שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נפש חיה


טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

זהו צילום טבע במיטבו. נשר מספר 803 משוחרר לחופשי, מביט הישר אל מצלמתו של מנחם כהנא בעשרה בספטמבר ליד שדה בוקר. מוטת כנפיו נראית לאורכה וכך גם נתפס במיקוד מושלם האופן שבו הוא והתעופה שלו הופכים אחד, כולו יעילות של נוצות, שרירים, שומן, סחוס, טפרים. הנשר דואה, מקורו הכפוף קשה ופולח את מרכז הצילום, עיניו הכדוריות השחורות בצדי ראשו הקטן מופנות קדימה, יש לו הבעה מרוכזת, וריקה. אין אפשרות להאנשה. הוא לא נראה חמוד, הוא לא חמוד - הוא נשר. יש לו הרגלי תזונה שאנשים עלולים לתפוס כמגעילים. הוא חיה. במסמכים של רשות הטבע והגנים העוסקים בניטור נשרים נכתב כי רק 146 נשרים נותרו בישראל, נכון ליולי השנה. יודעים את זה על פי תחנות האכלה, ובעזרת מעקב, שנעשה באמצעות תווית כמו זו שהוצמדה כאן אל כנפו של הנשר.


זהו צילום טבע מעולה, מפני שהוא מנציח רגע עילאי שבו הציפור עושה את מה שהטבע ייעד לה. זהו צילום שיש בו דיוק טכני - שאינו מובן מאליו ושאפשר לשייך אותו בכבוד לקטגוריית “נשיונל ג’יאוגרפיק” - והוא קשור בציפייה האינסטינקטיבית שלנו מהטכנולוגיה הזאת להפגיש אותנו עם הממשי: לא עם הדיבור, לא עם הסמליות, לא עם המדומיין, לא עם מה שמחובר לשרשרת של דעות עליו, אלא עם החומר, עם הביולוגיה, עם האמיתי.


הצילום הזה של מנחם כהנא מעורר תגובת “וואו” מיידית, משום שהוא מנציח את החיה ברגע שבו היא מבצעת משהו שרק היא יודעת לעשות. במובן הזה, הוא שווה נפש כלפי האירוע שהוא מתאר עיתונאית, ומרוכז בחיה עצמה, וברגע המפגש עם המהות שלה מנקודת מבטו. זהו מצב מעניין, שאינו בדיוק תיעוד בטבע עצמו - משום שזהו רגע אחרי שילוח בידי אדם - אבל גם רחוק מהתבוננות בחיה בגן החיות. במאמר של מבקר האמנות ג’ון ברג’ר, “למה להתבונן בבעלי חיים? ‏(על ההתבוננות, פיתום 2012‏)", שנזכר כאן בהקשר של צילום מכמיר לב, שתיאר לביאה מורדמת בספארי לצורך טיפול הורמונלי, הוא מתאר את האופן שבו בעלי החיים הפכו לשוליים בעולם. בין השאר הוא מתאר את החיות שקובצו לחיים משותפים בכלובים כממוסגרות, כתמונות בתערוכה. לכן הציפייה מהן היא לבדר, לשעשע ולעניין כמו בתערוכה, וכך גם האכזבה מכך שהן לא עושות זאת. מכך שהן עייפות, מדוכאות, מנומנמות או מוגבלות.


צילומי טבע, לא של גני חיות רגילים או כלובים, מציבים רף אחר של חשיבה על חיות וציפיות אחרות. ההתפעלות מהצילום המעולה של כהנא נחלקת שווה בשווה בין הצדעה ליכולתו האמנותית, ההכרה בכך שהוא מתאר תעופה חייתית, לא־אנושית, מזוקקת, לבין הכרה בכך שהצילום לא מתרחש עוד בטבע, אלא רק בהקשר של תיווך, וכי הטבע עצמו עובר תיווך בלתי פוסק, ובמקרה הזה הנשר הלא מסומן מתויג ומנוטר. הנשר אינו יכול עוד להיות סודי או נעלם, והצילום, הגם שמתמקד בתעופתו הטהורה, לא יכול “לגלות” אותו. הוא יכול לתפוס היבט אחד שלו בתוך נסיבות לא טבעיות.


הנשר, כמו אנשים, אינו יכול להתחבא עוד ואין לו דרך לשרוד בלי עזרה. ואנשים, כמו בגני החיות של פעם, גם כשהם פוגשים חיות בטבע, נניח בגשר הצבים בנחל אלכסנדר וצביו השחורים, רוצים שיבדרו אותם, שיפעלו בשבילם, יראו להם איך הם אוכלות פיתות מפוררות, למרות שאסור להאכיל. כי המבט בהן כבר אינו מרצה.


אבל בצילום של כהנא, המבט בחיה עדיין מספיק. ואפשר להבחין בחיוך מסוים על פניו המטושטשים של האיש במכנסיים אדומים רחבים ובחולצה שחורה, שמאחוריו חבורת האנשים, כולם לבושי גלאביות, נסובים אל שולחן ארעי תחת השמש. נעשה ברור שבכל צילום “טבע” יש אנשים. ושאין טבע בלעדיהם, שהתבוננות כבר מכילה אותם, גם כשהם משלחים לחופשי, וגם כשהם עושים מעשים אחרים. 

צילום: מנחם כהנא / איי־אף־פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ