בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אושפיזין נוסח אל.איי


מי היה לואיס, ואיך הוא מת?


17תגובות

זו היתה הדירה הראשונה שלי לבד. בדיוק עברתי מניו יורק ללוס אנג’לס וגיליתי להפתעתי שתמורת אותו הסכום ששילמתי כדי לגור בחור במנהטן עם שלושה שותפים, יכולתי לשכור בלוס אנג’לס דירת שני חדרים, קטנה ופשוטה אבל כולה שלי. היו לה רצפת עץ משופשפת ואריחי קרמיקה צבעוניים באמבטיה, ובחדר השינה היה ארון מהסוג שבנוי בקיר ונסגר בדלת שנראית כמו דלת של חדר נוסף. בתוכו היתה נורה שנדלקה במשיכת חוט. כבר גרתי בדירה כמה חודשים כשיום אחד נשרפה הנורה. עמדתי על כיסא והחלפתי אותה ואז ראיתי את הכיתוב. על הקיר, מעל לדלת הארון מבפנים, היה כתוב: “Louis died, I missed”.


לואיס מת, אני - פיספסתי? טעיתי? התגעגעתי? ומיהו לואיס? האם היה צעיר, מבוגר? ואיך מת? ומי זה שביכה את מותו באותיות שבורות, במקום סודי שכזה? וכמובן שאלת השאלות - האם לואיס מת כאן, בדירה הזאת, בביתי?


בלילות הראשונים הוצפתי במראות מסרטי אימה זולים. ישנתי עם דלת ארון פתוחה וסגורה, אור דולק וכבוי. דבר לא עזר. חשבתי לכסות את הכתובת בצבע, אבל היה לי ברור שאף רוח רפאים שמכבדת את עצמה לא תתרשם מכמה משיכות מברשת. נהפוך הוא... אחרי שלילה אחד נפלה בארון קופסת נעליים וכמעט מתּי בעצמי, הבנתי שזה לא יכול להימשך. לעזוב את הדירה לא רציתי, טקסי גירוש למיניהם נראו לי אלימים ואידיוטיים. אז החלטתי להתיידד איתו.


“בוקר טוב, לואיס”, אמרתי בהיסוס למחרת כשפתחתי את הארון. “מה אתה אומר, לואיס, הג’ינס הזה משמין אותי?” שאלתי וצחקתי. איכשהו זה עבד. תוך כמה ימים איבדה דמותו את ממד האימה המקושר למותו המסתורי של זר, והוא הפך להיות עובדה, אפיון של הדירה, כמו המקרר הישן־נושן שצבר הררי קרח, ושני האריחים המתנדנדים בחדר האמבטיה.


מצאתי את עצמי מדברת אליו יותר ויותר. “אני תיכף מאחרת...” אמרתי, מתארגנת לפגישה חשובה, “אחל לי בהצלחה!” קראתי. “הטריפו אותי הבוקר, לוּ...” שיתפתי אותו בטרדות עבודותי הזמניות. מצאתי שקל יותר לקבל החלטות אחרי שפרסתי באוזני לואיס את טיעוני הבעד ונגד. גם אמפתיה מצאתי בנוכחותו הדוממת. “הוא לא יגיע, אה, לואיס?” לחשתי לילה אחד אחרי שחיכיתי יותר מדי שעות למישהו שכבר היה ברור שלא יבוא. לא היתה לי טלוויזיה ולישון לא הצלחתי, אז ישבתי בסלון עם כוס יין וניסיתי להבין איך הגעתי עד הלום.


ואז שמעתי מוזיקה. הסמטה שמעבר לקיר תמיד היתה פעילה - היתה שם חנות יד שנייה, ובכל שעות היום עובדי החנות מיינו במרץ בגדים וחפצי נוי. בלילה עברו מכוניות שחיפשו קיצור דרך והולכי רגל שקיוו למצוא אוצר במה שהחנות דחתה. אבל באותו לילה עמדו בסמטה גיטריסט, סקסופוניסט, מתופף ונגן קונטרבס וכיוונו כלים. ואז מילאה מוזיקה את הסמטה, ואני הבטתי בהם מבעד התריסים, קהל בלתי נראה לקונצרט נטול קהל.


בשיר השלישי יצאתי והתיישבתי על המדרגות האחוריות של הבניין. בתום המופע מחאתי כפיים, ושקענו בשיחה. הערב השיקו את האלבום הראשון שלהם במועדון ג’אז קטן, והיה ממש טוב. וכטוב לבי ביין ובנעורים, מתעלמת מהחוקים הידועים לגבי זרים, הזמנתי אותם לדירתי להרים כוסית להצלחתם. הם ארזו את הציוד ובאו אחרי.


כשנכנסו לתוך הדירה הם דממו. הביטו סביב וזה בזה, וכל הקלילות הפטפטנית נעלמה. לראשונה עלה בדעתי שאולי עשיתי טעות איומה. אמרתי משהו על חיבתי לאוויר צח ופתחתי את החלונות לרווחה. קומת קרקע, אמרתי לעצמי, ישמעו אותך. ואז הסקסופוניסט קם וניגש לתיק הגדול שלו וחיטט בו, “נו”, מילמל, “חייב להיות פה...” והמתופף אמר “עזוב, לא רעיון טוב”, אבל הוא התעקש. “הנה!” אמר והושיט לי דיסק, “האלבום שלנו!” על הכריכה היה ציור של דמות בים, שקשה היה לקבוע אם היא צפה או שוקעת. וגם שם האלבום הופיע: “לואיס”. הרמתי עיני וראיתי את מבטיהם והרגשתי איך שממית זריזה מטפסת מבסיס חוט השדרה שלי עד ללחיי שהתלהטו בבת אחת.


“בואו”, אמרתי, “אני רוצה להראות לכם משהו”.


הצטופפנו בארון הדחוק, נושאים עינינו למילים החקוקות על הקיר.


אז לואיס היה בסיסט. כדרכם של רוב הבסיסטים הוא היה גבוה ושקט. שלא כדרכם של רוב הבסיסטים, הוא היה מכור להירואין. “היינו צריכים להחזיר אותו למרכז גמילה”, אמר אחד מהם, מצית ויכוח שווּכח כבר עשרות פעמים. “החזרנו אותו”, אמר חברו. “היינו צריכים להחזיר אותו שוב”, התעקש הראשון. הם סיפרו כמה אהבו אותו וכמה קשה להחזיק מישהו שמחרבן על כל מי שהוא אוהב. וגם על הפעם־האחת־יותר־מדי סיפרו. הוא לא הגיע לחזרה, ונמאס להם, אז אחרי החזרה הם באו להודיע לו שמספיק, הוא בחוץ. אלא שהוא כבר היה בחוץ. אחרי שהפרמדיקים לקחו את גופתו הם השתוללו בזעם צערם על קירות הדירה, עד שהגיע לשם הבעלים של הבניין וזרק אותם החוצה. כבר למחרת רוקן את הדירה וכיסה את אבלם בשתי שכבות של צבע לבן. הכתובת בארון לא היתה סודית, זה פשוט היה המקום היחיד שהצבעים לא הגיעו אליו.


חודשים עמדה הדירה ריקה - לא קל להשכיר דירה שמישהו מת בה. צריך שיגיע מישהו מבחוץ, או אולי מישהי, חדשה בעיר ולחוצה למצוא בית חדש, לא מעורה ברכילות השכונתית ולא יודעת שדמי השכירות נמוכים מכפי שהיו צריכים להיות, וכשמוודאים איתה שהיא לא מתעסקת עם סמים היא מניחה שככה זה באל.איי. הם לא ידעו מי גר בדירה ולא העזו לדפוק בדלת. הם באו כדי להשמיע ללואיס את האלבום החדש ולקבל את ברכתו. אחרי שהלכו שמתי את הדיסק, ופתחתי את דלת הארון. רציתי להגיד לו שהחברים שלו סבבה והלהקה נשמעת ממש טוב, אבל הוא כבר לא היה.



mikalmog@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו