בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורשת גנאדי


ממקום מגוריו בגינה הציבורית, גנאדי היה ידידם של תושבי השכונה, חתולים ובני אדם כאחד. זמן לומר לו שלום

תגובות

בפעם האחרונה ראיתי את גנאדי בראש השנה לפני שנתיים. קצת לפני חצות, בדרכי חזרה מארוחת החג, ראיתי אותו יושב עם לוני על הספסל מול גלידה אייסברג בבן יהודה. הספסל הזה שימש באותה התקופה כחדר המשחקים של גנאדי. הם שיחקו שחמט על הספסל ואכלו עוגיות פתי בר שהציעו לי להתכבד מהן כשחלפתי על פניהם. בראש השנה האחרון הלכתי לראות את הגלעד שהקימו לגנאדי.


במשך כמה ימים לפני החג צילצלו אלי כמה מהמבקרים הקבועים ב”גינת פינצ’וק”, גינה ציבורית רחבת ידיים ברחוב רופין בתל אביב. יש בגינה הזאת כמה מתחמים מגודרים. מגרש משחקים, שתי גינות נוי עם ספסלי ישיבה וביניהן גם משטח גדול מגודר עם שולחנות פיקניק שהפך לגינת כלבים. בשנתיים שבהן גרתי בשכונה, הייתי מגיעה אל הגינה הזאת לפחות פעמיים ביום והתוודעתי אל אורחיה הקבועים - בעלי כלבים המתגוררים בסביבה ולמולם מאכילי החתולים. בערבים מתאמנים בגינה תלמידי טאי צ’י ולפחות פעם בשבוע נעמדת קבוצת אנשים בגינה התחתונה ומקשיבה ל”שיר משמר” של אלתרמן בביצוע חוה אלברשטיין כחלק מהסיור הקבוע בעקבות סופרים, משוררים ומשוררות שחיו ומתו בסביבה. בחלק הזה של הגינה, על שני ספסלים, לסירוגין, התגורר גנאדי.


ותיקי הדיירים והעובדים באזור אומרים שהוא הגיע לגינה כבר לפני שבע שנים, לאחר שרב עם ההומלסים שפלשו אל הטריטוריה שלו בגינת גורדון הקרובה. אומרים שהיתה לו אמא בסמארה ברוסיה וגם אחות או שתיים שם ושני אחים שמתגוררים כנראה בקריות או איפשהו בצפון הארץ.


הוא נראה כמעט תמיד לבוש היטב, מגולח ומסורק. פעם, כשעל הגדר ליד רופין 10, מצדו האחורי של השופרסל בבן יהודה, עדיין היו יושבות מדי בוקר נשים עם עגלות קניות ומחכות לפתיחת חדר האשפה של הסופרמרקט כדי למלא את העגלות שלהן, גנאדי היה נוהג לשבת איתן ולקרוא להן עיתונים וספרים ברוסית. אחת מהן סיפרה לי פעם שהוא אינטלקטואל. הוא היה גבר לא גבוה, ממושקף, מחצית פניו קצת משותקת כנראה כתוצאה מאירוע מוחי והיתה לו בעיה בעין. אמרו שהוא מסרב לעבור ניתוח, אחר כך סיפרו שהוא רוצה לנסוע לרוסיה כדי לעשות את הניתוח.


מי שיבקרו בגינה הזאת לפני בוא הגשמים יספיקו לראות כיצד נראה גנאדי בחייו. מכריו, מבקרי הגינה הקבועים, הניחו פרחים על הספסל שעליו נהג לישון והדביקו תצלומים מנוילנים שלו עם כמה מילים לזכרו של “גנאדי שלנו”, שהיה דואג לכל החתולים בגינה.


כעשרה אנשים התקשרו אלי כדי לבכות את גנאדי. אשה אחת, מאכילת חתולים “אבל באזור אחר” לדבריה, אמרה שאינה מפסיקה לבכות, “אפילו שראיתי אותו אולי פעמיים בחיים כי אני מאוד עסוקה עם החתולים שלי בגינה השנייה. אבל תמיד היו מספרים לי איך הוא דואג לחתולים ואפילו שפעם סידרו לו לקנות בהנחה גדולה מאוד מטרנה לגורים שאמא שלהם מתה והוא לא הסכים לקבל הנחה כי היתה לו כזאת גאווה”. מאכילת חתולים אחרת, ממוצא רוסי, היתה נוהגת לריב עם גנאדי כשהיתה משאירה אצלו גם את החתולים שלה למשמרת. “היא היתה עושה לו את המוות בכל פעם שחתול היה הולך לאיבוד, היתה צועקת עליו והוא היה הולך לשתות ומשתגע”, סיפרה לי אחת מוותיקות הגינה.


“גנאדי היה קודם בגינה בגורדון”, מספרת מרים, גם היא מאכילת חתולים בשכונה. “הוא היה בא לגינה שלנו והולך ושוב בא. אני הייתי רואה כמה הוא אומלל ומסכן והייתי קונה לו עוף וחלה ומביאה לו דברים שבישלתי, ודייב, שכן אחר, היה מוריד לו צלחת מרק. אחרי שהוא ראה איך אנחנו מתייחסים אליו הוא החליט להישאר בגינה”.


זיוה, שכנה אחרת, מספרת שעל פי השמועה היו מריבות טריטוריה קשות בין גנאדי להומלסים של גורדון ועל כן נאלץ לעבור לגינת פינצ’וק. “פעם אחת היה גשם זלעפות אז הרמתי טלפון לעירייה והם באו ולקחו אותו לדירה ביפו”, מספרת מרים, “אבל אחרי שבוע הוא חזר משם ואמר לי שזה מקום מאוד לא טוב. מתברר שהבריונים שם מכריחים את האנשים ללכת לקבץ נדבות בצמתים וגנאדי לא רצה לעשות את זה”.


לפעמים בלילות היו מגיעים הומלסים מגינות אחרות לשתות עם גנאדי. כתוצאה מכך, פעם בשבועיים או חודש היו לו התפרצויות זעם והוא היה הולך ברחוב ומקלל. אף פעם לא היה אלים. הגרוזיני בפיצוצייה היה מזמין אותו מדי בוקר לכוס קפה. “תמיד חודשיים לפני הנסיעה שלו לרוסיה הוא היה מפסיק לשתות”, אומרת מרים. כל קיץ וחורף היה גנאדי נוסע לבקר את אמו ואחותו שכנראה לא ידעו מאום על נסיבות חייו “כי פעם אחת אחותו הגיעה מרוסיה לבקר, אז כדי שהיא לא תראה באיזה תנאים הוא חי, גנאדי ברח לרוסיה”, מספרת זיוה. מאיפה היה לו כסף לנסיעות האלה? אולי הצליח לחסוך מקצבת הביטוח הלאומי ואולי הרוויח מדי פעם מעט כסף כשומר בחנות הפרחים בבן יהודה או בדוכן בשוק. כמה ימים לפני ראש השנה חזר גנאדי מביקור ברוסיה. הוא נכנס לסופר. אחר כך ראו אותו יושב על המדרגות בפסאז’ הסמוך. לא ברור כמה שעות ישב שם עד שהבחינו האנשים שמשהו לא בסדר והזמינו אמבולנס. הוא הגיע מת לבית החולים.


חלף כמעט שבוע עד שבאיכילוב הצליחו לאתר קרובי משפחה של גנאדי כדי שאפשר יהיה להביאו לקבורה. מרים אומרת ש”הוא היה בסך הכל בן אדם שרצה לחיות את החיים שלו איך שהוא רוצה, בגינה, עם החתולים. הוא היה חכם ואני הייתי המלאך שלו והוא תמיד היה אומר לי: ‘את תחיי עד גיל 300 כדי שתזכי להאכיל את כל החתולים’”. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו