בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכלייזמר האחרון

הנאצים אילצו את ליאופולד קוזלובסקי לכתוב ולבצע מנגינה שליוותה יהודים אל מותם. כיום הוא בן 94, חי בפולין ומוסיף לשאוב כוח מהמוזיקה היהודית

7תגובות

ביום רביעי שעבר, ב-12 בצהריים, בא ליאופולד קוזלובסקי לבית הקפה הקבוע שלו – כליזמר הויס – ברובע היהודי של קרקוב. כמדי יום הוא הזמין משקה צונן והתיישב ליד השולחן ששמור לו.

קוזלובסקי, שמציג את עצמו כבן 88 (לפי חבריו ומקורות אחרים הוא בן 94), הוא אושיה תרבותית בפולין. "הכליזמר האחרון" מכנים שם את המוזיקאי היהודי, שעבר לגור בעיר השנייה בגודלה בפולין מיד בתום מלחמת העולם השנייה ולא עזב אותה מאז. "המוזיקה הצילה את החיים שלי", הוא אומר. "הייתי במחנה ריכוז, בגטו וביער. המוזיקה נתנה לי כוח. היטלר השמיד את היהדות, אבל לא את המוזיקה. היא חיה. חיה לנצח".

חרף גילו והתלאות שעבר בשואה, שבה איבד את משפחתו, הוא ממשיך לנגן, לא כתחביב אלא כמקצוע. השנה כבר הופיע במדריד, ונציה, ברלין וטולוז. השבוע היתה לו הופעה בלבוב. גם בישראל כבר ניגן, לפני ארבע שנים. על חברי הלהקה שלו הוא אומר ש"הם לא יהודים, אבל יש להם יהדות בלב. הם שרים עם טעם ועם דם יהודיים. לימדתי אותם לשיר ביידיש".

דניאל צ'צ'יק

בהופעות שלו ממלאים את האולמות פולנים, שמגלים בשנים האחרונות עניין מחודש בתרבות היהודית. עדות חיה לכך ניבטת מכל פינת רחוב ברובע היהודי של קרקוב, שבו קרויים בתי קפה בשמות עבריים ומוזיקה יהודית מתנגנת בפאבים ומסעדות. האם הוא רואה עתיד ליהדות בפולין? "עתיד יש, אבל אין יהודים", הוא אומר.

לפני השואה פעלו במזרח אירופה אלפי כליזמרים – נגנים יהודיים נודדים שהופיעו באירועים שמחים ועצובים במעגל החיים היהודי. היום יש אמנם תחייה של הסגנון המוזיקלי הזה, אך כליזמרים אמיתיים, כאלה שניגנו עוד לפני המלחמה, כמעט אין בנמצא. מהבחינה הזאת הכינוי שדבק בקוזלובסקי, הכליזמר האחרון, משקף את המציאות. "אני הכליזמר האחרון שנשאר אמיתי ועם נשמה יהודית", הוא מסביר. "האחרים הם חדשים, עם אקורדים והרמוניה אחרת. מוזיקאים שמתיימרים להיות כליזמרים, אבל עושים מוזיקה מודרנית ודיסקו", הוא אומר ומוסיף ש"מוזיקה יהודית אמיתית היא לא מנגינה, אלא סיפור. הסיפור של מה שבלב".

מהתלמידים שלו, מוזיקאים צעירים בקרקוב, הוא דורש להרחיק את ספרי התווים ולקרב את כלי הנגינה. "התווים במוזיקה יהודית הם בלב", הוא אומר, "הלב יאמר להם איך לנגן".

כשפוגשים את קוזלובסקי קשה להאמין שמאחורי האיש השמח, הססגוני ומלא החיים הזה מסתתר סיפור חיים כל כך עצוב, קשה ומפותל. קוזלובסקי, ששם ילדותו היה פולדק קליינמן, נולד בשנת 1918 בעיירה פרמישלאן (פשמישלאני בפולנית) ליד לבוב, שהיתה אז בשטח פולין והיום נמצאת באוקראינה. סבו, פסח, היה נגן כליזמר מפורסם. גם אביו צבי ו-11 אחיו – דודיו של קוזלובסקי – היו מוזיקאים. "הם הופיעו אפילו בפני הקיסר פרנץ יוזף", הוא מתגאה. בלהקה של אביו היו חברים בין היתר שוחט שניגן במצלתיים, חייט שניגן בקלרינט ומורה למחול שניגן בתופים.

אחיו של קוזלובסקי, יצחק-דולקה, היה כנר מחונן. "לו היה חי היום, היה בעל שם עולמי", הוא אומר. כשהיו נערים, הוא מספר, זכה דולקה במקום הראשון בתחרות מוזיקאים של כל מחוז לבוב. קוזלובסקי הסתפק במקום השני.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפרמישלאן 3,500 יהודים, שהיו מחצית מאוכלוסיית העיירה. בספטמבר 1939, לאחר חלוקת פולין בין גרמניה ורוסיה, היא הפכה להיות חלק מאוקראינה הסובייטית. ב-1941 מספר היהודים בה כמעט הוכפל, לאחר שיהודים רבים נמלטו אליה מאימת הנאצים. ביולי באותה שנה נכנס הצבא הגרמני לעיירה ובתוך ארבעה חודשים הוקמו באזור מחנות עבודה. שנתיים לאחר מכן, בסוף מאי 1943, הוכרזה העיירה "יודנריין" – נקייה מיהודים.

קוזלובסקי, אביו ואחיו ברחו מהעיירה עם כניסת הגרמנים והצטרפו לחיילים הרוסים שנסוגו מפני הנאצים. אמו נשארה בעיירה כי סברה שהגרמנים לא יפגעו לרעה בנשים. הם הגיעו עד פאתי קייב והתחבאו בבית קברות. "בתוך הקברים ממש", אומר קוזלובסקי.

לילה אחד זיהה אותם סיור של אנשי אס-אס. "אבא שלי ביקש מהם רשות לנגן משהו לפני שיהרגו אותנו. לאט לאט ראית איך הרובה שלהם יורד למטה. הגרמנים לא יכלו לירות בזמן המוזיקה", הוא מספר. הם חזרו לעירם. בנובמבר 1941 הורה הגסטאפו לכל היהודים הבוגרים להיאסף בכיכר. "אבי הלך יחד עם עוד 360 יהודים", הוא מספר, "הובילו אותם ליער וירו בכולם".

אמו נרצחה זמן מה לאחר מכן, כשהסתתרה באסם. בין קיץ 1943 לחורף 1944 קוזלובסקי ואחיו הצטרפו לפרטיזנים והסתתרו ביערות. בהמשך נרצח גם אחיו. "הלכתי לכפר להביא אוכל. הוא נשאר בבונקר ביער. פושעים אוקראינים דקרו אותו בסכינים ובכידונים", הוא נזכר.

קוזלובסקי המשיך לנגן גם בשואה. בחודשי המלחמה שהה בכמה מחנות עבודה באזור לבוב. בקורוביצה נתן לקצין נאצי שיעורים בנגינה באקורדיון בתמורה למזון. ביאקטורוב אילצו אותו הנאצים לחבר מנגינה, "טנגו מוות", לדבריו, ולנגן אותה בעת שיהודים הובלו אל מותם. גם ביערות הוא ניגן, כפרטיזן. "נשאתי אקורדיון לצד הקלצ'ניקוב", הוא אומר.

אחרי המלחמה התיישב בקרקוב, התחתן ונולדה לו בת. במשך 23 שנה היה המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של תזמורת שהקים בצבא הפולני, שבו התקדם עד דרגת קולונל. בשנת 1968 נושל מתפקידו בידי המשטר הקומוניסטי. אחר כך עבד כמנהל מוזיקלי של התיאטרון היהודי בוורשה, ניהל להקה של צוענים, כתב מוזיקה לסרטים ולמחזות ואף שיחק ב"רשימת שינדלר".

"אני מרגיש כאן טוב מאוד", הוא מסכם. "אני מפורסם, כולם יודעים מי זה ליאופולד קוזלובסקי – מהנשיא ועד לתינוק. יש לי הכל. יותר מלגויים". איך מרגיש יהודי בגילו, ניצול שואה, שחי בפולין? "באדמה הזו שוכבים אבי, אמי, אחי – כל המשפחה שלי. אני לא יכול לעזוב אותם", הוא מסביר, ונדרש לביטוי בגרמנית שפירושו המילולי הוא "אסור לעקור עצים ישנים". עד מתי תמשיך לנגן, אני שואל. "המוזיקה היא הנקמה שלי. היא חיי. אני מתכוון להמשיך לנגן עד הדקה האחרונה".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו