לסיפור. אז ברחתי לתל אביב, מצאתי עבודה קטנה, אף אחד לא יודע מי אני. ותל אביב - זה משהו אחר לגמרי. אף אחד לא מסתכל עליך, אף אחד לא פונה אליך, כל אחד עסוק בעצמו. בבאר שבע הילדים כבר הולכים כמו ערסים, עם מקלות, מקללים והולכים מכות. כולם יודעים עליך הכל. בתל אביב, אם מישהו נתקל בך בכתף בטעות הוא ישר מבקש סליחה! זה לא ישראל פה בתל אביב... זה לא מה שאני מכיר” ‏(מאור‏)

שבת, 02:10. על יד ספסל האבן שבפארק הקטן - זה שנבנה לרווחת דיירי הבניינים החדשים המקיפים אותו, אך למעשה הפך לסוג של מטרד לילי עבורם, מתחת לפרגולה הקטנה המיועדת להורים עייפים עם עגלות - היא עומדת ומביטה בו בחרדה. שערה כהה וחלק. בקצה אפה נזם זהב קטנטן שמדגיש את יופיה. אחת שבטוחה בעצמה, אחת שיודעת. וברגע זה היא יודעת בכל איבריה: העימות הזה עם השכנים מלמעלה לגמרי לא זורם לכיוון הנכון. כל מה שהיא רוצה עכשיו זה שיבוא איתה הביתה, כמו שתיכננו. כל האחרים הלכו מזמן. ועכשיו גם היא רוצה ללכת. אבל ע־כ־ש־י־ו.

היא מבחינה בשכן קופץ מעל הגדר שהפרידה בין הפארק לבניין ומתקדם לעברם. היא רוצה לאחוז בידו ולברוח משם, אבל גבו כבר מתרחק ממנה, לכיוון השכן. “עזוב, בוא נלך”, היא קוראת אליו. “גדי, תחזור הביתה”, נשמעת קריאה של אשה מהקומה הרביעית. אבל שניהם ממשיכים ללכת אחד לקראת השני.

20 שעות קודם לכן, קצת אחרי השעה שש בבוקר, הוא מתעורר בחדרו. אחיו הגדול מור, בן 25, איתו הוא חולק את המיטה הזוגית שממלאה את רוב שטח החדר, עוד ישן ‏(כפי שטבעי לעשות בשעה כזו אם הלכת לישון לפנות בוקר‏). אבל הוא, אף על פי שהלך לישון באותה השעה בדיוק, לא יכול להישאר במיטה. חייב ללכת לעבודה. “אמא, תכיני לי נס”, הוא מכריז על יקיצתו בנוסח הקבוע.

סולי, שעל גזרתה הדקיקה ופניה הנקיות מאיפור אי אפשר לנחש חמש לידות ושני נכדים - כמו רק חיכתה לאות. היא ממהרת להרתיח את המים. שניים סוכר, מעט חלב, הרבה מחשבות. שערה ארוך וצבוע לבלונד מחמיא, על מפתח צווארה מנצנץ תליון לב על שרשרת כסופה, מתנה שקנה לה ביום האהבה האחרון. “את לא מורידה את השרשרת הזאת אף פעם”, הודיע לה, והיא ניסתה למחות - “מה פתאום, אתה יודע שאני מחליפה תכשיטים כל הזמן”. אבל הוא אמר לה - “את זאת את לא”. ולמרות שנזפה בו על הרודנות, מצאה את עצמה מצייתת. יש לה חולשה אליו.

היא מביטה במטבח המבולגן. יודעת לבד מה קרה כאן. ובכל זאת, כשהיא נכנסת אליו עם הקפה היא ספק שואלת וספק נוזפת - “מה זה, תגיד לי, עדן, מה קרה במטבח?” הוא צוחק אליה. “איזו ארוחה הרבצנו פה בשתיים בלילה... חזרתי והעמדתי את ליאב ומור לחתוך ירקות, ואחרי שעה היה לנו פה שניצלים, סלטים, ירקות קלויים. הפסדתם שישנתם”.

היא פותחת עבורו את התריסים הפונים אל מגרש החניה הגדול שבין בנייני השכונה החדשה שבקצה באר שבע. יום שישי של תחילת מאי. שקט בחוץ. גם מזג האוויר עוד נעים. היא רושמת לפניה שהקיץ מתקרב ושצריך לחשוב שוב על מזגן. רק לפני שנתיים עברו לכאן מאחת השכונות הוותיקות והמפוקפקות יותר של העיר. הדירה החדשה שאבה את רוב משאביהם, ואת המזגן החליטו לדחות אז לתקופה נוחה יותר ולחוצה פחות. אולי באמת הגיע הזמן.

הוא קם מהמיטה וניגש לארון. גם את הבגדים הוא חולק עם מור. אפילו את הנעליים. שניהם חובבי מותגים. שניהם לובשים בעיקר ג’ינסים וחולצות שחורות. חלילה לא של קסטרו או זאפ. “הוגו בוס ומעלה”, מנסח זאת ליאב בן ה–15, שאמנם לא חולק עם השניים חדר ובגדים, אבל בהחלט שותף לחינגות הליליות. הוא שולף מכנסיים וחולצה. הם נדיבים זה עם זה, אף פעם לא רבים על מי לבש מה. אפילו אם האחד מחדש ראשון את רכישתו הבלתי זולה של השני.

הוא מעיף מבט אחרון בחדר. מלבד המיטה, הארון, ופלזמה גדולה על הקיר - כולם מעוצבים בלבן ושחור כפי שבחרה אמו - אין בו רמז מיהם דייריו. לא חפצים אישיים, לא תמונות, לא ספרים על מדף ולא פוסטרים על הקיר. הוא כבר הכריז בפני ליאב ומור שהוא הולך לעצב הכל מחדש, אבל עוד לא עשה עם זה כלום. להם זה לא הפריע. אבל סולי, בינה לבין עצמה, חשבה שהיא לא יודעת לאן ממהר הילד הזה תמיד. כל כמה ימים צץ עם תוכנית דחופה חדשה: לעצב את החדר, לשדרג את האייפון, לעשות רישיון, לקנות מכונית, לפתוח עסק. בדרך כלל הוחלפו התוכניות עוד בטרם מומשו. ובכל זאת, יש להודות, בתקופה האחרונה הוא נראה רציני יותר. בוגר. קצת יותר אחראי. הנה, עובדה - העבודה החדשה.

העבודה החדשה שלו היא בסופר הענק שנפתח לא מזמן בקצה השני של העיר. ולשם הוא נוסע הבוקר. הוא אוהב לעמוד שם, מאחורי מקרר הבשר. אחראי על הקצבייה יחד עם חברו הטוב מאור. “מתוך שינה הוא יכול לדקלם איפה נמצא כל חלק של הפרה”, משוויץ בו כל הזמן אחיו הגדול רועי, שכבר התחתן ועבר לדירה משלו בבאר שבע. וזה נכון. כשאל הסופר מגיעים נתחי עגל עצומים, הוא נכנס אל חלקה האחורי והמוסתר של הקצבייה, ומפרק שם במיומנות את הבשר לנתחים־נתחים. אוהב לשלוט במלאכה. מתחבר לעיסוק בבשר. אפילו התחיל לחשוב לפתוח קצבייה משל עצמו.

אביחי גואטה

הרבה מחשבות יש לו על מה יעשה כשיהיה גדול, וברובן הוא רואה את עצמו בעל עסק של מזון. טבח כמו אבא. עד לא מזמן עבד בטורטייה שכונתית ברחוב הראשי של השכונה. החבר’ה היו באים לשבת לצדו כשהקפיץ, תיבל וגילגל את האוכל - והתלהבו ממנו בכל פעם שטרח אחד הלקוחות לבקש שהוא יכין את המנות בעצמו, כאילו קיבלו אישור לזה שהטבח שלהם הוא הכי. הם גאים בו. ובעיקר - אוהבים כשהוא מבשל להם. איתם, זה לא רק ארוחות הלילה המאולתרות בין המטבח למחשב בחדר של ליאב. איתם אלו הרפתקאות בישול. בים, בטבע, על הסלעים בחופשות דיג. עם החבר’ה, הוא מלהטט בין הפרגיות והקבבונים, משפד, קוצץ, מתבל. “אוהב לעשות אוכל של דאווינים”, כמו שצוחק עליו חברו הטוב זיו, בכל פעם שהוא מתעקש להכין בתנאי שדה גם אנטיפסטי צבעוני. אבל את הפינוק הכי גדול הוא שומר בשבילה - סלט חציל קלוי שהיא משוגעת עליו. כזה שגורם לו להיסחב לכל טיול, לא משנה מתי ולאן, עם שקית של חצילים על הכתף.

היא שווה יותר משקית חצילים, זה בטוח. הנה, רק בגללה הוא כאן עכשיו. עומד בקצבייה עם הסכין ביד. נותן שירות מקצועי, מחייך. צוחק עם מאור.
הכל התחיל בשיחת נפש שאליה זומנו שניהם לפני שלושה חודשים. החברה שלו והחברה של מאור כינסו את שניהם, אחזו כל אחת בידו של בן זוגה וניסו לשכנע: עד כאן. בלי שטויות יותר. תפתחו דף חדש. תהיו בני אדם, אתם כבר לא ילדים.

הן ידעו על מה הן מדברות. גם הוא וגם מאור עמדו רגע לפני גיוס. או לפחות ככה הם קיוו. כדי שיוכלו להתגייס, הם צריכים לגמור קודם את עבודות השירות שנקבעו להם, על עבירות של אחזקת סכינים בעיקר. זה היה הרגל שהחזיקו בו מגיל 13 בערך, ללכת עם סכינים בכיסים. סכין יפנית, אולר, מה שיש. וההרגל הזה היה תופעת לוואי של הרגל ישן יותר - ללכת מכות. ככה זה כשאתה גדל בי”א, נהגו לומר להגנתם.

י”א - השם נאמר בנוסטלגיה. זו השכונה. אלה החבר’ה. שם הם הכירו, במשחקי הכדורגל. שם הם אוהבים לשבת עד היום ולהעביר את הזמן. אבל כמו שהם עצמם מגדירים את זה, “זו לא שכונה שיש בה את החינוך הכי טוב. זו שכונה כמו הישרדות: מכות, יריות, רוסים, אתיופים. אתה רואה מכות בחוץ, שומע אפילו יריות לפעמים, ואחר כך רואה את זה בחדשות בטלוויזיה. אז התאמנו את עצמנו לשכונה. אם אתה הולך מכות, אתה משתלב. יש כבוד”.

כבר כשהיה בכיתה ה’ הכניס מאור מכות לאתיופי. עם מקל. בראש. זה היה מישהו שאמר משהו לא יפה על אמא שלו. רק אז, אחרי שתפס את האתיופי הזה לבד בלי חברים, וחבט בראשו עם מקל, רק אז הבין את התחושה הזאת של מה שראה עד אז רק מרחוק. הוא זכר היטב איך ראה כמה חודשים קודם לכן 14 צעירים מרביצים יחד לרוסי. זו היתה תחושה של שליטה, למרות שלרוסי ההוא לא קרה שום דבר, חוץ מזה שקצת נפתח לו הראש.

בגיל 13 בערך הסתבכו בקטטה הקבוצתית הראשונה. לא משהו רציני. פשוט ישבו בחבורה ומישהו עבר וזרק להם איזו מילה. זה היה קטע חברתי - כולם כאיש אחד קמו להשיב מלחמה. לא היה אחד שלא עזר. ומאז, זה הפך לקטע, להיות אחד עם תיק. להסתובב עם סימני מכות על הפנים. אמנם, כמעט כל אחד מהם בבואו מול בית המשפט בכה והתחרט על ההסתבכות ועל מה שעשה, אבל בשובם אל החבר’ה תמיד תמיד סיכמו את האירוע במילים האלמותיות - “ראית איך הכנסנו להם?”

הבעיה היתה שלא ניתן לדעת מתי ישיבו ה”הם” מלחמה. יום אחד חזר מאור הביתה, ומרחוק ראה חבורה שמחכה לו מתחת לבית עם מקלות. כשראו אותו החלו לרוץ לכיוונו, והוא ברח. הדבר הבא שעשה אחרי שהצליח להימלט היה לברר מי הם היו. כשהצליח לברר, הלך לשם יחד עם עדן. היו מכות רציניות. מקלות, דם. סכינים לא. אבל אחרי זה, התחילו לקחת איתם סכינים, ליתר ביטחון. כי כשאתה מסתבך במכות על ימין ועל שמאל, אתה אף פעם לא יודע מי מחכה לך מתחת לבית.

אבל הימים האלה - הודיעו להם החברות - חייבים להישאר מאחור. די כבר, נמאס. והוא ומאור הסתכלו אחד על השני וידעו שהבנות צודקות. החליטו - ועשו. השיגו עבודה יחד, קמו אליה כל יום מחדש, ואפילו נהנו מכל העסק. גם עכשיו, הוא עומד פה ומריץ דאחקות עם מאור, מרגיש טוב. חושב על שבת המתקרבת. על הפגישה איתה הערב. הוא אוחז בסכין וחותך בבשר. הלקוחות האלה שעומדים להם בתור מולו ומבקשים חזה פרוס או בקר טחון, הם מסתכלים עליו ורואים רק נער צנום, בשיער קצוץ ועיניים שחורות, ולא יודעים כמה הוא מאושר להיות כאן. וכמה זו רק ההתחלה.

לא רחוק משם, בג’ינס וטי־שירט בהירה, יושב גֶנה בן ה–36 על כיסא נמוך מדי מול גן ילדים צוהל, ומרגיש במלכודת. זו שטות, הוא יודע. כבר עבר כל כך הרבה בחייו, אז מה כל כך מסובך בלקום ודי. לקום, להרים את הקטנה על הידיים ולרקוד יחד איתה מול כולם. מיכל צחקה עליו לפני שיצאו מהבית, כשאמר לה שהוא לא הטיפוס, אמרה לו שיהיה אמיץ.

לפני לא כל כך הרבה שנים, שנראות עכשיו כמו נצח, היה רוקד באופן קבוע על במת האורחים של מועדון הפורום. כל השבוע היה מתאמן עם דני וליאור על הקטע שיעשו השבוע. זה יכול היה להיות קטע הריקוד המפורסם מ”ריקוד מושחת” ‏(הוא עוד זוכר את התנועות ואת המנגינה‏) ויכול היה להיות גם קטע מקורי, אבל תמיד הם התאמנו עליו ללא הרף לקראת רגע האמת, שבו יכלו כל המתיימרים לעלות אל הבמה ולהופיע בפני קהל הבליינים. ליאור שיתף איתו פעולה מכל הלב, אף על פי שהיה ברור שהקטע הזה של הריקודים בא מהצד הרוסי של גנה. אף פעם הם לא הפסיקו להזכיר לו את הפעם הראשונה שבה הופיע אצלם בשכונה, ב-1989. ילד בן 13, לבוש מכנסיים קצרים בגזרה גבוהה שכמעט הגיעה לחזה, חולצה כחולה מכופתרת, שיער מסורק לצד, סנדלים. “פישנזון כזה. כאילו נחת מ’אלכס חולה אהבה’”.

הפישנזון הזה, התברר לליאור די מהר, הוא בריון שמציק לאחיו הקטן בבית הספר, ואחרי תקופה של תלונות מאחיו - החליט לחכות לרוסי הזה בסיבוב ולהראות לו מה זה. ביום צהריים אחר הוא חיכה לו מחוץ לבית ספר ניצנים, מוכן ומזומן להבהיר לו מה יקרה אם יציק שוב לאחיו הקטן. אלא כשגנה נראה באופק, וזיהה את ליאור כמישהו מהשכונה, הוא ניגש ישר אליו בחיוך גדול וחיבק אותו מכל הלב, שמח על הפנים המוכרות. כל המחסומים נפלו באותו רגע, וגנה - שהיה בגילו של אחיו הקטן - הפך לחברו הטוב של ליאור.

העניין האופנתי טופל במהרה. תוך זמן קצר אי אפשר היה להבדיל בינו לבינם. ועל עניין הריקודים ‏(למרות שלא הפריע להם שהיו הבנים היחידים בין 23 בנות בסטודיו לג’אז‏), פיצו בהליכה משותפת לחוג קראטה. גנה היה כישרון מולד - בתוך שנתיים הוא הפך לאלוף הקראטה של כל מועדוני הדרום. דני לא פיגר אחריו בהרבה, ובכל זאת, פיגר. ושניהם - בכל רגע פנוי, התאמנו בכל המרץ על ליאור, שבחסות חלומם להפוך לברוס לי, נאלץ גם הוא לפתח שרירים.

לאט לאט נוספו עוד חברים לשלישייה הזאת - אילן, אלי. קשורים כולם בקשרים אמיצים, משדרים הגנה וחברות שמיגנטו אליהם אחרים. באחד הימים קיבל אילן טלפון מדודו, חבר שלמד בישיבה תיכונית מרוחקת, ובאותו יום הרגיש שהוא פשוט לא רוצה להישאר שם יותר. “חכה שם, אל תזוז”, אמר אילן לדודו, ותוך זמן קצר עשתה החבורה כולה: אלי, גנה, אילן, דני וליאור את דרכה ברכב אל הישיבה המרוחקת כדי להחזיר את דודו הביתה. אף אחד לא זוכר כבר של מי היה הרכב ואיך השיגו אותו. ההורים, שהבחינו בהיעלמות החבורה, ניסו לנחש ביניהם מה קרה. באותו ערב, כשחזרה המכונית עמוסת החברים והורידה בפתח הבית את דודו המחולץ, חיכו לה לא מעט הורים דאוגים וכועסים. אבל לחבורה נוסף חבר קרוב, שנשאר מעכשיו גם הוא בבאר שבע.

באחד הערבים, כשכבר היו בסוף התיכון, ישבו החברים בחוץ. חברים בחבורה אחרת, שעברה לידם, זרקו איזו מילה בגנותם. מישהו התעצבן וענה. התגובה היתה חפץ שהתעופף לכיוונם. בתוך דקה פרצה במקום קטטה עקובה מדם. המתגרים החלו לברוח, גנה, אילן והחברים רדפו. ליאור, שהגיע למקום באמצע המהומה, ניסה להרגיע את הרוחות בדיבורים, ולא הבחין בבני החבורה השנייה שמתקרבים אליו מאחור עם פטיש שניצלים שהביאו מהבית. החברים הגנו עליו, כמובן. אבל האירוע השאיר אחריו טראומה קלה וגם כמה תיקים במשטרה.

זה היה מקרה חריג. בדרך כלל הקפידו לעשות צרות רק ברוח טובה. כך, למשל, החליטו לילה אחד לשגע בלוק שלם בשכונה: אחרי שהאורות בכל החלונות כבו, וכל הדיירים הלכו לישון, נכנסו בשקט למגרש החניה המשותף, ולאט לאט, בכוחות משותפים, דחפו את כל המכוניות ממקומן. סידרו אותן מחדש במבוך מתוכנן היטב, כזה שאף מכונית לא יכולה לצאת ממנו בשום אופן. הבלגן שהיה שם בבוקר - עד היום הוא יכול לצחוק מלהיזכר בו. השכן הראשון שגילה שאין לו שום יכולת לנסוע לעבודה בזמן, מקים מהומה ומצרף אליה שכן אחר שכן, המגלים זה אחר זה שגם מכוניתם עמוק בסבך. הצעקות, העצבים, התלונות על הנוער... ובכל אופן, לא היתה להם ברירה אלא להזמין גרר שיתיר את הפלונטר לאט ובזהירות.

תחביב אחר היה לארוב מתחת לבניין של החברה החדשה של כל אחד מהם, ולסגור את שיבר המים המרכזי של הבניין חמש דקות אחרי שהיתה אומרת בטלפון “אני נכנסת להתקלח”. הם היו יושבים יחד, מדמיינים את הנערה מחכה לעזרה כשהיא עם קצף על ראשה. מנצלים את ההזדמנות להתבכיין כל אחד על חברתו ולחטוף צחוקים על חשבונו מכל השאר. הם הרגישו נוח לבכות אחד לשני, אבל יחד הרגישו חזקים. מדי חג סוכות, למשל, היו תרים ברחבי העיר אחרי סוכות יפות במיוחד, וכשמצאו את זו האחת שהיתה ראויה להיות שלהם, היו מגיעים בלילה, מרימים כל אחד דופן - ויחד צועדים איתה אל השכונה שלהם, להקים אותה מחדש “במקום הנכון”.

אלו היו ימים יפים. גנה מסתכל על בתו הקטנה שרוקדת בשמלה לבנה, זר יומולדת על ראשה, וחושב על אביו אלברט, שעל שמו נקראה. חושב על עוד אנשים שכבר אינם, על אלי למשל, שאחרי כל השנים האלה של החברות, נרצח על ידי שני בני נוער כשיצא לאכול פלאפל במרכז המסחרי. הוא קרא “מניאק” לצעיר שניסה לעקוף אותו בתור. והמניאק הלך לקרוא לחבר וחזר עם סכינים. בפסק הדין דיברו השופטים על זילות חיי האדם, ועל בני הנוער שנוטלים חיים בגלל שעלבו בהם, וגנה הסכים איתם. הנוער הזה שמסתובב שם בחוץ, זה לא דומה בכלל למה שהיו הוא ואלי והחברים כשהם היו בתיכון. אבל בעיקר, הוא התגעגע אל אלי. התגעגע מאוד. הוא מחליט לקום. ניגש אל בתו. מרים אותה על הידיים ומתחיל לרקוד.

15:30. הוא חוזר הביתה מהקצבייה, להתקלח ולהחליף בגדים. מאז ומעולם צוחקים עליו במשפחה שמי שבגיל שנה לא הסכים להסתובב עם כתם אוכל על הבגד ובגיל שנתיים אכל רק עם סכו”ם כי לא רצה ללכלך את הידיים, כבר לא ישתנה בעניין הזה. מורן של רועי לא הפסיקה להתפעל ממנו. כמה חודשים קודם לכן השאילה לו את הדירה כדי שיבלה בה בסוף השבוע עם החבר’ה, בזמן שהיא, רועי והילד נסעו להוריה. אותה שבת, שהיתה אביכה במיוחד, הסתיימה בגשם שוטף, והיא היתה מדוכדכת מהמחשבה על העבודה שתחכה לה בבית כשתחזור ותגלה את הבוץ על רצפת המרפסת הפתוחה. אבל כשפתחה את הדלת גילתה דירה מצוחצחת ומבריקה, אחרי שטיפה יסודית של הרצפה והכלים. לא היה מזיק קצת מהגנים האלו גם אצל אחיו הגדול, חשבה לעצמה.

אבל יותר מזה שסמכו עליו בענייני תחזוקה וניקיון, הם ידעו שאפשר לסמוך עליו בתור אח. הוא, על כל עיסוקיו המצחיקים בעבודות מזדמנות ותוכניותיו המשתנות כהרף עין, דאג להם באמת, בלי הרבה דיבורים. חודשים ספורים קודם לכן, עזב רועי את מקום עבודתו, ובאותו רגע לא ידעו מה יעשו עם שכר הדירה ואיך יגמרו את החודש. הם לא סיפרו לו על זה. אבל באחד הערבים נשמעה דפיקה על דלת דירתם. רועי פתח - והוא עמד שם, בגופו הדקיק, בפרצוף של לא עושה עניין. “מה העניינים”, שאל אותו רועי, “מה אתה עושה כאן בשעה כזו?” אבל הוא כבר התרחק והלך, משאיר בידו של רועי ערימה של שטרות כסף שהרוויח בעצמו.

כבר 16:00. צפצוף מכונית נשמע מלמטה. זה דני, שבא לאסוף אותו. דני מי”א, שדווקא אחרי שעזב את השכונה התחבר אליו. דני, הבחור הנאה שכווייה ישנה מעטרת את פניו אך לא פוגמת במראהו, שאוהב את השם יתברך ממש כמוהו, ותמיד מעודד אותו בענייני רוח ונשמה. הוא לוקח מגבת ויוצא מהבית. הם נוסעים לטבול במקווה, הרגל שאימץ בעקבות התקופה שהעביר בישיבה, והוא מנסה להתמיד בו גם אחרי שעזב אותה. התקופה הזאת, של הישיבה, התקופה שבה היה דוס לגמרי, כבר היתה מאחוריו. אבל ממשיכה לרחוש בתוכו כמו גחלים שרק מחכות למשב הרוח הבא. נפילה שאחריה תבוא עלייה - כמו שאומר לו דני. מתישהו, כשייגמר כיף הנפילה, הוא יחזור אל המחוזות ההם ברצינות. בינתיים הוא מעדיף לשמר רק חלקים נבחרים מהם.

אביחי גואטה

אז, כשהיה בן 14, הגיע אל הרב בנימין בצרי כמו שמגיעים אליו כולם. שיעור תורה אצל הרב הוא בילוי ידוע ומקובל בבאר שבע. כל אחיו היו שם. כל חבריו היו שם. אף אחד מהם לא זוכר איך בדיוק ומתי הגיע לשם בפעם הראשונה. הרב בצרי בעצמו מספר שבני הנוער בעיר יוצאים מהבית בערב שבת ורק במעגל התנועה מחליטים אם ללכת למועדון הפורום או לבוא לשיעור אצלו. באים כמו שהם, עם הטלפונים בכיס, עם הגופיות. ויוצאים משם בשתיים או שלוש לפנות בוקר בהיי של כוונות טובות. גם הוא הגיע, וכמו תמיד כשהוא מתלהב - הלך עד הסוף ופשוט עבר לגור בישיבה. כמעט שנה לא עשה דבר מלבד ללמוד תורה ולהתפלל. עבר לחליפה שחורה, את מרבית כספו תרם לצדקה. בשלב כלשהו שיכנע את אביחי, בעלה של אחותו הגדולה שירן, לטוס איתו אל “רבנו” - כלומר אל ציון קברו של רבי נחמן מברסלב, באומן שבאוקראינה. שניהם חזרו משם באורות גבוהים. מסונוורים לגמרי מרבנו ושואפים לדבוק בו.

כשהיה יוצא באותה תקופה מבית הכנסת בי”א אחרי קבלת שבת, היו בנות מחכות לו בחוץ, קוראות לו שיבוא לשבת איתן קצת. “בשביל צדיק כזה גם אני מוכנה לחזור בתשובה!” היו משאירות תגובות בפייסבוק מתחת לתמונתו בחליפה ומגבעת. אבל הוא היה משוכנע שאין עוד מלבדו, ובמקום לענות להן שלח את אביחי למסור להן שהוא כבר לא מדבר עם בנות. כשהגיעו העניינים לידי כך שהפסיק לנשק דודות, לקח אותו אביו יעקב לשיחה ואמר שנדמה לו שהוא לוקח את העסק קצת יותר מדי רחוק. בלי להבין כמה סיפוק ואושר יש בלקחת משהו כל כך ברצינות.

מאז, התרופפו קצת העניינים מעצמם. עזב את הישיבה, הפסיק עם החליפה. חזר אל החבר’ה ואל הבנות. אבל המשיך לתת צדקה, להגיד “תיקון הכללי” כמצוות רבנו כמעט בכל יום, וכאמור, לטבול במקווה.

בכל שנה היה הולך בערב יום כיפור עם כל מי שהוא מכיר לאמירת סליחות הגדולה של הרב באיצטדיון וסרמיל בעיר. אבל השנה החליט ללכת על הקטע של ספונטניות ולנסוע עם חברים לסליחות בירושלים. הוא הפסיד את קולו החם והמוכר של הרב בצרי, צרוד ומלא סימפתיה, מתפלל שהשנה ישוב גלעד שליט הביתה, ומלמד את עשרת אלפים באי האיצטדיון על כך שבלוחות הברית, מול “לא תרצח” מופיע “אנוכי ה’”, ומול “כבד את אביך ואת אמך” מופיע “לא תחמוד”. אלו דברים קשורים אחד בשני, הסביר הרב, “אין רצח בלי אובדן אמונה”. ולכן הוא מבקש מכל הנוכחים באיצטדיון, אלפי בני נוער, לנסות להקפיד על שני דברים השנה: על “אנוכי ה’” ועל “כבד את אביך ואת אמך”. שני מפתחות לשנה טובה ומוצלחת.

הוא חושב על הרב בצרי כמעט בכל פעם שהוא עושה משהו טוב. הוא אמנם כבר לא שם, אבל אוהב את הישיבה ומרגיש שייך אליה. הנה, הוא כבר לא שומר שבת, ועדיין זה עושה לו משהו - הטבילה במקווה לכבוד המלכה. הוא ודני מתפשטים, נכנסים אל המקווה. דני אוחז במעקה ומכניס את הראש למים.

הוא מביט בצלליתו של דני מתחת למים ונזכר שוב בלילה המטורף ההוא, לפני כמה חודשים, כשישבו יחד מתחת לבית של מאור ופתאום דני אמר “בואו ניסע לטבול אצל האר”י הקדוש”. השעה היתה 23:00. צפת לא בדיוק קרובה. אבל אף אחד מהם לא אמר לא לרעיון. כל אחד בדק כמה כסף יש עליו, מאור עלה הביתה להביא מגבות, ותוך שעה הם כבר היו בדרך צפונה. הם עצרו בדרך בתחנת דלק, קנו ערימות של במבה ושוקולדים, כמו שהם תמיד עושים. אז הגבירו את המוזיקה והתחילו לשיר איתה. “יוצא מזה לאט יוצא בטוח, נתתי לא מעט הכל פתוח”, הוא שר מכל הלב על כביש 6, “יוצא מזה כעת אבל מתגעגע, הלב אולי בועט כי הוא תמיד יודע...”

לא זמר גדול. אבל כולם זורמים. אוהבים אחד את השני. מקבלים את שמרנותו במוזיקה ‏(אייל גולן הישן עד זוהר ארגוב‏) כמו גם את אהבתו לדת, שרק דני מזדהה איתה.

ב–03:00 הגיעו לצפת וחנו בקרבת בית העלמין. ירדו יחד במדרגות האבן המובילות אל המקווה העתיק כשמגבות על כתפיהם. דני הכניס אז רגל למים והודיע לאחרים שבלתי אפשרי להיכנס - המים קפואים. התגובה המיידית שלו היתה להתפשט ולהיכנס למים, כל כולו. הם באמת היו קפואים. קור שקשה לתאר. אבל בלי לחשוב לרגע על לוותר, התחיל לטבול 26 פעמים. מאור הצטרף אליו מיד. דני עמד אז מחוץ למים ולא הבין איך הם עושים את זה. רצה להיכנס אבל לא היה מסוגל. זיו, צנום ועדין, היסס לרגע אבל נכנס גם הוא. ודני ניסה את מזלו שוב במאסף. נכנס למים, ולמרות שגם הפעם הרגיש שהנשמה יוצאת לו מרוב קור, הצליח לטבול שש פעמים לפני שרץ החוצה להתאושש בתוך מגבת. משפת המקווה ראה את חברו טובל שוב ושוב, ושמח בשבילו על אותה הרגשה שגם הוא הרגיש עכשיו בעוצמה - הרגשה של התרוממות רוח, של הבטחה לדף חדש.

ממקווה האר”י, מאושרים עד הגג מן ההרפתקה, המשיכו אל רבי שמעון, להתפלל קצת, להתבודד. להגיד “תיקון הכללי”. שניהם שואפים להתבודדות ולאמירת התיקון כל יום, אבל לא כל יום מצליחה להם ההשתדלות. באותו לילה, הרגישו שניהם, היא הצליחה ובגדול. בדרך הביתה עצרו בעפולה, חרשו את העיר כדי למצוא מקום שימכור להם אוכל חם לפנות בוקר. בסוף הם מצאו טוסטייה פתוחה, ואחרי ארוחת בוקר מוקדמת במיוחד ומנוחת לילה קצרה במיוחד, חזרו הביתה לבאר שבע.

עכשיו הוא מביט בדני, שראשו מגיח מן המים. “לא טוב, אחי”, הוא אומר לו, “זה לא נחשב טבילה אם החזקת במעקה”. דני לא שמע על זה מעולם, אבל הוא מתעקש שזו ההלכה. ודני יודע שמבין שניהם, לא הוא זה שהקדיש שעות, ימים וחודשים ללימוד. אז הוא טובל שוב.

יום ההולדת של הילדה עבר בשלום, עכשיו הכל רגוע יותר. הקטנה אצל סבתא, מיכל, הילד ו”העכברוש”, כמו שהוא קורא לצ’יוואווה המעצבן שהביאה מיכל הביתה במקום בל, כלבתו הגדולה והאהובה, נשארו לנוח. הוא יוצא לשבת עם חברים. אלו חברים מהגלגול הנוכחי, לא החברים של פעם. התהום שאליה צלל אחרי הגיוס לצבא, הרחיקה את כולם. את כל האנשים של פעם.

בהתחלה דווקא נראה היה שכולם הולכים באותו כיוון: התגייסו, המשיכו להיפגש בחופשות, התחילו להתחתן. גנה ואלי השתחררו די מהר, אחרי שהתקשו להסתגל למסגרת. גנה התחתן עם חברתו מאז גיל 16, ומי שהיתה חלק מהחבר’ה בשכונה. הוא פתח עסק יחד עם אביה - חנות רהיטים בשם “לונדון הקטנה”, מעוצבת להפליא בתוך השיממון של העיר העתיקה בבאר שבע. העסק פרח, ואחרי תקופה פתח סניף נוסף באבו גוש. כשהשתחרר מהצבא, בא דני, שכבר היה גרוש, לעבוד איתו.

הכל היה טוב, אבל לא לזמן ארוך. בן 23 היה כשהתברר לו שאביו חולה בסרטן, ושלושה חודשים בקושי חלפו עד שנאלץ להיפרד ממנו לעולמים. האבא הקשוח־עדין שלו, זה שהחבר’ה היו באים במשלחות כדי לשכנע אותו להרשות לגנה לרדת איתם לאילת, ושהיו עובדים איתו בשיפוצים בהתנדבות כדי לקבל את האישור המיוחל, איננו. ובית ילדותו התמלא בעצב כבד של אלמנה הממאנת להתנחם. גנה, בן יחיד, מצא לעצמו דרך מילוט יקרה במיוחד והחל להתנסות בסמים. העסק איפשר, ההקלה המיידית היתה גדולה. וכך גם ההידרדרות. העסק נסגר, החברים התחילו להתרחק, ותוך זמן לא רב מצא את עצמו בכלא, על עבירות של סחר בסמים.

גנה של הילדוּת, השמח, הפתוח, הדבק של החבורה, נבלע בתוך גנה של הכלא, שהפך מסוגר ושקט, מלא עלבון על מצבו החדש. אשתו שילמה עליו ערבויות, ליאור התנדב לבוא בתקופת התנאי ולהסיע אותו לחתום בתחנת המשטרה. אבל הוא היה שקוע במה שעבר עליו, ולא רצה לשתף. כשנכנס לכלא בפעם השנייה, היה בודד עוד יותר מאשר בפעם הראשונה.

החבר’ה שמעו, אבל רובם לא רצו לדעת יותר מדי. זה היה נראה כאילו בחרו כיוונים שונים בחיים. שהפער אינו ניתן לגישור. הם שמעו שאנשים מדברים עליו, שמעו זה מזה פיסות מידע: גנה בכלא, גנה יצא, גנה התגרש, גנה עדיין בסמים. מי מהם שנתקל בו, היה מדבר בזהירות, כאילו הכל בסדר. וגנה, מבצר אדם, נראה בסדר. יחסית. “ברגע שאחליט לצאת מזה - אני אצא מזה”, אמר להם. והם הסתכלו עליו כמו שמסתכלים על נרקומן, והאמינו לו כמו שמאמינים לנרקומן. על אף שהיה “נרקומן עורך דין”, כמו שהגדיר אותו דני. לא אחד שאפשר לראות עליו ברחוב באיזה מצב הוא באמת. יום אחד אמר לו ליאור: אם זו הדרך שאתה בוחר, ברור שהחברות שלנו לא חשובה לך יותר. ומאז נפרדו דרכיהם.

הוא חוזר הביתה מהמקווה. התקלח שוב. הערב מתקרב, ההכנות בבית לקראת שבת מינוריות יחסית. שירן בשבת אצל אמא של אביחי. רועי אצל ההורים של מורן. סבתא לא באה, כך שמשלוח של תבשיל הריאות שהיא מכינה במיוחד בשבילו תמיד, לא יהיה. אוטוטו גם הוא מתחפף, לארוחת שישי אצל ההורים שלה.

אמא שוב לקחה לו את ספר התיאוריה - יצא מצחיק ששניהם החליטו ללמוד נהיגה יחד - הוא על אופנוע והיא על מכונית. הוא מחליט להיות לארג’ ולא אומר לה כלום. בכלל, משהו נרגע בו בזמן האחרון. עד לא מזמן היו רבים הרבה. שיחות ה”איפה אתה?” שקטעו את בילוייו עם החבר’ה לעתים קרובות מדי, הדאגה המוגזמת שלה כשלא היה עונה, שיחות ה”עם מי אתה מסתובב”.

קח דוגמה משירן, היא היתה אומרת לו, קח דוגמה מרועי. כמה הם מסודרים, כמה הם רציניים. נשואים, עובדים, אף פעם לא יצאו ככה בלילות כשהיו בגילך. וזה הרגיז אותו. ההשוואה, המעקב הצמוד. התחושה שהיא רואה בו ילד שצריך להשגיח עליו.

תמיד כשחזר הביתה, עם חברתו או בלעדיה, חיכתה לו אמו על ספת העור הלבנה שבסלון. היא עיצבה את הבית הזה בדיוק כפי שרצתה. ספות עור לבנות, מכוסות בסדין ובשמיכת פיקה בהירה ליתר ביטחון. ארונות ויטרינה בהירים עם כלי קריסטל וזכוכית. פסל פנתר שחור צועד מתחת לפלזמה הגדולה, שמקובעת בתוך נישה בקיר צבועה בנצנצים כסופים. פסלי פילים, סוס כסוף, תרנגול לבן. הכל בצבעי לבן ושחור, בליווי נצנוצי כסף. הפריט היחיד ששובר את העיצוב האחיד הוא לול תינוקות צבעוני שניצב באמצע הסלון. עדות לשעות סבתאות מלאות שמחה.

כן, הכל כאן מעוצב בדיוק כמו שרצתה. אבל לגבי החינוך היא עדיין שוברת את הראש. מסר אחד ופשוט היה לה להנחיל לילדיה: אל תסתבכו בשטויות. ותמיד תתחברו עם אנשים יותר טובים מכם. “זה כלל זהב להצלחה בחיים”, טענה. שירן, הבכורה, היתה דוגמה מופתית מבחינתה. עשתה צבא, למדה מקצוע, התחתנה. מחזיקה סלון יופי משל עצמה, מגדלת ילד. גם רועי. אפילו את מור כללה בחישוביה הפנימיים כמי ששייך לדור הבוגר והמיושב של פעם. אבל עדן, אמרה לעצמה, הוא כבר דור אחר, והדור הזה לא ברור לה בכלל.

דור של ילדים שהולכים ובאים מתי שבא להם. שלא חוזרים הביתה לישון. שירן ורועי - הם בעשר היו במיטה. אף פעם לא היה להם הדחף הזה לשוטט שעות בחוץ. אבל הוא, אין סיכוי לראות אותו בבית לפני 02:00. ובחופשים שעת השיבה בהחלט יכולה להיחשב כבר בוקר. חוסר מנוחה, מרדף בלתי פוסק אחרי משהו. היא לא מצליחה להבין מה בדיוק. היא מבינה את אהבתו למותגים, היא עצמה חובבת של בגדים מעוצבים, אבל תמיד שמה את רצונותיו ואת צרכיו לפני אלו שלה. מלתחתו שלו היתה בנויה ממותגים בלבד, ולעצמה רכשה מותגים רק כשזה היה אפשרי. כבר 19 שנה שהיא עובדת כדיילת מכירות של תנובה, והנה הוכיחה שאפשר לתת לילדים הכל, שלא יחסר להם דבר. ובכל זאת, מה חסר לו? כמו בגן הקסום במעשייה של רבי נחמן, גם הילד שלה בורח או רודף אחרי משהו בלתי נראה, והיא עוד לא מצאה את הדרך להוריד אותו מהקרוסלה ולנשום.

היא חושבת פתאום על הבן של חבריהם. בחור חמוד, למד עם עדן בישיבה. נעצר לא מזמן אחרי שדקר מישהו בסוף הטירונות. מסכנים ההורים, אנשים טובים. לא מגיע להם כל הכאב לב הזה. גם להורים של חבר אחר, שהיו צריכים להתמודד עם הבן הגדול שישב בכלא, גם ההורים של... היא עוצרת את המחשבות. מוטרדת מזה שצצו בכלל. היא יודעת שלא רק על הוריהם של ההם היא חושבת, אלא על עצמה ועליו. אבל לא מצליחה לשים את האצבע - למה היא דואגת לו כל כך. למה גם עכשיו, כשהכל נראה בסדר, הלב שלה ממשיך לזהות איזה תדר נסתר ולא מוסבר שלא נותן לה לישון סוף סוף בשקט.

היא שמחה בחברה החדשה שהביא. יכול להיות שהיא הביאה איתה את השינוי. כמו בת נוספת בבית. התחילה לבוא לפה, לשבת לקשקש, אפילו לעזור לנקות לפסח. פתאום, כשהיו יוצאים בערב, היתה מקבלת ממנו שיחות בוגרות ואחראיות כמו “אמא, נגמרה לי הבטרייה אז אם את רוצה לדעת איפה אני תתקשרי אל”. כשהיו רבים ביניהם, היו מעבירים מסרים זה לזו דרכה, ופתאום הרגישה שיש לה חלק בחיי בנה - הפעם מרצונו.

קצת פחות ידעה על רצונו לעזוב את העיר, להתרחק מהמשפחה ולגור איפשהו ליד הים. אשדוד, זו היתה התוכנית. בית עם גינה מול הגלים. יהיה גם כלב. והחברים יבואו לבקר - כך הודיע להם כבר - עם נשותיהם והילדים.

לא היה להם בית ספציפי שסימנו. ואף פעם לא חשבו על ים רחוק כמו תל אביב. אשדוד, זו היתה השאיפה. ועל אף שהיא בקושי בת 17, והוא עוד לא בן 19 ולפני צבא ‏(אם רק יצליח אבא לפתור את כל עניין הגיוס, שעדיין מוטל בספק‏), ברור להם לאן הם חותרים כמו שרק לבני עשרה בהיי של התאהבות ברור משהו על העתיד.

כשהכירו, במפגש אקראי עם חברים משותפים, שם עליה עין ישר. אבל לא דיבר איתה. במקום זה מצא אותה בפייסבוק והתחיל לגשש. גם הפגישות הבאות שלהם היו תמיד בפורום של חבר’ה, אבל מהר מאוד הודיע לה: את שלי. היא ניסתה למחות, “למה, מי אתה שתקבע, ובאיזה זכות”. אבל הוא רק חייך והתעקש - “העניין סגור”. היא נעתרה, בסופו של דבר. אי אפשר לעמוד בפניו, ככה אומרים כולם. אחד שתמיד נכון בשביל אחרים, שתמיד מזהה מה הוא יכול לעשות למענך עוד לפני שביקשת, אחד שברגע שאתה שלו, יעשה בשבילך הכל.

הוא מצא את האשה שלו - זו שאיתה הוא יגור ליד הים, אמרו החברים. והיא הפכה לחלק מהחבורה. ערבים שלמים העבירו יחד, כל פעם בבית של מישהו אחר. מזמינים פיצה, המבורגר או טורטייה, רואים סרט יחד. אף פעם לא זכרו את שם הסרט בבוקר שאחרי, סתם משהו של פעולה, מה שהיה זמין בטלוויזיה. הם לא חובבי סרטים אלא חובבי לשבת יחד. ממציאים בדיחות פנימיות, מחקים זה את צחוקה של זו, מעבירים את הזמן בדאחקות.

היא בת בית אצל ההורים שלו, גם הוא בביתה. עכשיו, כשמתקרבת כניסת השבת, הוא הולך אליה. קידוש, ארוחה משפחתית, אחר כך עולים לקומה העליונה, יושבים עם ההורים על המרפסת ומקשקשים. סתם שיחות של שגרה. קצת על העבודה, קצת על הלימודים. הכל סבבה, עוד מעט חופש.

ב–23:00 הם נפרדים מהמשפחה ויורדים למטה, סתם לשבת מתחת לבית. נתקלים בשלושה חברים רחוקים. שניים מהם, מכרים מי”א, הם שני משוררי אינטרנט, שמשאירים את חותמם בקליפים ביתיים ביוטיוב. “בגלל השתייה, בגלל חברים לא טובים, עשיתי טעות, עשיתי שטויות...” הם מסלסלים שם על רקע בקבוקי וודקה, סיגריות, ופחיות של משקה אנרגיה. גם כאן, מחוץ לקליפ, מישהו מהם מוציא בקבוק וודקה. הבנים שותים את כולו. האווירה טובה. פתאום טלפון.

היא מוציאה את הסלולרי מהכיס ועונה. עד לא מזמן, שמרה גם היא שבת, אבל מאז שהם ביחד, הידרדרו קצת שניהם. התחילו לדבר בטלפון, אחר כך גם לעשן. “זה מציק”, היא אומרת, “כל יהודי מציק לו שהוא לא שומר שבת”, אבל ככה זה, יש נפילות. אז עכשיו, כששתי חברותיה שעדיין שומרות - רוצות לדווח לה איפה הן נמצאות, הן פשוט מבקשות מחברה שלישית, “לא שומרת”, שתתקשר אליה ותגיד לה לבוא. הן באיזה פארק, בשכונה החדשה, היא מדווחת לחבורה. בואו נלך.

אליהו הרשקוביץ

בקבוק הוודקה נשאר מיותם על גדר האבן שמתחת לביתה, כשהם עוזבים את המקום.

פעם, כשהיו צעירים, אהבו להתכנס בביתו של דני, להזמין פיצה ולצפות יחד ב”נשואים פלוס”. זה היה טקס, ובסלון הקטן מצטופפים כולם, אוכלים וצוחקים, הם הרגישו משפחה קרובה ששום דבר לא יכול לקרות לה. עכשיו, כשהוא יושב עם חברים, אוכלים וצוחקים במסיבת יום הולדת של אחד מהם, הוא רוצה לחזור אל המשפחה שלו, האמיתית. אל ספת העור החומה והמתפוררת, אל הטלוויזיה המונחת על מדף גבס שעיצב ובנה בעצמו, אל הילדים הישנים במיטותיהם. אל מיכל.

דירה קטנה, שני ילדים, עבודה, ספה מתפוררת ואשה. הוא לא האמין שזה עוד יכול לקרות לו, גם כשאמר לאחרים שכשירצה הכל יסתדר. אפילו את הכלב העכברושי הוא מסוגל לחבב ברגעים האלה של הכרת תודה. הכרת תודה על שבסופן של כל התהומות, אחרי כל הגמילות הכושלות, האכזבות והנפילות, הגיע לרגע כל כך שפל ואיום בחייו, עד שלא היה מסוגל יותר והחליט: עד כאן. הוא לא סיפר על הרגע הזה לאיש מלבד מיכל. אבל הרגע הזה היה נצור בלבו תמיד, כתמרור אזהרה למה שעלול לקרות אם יפסיק להילחם.

ומיכל היתה משהו להילחם עליו. הבחורה הזאת, גרושה עם ילד, פגועה כולה מסיבוב חייה הקודם, ראתה בו אביר שמציל אותה ומפצה אותה על כל מה שעברה עד היום. אבל בעיניו היא זו שהצילה אותו, וממשיכה להציל אותו מדי בוקר, כשהיא מזכירה לו שהוא חייב להישאר בצד הזה. הצד הנכון והטוב, שכל מי שהיה בצד השני יודע שאף פעם אין ביטוח נגד החלקות חוזרות ממנו אל החושך.

כשבנה איתה את חייו, בתחילה בדירת אמו ואחר כך בדירה משלהם ‏(לקח לה זמן להתרגל לבאר שבע - היא טענה שכולם בה יודעים יותר מדי אחד על השני, וחמי מזג יותר מהממוצע‏) - הקפיד לעבוד ולהתנדב בקרב מכורים אחרים. היה עושה את דרכו אל כפר הנגמלים ומבלה שם שעות ארוכות עם בני נוער, מנסה לשכנע אותם בכוחם לחזור אל החיים. ראה בזה שליחות, וגם סוג של תזכורת מתמדת לעצמו. הרי ידע שהוא מועד ליפול תמיד. גם עכשיו היה בתקופת אזהרה, אחרי שהורשע באיומים על רופא. רגע שבו איבד את הראש בשל חרדה להריונה של מיכל. ולמרות שלא התכוון ולמרות שלא נגרם כל נזק, ידע שאסור שזה יקרה שוב.

רק באחרונה הגיע למסקנה שהגיע הזמן להוריד מסך על התקופה הלא טובה ולהתקדם הלאה. להתרכז בשגרה שהלכה ומילאה את זמנו, בעומס של אנשים רגילים שצריכים להיות הורים, סטודנטים, עובדים ובני זוג באותו הזמן.

החברים שסביבו - הם כבר מכירים אותו בשם גדי - שמחים בו עכשיו, בשעה עליזה של שישי בערב, אבל מה שהוא באמת רוצה זה הביתה. בדרך הביתה הוא נזכר איך לפני חצי שנה, הלך למשרדי אחת החברות הסלולריות כדי לטפל בענייני עבודה. הוא עמד מעל שולחנו של מנהל השירות, ופתאום הרים הלה את ראשו ושניהם קפאו במקומם.

זה היה ליאור. וגנה שעמד מעליו היה גנה מחויט, עם ביפר, לפטופ, ומראה כללי מלא ובריא. כמו בפעם הראשונה שבה נפגשו, ליד בית הספר ניצנים, לפני 20 שנה, הם פשוט נפלו זה על זה בחיבוק. המומים קצת מהמפגש, החליפו כמה פרטי מידע. הראו זה לזה תמונות של הילדים. אמרו שחייבים לעשות פיקניקים משפחתיים יחד. ואז נפרדו.

הם לא עשו פיקניקים משפחתיים יחד. אפילו לא נפגשו שוב לקפה. אבל התחושה היתה של סגירת מעגל, וסיכום עצמי זהיר של “שבתי הביתה בשלום”. פתאום גם דני חזר אל חייו, בביקורים ובשיחות טלפון מאילת, שבה התגורר עכשיו. ויום אחד, כשעבר בעיר העתיקה, הוא פגש גם את דודו. מה העניינים, לחיצת יד. אבל עוצמת הקירבה היתה כאילו לא עמדו ביניהם כל כך הרבה שנות נתק. על כוס קפה הם השלימו את הפערים. גנה - בשביל דודו הוא עדיין גנה - הממעט במילים בדרך כלל, הרשה לחומות ליפול וסיפר לו הכל. כולל על הרגע ההוא שבו החליט לקחת את עצמו בידיים. דודו סיפר לו על אילן. גם הוא בסמים. וגנה־גדי ידע מיד שהוא חייב להציל את חברו. בשיחות, בגרירה למפגשי נגמלים, העיקר שלא יישאר שם. והוא הצליח. אילן שומר על עצמו. גם אילן יהיה בסדר. בהחלט נראה שהכל בא על מקומו בשלום. הוא מגיע הביתה, עולה לקומה הרביעית. מצטרף אל מיכל שמחכה לו, כתמיד, על הספה.

02:10. האחד הולך לקראת השכן מלמעלה שירד פתאום אל הפארק. השני מתקרב אל חבורת הנערים הזאת שמפריעה את הלילה. העבודה החדשה בסופר, הריקוד עם הילדה בגן, הטבילה המטהרת במקווה, השמחה על חברי הילדות שצצו מחדש, הכל מתערפל עכשיו.

אילן אסייג

“עזוב, בוא נלך”, נשמע קול נשי אחד. “תחזור הביתה”, קורא השני. אבל שניהם ממשיכים ללכת.

- הסוף -

אחרית דבר. כמה שבועות אחרי, היא מתעוררת מחלום שבו התהלכה בחדר המתים עד שראתה את גדי, שוכב על מיטה כמו ששכב באותו לילה על הדשא. רק שבחלום הוא קם, חיבק אותה והבטיח שהכל יהיה בסדר, ועכשיו, היא קמה אל הטלפון מודעת לחלוטין לזה שהוא לא כאן ושום דבר לא בסדר. אפילו אילן, חבר הילדות של גדי שלא הגיע להלוויה כי לא היה מסוגל, אפילו הוא לא עמד באובדן. אחרי חודשים שבהם החזיק מעמד בזכות לחצו של גנה שלא להישבר, הוא נשבר. ומנת יתר העבירה גם אותו לעולם הבא. שלישי מתוך חבורת הילדות שעליה הירבה לספר לה גדי בימים הטובים כאן על הספה. השלישי שהולך.

מישהו על הקו אומר לה שהכלב שלה נמצא משוטט. היא מסתכלת על הצ’יוואווה ולא מבינה, אבל מצדו השני של הקו מתעקשים שתבוא לאסוף אותו משום שנמצא ליד ראש העין. ורק אז היא מבינה - זו בל! בל שלו, האהובה. היא ממהרת לנסוע לאן שלא צריך כדי לאסוף אותה, ורק אחר כך מתקשרת אל הבעלים - מי שקנו מהם את בל בזמן שחשבו שהילדה אלרגית. הם יודעים מי היא מיד. כולם עכשיו מכירים את שמה ואת פניה. הם אומרים שאם זה מה שישמח אותה - הם מחזירים את הכלבה. ועוד באותו היום, נמסר “העכברוש” לאימוץ ובל של גדי חזרה הביתה. מעלה, לראשונה מאז אותו הערב, חיוך בבית. חיוך עצוב בתוך מאבק הישרדות חדש.

בתא המעצר, חבוש כיפה שחורה, הוא מכבס את בגדיו בכיור. עם כל מה שקרה, הוא עדיין חס על בגדי המותגים שלו ולא סומך על המכבסה. את בקבוקי מרכך הכביסה הגמורים הוא ממלא במים, ומשתמש בהם כמשקולות כדי לשמור קצת על הכושר, למרות שלצבא כבר לא יגיע. לחבר’ה בתא הוא מבשל תמיד. הם כבר יודעים שהוא הטבח ומתים על האוכל שלו.

בכל יום, בדרך לתפילת מנחה, הוא עובר בטלפון ומתקשר. זה לא משנה אם הוא מתקשר לאמא, לחברה, או למישהו מהחבר’ה, כי כמעט תמיד כולם נמצאים יחד בבית הוריו בשעה היעודה, ומעבירים את הטלפון במהירות מאחד לשני. הוא לא יכול לראות מכאן את השורשים הכהים המשתלטים על שערה של אמו, שמרוב עצב לא מסוגלת לצבוע, גם לא את דמעות הגעגועים שמבליע זיו כשמגיע תורו לדבר והוא נמלט עם הטלפון למטבח, הרחק מכולם.

“לא משנה מה קרה ואיך - אני רואה את הסיפור ככה”, הוא שח לאביחי, שותפו לסוד האמונה: “השם רצה אותי פה, ואת גדי למעלה. זה לא משהו שבא ממני, מה שקרה. לא ככה אני מכיר את עצמי, ולשחזר את הרגע אני לא מצליח. זה כאילו השטן נכנס בי. אולי הוא ידע שרק אם יתקע אותי כאן כמה שנים, אחזור אליו ברצינות. אז אני מקבל את זה. אני אשב כמה שצריך. והלוואי שהקדוש ברוך הוא ימתיק לכולם את הדין”.

בכי בחדר המדרגות. ילד בן תשע עולה הביתה עם דמעות. בקומה הרביעית פותחת לו מיכל את הדלת, שעליה עוד תלויה מודעת האבל על גדי. הוא מספר לה על המכות שחטף למטה מילדים אחרים. בגללך, הוא מאשים, זה בגלל שאמרת לי לא להחזיר כשמרביצים לי. “בעיות לא פותרים עם הידיים”, היא עונה לו, כשהוא בזרועותיה. והוא תוהה לעצמו בכאב: באמת?

astar.nayer@haaretz.co.il

------------------------------------------------------------

אילן אסייג

השוטרת שיקרה, הניידת לא הגיעה / יניב קובוביץ'
המקרה של רצח גדי ויכמן ייזכר בעיקר
ככישלון מהדהד של המשטרה

ב–5 במאי ישב עדן אוחיון, מי שמואשם כעת ברצח גדי ויכמן, עם חבריו בגינה ציבורית בבאר שבע. החבורה הרועשת הפריעה לשכנים מהבניינים הסמוכים. הראשונה שהחליטה להעיר להם היא מיכל לוי, שניסתה להרדים את בתה בת השנתיים. לוי החליטה לצאת למרפסת ולבקש מהצעירים שישמרו על השקט. מעט אחרי חצות, כאשר הרעש לא פסק, התקשרה לוי למשטרת באר שבע ודיווחה על ההתקהלות. למקום לא הגיעו שוטרים, והצעירים המשיכו בשלהם. שעה מאוחר יותר היה זה בן זוגה של לוי, גדי ויכמן, שהחליט להיות תקיף יותר. הוא צעק על הנערים לעזוב את המקום ואיים שיפזר אותם בכוח. אוחיון, בתגובה, החל לקלל את ויכמן והתעלם מכל ההערות שלו. ויכמן החליט שזה יותר מדי עבורו והחליט לסלק את הנערים מהגינה. הוא רץ לעבר הנערים, תפס את אוחיון בכוח ונגח בפניו. אוחיון נפל על הארץ ובעודו מדמם מפניו, שלף סכין שהיתה ברשותו. הוא דקר את ויכמן בחזה. כתוצאה מהדקירה, ויכמן נפצע אנושות ואוחיון וחבריו השאירו אותו בגינה כשהוא מדמם למוות.

לאחר הרצח טענה לוי שבעלה נרצח רק בשל טיפול לקוי של משטרת ישראל באירוע. תחילה גיבה מפקד תחנת באר שבע את השוטרים וניסה להפוך את הטענות של האלמנה לחסרות כל בסיס. “ניידת הגיעה למקום באופן מהיר. מרגע שהיא לא זיהתה דבר היא המשיכה לאירוע הבא”, טען מפקד התחנה, ניצב־משנה תומר בדש מיד לאחר הרצח. “צריך לציין שהתקבלו שתי שיחות מאנשים שונים ולא מהמשפחה. אין פה דברים שאנחנו מסתירים. הכל גלוי, הכל שקוף”.

כעבור כמה ימים, לאחר שלוי בעצמה סיפקה הוכחות לכך שהתקשרה לתחנת המשטרה והוכיחה שבשום שלב לא היתה ניידת, החליטו לבדוק את הנושא גם בתוך המשטרה. תחקיר קצר ובלתי מתוחכם גילה שהשוטרת ואיש הביטחון שהיה איתה בניידת שיקרו. אכן, הם לא היו בזירה ולא בדקו את התלונה של התושבים.

מפכ”ל המשטרה, רב־ניצב יוחנן דנינו, אמר כמה פעמים כי רצח ויכמן הוא מבחינתו האירוע המשמעותי ביותר מאז כניסתו לתפקיד. דנינו העמיד בראש סדר העדיפויות של משטרת ישראל את השירות ותדמית המשטרה בקרב הציבור. הביקורת שספגה המשטרה באותו אירוע היתה הרסנית. “האירוע הטרגי שהיה לנו בבאר שבע עשה לנו הרבה מאוד נזק. כמה ימים לאחר מכן גילינו שהשוטרת שהיתה צריכה להגיע לא הגיעה, זו תקלה בעיני וזה אירוע מכונן מבחינתי”, אמר דנינו באחת מפגישותיו עם התקשורת אחרי הרצח.

בסיום החקירה, השוטרת ואיש הביטחון הודחו מהמשטרה. למרות ההערכות כי אוחיון יואשם בהריגה, שבועיים אחרי הרצח הוחלט להגיש נגדו כתב אישום חמור בגין רצח. במהלך החקירות הודה אוחיון שדקר למוות את ויכמן ואמר כי עשה זאת משום שויכמן פגע בכבודו מול חבריו והוא הרגיש מושפל.

אילן אסייג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו