בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר האלג'יראי שביקר בישראל נרדף ומוחרם, אבל מסרב להתחרט

מאז ביקר בישראל הסופר עטור הפרסים בואלם סנסל וכתב עליה בחיוב, הוא כבר לא יכול ללכת ברחובות ארצו בחופשיות. עכשיו מתגייסים אנשי רוח בצרפת כדי לעזור לו לקדם את השלום, לצד ישראלים. 36 שעות בפאריס עם אחד האנשים הכי אמיצים בעולם הערבי

101תגובות

"בואלם אף פעם לא מוותר על ישיבה בגן, אפילו כשיורד שלג הוא מבקש לקיים בו את הפגישות שלו”, אומרת בחיוך רחב אחת מעובדות “גאלימאר”, המוליכה אותנו לעבר הגינה הפרטית של בית ההוצאה לאור היוקרתי בצרפת. ברגע שאנחנו יוצאים מהסלון רחב הממדים לגן הירוק, ברור לגמרי מדוע מתעקש הסופר האלג’ירי לקיים את הפגישות שלו אך ורק בצל העצים העצומים ולצד המדשאות המטופחות. פינה ירוקה ופרטית שכזו בלב הגדה השמאלית של פאריס היא מותרות עבור מרבית בני האדם, אבל מובנת מאליה כשמדובר בבית ההוצאה לאור של פרוסט, קאמי, סנט־אקזופרי, סארטר או ג’ונתן ליטל.


בשעת הבוקר המוקדמת שבה אנחנו נפגשים בבית ההוצאה לאור גאלימאר הגן הסגור ריק למדי, ורק דבורים עמלניות מפרות מדי פעם את השלווה כשהן מאביקות את הפרחים לצד השולחן הקטן שסביבו התיישבנו. דבורים, וגם עובדי בית ההוצאה שחוצים בדממה את המדשאה לעבר אגף מהודר נוסף שבו שוכנים משרדי האוסף היוקרתי ביותר שמוציא לאור גאלימאר - ספריית “לה פלייאד” הנחשקת. זהו האוסף לחשובים ולנחשבים שבסופרים, מהדורה המותקנת בקפידה יתרה וכרוכה בעור, בדרך כלל רק כשהסופר כבר הלך לעולמו. כל איש תרבות בצרפת מחזיק בבית עותקים של “לה פלייאד” וכל סופר חולם להתפרסם במסגרתה, ביום מן הימים.


“כשמסיימים כאן, בגאלימאר, עוברים במקרה הטוב לשם, לפלייאד”, צוחק בואלם סנסל ומחווה בידו קשת דמיונית הנמתחת לאורך הגן. אבל סנסל עוד לא שם, רגליו נטועות בכאן ובעכשיו הסוער שלא נותן לו מנוח. אתמול הגיע לפאריס בטיסה ישירה מאלג’יר, ובעוד שעות ספורות ישוב ויעלה על מטוס כדי לחצות שוב את הים התיכון בדרכו חזרה הביתה. את 36 השעות בפאריס הוא מקדיש למפגש שעוד ידובר בו עם אנשי רוח וספר מרחבי אירופה, ולשיחה איתי, עיתונאי מישראל. למעשה, ישראל עוברת כחוט השני בביקור הנוכחי של סנסל בעיר האורות. היא אמנם לא עומדת בלב דאגותיו של הסופר שרואה אור זה כתריסר שנים בגאלימאר, אבל היא ללא ספק המרעום שחולל את גל הנפץ הנוכחי שמטלטל את סנסל ואת הקרובים אליו זה כמה חודשים. הסופר האלג’ירי החליט לנסוע לירושלים, חזר ממנה “מאושר” ואף כתב על כך. מאז, חייו אינם חיים.


זהות כפולה


הסיפור המטלטל של סנסל, אותו הוא מגולל באותו גן סגור בפאריס, מתחיל כמובן בצפון אפריקה ולא בירושלים. הוא נולד ב–49’ בכפר קטן ב”אלג’יריה הצרפתית”, אז עדיין חלק “בלתי נפרד” מהמעצמה לשעבר. אביו הלך לעולמו בתאונת דרכים כשהיה בן שנה, וסנסל התבגר אל תוך מלחמת העצמאות העקובה מדם של אלג’יריה בדרך לניתוק מצרפת. אחרי לימודים מתקדמים הוא הפך למהנדס בשירות אלג’יריה העצמאית. מדובר היה במסלול נורמטיבי למדי של צעיר משכיל בצפון אפריקה המשילה מעצמה את עול הקולוניאליזם. אבל ככל שחלפו השנים וסנסל זכה להצלחה בעבודתו הוא גילה תשוקה נוספת - כתיבה בצרפתית, שפת הספרות באלג’יריה. מי שדחף אותו לכתוב היה חברו מימי האוניברסיטה, הסופר האלג’ירי הנודע ראשיד מימוני, שהלך לעולמו בגלות צרפת ב–95’ לאחר שנאלץ לעזוב את מולדתו מאימת האיסלאמיסטים.


סנסל התחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו שנה לאחר מכן, ב–96’, והספר התקבל לפרסום על ידי גאלימאר שהמליצה לו להוציאו לאור תחת שם בדוי, מחשש לביטחונו. מלחמת האזרחים באלג’יריה בין הצבא לאיסלאמיסטים הגיעה אז לאטה לסיומה, אבל החשש לשלומו של מי שהעז למתוח ביקורת על מי מהצדדים, היה רב. סנסל החליט לפרסם את הרומן בשמו המלא. כשאני מבקש ממנו לשוב ולתאר את דרך החתחתים שבה הוא צועד מאז, הוא שוקע במחשבות, מדבר ועוצר לסירוגין, אבל מקפיד שלא להחמיץ אף פרט. הוא לובש ז’קט מרושל, מרכיב משקפיים עגולים, שערו המאפיר ארוך ודיבורו רך. קשה לטעות בו: השנים האלו חישלו אותו ולא הפחיתו כהוא זה ממחויבותו לאמת הפנימית שלו, אותה הוא משמיע דרך כתיבתו.


אחד מהמוטיבים החוזרים ברומנים שלך הוא חיים המשתנים כתוצאה מהחלטה, מאירוע או גילוי. במקרה האישי שלך אפשר לדבר על הביקור בירושלים, אבל אפשר לדבר גם על החלטה עמוקה ומוקדמת יותר לכתוב, להפסיק את העבודה כמהנדס בשירות המדינה באלג’יריה ולהפוך לסופר. זה היה הרגע שבו חייך השתנו?


“זו לא החלטה שקיבלתי”, ממהר לסייג סנסל. “כשכתבתי את הרומן הראשון שלי שראה אור בצרפת ב–99’, ‘Le Serment des barbares’ ‏(שבועת הברברים‏), התחלתי לשאול את עצמי מה אעשה כעת. המצב הפך למורכב. אני עובד מדינה באלג’יריה אבל כתיבתי מותחת ביקורת חריפה על המדינה ועל החברה האלג’ירית. והדבר רק החריף עם פרסום הרומן השני שלי”.


הוא שאל את עצמו שוב ושוב אם הוא עושה את הדבר הנכון כאשר אינו מתפטר, בזמן שהוא מתריע נגד השחיתות בשירות הציבורי שבו הוא עובד, “אבל רציתי להישאר עובד מדינה, כי אהבתי את עבודתי כמהנדס. בשנים ההן הייתי בלב הרפורמות התעשייתיות שבוצעו באלג’יריה. זה מאוד עניין אותי. גם לא הרגשתי עדיין סופר, הייתי בעיני עצמי עובד מדינה שכותב. לא התכוונתי להפוך את הספרות למקצוע שלי”.


ואז התחלת לקבל “אזהרות”.


“אמרו לי אתה מבקר מדי את הממשלה. בספרים זה לא נורא, זו ספרות המתפרסמת בחו”ל, אבל בראיונות שאתה מעניק ל’לה מונד’ או ל’נובל אובזרבאטר’ או בטלוויזיה הצרפתית - תיזהר”. הוא לא הקשיב והעצות “הידידותיות” התחלפו באיומים של ממש. “אמרו לי 'אם תמשיך ככה...' אבל אני עקשן, במיוחד אם מאיימים עלי”. הוא המשיך לחיות את החיים הכפולים: סופי שבוע בפאריס בכנסים ובהרצאות, ושאר השבוע במשרד באלג’יר. “זה היה הרגע היחיד שבו ראיתי את התועלת שבסוף השבוע המוסלמי, חופש בימי חמישי ושישי, שאיפשר לי להגיע לצרפת כדי להשתתף באירועים”, מחייך סנסל.


עמית ישראלי

מסלול ההתנגשות היה בלתי נמנע. “באחד הימים פירסמתי מאמר בעיתון צרפתי שבו יצאתי נגד המדיניות של בוטפליקה ‏(נשיא אלג’יריה מ–99’ ועד היום‏) וההחלטה נפלה. הגעתי למשרד וקיבלתי שיחת טלפון מראש הלשכה של השר הממונה שאמר לי, ‘השר מבקש שתעזוב את המקום תיכף ומיד’. אמרתי ‘מה זה צריך להיות? אני עובד מדינה, אי אפשר לזרוק אותי החוצה כך’, והוא השיב ‘זו הוראה של הנשיא’. התעקשתי ‘נשיא או לא נשיא, אני רוצה את הדברים בכתב’. הוא אמר שידבר עם השר והתקשר אלי שוב כדי להבהיר שהנשיא לא ימסור את הדברים בכתב אבל שעלי לפנות את המשרד תיכף ומיד”.


כך, ב–2003, אחרי שפירסם את הרומן השלישי שלו מצא את עצמו סנסל סופר, וסופר בלבד. “זה היה מאוד קשה, אבל בסופו של דבר זה היה טוב. מאותו הרגע אני מקדיש את עצמי אך ורק לספרות. וכל השתלשלות האירועים הזאת הפכה אותי ליותר עקשן”.


מדוע לקח לשלטון ארבע שנים תמימות להיפטר ממנו? סנסל סבור כי פרק הזמן הזה ניתן לו בעיקר הודות לכך שלקח זמן למעריצים לרגע שקמו לו באלג’יריה, גם בקרב השלטון, לקרוא את מה שכתב. הם הפסיקו להתבשם מההצלחה שלה זכה “אחד משלהם”, והבינו את עומקה של הביקורת שלו כלפיהם. ברומן הראשון שלו, “שבועת הברברים” ‏(לא תורגם לעברית‏) מצייר סנסל דיוקן קשה מאוד של אלג’יריה בסוף המאה ה–20 דרך סיפור תעלומת רצח של אלג’ירי שחוזר לארצו אחרי 30 שנה בצרפת.


“הספר התקבל באלג’יריה בצורה יוצאת מהכלל”, הוא נזכר. “הצלחה נהדרת שגרמה לי להשלות את עצמי. חשבתי שהפרסום הזה מקורו במה שכתבתי. זה לא היה נכון, אבל עוד לא הבנתי את זה. כעבור שנה בערך, הדעות החלו להשתנות כי אנשים קראו את מה שכתבתי וגילו את הביקורת נגד השלטון, נגד הדת, נגד העם עצמו. מה שמצא חן בעיניהם הוא העובדה שיצירה של סופר אלג’ירי פורסמה בגאלימאר ותו לא. זו היתה 99’, בוטפליקה נבחר לנשיאות והמדינה יצאה מתקופה שחורה משחור שבה המוות משל ברחובות, כמו בסוריה של היום. הצבא שהפציץ, שימוש בנפאלם, הפשעים של האיסלאמיסטים ששחטו כפרים שלמים. ואז הגיעה מין התבהרות קטנה. בוטפליקה מגיע לשלטון ומדבר על דמוקרטיה ועל שלום ועל פיוס לאומי. ודווקא ברגע הזה יצא הרומן הראשון שלי”.


ההצלחה הראשונית במולדת היתה אם כן פרי הדימוי שהמשטר עצמו היה מעוניין להעניק, מעין “אלג’יריה חדשה” שבניה זוכים להצלחה תרבותית בצרפת, הכובשת לשעבר. “קיבלתי באחד המקרים הזמנה מארמון הנשיא כדי להצטרף למשלחת של בוטפליקה לביקור רשמי בארצות הברית. הזמינו אותי להצטרף למטוס הנשיאותי, וסירבתי בנימוס. במקרה אחר הזמינו אותי להצטרף למסע של הנשיא לדאבוס. העברתי את הזמן בלסרב להזמנות רשמיות שכאלו. אמרתי ‘אני עובד מדינה, אבל אני לא חלק מהמשטר’, סירבתי שישתמשו בי. ואז התחילו להשתמש בעיתונות כדי להתנגח בי. איש הרי לא קורא באלג’יריה, קונים ספרים כדי לקשט בהם את הספרייה. להיות גאים ב’אלג’ירי שלנו’ שהצליח בחו”ל. העיתונאים והמבקרים החלו לכתוב ולהסביר מה בדיוק אמרתי ברומן הראשון. הם טענו שכתבתי שהקולוניאליזם הצרפתי היה דבר חיובי, ואני מעולם לא טענתי כך, אלא רק ניסיתי להסביר שהעולם הוא לא רק משחור ומלבן, שרק מבט מורכב יותר ניתן להתקדם הלאה. אבל בעקבות הכתבות האלו הדימוי שלי הפך לסופר המגלה נוסטלגיה כלפי הכיבוש הצרפתי, אנטי־ערבי, אנטי־מוסלמי. דמותי הושחרה וזה הלך והחריף בכל פעם שהוצאתי ספר נוסף לאור”.


נאציזם עכשיו?


גם ההחלטה שלו להיות הסופר הערבי היחיד המתגורר במדינה ערבית שלא החרים את “סלון הספר” הצרפתי ב–2008 למרות שישראל הוזמנה אליו כאורחת כבוד, לא תרמה לדימוי שלו בבית פנימה. הסערה הגיעה לשיאים חדשים כאשר ב–2008 יצא לאור בצרפת ספרו השנוי במחלוקת ביותר עד כה של סנסל, “הכפר של הגרמני או יומנם של האחים שילר”, היחיד מספריו שראה אור גם בעברית ‏(זמורה ביתן, 2011, בתרגומה הסוחף של רמה אילון‏). הרומן מגולל את סיפורם של שני אחים ילידי אלג’יריה, שאביהם הגרמני נרצח על ידי קיצונים איסלאמיסטים בשיאה של מלחמת האזרחים במדינה, המגלים שהאב היה פושע מלחמה נאצי. סנסל מגלה בו רגישות גדולה מאוד לטרגדיה הייחודית שעבר העם היהודי בשואה, ובה בעת יוצר דרך ההתלבטות המוסרית של גיבוריו משוואה לא פשוטה לעיכול בין האיסלאם הקיצוני לנאציזם.


איי־פי

האם ההשוואה הזאת לא מצדיקה פשעים שביצע השלטון באלג’יריה כנגד האיסלאמיסטים באחת מהמלחמות העקובות מדם שידע העולם הערבי בעשורים האחרונים? סנסל חושב בדממה לפני שהוא משיב. “היו מי שההשוואה הזאת הפתיעה אותם”, הוא מודה. “הם חשבו שהאיסלאם הקיצוני הוא בסך הכל צורה נוקשה יותר של דת האיסלאם. הם ציפו שאני אסביר להם לעומק את השאלה. ואני הייתי צריך להזכיר להם לדוגמה את סיפורו של המופתי של ירושלים בימי מלחמת העולם השנייה ‏(חאג’ אמין אל חוסייני ששיתף פעולה עם הנאצים ונפגש עם היטלר‏). גם אחרי שאני מספק את ההסברים האלו אנשים אומרים לי ‘טוב, זה אלים, אבל זה לא הנאציזם’. ודאי. מעולם לא טענתי שהאיסלאם הקיצוני הוא נאציזם, אלא שהגבול הוא דק. הנאציזם נולד בחברה הגרמנית, חברה מתועשת, שהיו לה האמצעים להוציא אל הפועל את הטירוף שלה. השליטים האיראנים משוגעים, אבל זה לא כל כך מסוכן כל זמן שאין להם פצצה גרעינית. הטענה שלי היא שהאיסלאם הקיצוני עוד לא מצא את הדרך לפתח את העוצמה שלה הוא זקוק כדי להגיע להגמוניה מוחלטת, צבאית ואידיאולוגית”.


היו גם מי ששמעו על קו דק שמפריד בין איסלאמיסטים לנאצים, ואמרו שהוא מצדיק דה פקטו את הטבח של המשטרים הערביים, ובראשם הצבא האלג’ירי, במוסלמים הקיצונים.


“נו באמת, הדיקטטורה הצבאית זקוקה לטיעון הזה כדי לדכא? הם תמיד דיכאו, הדיכוי הוא טבעי עבורם. הם שולטים הודות לדיכוי ולנשק. הם ימשיכו להגן על שלטונם בכל האמצעים - כפי שעושה אסד, כפי שעשה קדאפי. אלו משטרים אלימים שהוקמו על יסודות של אלימות. הם לא זקוקים לי. ובכלל, הם מעולם לא האמינו בשואה. היתה להם תמיד סימפתיה לנאציזם”.


ירושלים אהובתי


העיסוק הלא אורתודוקסי הזה בנושאים שהם בבחינת טאבו בעולם הערבי, מבהיר יותר מכל מדוע החליט הסופר האלג’ירי המצליח לבקר בירושלים בצהרי היום, לעיני כל. בראשית השנה קיבל הזמנה להגיע לפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים. סנסל מודה כי התלבט לא מעט לפני שהחליט להיענות להזמנה: “זה לא היה ניטרלי מלכתחילה, אלג’ירי בישראל”, אבל בסופו של דבר גמלה בלבו ההחלטה לנסוע. כיוון שכך, החליט שלא להסתתר, והודיע קבל עם ועדה שהוא מגיע לישראל. שלושה שבועות לפני שהכנס יצא לדרך, הגיעה ההודעה של חמאס שגינתה את ההחלטה והכריזה עליה “כפשע נגד מיליון וחצי קדושים מעונים אלג’ירים שהקריבו את חייהם עבור החירות”. ההודעה התקיפה הזאת “הכניסה אותי למתח נורא. דיברתי עם אשתי, אמרתי לה שבוודאי יקרו דברים, אם לא עכשיו אז אחר כך. נניח שהאביב הערבי יגיע לאלג’יר ‏(והאיסלאמיסטים יתפסו את השלטון‏), אנחנו נצטרך לעזוב את הבית עוד באותו הערב”. למרות הכל, הוא היה נחוש להגיע לישראל.


לא רק שהגעת - דיברת על כך פומבית ובכך העצמת את התבערה. למה בעצם?


“היו לפני מי שביקרו בחשאי וזה מה שנורא בעיני. צריך לומר את הדברים, לעשות אותם באור יום. כאשר אתה עושה זאת בחשאי זה לא פותר כלום, אלא דווקא יוצר צרות. בדרכי חזרה מירושלים אמרתי לעצמי, אם יש אנשים שצריכים להתבטא כדי לשרת את הקהילה הערבית, את המוסלמים ברחבי העולם - אלו הם האינטלקטואלים. הרי לא נבקש מבנאי שייצא לעבוד בישראל ועם שובו ינאם על כך. אבל כשמדובר באינטלקטואל, זה המקצוע שלו. האינטלקטואלים הערבים מצויים בעמדה לא ראויה למי שמתקרא אינטלקטואל. הם לא מקבלים אחריות על כלום. הם מפחדים”.


הביקור בישראל טילטל את סנסל. מיד עם סיומו הוא שיגר טקסט ל”הפינגטון פוסט” הצרפתי תחת הכותרת “הלכתי לירושלים... ושבתי עשיר ומאושר”. הטקסט התפרסם בסוף מאי, מעט יותר משבוע אחרי המסע, והצית אש של ממש ברחבי העולם הערבי. הוא קיבל “מספר בלתי נתפס” של הודעות בעקבות הטור הקצר הזה, שבו סיפר כיצד יצא לפאריס כדי לקבל ויזה בקונסוליה הישראלית ומשם המריא לתל אביב ואז הגיע לירושלים.


“איזה מסע, איזו קבלת פנים”, כתב ושמר מילים חמות במיוחד לירושלים, שמהלכת עליו קסם. הוא תיאר אותה לקוראיו בעולם הערבי רובם, מן הסתם, לא יזכו לבקר בה: “עיר בירה אמיתית עם רחובות נקיים, מדרכות מרוצפות, בתים יציבים, מכוניות, מלונות ומסעדות מסבירי פנים, עצים גזומים היטב וכל כך הרבה תיירים מכל העולם מלבד מדינות ערב - היחידים שאינם באים או אינם יכולים לבוא לבקר בערש התרבות הזה, היכן שנולדו הדתות שלהם בין אם הם נוצרים או מוסלמים”.


האם המבט על ישראל לא נאיבי מדי?


“כתבתי על כך גם במאמר. זו היתה התרשמות מביקור בן חמישה ימים. ההרגשה היתה שמדובר במקום נפלא. תל אביב היא הפתעה נהדרת. ירושלים מציפה אותך בתחושות חזקות. העברתי שם ערבים עם חברים נהדרים. זה באמת היה טוב מאוד, מרגש מאוד, ואמרתי לעצמי שצריך לומר את הדברים”.


אולי מה שהקפיץ יותר מכל את מבקריו, מלבד הכנות הבלתי תקנית פוליטית בעליל בעולם הערבי, הוא העובדה ששר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן, החליט לומר מילים בשבחו של סנסל בעקבות הסערה שהתעוררה. “זו היתה ההוכחה המי יודע כמה לקשרי האפלים עם ישראל”, פורץ סנסל בצחוק רועם כמי שמורגל בהאשמות מופרכות. שר החוץ הישראלי שנפגש ביולי עם עמיתו הצרפתי לורן פאביוס הצהיר שיש להגן על בואלם סנסל בעקבות הסערה שקמה”.


תמיכה מליברמן עשויה להרתיע גם רבים מקוראי “הארץ”. התמיכה הפומבית מצדו הפריעה לך?


“אני מבין שכל אחד משחק את התפקיד שלו. ליברמן לא מסתיר את עמדותיו ומשתמש באמצעים שברשותו. זה מפריע לי, כי זה מכתים את הדימוי שלי ועלול ליצור קצר בתקשורת. אבל אלו החיים, דימוי אחד משבש דימוי אחר. בה בעת, תרשה לי להשוות: הרי אנשי חמאס השתמשו בביקור שלי בישראל והשמיעו איום שהופנה לעבר כל האינטלקטואלים בעולם הערבי, זהירות, חובה לתמוך בנו ולהישאר מאוחדים ואם לא... כך הם ניצלו את המסע שלי. ליברמן ניצל זאת בדרכו שלו. ככלות הכל, אני מעדיף את הניצול של ליברמן על זה של חמאס שתמיד מאיים במוות. הרי ליברמן יכול היה לומר, ‘מה מזיז לי אינטלקטואל אלג’ירי המגיע כתייר לישראל’. הוא יכול היה לזלזל בסיטואציה, ובחר שלא”. מכל מקום, מבטיח סנסל בכנות האופיינית לו, הוא ישמח לפגוש הן את ליברמן והן את איסמעיל הנייה, כי “לא מתפקידו של אינטלקטואל לסגור דלתות”. לפי שעה, לא הגיעה הזמנה מעזה או מרמאללה.


אוליבייה פיטוסי

התגובות באלג’יר היו נזעמות.


“זה היה קשה מאוד. הן לפני הביקור, הן במהלכו והן עם החזרה. מאז אני חי בדאגה גדולה מאוד. היו לכך שני פנים; ראשית אני חי במדינה ערבית ונסעתי לישראל, ובכך בגדתי בדת, בעולם הערבי, בקדושים המעונים. מצד שני, התגובות מהעולם המערבי היו קשות מאוד גם הן. האנטישמיות במערב היא משהו בלתי נתפס, יש המון שנאה. הרבה אנשים כבר לא מדברים איתי יותר, אירופאים שקראו אותי בעבר. אני רואה מה שכותבים אודותי בבלוגים ברחבי הרשת. זה מאוד פשטני מבחינת הטיעונים, אבל השנאה לא מפסיקה להפתיע אותי”.


פרס המריבה


העונש “הרשמי” הגיע שלושה שבועות אחרי הביקור בירושלים וימים ספורים לפני שסנסל אמור היה לקבל פרס ספרותי יוקרתי - “פרס הרומן הערבי” לשנת 2012 על ספרו האחרון, “רחוב דרווין”. הספר שזכה לשבחים מקיר לקיר הוא חצי אוטוביוגרפי, ומתאר את החיים ברובע שבו נולד גם סופר נודע אחר יליד אלג’יריה, אלבר קאמי. סנסל כבר התבשר על זכייתו בפרס על הרומן, וההזמנות לטקס שאמור היה להיערך במכון העולם הערבי בפאריס כבר נשלחו. אבל עם שובו לאלג’יר סנסל קיבל הודעת דוא”ל נוספת ממזכירת שגרירת ירדן בצרפת, ובה נכתב כי “בשל המצב במזרח התיכון טקס הענקת הפרס נדחה”. השפה המכובסת הזאת הסתירה אמת מכוערת: השגרירים הערבים שהם נותני החסות לפרס שנועד להפיץ את הספרות הערבית בצרפת, החליטו לשלול מסנסל את זכייתו בשל המסע לירושלים.


סנסל התכוון להבליג, אבל אז נכנס לתמונה אוליבייה פואברה ד’ארבור, בן 54, סופר, דיפלומט וכיום מנהל תחנת הרדיו “פראנס קולטור”, האורים והתומים של האליטה התרבותית בצרפת. ד’ארבור הוא אחד מן השופטים שהחליטו להעניק את הפרס לסנסל, והודעת ה”דחייה” הפתיעה והכעיסה אותו. ד’ארבור, בעברו איש משרד החוץ הצרפתי המכיר ומעריך את העולם הערבי ותרבותו, נזעק לנוכח הביטול הפחדני של הפרס. הוא יצר קשר עם סנסל כדי להבין מה בדיוק קרה.


“אוליבייה התקשר אלי כולו נסער ואמר לי ‘זו שערורייה, אני אתפטר’. אמרתי לו ‘עזוב אותך, הם ערבים, הכל מורכב, זה ייצור מצב לא פשוט. ובכלל, זה לא מפריע לי, שישמרו את הפרס לעצמם. הרגשתי לכוד בעצמי, כי הרי לא ביקשתי את הפרס מאיש. אוליבייה אמר לי ‘לא בא בחשבון, זו שאלה עקרונית עבור חבר השופטים. אתה תעשה מה שאתה רוצה. אבל אנחנו קיבלנו החלטה מרצוננו החופשי ולפי הסמכות שהוענקה לנו, איך הם מרשים לעצמם לבטל?’ שאלתי את עצמי אם כל זה קשור לנסיעה שלי לירושלים, הרי הסיבה שניתנה היתה ‘המצב בעולם הערבי’, אבל אני לא אחראי למצב בעולם הערבי”.


בין ההודעה על הזכייה לזו על הביטול קרה למעשה דבר אחד - סנסל אזר אומץ והגיע לביקור בישראל. הדברים לא נאמרו ישירות כמובן, כי “בעולם הערבי הדברים לעולם אינם ברורים”, הוא מסביר. “צריך לראות מה מסתתר מאחורי הקיר, ומאחורי קיר נוסף מאחוריו. אבל לי אין זמן לכל הדברים האלו”, הוא מפטיר. ד’ארבור מצדו החליט לקחת פטיש אוויר ולנפץ את הקיר. הוא פירסם מאמר דעה חריף מאוד מעל דפי היומון הצרפתי “ליברסיון”, תחת הכותרת “מדוע אני מתפטר מחבר השופטים של פרס הרומן הערבי”. במאמר הסביר כי ועדת הפרס “הצטיינה באופן מביש בכך שחזרה בה מההחלטה של חבר השופטים”, וקרא לייסד פרס חדש שיינתן לסנסל. בסופו של דבר נערך טקס הענקת הפרס באופן עצמאי, על ידי חבר השופטים, בגן הפרטי של הוצאת גאלימאר. הטקס הרדום הפך לאירוע שכל פאריס עסקה בו.


תיקון סופרים


ביטול הפרס וקול הזעקה שקם, הביאו להתפתחות הרבה יותר משמעותית מאשר הענקת אות כבוד ספרותי. כתגובה, קמה חזית של אנשי תרבות צרפתים ואירופאים המבקשים להתעקש בדיוק על הנקודה בעטיה “נענש” סנסל, זכותם וחובתם של הסופרים הערבים לפגוש את מי שירצו, גם אם מדובר חלילה וחס בישראלי.


ערב לפני המפגש שלנו בגן של גאלימאר, הישר מהמטוס שהביא אותו מאלג’יר לפאריס, הגיע סנסל לכינוס במשרדי “פראנס קולטור” בקומה העשירית של בית הרדיו הציבורי של צרפת ‏(Maison de la Radio‏) על גדות הסיין. שמים מעוננים של שלהי קיץ נשקפים מהמשרד שבו מתכנסים כמה ממורידי הגשם של התרבות הפרנקופונית כיום. בראש השולחן יושב מי שאוליבייה פואברה ד’ארבור העמיד את משרד המנהל שלו בתחנת הרדיו “פראנס קולטור” לרשותו. כל מי שהוא משהו בעולם התרבות הפרנקופוני מאזין ל”פראנס קולטור” או מתארח בה. העובדה שכינוס החברים שהחליטו לתמוך בסנסל נערך במקום היא כמובן איתות רב משמעות.


עוד יושבים סביב השולחן ז’אן מארי לקלאבטין, עורך ספרותי רב השפעה; מישל לה ברי, סופר ומנהל פסטיבל ספרותי נחשב ומשפיע; מרטין שולט, מנהל איגוד הספרים הגרמני המעניק את “פרס השלום” שבו זכה סנסל ‏(ושנה לפניו דויד גרוסמן - פרס הנחשב כאחד מאלה העשויים לנבא פרס נובל לספרות‏); ודני הובר, מנהל מרכז “צפון דרום” במועצת אירופה שתתמוך כספית ביוזמה סביב סנסל.


בתמיכתם של מועצת אירופה, שורה של עשרות אוניברסיטאות ברחבי העולם ופסטיבלים ספרותיים מרחבי הגלובוס, ינסו סנסל, וגם דויד גרוסמן שהתגייס ליוזמה, לשבור את החרם - לא רק על ישראל כמדינה, אלא בין סופר לחברו כבני אדם. הכינוס שייערך ב–6 וב–7 באוקטובר, נועד לגבש טקסט ראשוני שבו ידונו בשטרסבורג ושיאפשר להקים גוף שיקדם את הרעיונות שיש מי שגובים מסנסל מחיר עבורם. מדובר ביוזמה לא פשוטה, בימים שבהם קיים חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על ישראלים באשר הם, ועל אנשי תרבות ואמנות ישראלים בפרט. הנוכחים מנסים לגבש רשימת מוזמנים, ושומרים על אופטימיות זהירה הודות להתגייסות של גרוסמן להוביל יחד עם סנסל את היוזמה. “חשבתם להזמין את גינטר גראס?” אני שואל ונתקל בחיוך מנומס, “עליו באמת לא חשבנו”, משיב לי אוליבייה פואברה ד’ארבור מבלי למצמץ.


איי־פי

בעל ברית רב ערך נוסף שהתגייס לסייע לסנסל, ונוכחותו בכינוס עשויה להתגלות כמכרעת, הוא ז’אן מארי לקלאבטין - סופר, מתרגם ועורך. לקלאבטין אינו עוד עורך ספרותי, כי אם חבר ב”ועדת הקריאה” של הוצאת גאלימאר, אולי הקבוצה הספרותית החשובה ביותר בצרפת. היא גם זו שמחליטה מדי שבוע מאחורי דלתיים סגורות, אילו ספרים ייצאו לאור תחת השם היוקרתי, ואילו לא יזכו לכך. לקלאבטין הגיע לישיבת ההכנה במשרדי “פראנס קולטור” מתוך הכרה כי חובה לתמוך בסופר האלג’ירי וביוזמה שאותה הוא מקדם. “לפני הכל בואלם סנסל מעניין אותי הודות להיותו סופר מאוד מקורי ואישי”, הסביר לקלאבטין ב”פראנס קולטור”. “נדמה לי שהוא תרם לספרות הצפון־אפריקאית, האלג’ירית, משב רוח רענן. הספרות מן המגרב נטתה להיות מוגבלת במעין ליריות שחוזרת על עצמה. ואילו בואלם החדיר לתוכה אלימות ממוקדת, התמודד עם בעיות שלא נוגעות רק לאלג’יריה אלא לכלל אזרחי העולם, והוא עושה זאת בחדווה וחיוניות. זו מעלה נדירה, המלווה בסגנון רב עוצמה”.


עם זאת, לקלאבטין נזהר מלכנות את התנהגותו של סנסל פרובוקטיבית. “סנסל הוא מישהו שלא נותן לדעות קדומות לעצור אותו. הוא עושה את מה שהוא חושב שיש לעשות מבלי לשאול שאלות מעבר לכך כדוגמת מה יגידו, וזו התנהגות מאוד אמיצה. הוא הרי הגיע לישראל מבלי להסס. הוא חשב כמובן, אבל לא היסס כי חשב שמקומו שם בין הסופרים, כי מקומם של הסופרים הוא בכל מקום. אבל הוא הרי כבר נקט במדינתו שלו עמדות שלא חסו על אף צד - השלטון, הצבא או אנשי הדת. הוא לא נוהג כך כדי ליצור פרובוקציה אלא מתוך יושר אינטלקטואלי ורצון לעבוד למען השלום”.


אולי קל יותר לגייס סופרים נגד המדיניות הישראלית מאשר בעד משהו יותר מורכב, עמוס בניואנסים, כמו הרעיון שאתם מובילים סביב סנסל?


“בהחלט ייתכן”, מודה לקלאבטין, “אבל זו בדיוק הסוגיה. כל הדעות הקדומות שיש להילחם בהן, גם בקרב הסופרים. יהיה קשה מאוד לשכנע סופרים ערבים להגיע ולדון בנושא עם סנסל, אבל אם הם יפתחו מעט את העיניים והאוזניים הם ייווכחו שלא מדובר בדיוק בסופר שהוא תומך נלהב של נתניהו. הוא מעוניין להרים את תרומתו ליצירת שלום בפינה הזאת של כדור הארץ. זה לא יהיה קל בדיוק מכיוון שלרבים יש דעות קדומות, אבל נצליח אם מסביב לסנסל ולגרוסמן נגייס אנשים בעלי מוניטין בינלאומי”.


פואברה ד’ארבור מסכים. “כל הקשיים בעולם יעמדו בפנינו בדרך לכינוס, אבל במצב הנוכחי הסופרים ‏(הערבים‏) לא יכולים להישאר מבוצרים בעמדות המסורתיות שלהם שלא מובילות לשום מקום”.


ואולי אתם נאיבים. הכוונות טובות אבל מי יעז להפר את החרם הזה?


ד’ארבור: “אני הכל מלבד נאיבי, אני פרגמטי. אלא שהנושא שאין בלתו כיום עבור העולם הערבי הוא הצנזורה. בתוניסיה וגם קצת במצרים מונהגת צנזורה חדשה, דתית. בקצב הזה, העיתונות לא תוכל לכתוב מה שתרצה והבאים בתור הם הסופרים. לא כדאי שהם יהיו הראשונים לצנזר ‏(למשל מפגש עם ישראלים‏), כי הם יהיו הראשונים לספוג צנזורה בחזרה. הנושא שלי הוא יותר העולם הערבי מאשר ישראל”.


אתה לא חושש שבסופו של יום תמצאו את עצמכם בכינוס עם סנסל כסופר היחיד מהמגרב?


“זה בהחלט סיכון שיש לקחת בחשבון. אבל אני מקווה שנביא עוד סופרים מן העולם הערבי. חשוב שנאמר את הדברים. אני קשור מאוד לעולם הערבי ומכיר את הרב־גוניות שבו. אי אפשר לצמצם אותו לזיהוי מוחלט עם האיסלאם ותו לא. יש בו אמונות שונות ואנשים רבים בעלי כוונות טובות. חשוב שהסופרים בעולם הערבי לא יהיו בני ערובה של ממשלותיהם וגם לא עותקים נאמנים למקור של עמדות לאומיות או פטריוטיות. לעתים קרובות מאוד הסופרים הערבים - בסירובם לפגוש סופר ישראלי או יהודי - עושים צעד לאחור. בכך הם מייצגים את ממשלתם - אותן ממשלות שמצנזרות את עבודתם הספרותית - בעוד הסופרים הישראלים לא מייצגים את ממשלתם בכתביהם. זהו חוסר הבנה חמור בינם לבין עצמם. יכולה להיות סולידריות פאן־ערבית, ויכולה להיות סולידריות עם הפלסטינים. כל זה לא אמור למנוע מהם לדבר עם מי שיוכלו להסביר להם את החברה הישראלית. זו עמדה מתבצרת ולא לגיטימית בעיני”.


מודה ועוזב


עד שהיוזמה תעלה יפה, סנסל חי במצור. מוטיב שחוזר רבות בכתיבתו הוא הנסיעה ממקום למקום והשאלות הקיומיות שמעוררת תחושת השייכות או היעדרה. בה בעת הוא עצמו בוחר להמשיך לגור במדינה שבה נולד. אלג’יריה, שבה נוצרה תהילתו ושם גם נולדו זרעי הפורענות המלווים אותו.


למה לא לעזוב לטובת קיום נוח יותר בפאריס?


השאלה הזאת מתסכלת את סנסל, מפני שהוא עצמו מתחבט בה ללא הרף. “כל יום אני אומר לעצמי שאני עוזב את המדינה הזאת, מסתלק וזהו. כל יום. זה לעתים קרובות גם נושא שחוזר ועולה עם אשתי, מה לעזאזל אנחנו עושים כאן, זה קשה, זה מסוכן. זה מאוד כואב. אנחנו סובלים. מנגד, אנחנו אומרים לעצמנו, אם לא נילחם עבור המדינה שלנו, איזה מאבק אחר יהיה אמין? מי שלא נלחם עבור המדינה שלו אבל נלחם עבור השלום בעולם - האם ניתן לבטוח בו? המאבק הראשון הוא אצלך בבית”.


אני מספר לסנסל כי לפני כשנתיים ראיינתי את ההיסטוריון האיטלקי הנודע קרלו גינזבורג כשביקר בישראל והוא טבע באוזני נוסחה שאותה אני מתעקש לשכוח: “מהי המדינה שלי? המדינה שבה אני מתבייש” ‏(“השבוע”, 12.11.2010‏). סנסל מתפעם. “יפהפה, אני מאמץ את ההגדרה הזאת בשתי ידיים. זה נכון, אני מתבייש במדינה שלי, שהיה לה את הכל כדי להצליח. אחרי מלחמת העצמאות שלנו, אלפי בני אדם מכל רחבי העולם הגיעו לאלג’יריה כדי להצטרף אל המהפכה. הכל נהרס באופן הכי טיפשי ומפלצתי שרק ייתכן”.


אולי האביב הערבי הוא הפתרון?


סנסל מחייך במרירות. “אני מאוד מאוכזב. באף רגע לא האמנתי בזה. מהיום שבו פרץ האביב הערבי בתוניסיה, אמרתי שבאלג’יריה יש לנו חמש התקוממויות מהסוג הזה מדי בוקר וחמש מדי אחר הצהריים. אלו דברים שמחזקים בסופו של דבר את השלטון שמגביר את הדיכוי, מגייס עוד שוטרים ומפתח תהליכים של מניפולציה כלפי האוכלוסייה וכלפי הקהילה הבינלאומית, בבחינת ‘אם לא תתמכו בנו יגיעו האיסלאמיסטים וההגירה הבלתי חוקית’ וכן הלאה. אלה מלכודות עמוקות”. הפתרון היחיד שבו מכיר סנסל הוא עבודה ארוכת טווח שתביא לכך שערכים לא־דתיים יהפכו לבסיס המשותף הרחב ביותר של החברה.


תהליך החילון שהובילה הפאן־ערביות של נאצר ואחרים נכשל?


“זו היתה רק מראית עין”, מזדעק סנסל. “השלטון הוא כמו זיקית, המתאימה את עצמה לסביבה שבה היא מצויה באופן טבעי, בלי לחשוב. בל נשכח שבשנים ההן היתה מלחמה קרה. הערבים עשו מה שעשו עמים אחרים ברחבי העולם, באמריקה הלטינית לדוגמה. שאלו מי יגן עלינו, האמריקאים או הסובייטים, ואז צריך היה לשחק איתם את המשחק, לומר ‘גם אנחנו קצת סוציאליסטים’. אלו תעלולים של מי שרוצה לשרוד.


“ראיתי את אלג’יריה עוברת מדמוקרטיה יחסית בימי השלטון הצרפתי לאוטופיה הסוציאליסטית של ראשית שנות ה–60 ואז את הדיקטטורה הצבאית, החזרה לאיסלאמיזציה. החברה לא השתנתה, רק התאימה את עצמה. לא היתה אמנסיפציה, לא אישית ולא חברתית כוללת. כיום, אני חושש מהתקדמות האיסלאמיסטים. הרצון להקים את ‘החליפות’ האיסלאמית הוא ברמת היתכנות גבוהה יותר. זה מאוד מסוכן”.


אז הגיעה העת לעזוב.


סנסל נאנח. “אני אומר לעצמי שוב ושוב, אני הולך מכאן, אני עוזב, אפשר להילחם גם ממקום אחר ולא רק מכאן. בה בעת אני אומר לעצמי, זה בלתי אפשרי, להשאיר להם את המדינה הזאת. זה לא נורמלי”.


אז אתה בכל זאת מאמין שתצליח, אתה אופטימי?


“אני חושב שאם נתאמץ, אפשר שנצליח. הרי כשרצו לגרש את הדיקטטורים מימין ומשמאל במדינות אחרות הם הצליחו. אחר כך זה הפך לתועבה אבל השלב הראשוני הוא אפשרי ולכן אסור לנטוש. ומאז שהתחלתי לכתוב אני מרגיש שהיום הזה קרוב”.


המחויבות הזאת של סנסל לארצו, שרבים סביבו כלל לא מבינים אותה, מעלה בזיכרון סופר ערבי גדול אחר, היחיד שזכה לקבל פרס נובל - המצרי נגיב מחפוז.


כמו מחפוז, שנפל קורבן לקיצוני איסלאמי שניסה להתנקש בחייו, גם אתה חושש לחייך בגלל ההתעקשות להמשיך לכתוב מאלג’יר עצמה?


“הפחד הוא תחושה שהיא בה בעת אובייקטיבית וסובייקטיבית. חלק מהדברים שאני אומר פוגעים באנשים, באנשי שלטון שאני מאשים אותם בשחיתות, האיסלאמיסטים שנגדם אני יוצא מדי יום. כל אלה יכולים לפגוע בי ולכן אני מפחד. בה בעת, הפחד הוא גם מאוד סובייקטיבי ומאוד מסוכן. הוא מתפקד כסם, כי בן האנוש אוהב לחוש פחד. יש בו תשוקה, אלמנט של הנאה וגם סוג של אידיאל רומנטי, במיוחד כאשר נאבקים עבור החירות, השלום. לכן יש צד מאוד אישי בפחד, וצריך להיזהר מכך. אני מעדיף לנסות להתבונן בפחד מזווית אובייקטיבית, ואז קל הרבה יותר להתמודד איתו. מספיק לנקוט אמצעי זהירות מאוד פשוטים”.


סנסל מדבר על הדברים בגילוי לב ובפשטות, אבל המציאות שהוא מתאר מורכבת ומעיקה. “אשתי ואני נמנעים מללכת למקומות ציבוריים. אנחנו לא הולכים לשוק כפי שנהגתי פעם, או יוצאים לטייל. צריך להיזהר”.


ממי אתה נזהר יותר, מהאיסלאמיסטים או מהשלטון ושליחיו?


“מהשלטון. האיסלאמיסטים זו האלימות. מישהו יבוא וידקור אותי, כמו שעשו לנגיב מחפוז, או יירה לי כדור בראש. יש לי חברים שנרצחו כך, כמו טהאר דג’אוט ‏(הסופר האלג’ירי, מגינה של החילוניות שנרצח ב–93’ על ידי איסלאמים קיצונים‏) שנורה כשיצא מהמכונית שלו. האיום מצד הממשלה מורכב יותר. אני פוטרתי, אשתי שהיתה מורה נדחפה לעזוב את העבודה; כאשר פירסמתי את ‘הכפר של הגרמני’, דאגו לכך שעמותת הורי התלמידים תפגין ותדרוש שאת בניהם לא תלמד אשה שבעלה ‘עובד עבור המוסד’, ממש כך. חשבתי שהגל הזה יעבור, אבל עברו חודשים, ההתנגדות התגברה ואשתי כמעט ביקשה את נפשה למות. בסוף אמרתי, תעזבי. עכשיו הם תוקפים את אחי, יזם קטן שהביאו אותו לפשיטת רגל”.


זה גורם לי לחשוב גם על אורהאן פאמוק הטורקי, חתן פרס נובל לספרות, שמתקשה גם הוא להשמיע את קולו בארצו שלו. העירוב בין האישי לציבורי עלול להפוך לסיוט.


“זה הופך לבלתי אפשרי. לא רק שזה לא מוצא חן בעיני המשטר ובעיני אנשי הדת - זה למעשה לא מוצא חן בעיני כולם. בעיני המשפחה, בעיני מגיני הדמוקרטיה. אלו שמבקרים אותי יותר מכל באלג’יריה הם האינטלקטואלים. אבל כשהם באים לכאן, לפאריס, הם נואמים ומיד רוצים לתת להם פרס נובל לדמוקרטיה. זה מאפיין שמוצאים בכל מדינות ערב, יש שני מוחות: זה שמתפקד בתוך המדינה וזה שמתפקד מחוצה לה. זה האחרון הוא ללא רבב, כי הרי רובם למדו באוניברסיטאות ברחבי העולם ומדובר באנשים מתורבתים. אבל כשהם חוזרים הביתה, בקרב המשפחה, והמסגד לא רחוק, המערכת כל כך מעיקה, שהם מסירים את המוח ההוא וחובשים את המוח האלג’ירי, התוניסאי או המרוקאי. כך הם מתפקדים”.


אז שאלת השאלות היא האם מקשיבים לך אצלך בבית, באלג’יריה?


“זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן”.


נישואי תערובת


סנסל הוא אב לשתי בנות מנישואים ראשונים לאשה ממוצא צ’כי. הנישואים “המעורבים” האלו לא הקלו עליו את החיים, גם לא באלג’יריה, החילונית לכאורה. “אפשר לומר שאלג’יריה הפרידה בינינו”, הוא אומר. “אנחנו, האלג’ירים שנישאו לזרות, חשים אשמים. כאילו בגדנו באללה, בנביא, במהפכה, כי התחתנו עם נוצריות או יהודיות. בת הזוג נמצאת גם היא במצב לא פשוט, וכשהילדים מגיעים לגיל בית ספר, הדברים מסתבכים עוד יותר. הילדים הרי יכולים להיות אכזריים בינם לבין עצמם. זה היה קשה מאוד”.


סנסל משתתק, ואז פותח בסיפור מהימים ההם, של נישואיו הראשונים. ניכר שלא קל לו להיזכר במה שאירע, אבל גם חשוב לו לספר את הדברים כהווייתם. “יום אחד בתי נעלמה. זה היה בערב אחד ככל הערבים. הלכנו לקחת אותה מבית הספר, הילדים יצאו בזה אחר זה אבל בתי לא היתה שם. שאלתי בבית הספר, והשיבו לי שכולם יצאו. התחלתי לחפש ברחבי הרובע, שאלתי את החברות שלה שכבר שבו הביתה, אבל איש לא ידע. החלטתי לגשת למשטרה כדי להודיע על היעלמותה של בתי. בדרך לתחנה עברתי ליד המסגד, ואני רואה ילדים יוצאים ממנו ובהם בתי, בת שש או שבע. פניתי אל הבחור הצעיר שהוביל אותם החוצה ושאלתי אותו מה קורה כאן. הוא השיב לי שהם סיימו שיעור דת לפי סיכום עם בית הספר”. נסער כולו, שב סנסל עם בתו הביתה, וביום שלאחר מכן ניגש למנהלת בית הספר כדי להבין מה התרחש. היא הסבירה לו בנועם כי זו תוכנית של משרד החינוך האלג’ירי, “במיוחד עבור ילדים של זוגות מעורבים, כדי לחזק את הזיקה שלהם לאיסלאם”.


התקרית הזאת זיעזעה אותו עד עמקי נשמתו. “אמרתי לעצמי זהו משטר טוטליטרי. החלטנו להוציא את בנותינו מאלג’יריה. כעבור שבועיים הן היו בפראג, אצל הוריה של אשתי”. הפרידה הקשה הזאת מהילדות שעברו לחיות אצל הסבא והסבתא הצ’כים, הביאה בסופו של דבר לסיום נישואיו הראשונים של סנסל. “זה נמשך עשר שנים. בתי הקטנה החלה לסבול מבעיות לא פשוטות, חשבנו שאנחנו עומדים לאבד אותה והאמא עברה גם היא לשם, כדי לטפל בה”. סנסל נישא בשנית לאשה אלג’ירית, ושניהם מתגוררים כיום באלג’יר.


עכשיו הוא מקדיש את עצמו להצלחת הכינוס בשטרסבורג. “אנחנו מאוד מודעים למורכבות של המבצע הזה, של הקושי להוציא אותו אל הפועל. חשוב מאוד שיהיו סופרים ערבים ומוסלמים בכינוס. צריך לעזור להם להגיע ולהשתתף, לערב אותם, לעזור להם להתגבר על הפחד. אני כמעט מתפתה לומר שיש לחייב אותם להגיע. הם חייבים להבין שהם לא חוטאים כשהם פועלים עבור שלום לצדם של ישראלים. נהפוך הוא, זו ברכה. כשאתה אינטלקטואל הדבר גורר מחויבות. אפשר להגיע תוך כדי שמירה על כל העמדות שיכולות להיות לכל משתתף אודות ישראל ופלסטין. אבל חובה להיות שם, יש עבודה שחובה לעשות יחד. אנחנו זקוקים לסתירות שמפרידות בינינו כדי לחיות”.


יחד עם גרוסמן, מקווה סנסל להוביל את המפגש הראשון הזה שייערך בראשית אוקטובר בשטרסבורג, וזהות שותפו הישראלי ממלאת אותו גאווה גדולה. “הוא סופר שאני עוקב אחריו כבר שנים, והוא בדיוק האיש למשימה הזאת. מלבד העובדה שמדובר בסופר גדול, הוא פשוט אדם נהדר. אני מעריץ אותו”. מלבד גרוסמן, יוזמנו סופרים מרחבי העולם, עם דגש על העולם הערבי. “הרי כדי לפתור בעיות פוליטיות, אנחנו צריכים לשתף גם סופרים, מעבר לאסטרטגים ולאנשי הצבא והדת. אנחנו לא מתיימרים להביא פתרון, אבל אולי. ההיסטוריה מורכבת מאנשים ששוחחו והניעו תהליכים”.


האמונה של סנסל ביכולת של אנשי רוח לשבת, לשוחח ובכך להניע תהליכים תמימה, כמעט נוגעת ללב. “זיהמנו את השיח הפוליטי בדיבורים על ההיסטוריה”, הוא נאנח. “הפוליטיקה, זה היום ומחר. מסוכן לערב בתוכה את ההיסטוריה, כי ההיסטוריה היא לעתים קרובות מונח סביל ולא פעיל. יש לנו בעיות היום, ולעומתן בעיות שיהיה עלינו לפתור מחר, עבור ילדינו”.


זו נקודת דמיון בין אלג’יריה לישראל, ההיסטוריה רובצת על כתפי הפוליטיקה, מונעת להתקדם.


“אבל חייבים. צריך לבצע דה־קולוניאליזציה של ההיסטוריה. מי מכיר את ההיסטוריה בכלל? מספר ההיסטוריות הוא כמספר ההיסטוריונים. כל אחד מאמץ לעצמו נקודת מבט משלו על ההיסטוריה והופך אותה למטבע עובר לסוחר. הוא מציב אותה כנגד האחר שעושה בדיוק את אותו הדבר, רק הפוך. זה מוביל לשום מקום. העמים נמצאים כאן, הישראלים והפלסטינים. לאלו יש בעיית ביטחון ולאלו בעיית שטחים, מעמד והכרה. השאלה היא איך ניתן לפתור את זה מתוך מחשבה שהיא בראש ובראשונה על הילדים”.


ואחרי שטרסבורג, בשנה הבאה בירושלים?


סנסל צוחק. “בירושלים, ברמאללה, למה לא? זה יהיה נהדר אם גרוסמן ואני נוכל ללכת יחדיו לרמאללה”.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו