שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בחירות תשע"ג מתקרבות: רבותיי, ההיסטוריה תחזור

אף דבר חדש לא יקרה אם נתניהו יזכה בבחירות: הוא ימשיך לעסוק באיראן, לקצץ בתקציב ולמרוח את הפלסטינים. כן, זה בדיוק מה שהיה בקדנציה הראשונה שלו

יוסי ורטר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי ורטר

הבחירה בבנימין נתניהו לאיש השנה הבאה היא כל כך מובנת מאליה, עד שאולי מתבקש לוותר עליה. מצד אחר, פרויקט מהסוג שרואה אור בגיליון זה, מבלי שראש הממשלה נוכח בו, אינו שלם. בסופו של דבר, נתניהו הוא האיש של תשע"ג, השנה שבה איראן, גם על פי התחזית המקלה, צפויה להפוך למדינה גרעינית או סף גרעינית. אם ארצות הברית לא תוציא עבורו את הערמונים מן המים הכבדים, נתניהו הוא האיש שאמור בחודשים הבאים לקבל את ההחלטה הגורלית ביותר מאז החליט דוד בן גוריון על הקמת המדינה: לתקוף או לא לתקוף. לנסות ולבלום או לכל היותר לעכב באמצעים צבאיים את התוכנית הגרעינית האיראנית, או להרכין ראש ולהשלים עם איראן גרעינית.

כבר שלוש שנים וחצי נתניהו משחק על כל הקופה. כל הז'יטונים שלו מונחים על משבצת אחת. בשנה העברית הבאה המשחק חייב להסתיים, לכאן או לכאן. כשנתניהו נשאל השבוע אם בשנה הבאה יוסר האיום האיראני, הוא השיב במלה אחת: "הלוואי". שום אזרח מודאג לא היה מנסח זאת יותר טוב.

אנשים שיוצאים ובאים בלשכתו על בסיס קבוע מתרשמים שהוא פועל מכוח איזו שליחות עליונה. אחד מבכירי המערכת הפוליטית אמר עליו שהוא נוהג כאחד השופטים בתנ"ך. נתניהו אינו נרתע מהתווית הזאת. "אני מונע מהשליחות להבטיח את קיומה של מדינת ישראל", הוא נוהג לומר לבני שיחו. "אני רואה את הדברים בצורה נכוחה. אני", הוא אומר בציניות, "אחרון הדינוזאורים שלא טעה לראות באביב הערבי את הקדמה והאחווה דוהרות לעברנו בכל המהירות. אנשים, טבעם שהם מדחיקים, מדחיקים, מדחיקים. מתקפלים מול כל ביקורת. איני ביניהם".

נתניהו בנאומו באו"ם לפני שנהצילום: בלומברג

בעיניו הביקורת שמוטחת בו על התנהלותו הבוטה עם הנשיא ברק אובמה ודרישתו להציב קו אדום לאיראן היא ביקורת פוליטית. הוא מנער אותה כמו גרגר אבק מדש הבגד. הוא משדר שהוא אדיש לה. גם תומכיו מתקשים להבין מה האסטרטגיה ביחסים המידרדרים עם ארה"ב. לאן נתניהו חותר? קו אדום לא יסומן. האמריקאים הבהירו זאת פומבית. אובמה נראה כיום כמי שסיכוייו להיבחר לקדנציה שנייה טובים לאין ערוך מאלה של מיט רומני. אז מה הטעם ללכת עם הראש בקיר? השאלות האלה מתבזבזות על נתניהו. "אני אומר את הדברים הנחוצים", הוא משיב לנודניקים. "אמרתי אותם כבר לפני 15 שנים. ב-2005 הייתי היחיד שדיבר על הכבדת היד על הכלכלה האיראנית. אז לא היו סנקציות. אני אמשיך לומר את הדברים האלה".

הפתעת אוקטובר

בחודש נובמבר יעבור נתניהו את יצחק שמיר ויהפוך להיות ראש הממשלה השני בישראל שכיהן בתפקיד במשך מספר השנים הרב ביותר – שש שנים ושמונה חודשים במצטבר: בין 96' ל-99' והחל מאפריל 2009. אם לא היה שוגה באשליות בליל ה-8 במאי וחותם על הסכם קואליציוני מרושל עם שאול מופז, הוא יכול היה להיות היום אחרי בחירות, בעיצומם של מגעים קואליציוניים, לא מסובכים מדי, להקמת ממשלתו השלישית. כולם היו מצטופפים בתור: אביגדור ליברמן ואלי ישי, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. אולי גם ציפי לבני.

הבחירות יהיו בשנת תשע"ג. נתניהו העריך השבוע בתום סבב שיחות נוסף שקיים עם השותפים בקואליציה, כי מסתמן רוב לתמיכה בתקציב 2013. "כל השותפים הביעו רצון להעביר תקציב ולהמשיך הלאה", אמר נתניהו, "אם הם לא יגזימו בדרישות, נעביר תקציב אחראי ונמשיך עד ליום האחרון" (סוף אוקטובר 2013, שזה ממש בתחילת תשע"ד).

אם נתניהו אינו מתבטא ממשאלות לבו או כחלק מספין, וספר התקציב אכן יוגש לכנסת בעוד חודש וחצי, אין ספק שזו תהיה הפתעת אוקטובר. באוצר כבר אין מדברים על תקציב. בכנסת כבר אין מדברים על תקציב וגם במשרדי הממשלה לא רואים צל צלו של תקציב מתגבש לשנה הבאה. או שנתניהו יודע משהו שאחרים לא יודעים, או שהוא פשוט רוצה למשוך זמן, לעבור את החגים, להגיע לפתיחת מושב החורף בכנסת ב-15 באוקטובר ולהודיע חגיגית על הקדמת הבחירות.

קשה לנבא מה יולידו בחירות בעוד 13 חודשים. קל יותר לנבא מה יקרה בעוד ארבעה חודשים, המועד המוקדם ביותר שבו עשויות להתקיים בחירות. בתסריט דנן, נתניהו ייבחר כנראה לכהונה נוספת, משלושה טעמים: 1. אין מועמד רציני מולו לתפקיד ראש הממשלה. 2. בסקרים הליכוד היא עדיין המפלגה הגדולה. 3. בשיטת הבחירות הנוכחית גוש ליכוד-ימין-חרדים הוא הגוש הפוליטי הגדול במדינה. הדמוגרפיה עושה את שלה לטובת הגוש הזה יום-יום, שבוע-שבוע, חודש-חודש. אפילו העולים שמגיעים מרוסיה ומצרפת הם בעלי נטייה פוליטית ימנית.

אז בתשע"ג יהיו בחירות ונתניהו ירכיב ממשלה. ומה יהיה אז? מה שהיה קודם. הוא ימשיך להתקוטט עם אובמה (אם זה ייבחר) הוא ימשיך למרוח את התהליך עם הפלסטינים (נכון, לא רק באשמתו). הוא יעסוק ביתר שאת בעניין האיראני ובכלכלה. והוא יקצץ בתקציב קיצוץ עמוק וכואב, בתקווה שישכחו לו את זה עד לבחירות הבאות. והוא ייאלץ לחוקק חוק עוקף חוק טל, שיסדיר את גיוסם של החרדים והערבים.

רגע, זה מה שהיה גם בקדנציה הראשונה שלו! אז הוא רב עם הנשיא ביל קלינטון, וייחל לניצחון המועמד הרפובליקאי. אז הוא הלך כברת דרך במשא ומתן עם הפלסטינים, אך נסוג ברגע האחרון. אצל נתניהו, בנו של היסטוריון, להיסטוריה יש נטייה לחזור על עצמה עד לזרא. כמו בסרט אימים מתעתע.

לקראת סיום הקדנציה הזאת הפלסטינים מעסיקים אותו, אבל רק במובן של תחזוקה ומניעת קריסה של הרשות. הוא מסייע להם כלכלית על מנת שלא יפנו את הדרך לחמאס. ככל שזה תלוי בו, כך יהיה גם בקדנציה הבאה. אובמה יאתגר אותו לא מעט בזירה הפלסטינית. רומני, אם ייבחר, יניח לו לנפשו. המועמד הרפובליקאי, שלא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות, נשמע אומר בסרטון הסלולרי שתיעד אותו בסעודת תורמים מטנף מחצית מהציבור האמריקאי כי הפלסטינים מחויבים להשמדת ישראל וכי אין סיכוי לפתרון. מישהו שאל את נתניהו אם רומני דיבר מגרונו. "מה פתאום דיבר מגרוני? איזה שטויות", כעס נתניהו. באמת לא יעלה על הדעת.

לא שרי אריסון

אם נתניהו ייבחר מחדש בתשע"ג, הוא יהיה חריג. מעטים מקודמיו הצליחו להיבחר לכהונה שנייה רצופה בשלושת העשורים האחרונים. אריאל שרון עשה זאת ב-2001 וב-2003. ומנחם בגין עשה זאת ב-1977 וב-1981. בניגוד לשרון, נתניהו החמיץ הזדמנות נדירה להפוך לאבי האומה, למועמד חוצה מחנות. הוא נותר המועמד של המחנה שלו. הזדמנות פז כזו נקרתה בדרכו אחרי שחרורו של גלעד שליט באוקטובר אשתקד, אחת מגולות הכותרת של כהונתו.

הזדמנות נוספת יכלה להיות אם היה מקבל הכרעה היסטורית בנושא גיוס החרדים. הוא עמד בראש מגה-קואליציה של 94 ח"כים, רובם חילונים. ברגע האחרון הוא קיבל רגליים קרות ובחר בשותפים הטבעיים, דהיינו, בחרדים. זו הקואליציה שהעלתה אותו לשלטון ב-96'. זו הקואליציה שהעניקה לו את ראשות הממשלה ב-2009. זו הקואליציה שלא זנחה אותו ולא מצמצה לנוכח הקיפאון עם הפלסטינים, הידרדרות היחסים עם ארה"ב, המחאה החברתית, אפילו הפארסות החוזרות ונשנות בלשכתו. אין סיבה שמשהו ישתנה ב-2013.

בקדנציה השלישית שלו יש חשש (או סיכוי, תלוי במתבונן ובמצביע) שביבי כבר לא יפתיע אותנו. מה שאנו רואים זה מה שאנו מקבלים. הנשיא שמעון פרס כבר לא ימתיק סוד עם מנהיגי עולם ויספר להם שנתניהו מעוניין להיכנס להיסטוריה כעושה שלום. אהוד ברק לא יספק הערכת מצב מלומדת וצוננת כי בבחירה בין הדוגמטיות של שמיר למנהיגות הנועזת ועוקרת ההרים של בגין, ביבי ילך בדרכו של השני.

בגיל 64 אנשים לא משתנים. בטח לא אנשים שמאמינים שהשמש זורחת להם מהגב התחתון. נתניהו הוא שמרן. במידה רבה, מיושן. הוא לא מעביר הודעות טקסט ואין לו תא דואר אלקטרוני. הוא אינו מאמין בהסדר עם הפלסטינים יותר משמיט רומני מאמין בו. בקדנציה הזאת הוא נשא נאום באוניברסיטת בר-אילן והודיע על תמיכה בפתרון שתי המדינות. הוא גם הקפיא את הבנייה בשטחים לעשרה חודשים. הוא עשה זאת לא כי השתכנע בפתרון שתי המדינות או בצורך הלאומי בהפסקת הבנייה בשטחים, אלא מפני שהוא נגרר ונאנס לכך על ידי נשיא אמריקאי בתחילת כהונתו.

יכול להיות שאובמה ידחק אותו לפינה גם בשנה הבאה, ויכול להיות שנתניהו ייאנס שוב לעשות צעדים שהוא אינו מאמין בהם. אז מה ייצא מזה? הוא אינו שרי אריסון. השלום אינו מתחיל בתוכו. הוא מתגאה בכך שבקדנציה הזאת הוא גרם לפלסטינים להבין טוב- טוב כי הצעה דוגמת זו שקיבלו מקודמו, אהוד אולמרט, הם לא יקבלו לעולם, אפילו לא הצעה שמתקרבת להצעה, שאותה הם דחו אגב.

האביב הערבי החזיר אותו לאלמנט שלו. תפישת העולם השמרנית שלו, שגורסת התבצרות, התחמשות, התכנסות והתבוננות חשדנית ברעידת האדמה באזורנו, תמשיך להדריך את צעדיו גם בשנה הבאה. כשהוא נשאל מה צפוי לנו בתשע"ג, הוא מתמקד בשני עניינים מרכזיים: המשך הפעילות בנושא האיראני והמשך השמירה על הכלכלה. ומה עם הבעיה הפלסטינית? "אם איראן תתחמש בנשק גרעיני", הוא אומר, "אין ערך לשאלה הזאת".

מרחב החסינות

בשבוע שעבר סופר כאן על מפגש שערך שר הביטחון אהוד ברק בלשכתו עם כ-15 בני אדם, רובם סופרים, פרופסורים ואנשי תרבות שחתמו על עצומה שקבעה כי מעל תקיפה ישראלית באיראן מתנוסס "דגל שחור של אי חוקיות". במוזמנים היו גם שני אנשי ביטחון בדימוס: ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט וסגן שר הביטחון לשעבר תא"ל (מיל') אפרים סנה.

בעקבות הפרסום ביקש סנה להעיר כי הוא לא חתם על העצומה. לדבריו, גם שביט לא חתם עליה. שאלתי אותו מה למד מהשיחה שנמשכה שלוש שעות עם ברק. הוא אמר שבעיקר למד שברק נערך לבחירות: "כשהתקשרו מהלשכה, חשבתי שאני מוזמן להתייעצות ביטחונית אסטרטגית, מסוג אלה שברק לפעמים אוהב לכנס עם ותיקי המערכת. כשהגעתי הסתכלתי סביבי. ראיתי את פרופ' יהודה באואר, את פרופ' יוסף אגסי, את גילה אלמגור. אנשים מכובדים, אבל לא זכרתי שהם רצו אתי על הג'בלאות ב-669 (יחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר, י"ו). אז הבנתי שהגעתי לחוג בית של מפלגת עצמאות".

החוכמה הפוליטית הרווחת גורסת שברק זקוק לקולות השמאל והמרכז כדי לחצות את אחוז החסימה. המפגש עם החבורה הנטועה בלב "השמאל העמוק" נועד להעביר את המסר, לה ובאמצעותה, כי ברק אינו משיחיסט שלא רואה בעיניים, אלא איש ביטחון מנוסה ומדינאי שקול, קשוב ומתון. גם סנה התרשם כי זו היתה מטרת המפגש. כך סבורים גם גורמים אחרים בזירה הפוליטית, שמודעים למהלכים אחרים של ברק. הוא עובד על הבחירות הבאות והוא מכוון למחנה המרכז-שמאל. שם אין שום אישיות ביטחונית מנוסה.

נחכה לסקרים. אם עצמאות, שמפרפרת מתחת ומעל אחוז החסימה, תייצב עצמה במרחב החסינות שמעליו, באזור השניים-שלושה מנדטים, נדע כולנו מאין זה מגיע ואיפה זה התחיל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ