שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בין הים לאגם

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיקה אלמוג

לפני כשבועיים בילינו בחוף מציצים עם אורחים מחו”ל. היה ערב די מושלם - בירה קרה ומים חמימים, המולת קיץ נעימה וחברה מרגשת: מי שהיתה חברתי הקרובה בשנות לימודי בארצות הברית הגיעה לביקור בארץ עם משפחתה. היא קנדית יהודייה ובעלה חצי ברזילאי חצי גרמני, נוצרי שהתגייר. לא נפגשנו עידן ועידנים, ובמהלכם התעדנו גם לנו גם להם ילדים, שהכירו לראשונה. הם שיחקו יחד בחול, ולא נראה שפערי השפה מפריעים. הגדולה שלי ניסתה ללמד את הגדולה שלה עברית ‏(“קאט זה חתול!” הסבירה, “חאאא־תווול! עכשיו את!”‏), והבנים תיקשרו בשפה הבינלאומית “תנו להם כדור ויהיה סבבה”. חברתי לא נרגעה מהים. “איזה אושר”, אמרה, “המים כל כך נעימים”. הפסיפיק, שלחופיו הם גרים, קר גם בימים הכי חמים בשנה.

אירחנו אותם כמה ימים, ונעים היה לראות את הים דרך עיניהם. עידכנו והתעדכנו ושאלנו שאלות סקרניות על הלכות החיים והיומיום וגילינו שבסך הכל רב הדומה על השונה. גם להם, שם באמריקה הגדולה, יש מאבקים של פרנסה והתבססות מקצועית, ולא פשוט למצוא איזון בין חיי משפחה לקריירה, וקיים חשש ממה שיילד יום. אז למה התחושה שהם חיים ואנחנו שורדים?

“כי אני יודע לאן אני הולך”, אומר בעלה. “זה לא אומר שזה קל, עובדים קשה וצריך גם מזל, אבל יש מסלול שאני מבין”. זה ההבדל: יש להם אופק. אין להם תחושה שהמערכת, בבסיסה, נגדם. שהיא נשלטת על ידי בעלי אינטרסים בשליחותן של קבוצות שאינן מייצגות את הרוב ‏(בינתיים‏), בתוך מנגנון שהופך את החיים ממרתון - ארוך ותובעני, אבל תחום ואפשרי - לסתם ריצה של אוגר על גלגל, פול גז בניוטרל.

איור: עדי עמנואל

הם מהגרים, נמצאים בתהליכי התאזרחות ואוהבים את ארצות הברית בכלל ואת לוס אנג’לס בפרט. אנחנו מדברים על חוויית המהגר הוותיק שלהם, והם מעידים על עצמם שהם מעורים באקטואליה, אכפת להם מהמתרחש בפוליטיקה האמריקאית, והם ישמחו להצביע בבחירות כשיושלמו התהליכים. אבל זה ממש לא מעסיק אותם ברמה היומיומית, והזהות האישית שלהם אינה מזוהה עם המקום בו הם חיים. העובדה הזאת, בנוסף לעובדה שהמקום בו הם חיים אינו נתון לשום איום קיומי ‏(גדול או קטן, מיידי או עתידי‏), מסירה שכבה שלמה של מתח, חרדה ואחריות שהם מנת חלקו של היומיום הישראלי.

אני זוכרת שלפני שנים נסעתי לבקר חברים אחרים, ישראלים שהיגרו לארצות הברית. בדרך משדה התעופה לביתם עברנו ליד אגם. “תראי”, אמר לי ידידי בחיוך רחב, “הנה אגם. לספר לך משהו על האגם הזה? אני לא יודע עליו כלום. כל יום אני עובר לידו, נהנה מהכחול שלו, וזהו. אין לי מושג מה ההיסטוריה שלו, אני לא עוקב בחרדה אחרי גובה מפלס המים שלו, אני לא מרגיש שצריכת המים האישית שלי כשאני מתגלח במקלחת היא שתקבע את גובה המפלס שלו, ומשם את סיכויי ההישרדות שלי. אין שום סיכוי שאי פעם אסכן את חיי למען האגם הזה. זה סתם אגם. כמוהו יש מאות, אם לא אלפים”.

ובעודי נזכרת בנאום השחרור ההוא, כמה משכנע הוא היה, ציינה פתאום חברתי הקנדית כמה מוזר ואיזה כיף זה שכל כך הרבה דברים בחיים שלנו פה מובנים מאליהם. למשל, אמרה, אני בטוחה שאין שום התעסקות בשאלה אם תצליחי למצוא בן זוג יהודי. והמשפחות שלכם במרחק שלא מצריך טיסה ומאפשר קשר פשוט ויומיומי, “הם בטח אפילו עושים לך בייביסיטר לפעמים...” אמרה בחולמנות. אבל מעבר לדברים האלה ציינה בצער את תחושת התלישות שמלווה אותם תמיד. גם כשהם בבית, הם לא באמת בבית. עם הזמן מגיעים להשלמה עם הרעיון של היעדר בית, אבל בהשלמה הזאת יש כאב לא מבוטל, ואת הכאב הזה לא יבינו ילדיהם, שלא יהיה בהם געגוע לא למונטריאול ולא לסאו פאולו.

ישבנו כמה דקות בשקט ובהינו בים של סוף הקיץ, שעמד בסימן היפוכו של הקיץ הקודם. בקיץ ההוא הדיון עסק בעתיד שיהיה כאן, וכעת, משמאמציו ברובם חזרו כמו בומרנג, נדמה שיותר ויותר מתפרץ דיון ברצון העז להיתלות על כנפי הבומרנג ולעוף איתו לאוסטרליה. אין ספק שפסקי זמן מהחיים כאן הם דבר רצוי בהחלט. לימודים בחו”ל, טיול ארוך, רילוקיישן מקצועי לשנה־שנתיים - הזדמנויות לנשום אוויר אחר, לקבל פרופורציות מחיים שמתנהלים אחרת, וגם לנוח קצת, לנפוש לחופם של אגמים אנונימיים - כל אלה מבורכים.

אבל הדיון בסוגיית המשך החיים כאן אל מול אופציית ההגירה הוא בעייתי בכמה היבטים. האחד, הוא יכול להתקיים רק בקרב מי שכביכול יש לו את האופציה - מי שנושא בארנקו דרכון זר, משאבים כספיים, מקצוע בר ייצוא, שפה. וההיבט הבעייתי השני הוא שגם בקרב מי שעומדים לרשותו האמצעים הנחשקים, פתרון ההגירה הוא לא פתרון אמיתי, לא בטווח הארוך. כי ברבות השנים מי שהשתחרר מהדאגה למפלס המים של האגם גם לא מכיר שירים שנכתבו לחופיו, לא קורא לבנו בשם שערגה אליו משוררת שקבורה לגדותיו, ילדיו לא דוברים את השפה שבה נכתב השיר, וודאי לא חשים הזדהות עם מילותיו. האגם כבר לא שלו, וחלק משמעותי מנפש ילדיו כבר לא שלו, והעתיד כבר לא שלו, אלא של האגם המקומי, אותו הוא תופס כנטול שם והיסטוריה. והאגם שנותר מאחור, שהיה שלו, הופך להיות האגם של מי שנשאר, ואלה עושים בו כרצונם, עד שלא יהיה לאן לחזור. אולי בשנה החדשה, במקום היחיד בעולם שהכל נעצר בו ליממה שלמה פעם אחת בשנה, כדאי לעמוד על שפת האגם, או אולי במימיו החמים של הים שלחופיו זכינו לחיות, לרוקן את הכיסים כמיטב המסורת, ולחשוב איך בונים מחדש. כי אין לאן לברוח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ