שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איראן זה כאן

ישראל בפני דילמת חייה

ארי שביט
ארי שביט
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארי שביט
ארי שביט

העניין ברור: כך או כך או כך איראן עומדת לשנות את חיינו. אם איראן תהפוך למעצמה גרעינית, ישראל תיאלץ להפוך למדינת מבצר המגביהה חומות כדי לעמוד בפני מזרח תיכון גרעיני ורדיקלי המאיים על עצם קיומה. לא יהיה סיכוי לשלום ולא יהיה סיכוי לנורמליות וחיינו יהיו חיי ספרטה. אם ישראל תנסה לבלום את איראן באמצעות מתקפה צבאית, היא תיקלע למלחמת טילים אשר תכה בעורף כפי שהעורף לא הוכה מעולם. החברה הישראלית תחווה טראומה קשה שהיא אינה ערוכה לה ערכית ונפשית. אם ארצות הברית היא זו שתעצור לבסוף את איראן במהלך כוחני, סביר שהמהלך הזה יגבה מישראל מחירים גבוהים. כדי לאזן פעולה התקפית אלימה נגד מעצמה מוסלמית, תיאלץ ארצות הברית לנקוט פעולות מדיניות נגד המדינה היהודית, שעלולות לפגוע בנכסים ביטחוניים ישראליים. כך ששאלת איראן אינה שאלה אסטרטגית מופשטת אלא שאלת חיים. התשובה על השאלה הזאת עתידה להשפיע על אורחות החיים ועל מהלך החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. איראן איננה שם - מעבר להררי חושך. איראן היא כאן - בכל בר בתל אביב ובכל שיכון בבאר שבע ובכל מושב בגליל.


בעיית איראן היא לא בעיה אידיאולוגית ולא בעיה מוסרית אלא בעיה של קשב. אין טובים ורעים אל מול נתנז אלא יש רואים ויש עיוורים. כבר לפני עשור, היו המשמעויות מרחיקות הלכת של אתגר הגרעין האיראני ידועות. כבר לפני עשור היה ברור שהמשימה הראשונה במעלה של מדינת ישראל היא לא להגיע אל הצומת של פצצה־או־הפצצה. אבל ישראל סירבה להפנים את האתגר האיראני. הממסד האסטרטגי עסק בו והקהילה המודיעינית התמודדה איתו אבל הציבור הרחב התכחש לו. כיוון שלא היה כרוך במחירים מיידיים ובתוצאות מוחשיות, האיום האיראני נותר ערטילאי. הוא לא היה חלק מהוויכוח הפוליטי ומהדיון הציבורי. לא היה לו מקום של ממש בחיים הממשיים שלנו. הקושי הנפשי להישיר מבט אל איראן גרם לכך שהעשור הטוב, שבו אפשר היה לעצור את איראן מבלי להשתמש בכוח צבאי, הוחמץ.


בעיית הקשב לא היתה רק ישראלית. באמצע העשור הקודם, כל ארגוני המודיעין במערב כבר הכירו היטב את תוכנית הגרעין האיראנית. כל הקברניטים במערב הבינו שאיראן מאיימת ברצינות על ארצות הברית, על אירופה ועל הסדר העולמי. אבל דעת הקהל המערבית לא היתה מסוגלת להתמודד עם האתגר - נפשית ומושגית. האליטות המערביות הפנו את גבן לאיראן. על כן לקברניטים המערביים לא היה הקשר פוליטי שיאפשר להם לפעול בנחישות מול איראן. כיוון שהאיום האיראני לא היה איום של מחר בבוקר, הטיפול בו נדחה ומוסמס. לא הוטלו על איראן סנקציות משתקות בעוד מועד. לא נסגרה עם רוסיה עסקה שתאפשר לסגור את איראן בסגר מדיני־כלכלי אמיתי. לא הוצב לחמינאי אולטימטום אמין של גִרְעוּן או הישרדות. אל מול טהראן עמד בעשור האחרון מערב חלש ונרפה אשר לא הצליח לבלום את השעטה שלה אל הגרעין.


איור: בידרמן/סנט־אכזופר

בעיות הקשב בישראל ובמערב נבעו מאותה סיבה עצמה: שיכרון ההצלחה. זה 40 שנה חיים הישראלים חיים טובים למדי תחת רשת הביטחון שאותה פרסה מעליהם דימונה. דווקא משום כך הם לא מודעים לחוב הגדול שהם חבים למונופול האסטרטגי האזורי של ישראל. הם גם אינם מודעים להשלכות המטלטלות שעלולות להיות לניפוץ המונופול. כך גם האמריקאים והאירופאים: זה 67 שנה הם חיים חיי שלום ורווחה תחת רשת הביטחון שאותה פרסה מעליהם העליונות הגרעינית המוחצת של המערב. דווקא משום כך הם לא מודעים לחוב הגדול שהם חבים לעליונות הזאת, המבטיחה כי לא נשקף להם איום גרעיני ממשי. הם גם אינם מודעים להשלכות המטלטלות שעלולות להיות לערעור העליונות האסטרטגית המערבית ולהופעתו של איום גרעיני שיעי שישפיע באופן ישיר על החיים הטובים בפאריס, ברלין, לונדון וניו יורק.


כך שהגרעין האיראני הוא באמת עץ באובב. בשלבים המוקדמים של צמיחתו לא היה שום קושי לגדוע אותו. אבל בשלבים המוקדמים של צמיחתו לא היתה התגייסות כוללת כדי לגדוע אותו. הפער בין אורך הנשימה האיראני לבין קוצר הנשימה הישראלי והמערבי פעל לטובת האיראנים. הפער בין המיקוד, הדבקות והתחכום של האייתוללות לבין חוסר המיקוד, חוסר הדבקות והלאות של הדמוקרטיות, איפשר לכוהני הדת החשוכים לגבור על המדינאים הנאורים. בעיית הקשב הישראלית ובעיית הקשב המערבית גרמו לכך שלא היה סיכול מדיני ולא היה סיכול כלכלי בעוד מועד. הן גם גרמו לכך שנוצרה אמונה תמימה וכוזבת בכוחו של הסיכול החשאי. עיוורון חמור, שנבע מחולשה נפשית ותרבותית עמוקה, הביא לכך שבשנים שבהן אפשר היה להדביר את הבאובב, הבאובב לא הודבר. ארצות הברית הסתבכה בעיראק ובאפגניסטן במקום לבלום את איראן. ישראל עסקה בהתנחלויות במקום לעסוק בצנטריפוגות. אירופה קפאה כמשותקת. גם הקהילה הבינלאומית וגם המדינה היהודית ראו את העץ המבעית של הגרעין האיראני צומח לנגד עיניהן ולא יכלו לצמיחתו.


כך שהתרומה הגדולה שאותה תרם בנימין נתניהו למאבק בגרעין האיראני היתה קשב. בניגוד לרבים אחרים, נתניהו הבין את איראן, הפנים את איראן והיה ממוקד לחלוטין באיראן. מהיום שבו נכנס ללשכת ראש הממשלה היה ברור לו שמשימת חייו היא למנוע את ההתגרענות של איראן. כדי לבלום את הגרעין האיראני הוא הקים את הקואליציה המוזרה עם אהוד ברק. כדי לבלום את הגרעין האיראני הוא נכנע לחרדים והזניח את הכלכלה והפקיר את החברה. כדי לבלום את הגרעין האיראני, הוא בנה אופציה צבאית ישראלית שבה הושקעו משאבים עצומים. כדי לבלום את הגרעין האיראני, הוא עשה שימוש מדיני מתוחכם באופציה הצבאית. ואכן במהלך 2011 ובראשית 2012, אסטרטגיית נתניהו הניבה תוצאות מרשימות. אחרי שנים ארוכות של חידלון, הנושא האיראני עלה אל ראש סדר היום העולמי. המערב התעורר. ארצות הברית התחייבה למנוע איראן גרעינית ואף הכינה יכולת צבאית שתוכל לממש את ההתחייבות. אירופה הטילה על איראן סנקציות כבדות. לא בשל החשש מפני אחמדינג’אד - אלא בשל החשש שנתניהו יכה באחמדינג’אד - החלה הקהילה הבינלאומית להצר את צעדיו של אחמדינג’אד.


צילום: איי־אף־פי

ואולם בנקודה מסוימת דבר מה השתבש. נתניהו הרחיק לכת ומתח את החבל יתר על המידה. הוא לא ניסה לשכנע את המערב, אלא אך ורק איים על המערב. הוא לא עשה את הוויתורים המדיניים הנדרשים כדי להעניק לישראל לגיטימיות בינלאומית. הוא לא נקט פעולות פוליטיות מתחייבות כדי להעניק לממשלתו לגיטימיות פנים ישראלית. בו בזמן שהוא הלך על הסף מול איראן הוא גם הלך על הסף מול ארצות הברית, הממסד הביטחוני ודעת הקהל המקומית. על כן, לפתע פתאום, היוצרות התהפכו. במקום שאיראן תיתפס כמעצמת רשע המקעקעת את הסדר העולמי, ישראל החלה להיתפס כמדינה מטורפת המאיימת על שלום העולם. במקום שארצות הברית וישראל יפעלו יחד נגד איראן, ארצות הברית וישראל החלו לפעול זאת כנגד זאת. במקום שייתקע טריז בין השלטון לבין העם בטהראן, נתקע טריז בין השלטון לבין העם בתל אביב. נתניהו הפך למבודד לחלוטין. האקדח שבאמצעותו איים על איראן ואיים על העולם היה לאקדח ריק מכדורים.


אסטרטגיית נתניהו התבססה על שני מושגי יסוד. האחד היה מרחב החסינות האיראני ‏(המחייב פעולה מול איראן בטרם תצליח להכניס את המפעל הגרעיני שלה אל בונקר שבתוכו הוא יהיה בלתי פגיע‏). השני היה מרחב החסינות הישראלי ‏(אשר רק מתוכו ישראל יכולה לפעול נגד איראן מבלי שארצות הברית תבלום אותה‏). נתניהו האמין ששני מרחבי החסינות הללו גורמים לכך ששעת האמת היא עכשיו. רק בקיץ־סתיו 2012 עדיין אפשר לעצור את איראן. רק בקיץ־סתיו 2012 פעולה ישראלית היא אפשרית - גם מבצעית וגם פוליטית. אם ישראל לא תכריע את איראן השנה היא לא תוכל לעשות זאת בשנים הבאות, האמין נתניהו. גורלה כבר לא יהיה בידיה אלא בידי זרים.


איש אינו יודע אם נתניהו וברק באמת התכוונו לתקוף עוד השנה או אם הם התכוונו להמיר את התקיפה ברגע האחרון במחויבות בינלאומית נחרצת שתייתר אותה. ואולם ברור לחלוטין שלפחות נתניהו תיכנן להביא את המשבר אל שיאו לפני הבחירות בארצות הברית. שוגה מי שחושב שראש הממשלה ניסה להפיל את הנשיא אובמה. נתניהו ניסה לנצל את פגיעותו הפוליטית של המועמד אובמה כדי לגייס אותו בעל כורחו למערכה נגד איראן. אבל גם את היעד הזה נתניהו לא השיג. החל מהאביב, הנשיא האמריקאי חדל לשעות לאיומיו. האסטרטגיה של “תחזיקו אותי” היתה לבומרנג. הקשב הבינלאומי שב ואבד. מרחב החסינות הישראלי שאותו נתניהו ניסה לבנות בעמל כה רב קרס באחת על ראשו.


נועזות, אחריות ויצירתיות


לפני ארבעה חודשים חנך מוסף “הארץ” את “החזית המזרחית”. הסדרה נועדה לשמש במה לדיון איכותי, נקי וענייני בסוגיה האיראנית. היא ניסתה ללכת מעבר להתלהמות ומעבר ליצריות ומעבר לקטטות האישיות כדי להציג בפני קוראי “הארץ” קשת רחבה של מחשבות על איראן. 13 אישים התראיינו כאן: בוגי יעלון, יצחק בן ישראל, יחזקאל דרור, עוזי ארד, גיורא איילנד, קובי ריכטר, יוסי ביילין, אפרים סנה, אפרים הלוי, צחי הנגבי, עמוס ידלין, בכיר לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית וכמובן מקבל ההחלטות הידוע. שניים־שלושה תמכו בתקיפות בהפצצה, שלושה התנגדו בנחרצות להפצצה והאחרים ביטאו עמדות מורכבות. אך מה שהיה מוסכם על רוב המרואיינים הוא שבמרכז האסטרטגיה האיראנית של ישראל חייב לעמוד שיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית. כמעט כל המרואיינים הסכימו ששיתוף פעולה שכזה לא הושג בשנים האחרונות וכי יש לעשות מאמץ עליון כדי להשיג אותו בעתיד המיידי. אף על פי שממרבית הראיונות השתמע שנתניהו וברק ראו את האתגר האיראני באופן חד וממוקד, עלה מהם גם שהשניים התמקדו באופן מוגזם באופציה הצבאית הישראלית. הם נכשלו בהכנה של דעת הקהל העולמית והישראלית להתגוששות עם איראן ולא הכינו את ישראל כראוי לשעת מבחן.


החלטת איראן היא ככל הנראה ההחלטה הקשה ביותר שאותה ישראל נאלצת לקבל בדור הנוכחי. בכמה וכמה מובנים היא דומה להחלטת דימונה. כמו בעניין דימונה, כך גם בעניין איראן הסיכונים הם עצומים - לכאן או לכאן. כמו בעניין דימונה, כך גם בעניין איראן - נדרש צירוף ייחודי של נועזות, אחריות ויצירתיות. יש צורך בשיתוף פעולה עם מעצמות המערב מחד ובעמידה אל מול מעצמות המערב מאידך. יש צורך בגיוס כולל של המשאבים הלאומיים, ביצירה של פתרונות ייחודיים ובמנהיגות נבונה ומרחיקת ראות. ואולם בשעה שאל מול דימונה ישראל הצעירה התנהלה באופן מופתי, אל מול נתנז ופורדו ישראל הבוגרת התנהלה באופן מגושם ומבולבל. מעשים כבירים נעשו. היתה הצטיינות מקצועית יוצאת דופן ועל פי מקורות זרים היו הישגים מרשימים. ואולם המדינה כמדינה לא גייסה את כל יכולותיה ואת כל כישוריה כדי להתמודד כהלכה עם האיום הקיומי. על כן, נכון לעכשיו, לא היה סיכול מדיני של הגרעין האיראני ולא סיכול כלכלי ולא סיכול חשאי. על כן, בתנאים הנוכחיים, הסיכול הצבאי של הגרעין האיראני נראה הרפתקני ובלתי ישים. גובר הסיכון שעול הסיכול של הגרעין האיראני יעבור בשנים הקרובות מידי ישראל לידי ארצות הברית ‏(שאולי תפעל ואולי לא תפעל‏). גובר הסיכון שמאמציה של ישראל לבלום את ההתגרענות האיראנית יעלו בתוהו.


קיץ 2011 היה קיץ של מחאה וקיץ 2012 היה קיץ של חרדה. לקראת סוף הקיץ החרדה דעכה. ככל שהדיון הציבורי בעניין האיראני געש, גברה ההערכה שפוחתת הסבירות לכך שישראל תכה באיראן עוד השנה. ואולם האמת היא שאת האמת איש אינו יודע. גם לא ראש הממשלה ושר הביטחון. האתגר האיראני לא קהה. להפך. הסיכונים הגלומים בהתגרענות של איראן לא התפוגגו אלא התעצמו. כך שהעיסוק בחזית המזרחית לא תם ולא נשלם. העיסוק בחזית המזרחית יתחדש כאשר העננות של אי הוודאות תתפזר וישראל שוב תעמוד בפני דילמת חייה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ