שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בנתיב העשרה הופכים את אזור העימות לאתר נופש

מצד אחד, במושב נתיב העשרה מתמודדים בכל רגע עם החיים תחת איום הקסאמים מעזה. מצד שני, חייהם של התושבים במרחבים הפתוחים בסך הכל מעוררי קנאה עבור העירוני הממוצע. את החוויה הסוריאליסטית הזאת הם החליטו להפוך כעת לאטרקציה למבקרים. תיירות מבולבלת לעם מבולבל

קובי בן־שמחון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קובי בן־שמחון

1. ביום טוב


אסור להתמהמה עכשיו. “אנחנו בטווח האש”, היא מכריזה כבדרך אגב. “הם יכולים לירות עלינו, ודאי, בלי בעיה, חופשי. אבל אנחנו ממשיכים, הנה, מתחילים לראות את החומה ואת העיר עזה, מאחוריה אפשר לראות את מגדלי הקצינים, המקום הראשון שבו הניפו במבצע חומת מגן דגלים לבנים. החומה היא למעשה הקו הירוק. כיוון שתוואי השטח יורד, יש לנו גם חומה שנייה. הנה היא, מצד ימין לבתים שלנו. כיוון שרואים אותה מהמושב, צבעו לנו אותה בצבעים של דיונה. כדי שיהיה לנו פחות בטון בעיניים”.


סמדר שמילוביץ’, מוותיקי מושב נתיב העשרה שמצפון לרצועת עזה, לא מתרגשת. היא כבר מוכנה. כמדריכת תיירים מיומנת היא ממהרת ממקום למקום, בשטף דיבור קולח נסחפת אחר כל פרט שנגלה מולה, לא משאירה רגע דל. לא מוכנה אפילו לקחת בחשבון אפשרות לאסון. “שם מותקנת ‘רואה יורה’”, היא ממשיכה לתאר את הג’ונגל המזרח־תיכוני ומצביעה על עצם עגלגל, שחור, דמוי ראש, שבמרכזו גליל. “זו מכונת ירייה, מערכת ממוחשבת. חיילות יושבות בבסיס מרוחק, אי שם, וכל היום מסתכלות על האזור. אם מישהו מתקרב לחומה הן יורות. מפעילות את הנשק. יש לנו כמה כאלה לאורך החומה”.


צילום: תומר אפלבאום

בשעת צהריים, אחרי שהרכב עוצר, היא פותחת בהליכה נמרצת בחול צהוב ורך, פונה אל קצה גבעה ונעמדת מול העיר הפלסטינית. המראה מרהיב ומוזר כאחד. “אפשר לראות את הים”, היא אומרת כשהרוח מכה בפנים. “התוואי שיוצא מכאן עד הים מסתיים בגדר חשמלית שמפרידה בינינו לביניהם. התוואי הצמוד לגדר החשמלית, השמאלי, הוא הדרך שהובילה פעם לאלי סיני. עכשיו נמצאים שם בדואים שהגיעו מצפון סיני. הם מגדלים על ‘המואסם’, על מי התהום. כאן, מעל שער הברזל המיותם, היתה הדרך לניסנית. מעבר לחומה אפשר לראות עדיין את חורבות הבתים”.


שמילוביץ’, בת 62, מוותיקות המושב, לוקחת חלק במיזם תיירותי חדש שנקרא “תיירות עד הקצה”, שמזמין את הציבור למושב הנמצא במרחק נגיעה מחומת ההפרדה בין עזה לישראל. חברי נתיב העשרה, שעלו לראשונה לקרקע ב–73’ בחבל ימית, יציינו בקרוב 30 שנה לעזיבתם את “נתיב העשרה הישנה” והקמת ביתם החדש סמוך לעזה ב–82’.


באחרונה החליטו החברים, רובם חקלאים, להפוך לעסק משגשג את המצב הביטחוני הרעוע. מאז נסיגת צה”ל מרצועת עזה, נהרגו בשטחי נתיב העשרה שני בני אדם מפגיעת רקטות קסאם: ביולי 2005 נהרגה דנה גלקוביץ’, בת 22, ובמארס 2010 נהרג מאני סינגמונפון, פועל תאילנדי בן 33. האירועים הללו לא מוזכרים בינתיים, אבל נוכחים בכל רגע. “אפשר לראות מכאן את בית להייה, ג’באליה וביום טוב אפילו את המרינה של עזה”, היא מוסיפה. “בקצה, בקו החוף, רואים מגדלים גבוהים, אלה המלונות של עזה. לידנו, משמאל, המבנה הכחול הוא מעבר הגבול הפלסטיני. לידו, מבנה לבן יפהפה, זהו מעבר הגבול הכי משוכלל בעולם, ללא מגע יד אדם - מעבר ארז שלנו. בסמוך אליהם ניצבת יחידת התיאום והקישור עם הפלסטינים. אחרי החומה ממשיך תוואי הגבול שעובר לצד קיבוץ ניר־עם, חוזר לבית חנון, מאחורי כפר עזה, נחל עוז ועד כרם שלום. פה החממות שלנו”.


לאן ממשיכים מכאן?


“עוד רגע נמשיך ונעצור גם בחווה חקלאית לקטיף אורגני, בחממות שבהן מגדלים את ‘מלפפוני סגל’ ובסוף מחכה אוטובוס שבו אפשר לקנות קפה”.


2. מציאות מורכבת


“תיירות עד הקצה” הוא מיזם ייחודי ויוצא דופן שנרקם במסגרת קורס תיירות כפרית, שמומן והופק על ידי המועצה האזורית חוף אשקלון ומשרד התיירות. בביתו שבניצן מסביר יאיר פרג’ון, ראש המועצה בחמש השנים האחרונות, כי החזון לקדם את ענף התיירות באזורו באמצעות תיירות ביטחונית, מיד שבה את לבו. “יכולתי לזנוח את התיירות אצלנו בגלל המציאות הביטחונית הבעייתית שבה אנחנו חיים”, הוא אומר, “אבל אני חושב שזו טעות”.


סמדר שמילוביץ'. "לומדים פה משהו על החיים. בעיקר שלא צריך כל הזמן לקטר"צילום: תומר אפלבאום

“אני מעדיף למכור את מרכולתנו לציבור”, ממשיך פרג’ון, שנכנס לפוליטיקה המקומית לאחר קריירה של 30 שנה בחברה להגנת הטבע, שכללה בין השאר את הקמתו וניהולו של בית ספר שדה שקמים. “אני מאמין שאדם שגר פה בשטח המועצה אבל מתפרנס במקום אחר - חי בדיסוננס. אם מתפרנסים בחוץ ובבית יש רק בעיות ביטחוניות, אולי נכון יותר לגור במקום אחר? מה הטעם לאדם כזה להישאר?” הוא שואל ומושך יד על זקנו השחור והפרוע. “נקודת המוצא שלי היא שצריך לטפח אצל הפרט והקבוצה יחס אוהד כלפי המרחב שבו הם חיים”.


פרג’ון נחוש לעורר בתושביו תחושת גאווה ו”לויאליות למקום”, כדבריו, אבל מודע לקושי הניצב מולו. “מי שחי בתוך סיטואציה ביטחונית כמו שלנו, שמאפיינת את כל היישובים הנמצאים במעטפת של רצועת עזה, מסגל לעצמו נורמות התנהגות אחרות, הוא פשוט מתרגל לחיות במתח. כמעט 50% מיישובי המועצה שלנו יושבים במעטפת עזה, חלק מהיישובים, כמו נתיב העשרה למשל, נמצאים על הגדר ממש. רובנו נמצאים בטווח איום יומיומי ולכאורה התרגלנו לחיות בחרדה מתמדת, במציאות מורכבת. רק מ–1 בספטמבר נרשמו בשטח המועצה שש נפילות קסאמים”.


במוצאי שבת בתחילת ספטמבר, בזמן הופעה של שלמה גרוניך ביד מרדכי, זה קרה שוב. “אחרי שני שירים קיבלתי הודעה שנורו לעברנו שתי רקטות”, הוא נזכר. “רקטה נפלה בשטח פתוח, השנייה ליד שער הכניסה ליישוב זיקים. היתה דילמה: האם לפנות 400 אנשים מהאולם? האם לשתוק? האם רק ליידע על הנפילות? קשה לכלכל את הצעדים שלך במצב כל כך בלתי צפוי. יכול להיות שאחרי שיגור בודד צה”ל יפגע מיד בחוליה המשגרת והדבר יגרור המטרה של 30 רקטות נוספות. המצב פה יכול להתלקח בשעה”.


לכאורה עדיף היה להצניע את העובדות המאיימות הללו, אבל אתם בחרתם דווקא להדגיש אותן.


“ממש ככה. בכל מיתוג תיירותי המטרה היא לחשוף את הקוטביות או את הייחודיות של המקום, למשל להדגיש שאתה נמצא במקום הכי גבוה, שהיום הוא הארוך ביותר בשנה. פה אנחנו אומרים לציבור: בואו לנקודה הדרום־מערבית ביותר בישראל, שנמצאת על החומה בעזה. בואו לחוויה מיוחדת”.


ואפשר להבין זאת כך: בואו לאחד המקומות המסוכנים ביותר בארץ.


“לא הייתי מנסח זאת כך, אם כי האמירה היא ברורה ואנחנו לא מנסים להצניע אותה או להסתיר את המציאות שבה אנחנו חיים. להסתיר מציאות זה לא בריא. אי אפשר להסתיר דבר קיים. להפך, אני רוצה לחשוף את המצב הזה ואפילו אומר לאנשים שכדאי להם לראות את מה שאנחנו רואים מהחלון שלנו. להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. אנשים בארץ שומעים בחדשות כל כך הרבה על רצועת עזה אבל לא יודעים עליה הרבה. רבים מהישראלים מעולם לא ראו אותה. רבים רק מדברים, מתנדנדים על הכורסה בראשון לציון או בתל אביב ומדברים”.


מה לדעתך תעניק לבאים תצפית ממוגנת ירי על עזה?


“יש חשיבות לעמוד מול העיר הזאת, גם בלי להיכנס פנימה. יש כוח לכך שהוויכוח הפוליטי, שהשאלות הגדולות יישאלו מתוך המקום הזה. אנשים נוסעים להר בנטל בצפון ומשקיפים על קוניטרה שבסוריה. הרעיון דומה. זה מיוחד ואפילו מרגש. יש מי שיגיע ויגיד: ‘היינו בנתיב העשרה, ראינו את עזה הצפופה, איך מיליון וחצי איש נאנקים תחת כיבוש כשממול יושבים יהודים בלוקסוס, במרחבים פתוחים. פויה איזה יהודים אנחנו’. אחרים יכולים להתרשם דווקא מהמצב הקשה שבו נמצאים אנשי נתיב העשרה שחיים מתחת לחומה, בסיכון תמידי, בחשש נפשי עמוק. בקו ראשון. הפרשנות פתוחה”.


3. לעבוד מלמטה


הרוח החיה מאחורי המיזם החריג בנתיב העשרה הוא האדריכל צבי פסטרנק, יליד דימונה המתגורר היום במושב צופית הסמוך לכפר סבא. במועדון החברים במושב, לבוש חולצה לבנה מכופתרת ומול מצגת שמקרינה על מסך משפטים קצרים וקולעים, הוא מתאר את חזונו. זה כמה שנים מוביל פסטרנק פרויקטים לעידוד תיירות מקומית בפריפריה מטעם משרדי ממשלה. בין השאר, הוציא לפועל פרויקטים מרשימים ביישובי הדרוזים והצ’רקסים בצפון וביישובי גוש חלב.


צבי פסטרנק: "היו מי ששאלו למה להציף דווקא את העובדה שאנחנו חוטפים קסאמים"צילום: תומר אפלבאום

“למרות שבדרך כלל אדריכלים אוהבים לצייר קווים מלמעלה ולהטיל אותם על השטח, הרעיון שלי בכל המקומות הללו היה לעבוד מלמטה, מתוך האנשים”, מספר פסטרנק, כשהוא ישוב על כיסא קש. כשעובדים בפריפריה נכון יותר לדעתי להימנע מפרויקטים לא סטנדרטיים שזקוקים לאישורים סטטוטוריים מורכבים של ועדות. כיוון שלא קל למצוא יזמים שממהרים להגיע לפריפריה, אני דוגל בגישה אחרת לגמרי. המטרה היא להתקדם עם הכוח האנושי הקיים - כלומר לייצר עניין תיירותי במקום דרך האנשים שגרים בו”.


“הפואנטה פשוטה”, ממשיך פסטרנק, שהחל ללוות את המועצה המקומית חוף אשקלון באוגוסט אשתקד. “כשהגעתי לאזור בפעם הראשונה, עברתי בצומת יד מרדכי. מצאתי שם הרבה פליירים שעוסקים בתיירות, אבל אפילו לא דף מידע אחד על אטרקציות תיירותיות הנמצאות בשטחה של מועצת חוף אשקלון. זה היה מדהים. הרעיון שלי היה להתחיל עם היישובים שמייצרים מטבעם קוטביות, למשל נתיב העשרה שנמצא בסמוך לחומה, למשל המושב המסורתי משען שבו שבעה בתי כנסת, או ניצן - יישוב המפונים מגוש קטיף”.


לאחר שמטוס קרב חוצה בשמים את מהירות הקול ומרעיד את חלונות המועדון, פסטרנק, שהגה את הסלוגן “תיירות עד הקצה”, טוען כי “התורה כולה”, כדברו, “טמונה ביכולת למצוא כמה שיותר יוזמות קטנות בעלות חוט מקשר, שיגרמו למבקרים להישאר במקום. אם מישהו ייכנס לנתיב העשרה וייצא אחרי 20 דקות, לא עשינו את העבודה. לכן, בתחילת הדרך השקענו את מרב המאמצים לגבש מכלול אטרקציות שידברו אל המטיילים. בהקשר זה היה המוטו: אם אלוהים נתן לך לימון, תעשה ממנו לימונדה. כלומר, המחשבה היתה לקחת את הבעיה הביטחונית ולמנף אותה לטובתנו”.


מיד התקבלה דעתך שנכון לשווק את נתיב העשרה כ”יישוב צמוד חומה”?


“לא. היו מי ששאלו ‘מדוע להציף דווקא את העובדה שאנחנו חוטפים קסאמים’. אבל מצד שני היתה התעוררות של תושבים שהיו מוכנים ללכת איתי. תוך זמן קצר קמה פה ועדת תיירות, אנשים התחילו לדבר ולחשוב תיירות, לגבש ולהוציא לפועל פרויקטים אישיים. הצלחנו אפילו ליצור מסגרות עבודה שיתופיות, כמו למשל הספא היישובי שמאגד יחד שבעה מטפלים אלטרנטיביים, תחום שהתפתח מאוד עקב הלחצים הביטחוניים, והיום אפשר יהיה להגיע אליהם דרך מוקד אחד”.


מוזר מאוד מה שעשיתם פה.


“הסיפור פה הוא אחר לגמרי. בהחלט. לקחנו למעשה מקום שהוא לכאורה אנטיתזה לתיירות והפכנו אותו למנוע תיירותי”.


החומה בנתיב העשרה. מתנשאת לגובה של תשעה מטריםצילום: תומר אפלבאום

4. 280 מעלות

בחופשת סוכות הקרובה מבקשים אנשי נתיב העשרה להוציא לפועל את המיזם שעליו עמלו במשך החודשים האחרונים. “בנובמבר האחרון התחלנו את הקורס והיום אנחנו יוצאים כבר לדרך”, אומרת בגאווה יפעת בן שושן, חברת ועדת תיירות במושב. “לנגד עינינו עמד תמיד פסטיבל ‘דרום אדום’ שמתקיים כל שנה בפברואר בחבל הבשור ובמרכזו סיורי פריחת הכלניות. אלפי אנשים מכל הארץ מגיעים לטייל באזור, אבל לצערנו הם פונים שמאלה בצומת יד מרדכי ומדלגים עלינו”.


בוועדת התיירות של נתיב העשרה שמו למטרה לשנות ולו במעט את נתיב המטיילים. “הבנו שהחוכמה היא להשתמש בעוגנים שעומדים לרשותנו כדי למשוך תשומת לב, גם אם צריך ‘לנצל’ את החומה”, ממשיכה בן שושן, לשעבר יו”ר פורום היוצרים הדוקומנטריים ומנהלת מחלקת הפקות ברשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. “החומה היא לא לב העניין, אבל אם ממילא אנשים מגיעים לכאן מסקרנות וקיימים סיורים, באופן פרטי או על ידי קבוצות מאורגנות, אז למה לא? אין במה להתבייש. יש חומה ויש תצפית יפהפייה של 280 מעלות, מהים ועד קיבוץ ניר־עם. יש גם דיונות חול מרהיבות, חווה לקטיף עצמי של ירקות אורגניים, ספא. יש מגוון”.


היא יושבת בביתה הנמצא במרחק 30 מטר מהחומה הנשקפת מחלון חדר השינה וגם מהוויטרינה הגדולה בסלון. “חיים כאלה דורשים ממך לחיות עם היד על הדופק בכל מה שקשור לילדים”, היא מודה ולוגמת מהקפה. “בהתחלה הילד שלי צרח בהיסטריה כששמע אזעקה של צבע אדום, היום הוא יודע להתמודד, הוא יודע שאזעקה וחומה אינם דברים מאיימים, הם עוזרים לנו לשמור על החיים. יש עדיין רגעים מלחיצים, כמו למשל כשיוצאים לטיול אופניים עם הילדים ורואים בשמים יירוט. אבל אסור לתת לפחד מקום. מי ששוקע בפחד לא יכול לחיות פה. המתח הוא בלתי אפשרי והפחד אוכל מבפנים”.


מה מביא אתכם, חילונים חסרי זיקה דתית לאדמה, להישאר במקום נפיץ, לסכן את משפחותיכם?


“הסכנה היא לא רוב החיים שלנו. רוב החיים שלנו פה מורכבים מרגעים יפים ושקטים. אנחנו חיים במרחבים, בבית ובחוץ. כיף לנו. חיי הקהילה במושב נהדרים. אנחנו חוגגים את כל החגים ביחד. בשנה שעברה בנינו סוכה אחת לכל החברים. זה הבית שלנו. בתור ילדים רצנו פה על החולות, כשלא היו מדרכות ואספלט. ההורים שלי ואחותי גרים פה. החיים בוודאי יותר מורכבים ביחס למקומות אחרים בארץ, אבל ככה חיים במדינה הזאת. אם מחר יתקפו באיראן גם בתל אביב ייכנסו למקלט ויחפשו מרחב מוגן. אנחנו לא קנדה”.


היו לכם התלבטויות לקיים מיזם תיירות ונופש באזור שבו מתקיימת לחימה?


“היו התלבטויות. בוודאי. אף אחד פה לא הוזה. אנחנו מבינים שהסיפור שלנו, שכולל חומה, גבול וקסאמים, יכול להרתיע אנשים מסוימים. אבל התיירות בגליל העליון התגברה על ירי הקטיושות ואחרי מלחמת לבנון השנייה התפוסה בצימרים אפילו גדלה. כנראה שזה בכל זאת אפשרי לייצר תיירות בסיטואציה כזו. מעבר לזה, בכל מקום במושב יש מרחב מוגן במרחק 20 שניות. פה, ברוך השם, יש מקומות להסתתר. דווקא באשדוד, למשל, אני מפחדת יותר, שם אני לא יודעת לאן לברוח”.


כשהצגתם את המיזם לפני כחודש בפני פקידים שונים קיבלתם המחשה ברורה למורכבות של הפרויקט.


“אכן. לפני כחודש הזמנו למושב את אנשי משרד התיירות, נציגי קק”ל, בעלי תפקידים מהרשות לפיתוח הנגב, ראשי יישובים - כל מי שיש לו נגיעה לתיירות כפרית בארץ. באמצע הסיור החלו יריות על יד מרדכי. אחר כך החלה אזעקת צבע אדום. אחרי האזעקה המשכנו, אבל אז, בזמן שישבנו במועדון וכל יזם הציג את הפרויקט שלו, נשמעה שוב אזעקה והחל ירי קסאמים. מישהו עוד הספיק לשאול אם תיאמנו את הירי עם חמאס ומיד כולם נכנסו לממ”ד. בערך 70 איש. אחרי כמה דקות יצאנו והמשכנו הלאה”.


מה חלקך במיזם?


“היום יש לי עסק לשיווק קולנוע דוקומנטרי בכל הארץ. אני מפיצה סרטים שההפקה שלהם הסתיימה, שעברו פסטיבלים, ומקיימת להם הקרנות. תוך שאני מגייסת מימון ציבורי להקרנות ומפחיתה עלויות לפריפריה, אני מקשרת בין היוצרים לקהל שצמא לתכנים דוקומנטריים. המיזם שלי ב’תיירות עד הקצה’ הוא פסטיבל סרטים דוקומנטריים שיתקיים בחג שבועות הקרוב. הפסטיבל יתקיים במושב, בגן העשרה שבו 300 מקומות ישיבה, מול מסך ענק”.


5. אותיות ענק


אחד המיזמים הבולטים המצפים למטיילים שיגיעו לנתיב העשרה הוא פרויקט של צמרת זמיר. זמיר, בעלת סדנה לקרמיקה במושב, ממתינה מתחת לחומה העצומה המתנשאת לגובה של תשעה מטרים, לצד עמדת שמירה המאוישת בחיילת בודדת שמעליה מתוחה ברישול רשת הסוואה. “הסיפור של החומה הוא סיפור נוגע ללב מבחינתי”, אומרת זמיר. “הייתי כאן כשהיא הוקמה, ראיתי איך מעמידים אותה כמו פאזל עצום, חלק אחרי חלק סגרו לנו את האופק, העלימו לנו את הנוף המוכר. החומה היא מונומנט שמשפיע על כל אחד במושב. מצד אחד היא מאוד מפחידה ומרתיעה, מצד שני היא נותנת לנו המון ביטחון”.


צמרת זמיר. "מי שידביק אבן בחומה שותף לחלום השלום"צילום: תומר אפלבאום

על רקע טרטור של טרקטור חולף היא נזכרת כיצד מציאות החיים השלווה הופרה מיד לאחר פינוי גוש קטיף. “הגבול פתאום התקרב. על הגבעות ממול ישבו אנשי חמאס, מנופפים בדגלים ירוקים. נוצר מצב מוזר. כיוון שגם המושב שלנו נמצא על הגבעה, קו הגבול, שנמצא בגיא ובו הוצבה החומה - לא נוצר חיץ ממשי בינינו. למעשה, הם יכלו לראות אותנו ואנחנו אותם. הם עמדו על הגבעה וצעקו. זה היה מפחיד, כשישבנו בבתים שלנו הם היו מסתכלים עלינו. מהסיבה הזאת הוקמה חומה שנייה, שאמורה לספק מענה לירי ישיר”.


למרות זאת, זמיר המשיכה לחלום לעצמה. “הרבה פעמים השתעשעתי ברעיון שאפשר לעשות עם החומה משהו”, היא אומרת וצוחקת. “היו לי כל מיני מחשבות ותוך כדי חיפוש אחר מיזמים תיירותיים עלה לאחרונה הרעיון ליצור פרויקט של הדבקת אבני פסיפס על החומה. אני מודה שבהתחלה הייתי קצת סקפטית, אבל קיבלנו תגובות מעודדות מהסביבה. מאוחר יותר חשבתי איך אוכל להתאים את הרעיון למה שבוער בי, למה שיש לי להגיד, למה שאני מאמינה. אפילו שהרבה אנשים אומרים לי שאני נאיבית ותמימה, אני שואפת לשלום וזה הפך לנושא של הפרויקט”.


לפרויקט הפסיפס שבניצוחה, זמיר החליטה לקרוא בשם “נתיב השלום”: “דף ההסבר שיחולק למטיילים הודפס בשלוש שפות: עברית, אנגלית וערבית. ברור לי ששלום עושים עם אויבים ושצריך לדבר. אני גם חושבת שבצד השני, בדיוק כמונו, רוצים לחיות חיים פשוטים, לקיים חיי משפחה איכותיים ולהתפרנס בכבוד. אני מתכוונת לכתוב באותיות ענק על החומה ‘נתיב לשלום’. על האותיות המבקרים ימלאו את הפסיפס שלהם ולמעלה אצור בעצמי יונה ענקית עם עלה של זית”.


החממות במושב. לטפח לויאליות למקוםצילום: תומר אפלבאום

יש מי שיכול לראות בתיירות הביטחונית שיצרתם פה מטאפורה מאוד עצובה על החיים בישראל. איך את מסתכלת על הדברים?


“כמובן שאני רואה את הדברים אחרת. במלחמה היתה פה תקופה מאוד קשה, אבל היה פה חוסן, כוח חזק הדביק אותנו יחד. מבחינתי יש הקבלה בין הפסיפס לבין החיים שלנו כאן. הפסיפס הוא אוסף של פרטים, שמודבקים יחד ושיוצרים משהו גדול ויפה מהם. היצירה השלמה מתאפשרת הודות לשותפות בין אנשי המושב והמבקרים מבחוץ. אני מרגישה שמי שיבוא להדביק אבן בחומה שותף לאמונה שיום יבוא ומשאלת לבנו לחיי שלווה תתגשם, לחלום השלום”.


שמילוביץ’ מסכימה עם זמיר. “חרף העובדה שהמושב חוטף קסאמים כל הזמן, בצהריים שומעים כאן צהלת תינוקות”, היא אומרת. “אפשר ללמוד פה משהו על החיים במדינה שלנו. בעיקר שלא צריך כל הזמן לקטר. אנחנו, שיושבים על הגבול וחוטפים את הדרעק כדי שבמקומות אחרים אנשים יסתובבו חופשי - באים ואומרים: טוב פה. אין שום בעיה שזוג עם שלושה ילדים ייכנס לאוטו בשבת, ייסע 40 דקות מתל אביב, ישאיר את הילדים אצל צמרת בפסיפס, ימשיך למסז’ ואחר כך ילך לקטוף קצת ירקות. אפשר לתפור פה בקלות שלוש שעות וחצי. מה כבר יכול להיות רע?”


נתיב העשרה. ויש גם טרקטור כפרי צילום: תומר אפלבאום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ