שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מחנה הפליטים בג'נין על סף רתיחה

התנקשויות, גלי מעצרים בידי הרשות ומצב כלכלי מייאש הביאו את התושבים למצוקה עצומה. זכרייה זביידי עצור כבר 5 חודשים ובמחנה מדברים על אינתיפאדה שלישית

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

ג'מאל זביידי אומר שבמחנה הפליטים שלו כבר לא זוכרים את מוחמד. גם לא את אלוהים. לכן איש לא התרגש כאן ממהומות מוחמד – הנביא והסרט. כבר מזמן לא שרר כאן ייאוש כה עמוק, נפיץ ומסוכן וזביידי (אבו אנטון), ממנהיגיו העממיים של המחנה, כבר שנים לא נשמע מיואש כל כך.

הוא משוכנע שהאינתיפאדה השלישית בדרך: היא תופנה קודם נגד הרשות הפלסטינית ואחר כך תתפשט נגד ישראל. מניעיה יהיו הפעם בראש ובראשונה כלכליים. המצוקה כאן עצומה, עם כ-40 אחוז אבטלה במחנה ועם משכורות הדחק של הרשות, שגם הן לא תמיד משולמות בזמן.

לא מן הנמנע שהיא תתחיל כאן, במחנה הפליטים הלוחמני והמוכה הזה, שבקצה הצפוני של הגדה המערבית. צעירי המחנה ייצאו יום אחד זועמים לעבר העיר, ישרפו וינתצו את סמלי השלטון הפלסטיני ושלטון הרשות יקרוס כהרף עין. אחר כך תתפשט האש – דרומה לשאר חלקי הגדה, ומערבה לישראל.

זביידי אומר שזאת תהיה אינתיפאדה בלא רחמים, נוראה ואלימה משתי קודמותיה. אי אפשר להקל ראש בתסריט הזה. השילוב של השנאה היוקדת לרשות הפלסטינית ורגשות המרירות כלפי ראשיה, המצב הכלכלי שמידרדר כאן במהירות מבהילה והחיים תחת מגפי הכיבוש עלולים להפוך את חזון האימים הזה למציאות.

השבוע התראיין זביידי לכמה תחנות טלוויזיה, ערביות ובינלאומיות. העילה היתה המשך מעצרו בלא משפט של אחיינו, זכרייה, המפקד המיתולוגי של גדודי חללי אל-אקצה במחנה, שחבוש בכלא הפלסטיני ביריחו זה כחמישה חודשים, שבהם קיים כמה שביתות רעב וצמא ותעניות שתיקה מתוקשרות.

זכרייה זביידי (מימין) וג'וליאנו מר-חמיס, חורף 2006. האחד נרצח, השני בכלאצילום: ניר כפרי

מעצרו של זביידי, שבשנים האחרונות ניהל את "תיאטרון החופש" במחנה, מעורר עניין ועצומות לשחרורו נחתמו בכל העולם, רק בישראל לא נכתב עליו כמעט דבר. השבוע נדמה היה שישתחרר. כל יום אמרו מחר. אבל כשהיינו במחנה ביום שני, עוד יום שבו אמור היה להשתחרר, זכרייה לא בא. הוא גם לא טלפן. בפעם האחרונה הוא נראה כאן בעיד אל-פיטר, החג שסיים את חודש הרמדאן, עת קיבל ארבעה ימי חופשה מהכלא כתוצאה מהלחץ הכבד שהופעל על שר הפנים של הרשות ועל מנגנוני הביטחון לשחררו, וכל המחנה בא לחלות את פניו. אחר כך שב לכלאו.

תיק פתוח

הכל החל בחודש מאי, בצרור יריות באישון ליל על ביתו של מושל העיר כדורא מוסא, ממרחק כ-400 מטרים. איש לא נפגע. במחנה מספרים שהמושל היה חולה לב, שהיו לו בעיות במשפחתו וכי יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) הודיע לו על סיום כהונתו כמה ימים קודם לכן.

כך או אחרת, המושל יצא הלום וזועם בלוויית אנשיו למרדף לילי אחר היורים ברחובות עירו. אחרי כשעתיים של מרדף עקר צנח המושל ומת מהתקף לב. בכך ניתן האות לפשיטת הרשות על מחנה הפליטים הסורר והחמוש, מקום שאליו כמעט לא העזו השוטרים הפלסטינים להיכנס קודם.

אין כמעט בית במחנה הזה ללא נשק, והרשות חיכתה להזדמנות נאותה לנסות ולפרוק את המחנה מנשקו. מות המושל נתן להם את ההזדמנות וכעבור כמה ימים החל גל מעצרים במחנה שבו נעצרו כ-70 איש והוחרם נשק רב.

הנשק שממנו נורה המושל אותר לבסוף בביתו של זכרייה זביידי. זה הכחיש כל קשר לירי ורק אמר שהרובה התגלגל לידיו לאחר שהיורים העבירוהו מיד ליד במחנה כדי להיפטר ממנו.

בתחילת יולי היה עוד ניסיון התנקשות: הפעם ירו בחבר המועצה המחוקקת מטעם הפתח, שאמי אל-שאמי, שנפצע ברגלו. כעבור כמה שבועות של חקירה נתגלו החשודים בשני מקרי הירי: היורה: איברהים פייד, נער בן 18 בעל עבר פלילי ורקע משפחתי ונפשי בעייתיים. מי ששלח אותו על פי החשד למשימות הירי: מאזן רזאווי, חלפן כספים אמיד, שהוא גם גדול סוחרי הנשק של המחנה – אומרים שבנשקייה שלו היו גם מקלעי "תבור" משוכללים, ממיטב תוצרת ישראל. המניע למעשה לא ברור. ייתכן שהוא קשור במאמץ של מנגנוני הביטחון להחרים את הנשק במחנה.

זכרייה זביידי נותר בכלא ביריחו. התביעה של מנגנוני הרשות היתה שיביא להסגרת הנשק במחנה. בינתיים נרצח במחנה בראשית החודש הזה בכיר במנגנון הביטחון המסכל, הישאם אל-רוח. הוא חוסל ביריות אקדח מטווח קצר במעלה ההר, בקצה המחנה, בשעת לילה מאוחרת, אחרי מעקב ומארב מתוכננים היטב.

שוב פקד גל מעצרים את המחנה. הפעם נעצרו בין היתר עוד חמישה מבני משפחת זביידי, המשפחה הלוחמת, שלה היו חללים ועצורים רבים בשתי האינתיפאדות. הם שוחררו עד מהרה.

ברקע רובץ כל הזמן, כעננה מעיקה, הרצח שטרם פוענח, של השחקן והבמאי הישראלי ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח לפני כשנה וחצי ביריות אקדח מטווח קצר במכוניתו בפתח "תיאטרון החופש" שניהל יחד עם זביידי.

לאחר תקריות הירי האחרונות נפתח שוב תיק מר-חמיס ברשות, עדיין ללא תוצאות. במחנה יש ששואלים עכשיו, ביתר שאת, איך פוענח הירי על בית המושל במהירות כה רבה בעת שרוצחו של מר-חמיס עדיין מסתובב חופשי במחנה, שנה וחצי אחרי הרצח. כך או אחרת, זכרייה זביידי נמצא במעצר כבר חמישה חודשים, בלא שהוגש נגדו כתב אישום.

בתקופת חקירתו שנמשכה כחודשיים הושם בבידוד בצינוק, לא עינו אותו פיזית אבל הוא התלונן על יחס קשה ומשפיל. מקורביו מספרים שהוא נמצא במצב נפשי לא טוב. הוא איבד ממשקלו – תמונות מימי חופשתו הקצרה במחנה מראות זאת – ובראשית השבוע, כשהובא לבית המשפט בג'נין להארכת מעצרו, שוב התבדו התקוות לשחרורו. השופטים הבטיחו שאם מנגנוני הביטחון של הרשות יקבעו שזביידי לא מסכן את ביטחון האזור הוא ישוחרר, אבל עד אמצע השבוע זה לא קרה.

בימי חופשתו הקצרה מיאן לדבר על מה שעבר עליו, רק אמר לחבריו ולבני משפחתו שידבר רק לאחר שישתחרר סופית. את ימי החופשה בילה בקבלת פניהם של אלפים מתושבי המחנה שבאו לברכו.

זביידי הוא גיבור מקומי. כשנלקח למעצרו, עטו השוטרים הפלסטינים שק על ראשו ושמו את ידיו באזיקים. כל הובלה של העציר זביידי מג'נין לכלא ביריחו מחייבת תיאום עם ישראל, לנוכח העובדה שזביידי היה בעבר ה"מבוקש מספר אחת" של המחנה, שזכה אמנם לחנינה מישראל. דודו מזכיר עכשיו שזכרייה תמיד אמר שאת נשקו יפנה רק נגד הכיבוש הישראלי.

תיאטרון חופש

בפעם האחרונה שפגשתיו, זמן מה לפני מעצרו, הלכנו יחדיו לבית העלמין לחללי האינתיפאדה השנייה במחנה וזביידי הצביע על קברי בני משפחתו, ובהם אמו שנורתה למוות בידי חיילי צה"ל על מרפסת ביתה.

כמה שבועות קודם לכן פגשתיו בהצגת הבכורה של "אליס בארץ הפלאות" ב"תיאטרון החופש". זביידי סבב אז גאה בסמטאות המחנה במכוניתו, קורא ברמקול לילדים לבוא להצגה. זביידי ומר-חמיס נראו באותו יום קורנים ומאושרים, כפי שלא ראיתי אותם מעולם.
זמן קצר אחר כך נרצח מר-חמיס וזביידי הבטיח שיעשה הכל כדי שהרוצח ייתפס בתוך ימים. אבלו על מות חברו ורעו למאבק ולתיאטרון ניכר היה עליו אז עד מאוד. מרבית חבריו האחרים של זכרייה זביידי נהרגו באינתיפאדה השנייה. קירות סלון ביתו של דודו ג'מאל, שנהרס אז חלקית, מעוטרים בתמונות המתים. אל הבית הזה הרבינו לבוא בימי האינתיפאדה, פוגשים שם את חבורות החמושים.

ג'מאל זביידי הוא דודו של זכרייה, שהפך לאביו המאמץ לאחר שאביו הביולוגי מת כשהיה נער. לפני כמה ימים באו אנשי הרשות לביתו והתחננו בפניו שיבקש מאחיינו להפסיק את שביתת הרעב שלו מאחר שנשקפה סכנה לחייו. הם התחייבו שאם ישוב לאכול, ישתחרר מכלאו במהרה.

זמן מה קודם לכן ג'מאל זביידי דווקא יעץ לזכרייה שלא יפסיק את שביתת הרעב, משהבין שאין לו סיכוי להשתחרר ללא הפעלת לחץ על הרשות. השבוע אמר ג'מאל שאין לו כל אמון במערכת המשפט הפלסטינית. "השופטים הם עורכי דין שעבדו תחת הכיבוש הישראלי, שהפך אותם לפקידי דואר. הם היו מביאים לנו, האסירים, בגדים וסיגריות לכלא, זה כל מה שהותר להם לעשות כעורכי דין תחת הכיבוש. לכן אין לי כל הערכה או אמון בהם". זביידי אמר שאם אחיינו לא ישוחרר עד סוף השבוע הזה, ייצא המחנה לפעולות מחאה המוניות. "הרבה דברים יקרו כאן, התוכניות כבר מוכנות", אמר.

בבית האבן הנאה שבפסגת ההר מחכים אשתו ושלושת ילדיו הקטנים של זביידי לשחרורו. המצוקה הכלכלית רובצת על המחנה. לדיבורים על השיפור הכלכלי בשטחים הכבושים אין כאן כל זכר.

אין כמעט תושבים מהמחנה שלהם היתר עבודה בישראל – לשם כך צריך לעתים לשתף פעולה עם השב"כ – וגם מספר המתגנבים לעבודה בישראל קטן יחסית, כמה עשרות ולא יותר.

ג'מאל זביידי עובד בעיריית ג'נין ושכרו 1,800 שקלים בחודש. 800 שקלים הולכים לתשלומי חשמל, ארנונה וטלפון ויש לו כבר חוב של 70 אלף שקלים לבנקים. בימים שמשכורות הרשות מאחרות להגיע, אם מפני שישראל לא העבירה את דמי המסים בזמן או מסיבות אחרות, אין כמעט איש ברחובות והחנויות ריקות.

גם כניסתם של ערביי ישראל לג'נין, שהותרה בחודשים האחרונים, לא הביאה לשיפור בחיי המחנה. לכאן הם לא מגיעים. הרציחות במחנה גברו מאוד באחרונה. אין חודש בלי רצח. האחרון היה ילד בן 13 שנרצח בידי צעיר בן 18, שניהם ממשפחות עניות.
ביום שני השבוע התקיימה במחנה הפגנה נגד מעשה הרצח הזה בזמן שב"תיאטרון החופש" הועלתה עוד בכורה חדשה: "מנהל הבית" של הרולד פינטר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ