בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיסות נכנסות/טיסות יוצאות

תגובות

מימין: הודיה ‏(22‏), משה ‏(21‏) ושושנה ‏(28‏) זנדני. הודיה ‏(25‏) ואלי ‏(48‏) יתום. יחיא זנדני ‏(32‏). 
נוחתים מתימן

שלום, מה הבאתם איתכם כאן?


משה: הבאנו בקופסאות תנור מיוחד של התימנים, תנור טאבון וגם שרפרפים כאלה שיושבים עליהם בזמן התחזינה, כשלועסים גת, ושמיכות מתימן.


לפי הציוד נראה שעליתם לארץ.


משה: נכון. עלינו מצנעא.


יש לך עברית מצוינת בשביל עולה חדש.


כי באמת היתה תקופה שחיינו פה בארץ, ב–2000 גם למדתי פה להיות קצב. אני שוחט בצנעא. כבשים, עגלים - הכל.


אבל לא נשארתם כאן.


אחרי שנה חזרתי עם האחים שלי לתימן, אבל האחיות שלי, שושנה והודיה, הן גרות פה. הן באו עם הבעלים לשדה.


למה לא נשארתם?


יחיא: אז עוד היה להם טוב שם, אז הם חזרו. אחר כך כבר לא. כל הבלגן עם אל קאעידה התחיל. זה היה הגורל של הדוד.


משה: פה הרבה יותר טוב. וגם אבא שלי לא מזמן נרצח.


תנחומי. אבא שלך הוא מי שנרצח לפני חודשיים בשוק?


כן. גרנו בצנעא כמה שנים, ואבא שלי היה הולך לשוק ומסתובב חופשי. הוא הכיר את המוכרים, הכיר שם ערבים ואז פתאום בא אליו ערבי ודקר אותו.


זה היה מישהו שהוא הכיר?


אני לא יודע מי זה.


אתה יודע למה הוא נרצח?


בגלל שהוא יהודי ושונאים יהודים.


יש לך עוד משפחה בתימן?


כן. האחים שלי עדיין שם וגם הבת־דודה, ואנחנו מקווים להביא גם אותם לארץ.


איפה אמא שלך?


משה: אמא שלי גרה כאן, בבאר שבע.


שושנה: אני עליתי כבר לפני 13 שנה, אחרי שפגשתי את יחיא והתחתנו.


יחיא: גם אני עליתי לארץ ב–93’. הגעתי לארץ, התגייסתי לצבא ואחר כך נסעתי לתימן, הכרתי את אשתי וביקשתי מההורים שתתחתן איתי.


משה: אז עוד לא גרנו בצנעא. גרנו בצפון תימן. רק לפני כמה שנים עברנו לצנעא.


יחיא: הם גרו במחוז פאדעה.


למה עברתם לצנעא?


יחיא: הם עברו כי ב–2001 התחיל שם כל הבלגן של אל קאעידה. התחילו להטריד אותם. הם קיבלו מכתבים, אמרו להם לעזוב לפני שיקרה משהו רע. למזלם, נשיא תימן אז התערב ועזר להם, הוא הבריח אותם לצנעא, שלח סיוע.


המצב בצנעא היה טוב יותר?


יחיא: לפני כמה שנים המצב בצנעא היה טוב יותר ליהודים. אבל לפני שנתיים, כשביקרתי שם, היה כבר די מפחיד. כרגע המצב על הפנים בכל מקום. זה לא רק כלפי היהודים. הם רודפים את כל הזרים - גרמנים, אמריקאים. לפחות עכשיו הם נותנים ליהודים לעזוב. הם יודעים לאן אנחנו נוסעים והשלטונות רוצים שאנשים יעזבו. לפני 15 שנה זה היה מאוד קשה לצאת משם.


משה: אין עכשיו הרבה יהודים בתימן. אבל קשה ליהודים, לערבים וגם לממשלה. קשה להתמודד איתם.


לאן תלכו עכשיו?


שושנה: הם הולכים למרכז קליטה “יעלים” בבאר שבע. יש להם שם דירה מהסוכנות כמו כל עולה חדש, עד שיסתדרו ובעזרת השם נמצא להם דירה ברחובות, לידנו. העיקר שנחגוג את החג הזה ביחד.


אלי: כל המשפחות יהיו שם. תימנים אסלי עם הלחוח והסלוף. יהיה כיף, תבואו.

מימין: רותם והדר מינינברג ‏(21‏) סטודנטיות מגבעת שמואל. טסות לבלגיה

סליחה על החוצפה, אפשר לשאול בנות כמה אתן?


רותם והדר: אפשר, בנות 21. תמיד חושבים שאנחנו יותר צעירות.


חשבתי שאתן בתיכון. פאדיחה. סליחה. למרות זאת, רוצות לספר לי לאן אתן טסות?


רותם והדר: לבלגיה. ההורים שלנו גרים שם.


ואיפה אתן גרות?


רותם והדר: אנחנו בארץ. אנחנו לומדות כאן בבר אילן.


אתן תמיד מדברות ביחד?


רותם והדר: לא.


בואו ננסה משהו אחר. אתן לומדות אותו דבר?


רותם: מדעי החיים.


ביחד: בדיוק סיימנו את הבחינות.


הדר: מדעי החברה.


רותם: אבל לפחות לקורסים ביהדות למדנו ביחד.


יופי, התקדמנו. ואיך זה שאין לכן בכלל מבטא?


רותם: נולדנו וגדלנו בארץ עד גיל שמונה, ורק אז נסענו עם ההורים לאנטוורפן. כל השנים האלה דיברנו עברית ולמדנו בבית ספר יהודי.


איפה ההורים עכשיו?


רותם: הם שם, אבל הם באים לבקר הרבה.


היו לכן זיכרונות טובים מישראל?


רותם: אני לא זוכרת כלום.


הדר: אני רק זוכרת שהיה לי כיף כאן ולא רציתי לעזוב, אבל ההורים אמרו שהם רוצים לנסוע וכשאתה בן שמונה וההורים רוצים לעזוב אז עוזבים.


ביחד: אז תמיד רצינו לחזור לארץ. הכי כיף פה. אנחנו אוהבות את ישראל.


מה אתן אוהבות במיוחד?


הדר: אני אוהבת את מזג האוויר החם.


רותם: רק הלחות קצת בעייתית.


תעשו עלייה?


ביחד: אנחנו לא סגורות על זה עדיין.


ואיך היתה ההגירה לבלגיה?


ביחד: היה מאוד קשה.


מדברים שם צרפתית? שפה קשה.


רותם: דווקא השפה פחות.


הדר: ובכלל למדנו פלמית. צרפתית לומדים רק בכיתה ה’. היו לנו הרבה מורים פרטיים וזה גם לא כל כך קשה ללמוד שפה חדשה בכיתה ב’.


רותם: הקושי הוא הבדלי התרבות והמנטליות. הבלגים הם יותר סגורים ויותר קרים. ממש כמו מזג האוויר.


זה עזר שאתן תאומות והייתן ביחד?


ביחד: בכל מקום זה תמיד המזל שלנו שאנחנו ביחד.


אוף. תמיד רציתי תאומה. אתן חברות טובות?


ביחד: הכי טובות.


אתן לא רבות?


ביחד: רבות כל הזמן.


הדר: אבל תוך דקה או שתיים משלימות.


מי היא התאומה הטובה ומי הרעה?


הדר: היא העקשנית ואני הוותרנית.


רותם: לא נכון!


הדר: אין מה לעשות, את יותר עקשנית.


רותם: זה לא יפה להגיד.


רותם, אל תתעקשי.


הדר: בכל מקרה זה לא הבדל קיצוני.


ואיך בארץ בינתיים?


רותם: לחזור היה הרבה יותר קל, כי כאן מיד מתלהבים ושואלים שאלות. בחוץ לארץ לא כל כך אוהבים לשמוע את זה שאתה לא מקומי ופה בארץ מאוד מתלהבים לשמוע שהגעת מחו”ל. שם אתה לא תתחיל ישר לדבר על זה שאתה יהודי ואתה מישראל. יש כאלה שהם לא כל כך בעדנו.


מתבלבלים ביניכן באוניברסיטה?


הדר: כן, בטח. אנחנו לא כל כך דומות כשאנחנו ביחד, אבל כשפוגשים כל אחת בנפרד תמיד מתבלבלים.


טוב, היום גם התלבשתן קצת דומה.


רותם: בדרך כלל אנחנו לא לובשות את אותו הדבר. בטח שלא באותו יום.


הדר: אבל השיער לפעמים מסורק אותו הדבר.


זה בכוונה? כי אני מרגישה כמו ב”אורה הכפולה”.


ביחד: בדרך כלל אנחנו מתואמות דווקא ההפך, כלומר לא ללבוש את אותו דבר. כשהיינו קטנות היינו עושות את זה בכוונה.


מה תעשו בבלגיה?


רותם: נחגוג עם אבא ואמא, שהיא גם תאומה, את יום ההולדת שלנו.


מה תקנו זו לזו מתנה?


רותם: אנחנו לא קונות אחת לשנייה, אחרים מביאים לנו. זה מה שאני שונאת בלהיות תאומה - שמביאים מתנה משותפת וצריך להתחלק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו