בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה חיילים ייהרגו במלחמה הבאה

דבריו של ברק על "לא יותר מ-500" חללים בתקיפה איראנית התייחסו לעורף. ניסיון העבר מלמד שאם תהיה גם חזית, ייפלו בה עוד מאות רבות של חיילים

25תגובות

חדר 620 במלון המלך דוד בירושלים הועמד לרשות המדינאי האמריקאי הבכיר. לא סתם חדר, אלא מערכת חדרים, ללינה ולעבודה. המארחים לא החסירו ממנו דבר. מכך בדיוק חששו האורחים, שגררו אתם מעבר לים מערבל אלקטרוני, לשיבוש האזנה שתספק לישראל מודיעין למשא ומתן.

המדינאי היה שר החוץ, הנרי קיסינג'ר, שהתאכסן בירושלים בקיץ 1975, בשיא המגעים על הסכם הביניים השני בסיני. בכרך המסמכים שסיווגם הוסר ופרסם לאחרונה משרד החוץ האמריקאי בחר המוציא לאור, הממשל הנוכחי, שלא לצנזר פרט מאלף זה, המלמד שהישראלים נחשדו בריגול אחר קיסינג'ר. כך – הכוכביות והסוגריים במקור – תועדה אחת השיחות הפנימיות בין שבעה אמריקאים ממשרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי והשגרירות בתל אביב:

הנושא: המצב הפוליטי בישראל
קיסינג'ר [מפעיל את המערבל *- * מכשיר אלקטרוני שנועד לסכל ציתות באמצעות הפקת שברים מבולבלים של משפטים הגוברים על קולות המשוחחים בחדר]: מה המצב כאן כעת?
השגריר מלקולם טון: לא טוב. הציבור נסער, העיתונות נבזית. רבין חושב שהוא יוכל לעשות את זה.
קיסינג'ר: יש בכך ספק, לדעתך?
טון: אם אתה מוכן לשלם את המחיר.
קיסינג'ר: איזה מחיר?
טון: סיוע, התחייבויות מדיניות שלא בטוח שאתה מוכן לתת.

המסמך ממשיך ומפרט כל מה שקיסינג'ר לא רצה שראש הממשלה אז, יצחק רבין, ועמיתיו יידעו שהאמריקאים אומרים עליהם. לא שצריך להזדעזע מהחשד שאוזניים לכותל בחדר 620 – הפוסל במו"מ ידע מדוע הוא פוסל. קשה להאמין שבית ההארחה הרשמי מול הבית הלבן, בלייר האוס, אינו מרושת באמצעים למעקב אחר אורחים רשמיים, ממדינה כלשהי. התנזרות מהשגת מודיעין הנחוץ להכנת שיחות מדיניות ולקבלת הכרעות ביטחוניות תהיה מעילה באמון הנשיא. האמריקאים אוהבים להזכיר שהנרי סטימסון, שר החוץ בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30, הסתייג מיירוט תקשורת בטענה ש"ג'נטלמנים אינם מציצים בדואר לא-להם" – גרסה נוצרית לחרם דרבנו גרשום – אך בהיותו שר המלחמה בשנות ה-40 קרא בשקיקה את המודיעין המלחמתי שהושג באמצעות פענוח צפנים.

נחום גוטמן

המערבל שקיסינג'ר הפעיל במו אצבעו בירושלים היה לפיכך אמצעי של מודיעין מסכל, או בשמו הישן: ריגול-נגדי. בתחום האיסוף המודיעיני צברו האמריקאים – ואין סיבה להניח שחדלו מכך – נתונים רבים על צה"ל ועל החברה, הפוליטיקה והכלכלה בישראל. הנתונים שימשו אותם בין השאר לחישוב יחסי הכוחות הלאומיים (יתרון לערבים) והצבאיים (יתרון לישראל) לקראת דיונים בבקשות רכש.

שווה לחצי מיליון

בינואר 1975 וכעבור שנה ניהלה צמרת ממשל פורד התייעצויות מרתקות בשאלת יכולתו של צה"ל לנצח את צבאות ערב במלחמה הבאה – כמה זמן תימשך המלחמה, איזה ציוד נחוץ לישראל ומה יהיה מחיר המלחמה. אפשר רק לקנא ברצינותם של דיונים אלה ולקוות שהצמרת הישראלית נוהגת בכובד ראש דומה בבואה לחרוץ גורלות.

מלבד הנשיא, ג'ראלד פורד, וקיסינג'ר השתתפו בדיונים אישים שהמשיכו להנהיג את המערכת האמריקאית בממשלי האב והבן למשפחת בוש – שר ההגנה דונלד רמספלד, ראש מטה הבית הלבן ואחר כך סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, והיועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט. זה חומר עכשווי, לא רק היסטורי: הגנרל בדימוס סקוקרופט, איש חביב וערני בן 86 הממשיך לחנוך דורות צעירים ממשרדו שבקצה שדרות קונטיקט בוושינגטון, לא הרחק מהבית הלבן, הוא מהחותמים הבולטים על מסמך-מחקר המזהיר מפני הסתבכות אמריקאית במלחמה נגד איראן.

ב-1975 התבקשו מומחי הסי-איי-אי לאמוד את מספר חללי צה"ל במלחמה הבאה. התוצאה, כמובן, תלויה בתרחיש, בצבאות המשתתפים, במשך הלחימה. קיסינג'ר דיווח לפורד שצפויים 7,000 הרוגים ישראלים. ראש הסי-איי-אי, ויליאם קולבי, נקב במספר 7,500. "הרוגים?" חקר קיסינג'ר. "הרוגים ופצועים", השיב קולבי. "הם לא יוכלו לעמוד בהתשה כזאת, מלחמה בכל שנה-שנתיים", פסק קיסינג'ר. "זה יגרום טראומה".

בדיון נוסף החמיר קולבי את האומדן ואמר שהתקרבות צה"ל לדמשק, במלחמה נגד סוריה, תביא להתערבות צבאית סובייטית – שתי אוגדות מוטסות יונחתו בבירה הסורית, יקבלו ציוד שאוחסן שם מראש למענן ויילחמו נגד כוחות צה"ל. המחיר לישראל, בזירה הסורית לבדה: 7,000 הרוגים. הנתונים המלאים שמסר קולבי עודם מסווגים, אבל רמספלד הגיב עליהם בזעזוע: "זה שווה ערך לחצי מיליון אמריקאים".

קולבי הגיב בהרצאה על "הנושא המצמרר אך המעניין של נתוני נפגעים השוואתיים". ראש הסי-איי-אי הציע לעמיתיו לבחון את שיעור האבדות האמריקאיות ביחס למשרתים בצבא מחד גיסא ולכלל האוכלוסייה מאידך גיסא. "אבדותינו במלחמת העולם הראשונה היו שני אחוזים מהמספר הכולל של המשרתים בצבא, כלומר כפרומיל מהאוכלוסייה הכוללת. כך בערך היה גם במלחמת העולם השנייה. חללי ישראל היו פחות מאחוז אחד מהמשרתים בצה"ל במלחמת אוקטובר 1973, שזה בערך פרומיל מהאוכלוסייה. במלחמה עתידית, אנחנו חוזים שיעור אבדות של כ-1.6 אחוזים מהמשרתים בצה"ל. זה מהותי, אבל לא חריג במלחמות". שיעור אבדות של 1.6 אחוזים פירושו אחד מכל 60 לובשי מדים.

בתרחיש של מהדורה חוזרת אך חמורה יותר של מלחמת יום הכיפורים, בהתנגשות בין צבאות עתירי אוויר, שריון, תותחים וטילים, במונחי שבעת המיליונים של אוכלוסיית ישראל 2012, פרומיל אחד הוא אכן כ-7,000 חללים. אין זה בהכרח התרחיש הסביר ביותר והאומדן הוא תוצר של חקר ביצועים, אבל בהיעדר מידע אחר אלה הנתונים העומדים לנגד עיניהם של המחליטים בבואם לקבוע מסמרות.

פי שלושה ושליש

במלחמת תש"ח נהרגו כמעט 6,000 ישראלים, קרוב לאחוז מ-600 אלף האזרחים והחיילים אז. ההפרדה בין שתי הקבוצות אפשרית, אך גם מאולצת. האלוף הרצל שפיר, שהיה ראש אגף כוח אדם במלחמת יום הכיפורים, פרסם בסוף העשור שעבר טבלה פוקחת עיניים המציגה את אבדות צה"ל בשלוש מלחמות – מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, בדילוג על מלחמת ההתשה.

לפי מחקרו של שפיר, היו לצה"ל 231 חללים ב-1956, 771 חללים ב-1967 ו-2,656 ב-1973 (למעשה גם 1974, עד אמצע ינואר בחזית המצרית ועד תחילת יוני בחזית הסורית). מספר הפצועים: 814 בקדש, 2,444 בששת הימים, 7,251 ביום הכיפורים. סך כל הנפגעים: 1,045 בקדש, 3,221 בששת הימים, 9,907 ביום הכיפורים. מספר שבויי צה"ל: שלושה בקדש, 15 בששת הימים, 301 ביום הכיפורים (היו גם נעדרים – בתחילה 1,085 ולבסוף צומצם מספרם ל-17).

ממספרים אלה גוזר שפיר שני ממצאים חשובים. הראשון הוא היחס שבין חללים לפצועים. היחס דומה בין המלחמות, אך מצטמצם בהדרגה – משלושה פצועים וחצי לחלל ב-1956 ל-3.15 ב-1967, ל-2.73 ב-1973. המשמעות היא שהלחימה נעשית קטלנית מתמיד – החימוש המשוכלל מדויק והרסני; פחתו סיכויי ההישרדות של חייל שנפגע. השני הוא מקדם הגידול במספר החללים, פי שלושה ושליש ממלחמה למלחמה.

הנסיבות שונות. בקדש חזית אחת, בששת הימים שלוש, ביום הכיפורים שתיים (בדרום כ-1,600 חללים, בצפון פחות מ-900, ועוד 180 חללים מחיל האוויר, בתאונות דרכים ובאירועים נוספים). ב-1967 פחות משבוע מלחמה, לעומת כמעט שלושה שבועות (ועוד חודשי התשה) ב-1973. אילו מלחמת יום הכיפורים היתה נפסקת לאחר שבוע, היו בה כ-900 חללים. חייהם של כ-1,700 חיילים היו ניצלים.

ערב יום הכיפורים 1973 היו בצה"ל 114,834 חיילים סדירים – בשירות חובה וקבע – ו-4,004 בשירות מילואים פעיל. ביום הכיפורים עצמו גויסו והתייצבו כמעט 160 אלף חיילי מילואים נוספים. בשיא סדר הכוחות שלו, ב-16 באוקטובר, היו בצה"ל כ-388 אלף חיילים, מהם 268 אלף במילואים. נראה שקולבי מהסי-איי-אי התכוון לממוצע של נתוני סדר הכוחות, כשאמר ששיעור החללים היה פחות מאחוז מכלל המשרתים בצה"ל (ליתר דיוק, שני שלישים מתוך אחוז משיא סדר הכוחות).

המלחמות הבאות התנהלו בעיקרן נגד ארגונים, למעט ההתכתשות עם צבא סוריה ביוני 1982 (אז היו לצה"ל כ-200 חללים בשבוע אחד, רבים מהם מאש כוחותיו). בקיץ 2006, בלחימה נגד חיזבאללה, היו לישראל 164 הרוגים, מהם 119 חיילים ו-44 אזרחים. מספר פצועי צה"ל, 628, שיקף היפוך מגמה: יותר מחמישה פצועים על כל חלל. סיכויי הישרדותם של הנפגעים עלו, אך במקרים רבים מדי התעכב הטיפול מסיבות שאינן תלויות בצוות הרפואי.

אחריות המפקד

שני לקחים בולטים מזדקרים ממלחמת לבנון 2006. הראשון הוא שמספר החללים בחזית עלול להיות גדול בהרבה, עד פי שלושה, ממספר החללים בעורף. ראוי לזכור זאת כאשר אהוד ברק ואחרים מדברים על "פחות מ-500" חללים במלחמה עם איראן. הם מתכוונים לחללים בעורף, בעקבות מטחי טילים ממזרח ורקטות מלבנון ומעזה. גם אם יש משמעות לממצא זה, שמקורו בחקר ביצועים, הוא בהכרח מטעה, כי גלומה בו הנחה שלא יהיה צורך או רצון בפעולה קרקעית נגד חיזבאללה והחמאס.

מאחר שהנחת העבודה של צה"ל היא שלחימה בחזית אחת עלולה להתלקח לחזיתות נוספות, וכי לא יהיה די ביירוט-טילים ובאש אווירית, יבשתית וימית לשיתוק מוקדי השיגור נגד ישראל, ראוי להביא בחשבון גם חיילים שייפגעו בפעולה קרקעית, שיהיו שיזדרזו לכנותה "מלחמת לבנון השלישית", אף ש-2006 לא היתה באמת מלחמה. לפי המפתח של 2006, אם יהיו בעורף 500 חללים, בחזית עלולים להיות עוד מאות רבות מאוד.

הלקח השני הוא שפינוי נפגעים – כמו גם מזעור החשיפה לפגיעה (למניעת הישנות אסונות כמו זה שקטל 12 חיילי מילואים שחנו ליד כפר גלעדי, ללא מחסה, באוגוסט 2006) – הוא עניין פיקודי ראשון במעלה. תכנון מוקדם של ציר פינוי, שישמש גם לאספקה, אינו סעיף משני שהמפקד משאיר לקצין הלוגיסטיקה; הוא חייב לעסוק בו בעצמו ובמלוא האחריות. והפינוי, חשוב ככל שיהיה, חיוני פחות מהצלת חיים בשטח. לכן מוכרחות יחידות הרפואה הקדמיות לכלול מומחים לטראומה ולהיערך לניתוחי חירום.

זאת בין השאר אחת ממשימותיו של האלוף קובי ברק, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל), קצין שריון מנוסה שהיה עד לפני כחצי שנה ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל והמופקד כיום גם על חיל הרפואה. הוא יודע שאין להפריד את הלוגיסטיקה מהמבצעים ואת המבצעים מהרפואה. הוא שואף לחולל מהפכה באופן ההצטיידות, ההתחמשות והתובלה לחזית והטיפול בנפגעים בה.

יש בידי צה"ל מפתח כלשהו לחישוב מספר הנפגעים בחזית. שלא כמו ההערכה על כ-500 ההרוגים בעורף, אומדן זה לא נועד לפרסום. לפני עופרת יצוקה חששו בצה"ל משישה הרוגים בכל חטיבה ושמחו להתבדות, אך משל עזה אינו דומה לנמשל לבנון. ברורה רק חלוקת העבודה: אהוד ברק ינהל, קובי ברק יטפל וההערכות הסודיות של הסי-איי-אי על תמחיר המוות וסטטיסטיקת השכול יתפרסמו בתוך ארבעה עשורים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו