שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ילדי המהגרים עולים לגן טרום גירוש

16 שעות ביום עובדת בלסינג אוקוצ'ו עם ילדי המהגרים מאפריקה. עם זיכרון טרי מבקבוק התבערה ואיום הכליאה בקציעות, היא יודעת שזה ביתם היחיד

אור קשתי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור קשתי

בסביבות 11 בבוקר, באמצע יום עבודה שמתחיל בדרך כלל חמש שעות מוקדם יותר ויסתיים כמקווה בשעה עשר בלילה, התכוננה בלסינג אוקוצ'ו לעוד סיבוב האכלה, החלפת חיתולים, וניסיונות לשחק עם ילדי מהגרים בגן הילדים שתחת אחריותה. בחדר קטן, כשלושה מטרים רבועים, באחד הרחובות בדרום תל אביב, מצטופפים כ-20 ילדים, רובם בני שנה-שנתיים. בלסינג, בת 30, מאכילה שניים מהם בסבלנות, כפית אחר כפית, מגביע של מעדן חלב. סביבה כל יתר הילדים, משחקים, אוכלים וצועקים. אחת הילדות, בחצאית פרחונית וחולצה של דורה, מפריחה לעברה נשיקה, חברתה ממהרת לחקות אותה. בלסינג מחייכת ומתחיל משחק קצר של נשיקות. "יש אושר בכל רגע, גם כשכל הילדים צועקים ובוכים", היא תאמר כעבור כשעתיים, בהפסקה הראשונה שתרשה לעצמה.

יש לא מעט רגעי חסד כאלה בגן של בלסינג: בין הילדים לבין עצמם, בינם לגננת שהחליטה לטפל בהם, ואל מול התגייסות של עשרות ישראלים, שתורמים ומסייעים כמעט בכל דבר אפשרי להפעלת הגן. זאת, על רקע מצוקה יום-יומית של הילדים והוריהם מסודאן ואריתריאה, שישראל אינה בודקת את זכאותם לקבל הכרה כפליטים, וחשש גדול מהצפוי לקרות מיד לאחר החגים.

ב-15 באוקטובר, הבטיח שר הפנים אלי ישי, תתחיל רשות ההגירה לעצור ולכלוא את אזרחי שתי המדינות האלה ב"מתקני שהייה" – בתי סוהר בלשון פחות מכובסת – הנבנים באזור קציעות. התקדמות הבנייה תקבע את מספר המעצרים. גירוש לסודאן ולאריתריאה איננו אפשרי, והכליאה נועדה, כפי שאמר ישי בסוף החודש שעבר, "להמאיס על המסתננים את השהות בארץ".

בלסינג אקצ'וקו וילדי הגןצילום: דניאל צ'צ'יק

לפני כחמישה חודשים, בלילה שבין 26 ל-27 באפריל, נזרקו בקבוקי תבערה על שלוש דירות בשכונת שפירא בתל אביב, כולן של מהגרים מאפריקה. אחת הדירות שימשה את הגן הקודם שהפעילה בלסינג. היא וכמה ילדים מהגן שישנו עמה לא נפגעו, אבל נזק כבד נגרם למקום. על פי הערכות בעיריית תל אביב, בעיר פועלים כ-50 גנים כמו זה של בלסינג. בגנים האלה לומדים לפי הערכות למעלה מאלף ילדים עד גיל שלוש. לפי תוכניתו של השר ישי, צפויים כעת הילדים האלה, כולל אלה שנולדו בישראל, להיכלא עם הוריהם באוהלים בדרום הארץ. אפשר להתחיל ולדמיין זאת. בעצם, מוטב שלא.

בקבוק ובובה קטנה

אחרי השלכת בקבוקי התבערה, הגן החדש של בלסינג מאובטח יותר. בכניסה תלויים תיקי גב קטנים – ספיידרמן ועוד גיבורי-על, לבנים; לבנות – "הלו קיטי" ו"דורה", יחד עם בובה גדולה של "לולי", דמות האפרוח מאחד מערוצי הילדים בטלוויזיה, וערימות של סנדלים. בגן שלושה חדרים. בראשון, הקטן יחסית, דחוסים זה לצד זה שמונה לולים, לתינוקות מגיל שלושה חודשים. הם שוכבים כאן שעות ארוכות, לא תמיד ישנים, עם בקבוק אוכל או מים ובובה קטנה.

החדר השני, מרווח מעט יותר, משמש חדר המשחקים העיקרי של הילדים, רובם בני שנתיים-שלוש. משחקי חברה, אבני לגו גדולות ומכוניות עוד היו מסודרים בתחילת היום בקופסאות, אבל בתוך זמן קצר הם פוזרו על הרצפה, כמו בכל גן אחר. יש גם טלוויזיה ומכשיר די-וי-די. הסרט האהוב על הילדים, לפחות ביום שבו ביקרנו, הוא הרפתקאות טרזן באפריקה – סרט מצויר, מדובב לעברית, נטול אנשים שחורים - המשודר ברקע פעם אחר פעם.

בערימת הדיסקים אפשר למצוא גם תוכניות כמו "רינת ויויו", "הדוד חיים" ו"שירי משחק לחגים". על הקירות, במדפים שהותקנו במיוחד, מונחים מזרנים קטנים, שהילדים ישנים עליהם בשעות הצהריים. על חלקם כתובים שמותיהם של בעליהם הקודמים: אמה, מיכל, אורי.

בחדר שלישי נמצאים הילדים הקטנים יותר, בדרך כלל בזמן הפוגה מהלולים. דלת הזכוכית שמובילה אליו, כזו שאפשר למצוא בכל דירה ישנה, נשברה. בלסינג לא ויתרה על מחיצה, והתקינה במקומה שמיכת ילדים גדולה. את קירות שני החדרים האחרונים צבעו מתנדבים בכחול, והוסיפו עליהם דמויות מצוירות. צעצועים יש בכל פינה, גם בחצר הקטנה הצמודה לדירה: בית בובות גדול, כלי מטבח, וגם כמה ספרי ילדים, כמו "פינוקי", "אבא עושה בושות" ו״כולנו נולדים חופשיים - הצהרת זכויות האדם בתמונות״.

בלסינג הגיעה לישראל מניגריה, יחד עם בעלה, לפני כשלוש שנים, לאחר שנמלטו מטבח שביצעו מוסלמים בנוצרים. בניגריה עבדה עם ילדים קטנים, וזוהי ההכשרה היחידה שקיבלה. ארגון מסיל"ה של עיריית תל אביב מעביר כבר כמה שנים הכשרה לגננות בגנים של ילדי מהגרים, אבל בלסינג עדיין לא עשתה זאת. הפיקוח על גנים כאלה כמעט ולא קיים.

בבקרים נמצאים בגן כ-25 ילדים, אך בשעות הצהריים באים 15-10 נוספים, מעט גדולים יותר, שנקלטו בגנים הציבוריים ובכיתות א'. רוב הילדים כאן הם של אמהות חד-הוריות. חלק מהם נולדו כתוצאה ממעשי אונס שעברו האמהות בדרך לישראל. כמה מהאמהות מחפשות מעט ביטחון בבן זוג חדש, שאין לו תמיד רצון גדול מדי לטפל ולכלכל ילדים שאינם שלו. רוב האמהות עובדות עד שעה מאוחרת, ואוספות את ילדיהן, בהדרגה, עד השעה 22:00.

מדי לילה נשארים לישון בגן, יחד עם בלסינג והעוזרת ויויאן, כחמישה ילדים. הסיבות לכך מגוונות: הורים שמצאו עבודה מחוץ לתל אביב ושבים לעיר מדי כמה ימים, כאלה שעובדים גם בשעות הלילה, וגם כאלה שמפחד רדיפת הזרים והקושי הגובר למצוא דירות, החליטו להתגורר ביחד עם מהגרים מבוגרים אחרים, במקום שאינו מתאים לילדים קטנים. הילדים הנשארים לישון בגן, על גבי מזרנים הנפרשים בחדר המשחקים, חוזרים לבתיהם פעם-פעמיים בשבוע. עד לפני כמה ימים היה בגן ילד בן שנתיים, שאמו הביאה יום אחד ונעלמה. אחרי כחודשיים התברר שהיתה מאושפזת בבית חולים. בלסינג מבקשת מההורים, אך לא תמיד מקבלת, כ-500 שקלים בחודש תמורת הטיפול בילדיהם, וסכום גבוה מעט יותר במקרה של לינה. הגן הזה אינו בית יתומים, אבל לחלק גדול מהילדים הוא המשפחה העיקרית, בית כמעט יחיד.

ארוחת הבוקר כוללת מנת קורנפלקס וכריך עם חומוס או גבינה לבנה. ב-12 בצהריים ויויאן מתחילה להכין סיר פסטה גדול ורוטב עגבניות. בימים אחרים היא מבשלת מנה בשרית או אורז. אחרי הארוחה, הולכים הילדים לישון, ובסביבות 14:00, מגיעים הילדים המעט גדולים יותר, וזוכים גם כן לארוחה חמה. ב-16:00 מקבלים כולם עוד כריך, וב-19:00 מוגשת ארוחת הערב - נקניקיות, תירס, ירקות וכריכים שונים. בין לבין צריך לדאוג גם להאכיל ולרחוץ את התינוקות הקטנים.

בצהריים אוספת בלסינג את כל הילדים שלא ישנים, מושיבה אותם במסדרון הקטן ומחלקת ארטיקים ביתיים, "שלוקים", אחד לכל אחד. חסאן ופאסיל, תלמידי כיתה א', מצטרפים למעגל הילדים. הם שרים את מה שלמדו בבתי הספר שלהם - "בראש השנה, בראש השנה, פרחה שושנה אצלי בגינה", ו"בשנה הבאה נשב על המרפסת". התחרות על תשומת הלב של בלסינג היא קשה, לפעמים גם אכזרית. במרוץ אין-סופי של האכלה, ניקיון וסידור הגן, היא לא יכולה להגיע לכל אחד מהילדים, שלא לדבר על משחק אישי. השפה כאן היא תערובת של אנגלית ועברית. "don’t תרביץ", היא צועקת מדי פעם.

"ראיתי שהכל נשרף"

על הלילה בו נזרקו בקבוקי התבערה על הגן הקודם, בלסינג ממעטת לדבר. "ישנו בתוך הדירה, ולא ידענו מה קורה. רק כשמכבי האש דפקו על הדלת, ראיתי שהכל נשרף. אני רק יכולה להתפלל לאלוהים שלא נהיה עוד פעם קורבנות", היא מספרת. מיד לאחר פשע השנאה, היא אמרה ל"הארץ": "הילדים מבינים מה קרה. הם שאלו ‘למה מישהו שרף הכל?'. אמרתי להם שרוצים להרוג אותנו. הם שאלו ‘למה' ועניתי שאני לא יודעת".

לאחר המקרה, דרש בעל הדירה מבלסינג לפנות מיד את המקום בשכונת שפירא. אחרי מסע השתדלויות של גורמים שונים, הסכים לדחות את הפינוי עד סוף יוני. אז החל החיפוש אחר מקום חדש לגן, בסיוע אקטיבי של רשת של ישראלים, אשר הזדעזעו מפשע השנאה. בלסינג והישראלים לצדה גילו במהרה עד כמה קשה למצוא דירה בדרום העיר, בעיצומו של מסע ההסתה של ראשית הקיץ נגד המהגרים. הדירות המעטות שהוצאו להם היו במחיר גבוה, במצב מחפיר או שניהם גם יחד.

ארבעה ימים לפני מועד הפינוי, נמצא לבסוף מקום חדש, שחייב שיפוץ מאסיבי. מחוץ למשרד המתווך, עמדו בלסינג ובעלה, יחד עם העיתונאית והביוגרפית יעל גבירץ. "ברחוב רצו אנשים עם בקבוקי בירה ביד, וניסו להלהיב אנשים להצטרף להפגנה נגד הזרים", נזכרת גבירץ, "פה ושם אמרו לי 'תני לנו גם את שני אלה'. הם עמדו, עם שקית כסף ביד, והסתכלו אחד על השני. בעלה של בלסינג אמר שצריך להחליט מה לעשות: 'אנחנו יכולים לקחת את מעט החסכונות ולהציל את עצמנו, או שנישאר עם הילדים'. אחרי שתי דקות הם החליטו לקחת את הגן. הם היו שני בני אדם, שקיבלו את החלטת חייהם. באותה שנייה אמרתי שאנחנו נעזור להם ככל שיידרש".

צבא קטן של עשרות ישראלים, שהתגייס דרך פייסבוק, הכשיר בסוף השבוע של חודש יוני את הגן החדש. זה היה מרתון ארוך, שכלל סיוד וצביעה מחדש של המקום, אספקת מזרנים וציפות, בגדים וצעצועים, קניית אוכל ועוד. במוצאי שבת, 30 ביוני, הסתיימה העבודה, ולמחרת נפתח הגן מחדש. כעבור כמה ימים, כשבנה של בלסינג חלה והיא נאלצה להיות אתו, מילאו מתנדבים ישראלים את מקומה, עד שהחלים. גם היום ממשיכה הרשת הישראלית לסייע, בין השאר בהשתתפות בכשליש מתשלום שכר הדירה וקנייה שוטפת של אוכל וחיתולים. לאחרונה התרחב הסיוע לשני גנים נוספים בתל אביב.

"גם כשהיתה במצוקה אישית אדירה, בלסינג לא זרקה את הילדים אלא המשיכה לטפל בהם", אומרת גבירץ, "עכשיו ישי מתכנן לזרוק אותם לכלא בתת-תנאים. צריך להתנתק לרגע מהעמדות כלפי פליטים או מסתננים, ולזכור שמדובר בתינוקות ובילדים קטנים. במקום לרסק אותם ואת המשפחות שלהם, הממשלה צריכה לבדוק מי זכאי לקבל מעמד של פליט ויכול לעבוד, ומי לא".

" ההחלטה של ישי היא מחרידה", מוסיף עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח, "אלה אנשים שייזרקו לכלא כיוון שאי אפשר לגרש אותם ולאחר שהפכו את הנוכחות שלהם לבתי נסבלת. הממשלה דרדרה את מצבם, הסיתה את האוכלוסייה נגדם, ועכשיו נמצא פתרון הקסם - לכלוא אותם במתקן הכליאה למהגרים, שיהיה הגדול בעולם".

בלסינג אומרת שהיא משתדלת לא לחשוב על העתיד - לא הרחוק, עליו כבר ויתרה, ולא על זה הקרוב יותר. "אף אחד לא יודע אם מחר יאסרו את הילדים ואותי. אני יודעת שיש לי כישרון לטפל בילדים, ואולי זה גם הייעוד שלי. אני מתפללת הרבה. ככה אני מסתדרת מיום ליום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ