בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמישה פורטרטים של רונית מטלון (2)

התבוננות ביומיום הישראלי

4תגובות

ויוי

אמה, מאדאם בקי, קראה לה “ויוי” לכבוד מעסיקתה האהובה, ויויאן, רעייתו העדינה והמבוהלת של יבואן מכוניות סיטרואן בווילה ההיא, בשכונת העשירים, שאותה ניקתה וסידרה ארבע פעמים בשבוע. לאחר שמונה לידות ושלוש הפלות טבעיות, ילדה אותה מאדאם בקי בגיל 54 בהשתאות קודרת, לאה מאוד, שלא פסקה שנים, בכל פעם שנח מבטה על הילדה המשחקת בחול או בוהה נִכחה שעות, באותו חיוך רוחף ומרווח שיניים, כממתיקה סוד עם עצמה. למרדכי, אביה, מלאו כמעט 70 כשנולדה. הוא היה כבד שמיעה ומרותק לכיסא גלגלים, לאחר שפרש מעבודתו באגף התברואה של העירייה, כפועל איסוף במשאית זבל. היתה לו פנסיה יפה.

וכך - בעצמה חולת סוכרת, ועל סף ההשתנקות התמידית מהטינה שרחשה לבעלה ושלא נתנה לה שום ביטוי משום שנזהרה בכבודו - לא ציפתה ולא קיוותה מאדאם בקי לכלום מבת הזקונים הזאת ש”נחתה” עליה, כדבריה, כמו איזה חוב ישן מאוד ונשכח, שדרש פתאום פירעון.

התמזל מזלה של ויוי - עם הברק החום־זהוב של עיניה שתמיד נדמה מושהה, כאילו לא נשלפה נצרתו, התלתל המדובלל והשמנוני שנח במרכז מצחה, פניה המטושטשים שלא העזו להתחייב לשום הבעה חד משמעית ורגליה העבות, הישרות והנוקשות כשני עמודים - שגדלה בשנים העמומות ההן, שבהן כינו את החריג והנשרך מאחור בשם “עצלן”. רק “עצלן”.

בסודי סודות אמרו עליה הנשמות הטובות ובריאות הגרון שהיא “קצת דבילית יצאה”. וויוי, לכאורה, לא שמה לב. בתצלומי הכיתה הקבוצתיים ישבה מלפנים, בשורה הראשונה, משוכלת רגליים על הרצפה. משולש התחתונים הלבן שלה ניבט מתחת לחצאית. בהזדמנויות אחרות ניבטו אותם תחתונים עצמם, אבל מאחור, כששולי החצאית נתפסו בגומי התחתונים ונחשף מחצית עכוזה. היא עברה מגן טרום חובה לחובה, ומגן חובה לכיתה א’, מכוח האינרציה, כאילו נישאה על גל גדול, שהתקדם ונסוג לאחור, ושוב התקדם רק כדי לצבור תנופה לנסיגה.

משום שלחלוטין לא תפסה את יחסי הכוחות החברתיים, והיתה בה קהות של שוויון נפש כלפי שאלת המעמדות והערך הנקוב של הזהות, היתה מוגנת באורח מוזר, יכלה להמשיך ולחייך את החיוך ההוא, כשהכדור במשחק מחניים נזרק לעברה והיא עמדה בלי ניע, בלי השתדלות, מניחה לו להלום בכל הכוח במרכז בטנה, מתמסרת למהלומה בעיניים חצי עצומות.

חיבבו אותה. הילדים המעטים שלא פחדו מהתרנגול ההודי המרושע שהחזיקה מאדאם בקי בחצרה בתור כלב שמירה, אפילו ביקרו לפעמים בביתה, עשו סיבובים בכביש בכיסא הגלגלים של מרדכי שנם את שנת אחר הצהריים שלו, בת ארבע השעות.
מעת לעת, בבהילות פתאומית, כאילו התעוררה מהתקף של איבוד זיכרון, הטילה המורה על אחת התלמידות המוצלחות “לדחוף קצת את ויוי בלימודים”. “הלימודים” היו גיליון בריסטול גדול שעליו ציירה המורה הילדה בשקדנות, אם כי לא בכישרון, אגסים שדמו לפלפלים בשרניים, פלפלים שהזכירו כורסאות מגושמות שלא ברור מאיזה צד יושבים עליהן ועגבניות באדום מבהיק, שנראו כמו כרים ספוגיים בצורת לב, כשלצדם שמותיהם הכתובים בעברית.

ויוי העמידה פנים קשובות וכמעט להוטות מרוב עניין באצבעה המשוטטת של המורה הילדה על פני האותיות, ההברות והציורים, וברק העורמה הזה שהתגלה בה, עורר תחושת כבוד כלפיה אפילו במאדאם בקי, שישבה בצד וצפתה בשיעור במבט עכור, ספקני, כמעט עוין.

באחד משיעורי הציורים והמילים האלה, לא ברור למה ובאילו נסיבות, נשכה ויוי את המורה הילדה במעלה זרועה. היתה זו נשיכה רצינית ועמוקה והילדה הובהלה מיד לקופת חולים, קיבלה זריקת טטנוס ונחבשה. הורי הילדה הגיעו עוד באותו ערב לביתה של מאדאם בקי והקימו סקנדל. מאדאם בקי עמדה בפתח הבית, גופה הרחב ממלא אותו, ולא הניחה להם להיכנס, ספגה בשתיקה סבלנית ואירונית את הצעקות והגידופים, ורק אמרה בסוף: “אני לא מתערבת במה שבין ילדים”.

שיעורי הציורים והמילים נפסקו. הזמן זרם. הילדים זרמו. בסוף החורף למדו כל הילדות בכיתה איזה פזמון חדגוני ולא הפסיקו לזמזם אותו זו לזו וכל אחת לעצמה. בייחוד ויוי. בוקר, צהריים וערב שיננה ויוי את הפזמון בכוונה מיוחדת או בפיזור נפש, בקול רם או כמעט בלחש, אבל תמיד באושר בלתי רגיל. חיוכה הרוחף ומרווח השיניים, העמיק, קיבל פתאום את כיוונו, את מטרתו ומשמעותו הנסתרת.

בבוקר שישי אחד, כשמאדאם בקי היתה טרודה בניקיונות היסודיים שלפני שבת, השתרכה אחריה ויוי מחדר השינה לסלון, מפזמת בלי הרף בקולה המאנפף המצונן: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה”, ומהסלון לכיריים במטבח “ביום שלישי תפוחי אדמה, ביום רביעי תפוחי אדמה”. ומשם בעקבותיה לאסלה בבית השימוש ולמראה בחדר האמבטיה “ביום חמישי תפוחי אדמה, ביום שישי תפוחי אדמה”, ואחריה החוצה, לגריפת החצר ולניקוי פחי הזבל “וביום שבת הפתעה גדולה: שתי מנות תפוחי אדמה!” הריעה ויוי מאחורי גבה הרכון של מאדאם בקי שחשקה את שפתיה והתאפקה, מתנהלת בחזרה למטבח, וויוי אחריה, נוהמת מחדש, מהתחלה: “ביום ראשון תפוח אדמה, ביום שני תפוחי אדמה, ביום שלישי תפוחי אדמה, ביום רביעי תפוחי אדמה, ביום חמישי תפוחי אדמה, ביום שישי תפוחי אדמה, ביום שבת...” עצרה ויוי פתאום ונמלכה בדעתה עד שחזרה על הפסוק השירי, אבל עם שינוי: “וביום שבת הפתעה נעימה: שתי מנות תפוחי אדמה!” והשתתקה לרגע, פניה קורנות מסיפוק, עד שפנתה מאדאם בקי ונטלה את מברשת הזיפים הקשה לניקוי השטיחים, כרעה על הרצפה, וויוי לצדה, כורעת גם, מתחילה שוב: “ביום ראשון תפוחי אדמה”.

“די!” זעקה מאדאם בקי כמו אסיר שמתיר בבת אחת את כבליו: “די!” הסתערה על ויוי עם המברשת וחבטה בזרועותיה ובגבה: “די עם התפוחי אדמה! את המוות השחור הבאת לי עם התפוחי אדמה, וביום שבת שתי מנות! שתי מנות! למה שתי מנות, למה?” רדפה עם המברשת בידה אחרי ויוי שנמלטה לחצר, דילגה בתוך הקוצים עד לכביש ולבית השכנים שמעבר לכביש, שם הסתתרה במלונת הכלב הנטושה.

מאדאם בקי ויתרה, חזרה לענייניה חיוורת וכמעט מרעידה, קילפה חצילים במטבח השקט, עד שביצבץ פתאום ראשה המדובלל של ויוי מחלון המטבח, מולה. ויוי גררה פח גדול לתחתית החלון, נעמדה עליו, הביטה פנימה למטבח, והתחילה שוב בקול תקיף, צווחני, כשבעיניה עומד אותו ניצוץ של שמחה כמעט זדונית: “ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה, ביום שלישי תפוחי אדמה...” מרדכי גילגל את עצמו בכיסא המקרקש עד למטבח, הינהן בהסכמה לעבר ויוי, חייך ומחא שתי מחיאות כפיים.

ראיתי שוב את ויוי במקרה, כעבור 28 שנים בבית הדר דפנה. היא חלפה שם לבושה בחלוק עבודה בצבע תכלת, דחפה לפניה עגלת שירות עם דליים, נוזל לניקוי רצפה וגלילים של נייר טואלט. פניה התפשטו והתפשטו לצדדים. גם שוקיה התפשטו, התנפחו מאוד ממחלת הסוכרת, כך סיפרה לי. היו לה ארבעה ילדים והלידות היו קשות, בגלל המחלה. עכשיו עברו לדירה יותר גדולה, היא ובעלה והילדים. כאן טוב, ב”בית הדר דפנה”. מתייחסים בנימוס ונתנו לה תלושי שי לשופרסל לחג, לא כמו בבית הטקסטיל, שם עבדה קודם. שם הבוסית התייחסה אליה בצורה לא טובה ולא הסכימה לשלם שעות נוספות. הפשלתי את שרוולי עד לכתף והראיתי לה את טביעת שיניה במעלה זרועי: “זוכרת?” ויוי חייכה, בעיניה היה דוק שלא ידעתי לפרש אותו. לפתע רכנה על זרועי, נישקה אותה במקום הנשיכה.

יבבה

הפעיות מגיעות ממושב הרכבת שמאחורי. ככה זה מתחיל: פעיות תינוק חלשות ומקוטעות של חוסר נחת, התרעה על מצוקה, אבל עדיין לא המצוקה בעצמה... כעשר דקות נסיעה או יותר, הפעיות לא מתעצמות אבל גם לא שוככות, משמרות את אותו טון של נרגנות תינוקית, אותו ווליום בינוני, כמעט מונוטוני, שמזכיר איוושות של הפרעה בקליטה בתחנת רדיו: קול על גבי קול, גל אחד עולה על גל אחר. לפעמים דומות הפעיות להמהום ממושך שגולש לאנחה לא תינוקית, מלאת ייאוש ואכזבה, ולפעמים לצווחה קטנה, כאילו נדקר מישהו בסיכה.

עכשיו, משחלף די זמן, נהיה הדבר ברור: הפעיות כאן כדי להישאר. לא כדי לחלוף. לא במהרה. ההנחה הקודמת, מלאת התקווה ‏(רק זה עתה מתברר שהיתה הנחה כזו‏) - שהפעיות מבטאות מצוקה זמנית של אזור ביניים קשה שיש לחצותו, כמו למשל הלבשת התינוק בסוודר כשהזרוע מסתבכת ונתקעת בשרוול ויש לחלץ אותה משם - הנחה זו מתפוגגת, מתאדה.

אנחנו לגורלנו. “אנחנו” הם שלושת הנוסעים ברביעיית המושבים, שרק שומעים את הקולות ולא רואים: האשה אדומת השיער שיושבת לצדי ומשייפת את ציפורניה בפצירה, מפסיקה שוב ושוב את מלאכת השיוף - אם משום שהיא מאמינה שעצירת השיוף תפסיק באורח מאגי את הפעיות התינוקיות מאחורי גבה, אם משום שהן מפריעות להתרכזות שלה בציפורן האגודל הצהבהבה - החייל המגודל במושב מולי, שפניו הירחיות והסמוקות קצת מתעוותות במאמץ כשהוא משתקע ב”ישראל היום”, או מטעין ומנתק לסירוגין את הטלפון שלו, ואני.

הפעיות הלא נפסקות קושרות בין שלושתנו ברית סמויה של דריכות מאופקת. העובדה שאיננו רואים לא את הפעוט ולא את הוריו מגבירה, מצד אחד, את המתח הזה של אי ודאות הנובע מהאנונימיות המוחלטת של הסצנה, ומצד שני, פותחת פתח רחב להשערה מתקבלת על הדעת ואופטימית. ההשערה שעוברת בחילופי המבטים המהוססים והמעט מחויכים בינינו, היא שהפעיות הללו, שעכשיו התחלפו בבכי רם ובלתי פוסק, הן חלק ממשא ומתן. יש חוק, סדר ומינהל תקין. יש דין ודברים שיבוא על פתרונו המרגיע והצודק, למרות ההשתהות, הסחבת, המהמורות שבדרך. העניין “בטיפול”. ההבלגה שלנו - הנוסעים האוהדים, הסובלנים והחפים מפשע - תורמת לאותו “טיפול”, לאותו משא ומתן הורי בלתי נלאה, שברור לנו שהוא מתקיים, על אף שאיננו שומעים את אותותיו.

כולנו מניחים בצד עכשיו את עיסוקי הרכבת שלנו ומתמסרים לבכי התינוקי הרם, לאותה אחריות וסבלנות הורית הסופגת אותו, ושחלה, כמדומה, גם עלינו, מכניסה גם אותנו תחת כנפיה הרחבות ומאלצת אותנו לסגל לעצמנו התנהגות מסוימת של ציפיית חירום: החייל מזדקף, אוסף את רגליו אל מתחת למושב ומקפל את דפי העיתון; האשה האדמונית טומנת את פצירת הציפורניים בנרתיק ואני מפסיקה לנגוס בתפוח, משליכה אותו לשקית האשפה. מחכים. אבל היבבה מתגברת, הופכת לזעקה, לא מתחשבת בסבלנותנו האוהדת ומבהירה לנו שהמסקנה ההכרחית היחידה מסבלנות זו, היא עוד סבלנות. עוד ועוד סבלנות.

החייל מכווץ את עיניו, עוצם אותן בתשישות, כאילו בכך יצליח לחסום לרגע בעד היבבה הנוקבת, ואז הוא פוקח אותן, תולה את מבטו לפנים, מעבר למושב מולו, ופניו מתחייכות. הוא מנופף בידו לעבר הפעוט המייבב שכנראה הציץ מבעד לרווח שבין שני המושבים, מעווה לעומתו את פרצופו העגלגל בהבעה שאמורה להיות מבודחת ומבדחת. משתרר לרגע שקט בלתי נתפס, שאין לדעת למה לייחס אותו: למופעו הביישני והמגושם של החייל בפני הפעוט, או למערכת הכריזה הקולנית של רכבת ישראל שמבשרת על כך שנגיע לתחנה בתוך כמה דקות.

סמוך לדלת היציאה מהקרון, בשלוש הדקות שנותרו, אני עומדת ומביטה סוף סוף בשתיים: אם ובתה, כבת שנה וחצי. לא פעוט, פעוטה.

הפעוטה שרועה בקצה המושב שלה, במעין שטח הפקר קרוב לדופן הרכבת, אוחזת חיתול בד גדול, ממוללת אותו ומתגוללת בתוכו, מוצצת בתאווה עצבנית את אחת מפינותיו, רטובה. כולה לחה, ספוגה, ומגירה נוזלים שהתערבבו זה בזה: מים, דמעות, מיץ כתום כלשהו, רוק, שתן אולי. פניה, שערותיה הבהירות הקלושות, החולצה הוורדרדה, חיתול הבד עצמו - רטובים. מאחורי חיתול הבד היא מציצה בעין אחת חשדנית, כמעט עוינת מרוב אי אמון ובהלה, דבוקת ריסים לחים. היא נדחקת עוד ועוד לקיר הרכבת, מכווצת את איברי גופה, מדוממת אותם ונרתעת מפני המבט שנשלח אליה מעברי, כמו חולדה שנמלטת לפינת הקיר שמתחת למיטה, נרתעת מפני המטאטא שרוצה לגרוף אותה החוצה.

כ–40 סנטימטרים ריקים של מושב מרופד מפרידים בין הפעוטה הלחה והמכווצת, לבין מי שהיא, ככל הנראה, האם. לפחות 40 סנטימטרים של מרחב מפורז וריק: זהו מדבר גובי. האזור הריק, השחון והשומם הזה, שבין האם לפעוטה, מעביר תחושה כאילו שום אדם, בשום רגע, לא חצה אותו כדי לגעת באדם אחר או לשאת ולתת איתו - לא בנסיעה הזאת. שתי מזוודות גדולות מונחות למרגלות המושב שלהן ועוד אחת בינונית, לצדו. האם מניחה על אחת המזוודות את כפות רגליה הנתונות בעקבי פלטפורמה עבים בצבע ורוד פוקסיה, שמהם בוקעים קרסוליה הדקיקים, המתחברים לשוקיים דקיקות המתחברות לירכיים דקיקות, צמודות היטב זו לזו, עד כאב, כאילו הודקו במלחציים. היא נראית כבת 15, שהאיפור הכבד משווה לה מראה של בת 19, או לחלופין, בת 19 שהזוך הענברי של עיניה הגדולות והריקות, הפקוחות לרווחה והמביטות נִכחן, מסגיר את 15 שנותיה.

כולה מקועקעת: מהקרסוליים ולאורך ולרוחב הרגליים, עד למקום שמסתיימים מכנסי הג’ינס הקצרים ששוליהם פרומים, והלאה - לבטן החשופה מתחת לחולצה השקופה, עד לצוואר, לשני צדי העורף ועד לקווצות שערה הבלונדיניות, הישרות, שכמה מהן נשמטות על עיניה, אבל היא לא מסיטה אותן. לא זזה. עיניה קבועות בפניה המגובסות, מבט הגבס שלה, המרוקן אפילו מאותו סבל קר, נלטש לאיזשהו אינסוף שהוא בכלל קיר. כפות ידיה מוחזקות בין ירכיה, מהודקות זו לזו באמצעות הירכיים המהודקות. לא מעפעפת. לא זזה. כולה צדודית מקועקעת בחלל ובזמן.

הפעוטה זזה. בפינה שלה, מעברו האחר של השטח הריק שבין שתיהן, מיטלטל גופה מעצירת הרכבת, והיא נהדפת קצת לאחור בחצי גלגול, ירכיה כמעט מונחות על פניה וישבנה באוויר. מבעד לירכיה הפשוקות ניבט חלק מפניה, חלק מפיה שנפער מאוד בחיוך רחב, כשלשונה הוורודה והמלאה ברוק מבצבצת ממנו.

זוג בחוף פרישמן

הים היום “לא ידידותי” לדברי המציל. הוא נוהם את המילים “לא ידידותי” לתוך המגאפון בקול יגע, לעגני, שוויתר זה מכבר על כל שריד של תחושת אמון או כבוד כלפי המין האנושי: קהל המתרחצים.

זוהי שעת הגאות והמים מציפים את החוף, שועטים הלאה ומגיעים כמעט עד לסככות הגדולות, הקבועות סמוך לברזי הרחצה. הגאות היא השעה של התרת הרסנים, הרגע שבו פולט הים את סודותיו ומקיא אותם על החוף: שקיות ניילון, מקלות ארטיק, קליפות אבטיח, קונדומים משוסעים, פחיות, חרצנים, משקפיים בלי זגוגיות, סמרטוטים מעוכים בבוץ, תחבושות היגייניות וזוהמה אחרת, לא מזוהה, הנאספת בחול הרטוב בתלוליות כהות.

זוג הצרפתים השרוע בחוף, גבר ואשה, מתעלם מההתרחשות המטלטלת הזאת של הים, כמו שמתעלמים מסצנה של ילד שמטיל את עצמו על הרצפה בצווחות תובעניות סמוך לחנות צעצועים. ארשת פניהם החתומה מהדהדת את החלטתם הנחושה: הוא לא יקבל את הצעצוע שלו! לא יקבל!

האשה שוכבת על ספת השיזוף הכחולה העטופה בבד הודי חיוור, כשגבה לים ופניה אל קו המלונות הגבוהים. זהו ברגע זה הצד החזק של השמש, והיא, על 60 ומשהו שנותיה, פרולטרית מסורה במפעל עבודת השמש. ראשה מוטל לאחור, חורג ממסגרת ספת השיזוף, מפקיר כל מילימטר בצווארה הגרום והמתוח לאור היוקד. זרועותיה פרושות לצדדים, ממוסמרות למקומן, ורק רגלה השמאלית, הפשוקה הצדה לרווחה בעוד הימנית כפופה מעט, מקלקלת את תמונת הצליבה הדוממת של פלג גופה העליון: היא עקודה לספת השיזוף.

גופה הכהה והכמעט שדוף זורח, מבהיק כולו מהשמן שנמשח עליו בנדיבות פזרנית שעומדת בניגוד ניכר לשפתיה הדקיקות והרכוסות. הביקיני שלה, בתכול זרחני, מעצים את בוהק השמן ועומק השיזפון, שעוד מעט, כך נדמה, יחדור ויצבע בחום כהה, את הכליות, הטחול, הכבד והסרעפת. פיתול שוקיה ופישוק הירכיים על ספת השיזוף, שנערכו בכוונה מדוקדקת, מבהירים שברגע זה היא עסוקה בתיקונים קלים, צחצוח פאנלים כמעט אחרון ושיפוץ פינות נידחות שהוזנחו במערך השיזוף הכללי. היום היא רק “עוברת עם סמרטוט”. למשל: קפל העור הפנימי האחורי בין הירך והשוק, פס העור הדקיק והלבנבן במפשעה, בין קו תחתוני הביקיני לבין הירך, הרווח הוורדרד שבין אצבעות הרגליים.

הגבר לצדה יושב תחת צל השמשייה, לא מביט לעברה, בוחן את אצבעות רגליו החופרות בחול, או את אצבעות ידיו, המונחות על כרסו המטופחת והכהה, הארוזה בבגד ים איכותי שחור בעל קו מותן גבוה במיוחד. כשהוא מתרומם לרגע מכיסאו להצית סיגריה, הוא מחפה ביד אחת על השביל המוקפד בשערו השחור מדי, העשוי מדי, ספק צבוע ספק נוכרי. הם לא מחליפים מילה. הכל ברור במרחב הדממה שביניהם, הטעון בהסכמות עקרוניות ופרטניות שנקבעו ונחתכו זה שנים. הם מסורים לעבודתם, וליתר דיוק, למלחמתם חשוקת השפתיים, חסרת השמחה: המלחמה על הגוף, על הנעורים, על הנופש, על הנאות החיים.

הם נלחמים זה לצד זו, אבל גם כל אחד לבדו, לנפשו, כפי יכולתו ותשוקתו. הוא מדדה קצת מאחוריה, כמיטב יכולתו המגושמת, והיא שועטת לפנים, לחזית. כל גופה הוא חזית, שעליה חקוקים הסימנים והעקבות של מערכות הקרב שהתחוללו ועוד מתחוללות, בין כוחות הזקנה וההתרופפות, לבין המאבקים לעצור ולהעלים אותם. הקרבות הללו, המלאים בתשוקה ובכאב, משאירים בגופה מצבות זיכרון בדמות צלקת דקיקה או כתם, ואותות של מתח עצום.

באיזה מתח מנתר פתאום גופה הנוקשה כדלת מספת השיזוף, כשהרוח החזקה מטילה לחול את השמשייה שלידה, עד שהיא כמעט מוטחת בה. ירכיה הרזות והחרוכות משמש רועדות ממתח בעודה מביטה באי אמון בשמשייה המוטלת למרגלותיה, מסננת לעברה בהתמרמרות ובזעם, כמו לעבר מלצרית שלומיאלית ששפכה כוס משקה על שמלתה: “mais c’est pas vrais!”

הגבר רק מביט. דקה ארוכה הוא מביט בה, בשמשייה המוטלת על החול, בשלולית המים הענקית שנקוותה שם למרגלותיהם. אחר כך הוא נעקר ממקומו באי רצון, במין רפיון איברים, הודף ברגלו את השמשייה הצדה ושולח את ידו לשלולית המים, לשלות משם את סרט השיער הלבן של רעייתו, שנשמט מראשה ברגע הניתור. הוא אוחז בזהירות את סרט השיער המלוכלך בבוץ ממש בקצות אצבעותיו, בציפורניו כמעט. ואז הוא מרפה ממנו, מעווה קלות את שפתיו במיאוס, כשהוא מטיל את הסרט הרטוב לצד ראשה כמו שמטילים חולדה מתה.

בוני

בוני מתעוררת באחת בצהריים בכל יום חוץ מבשבת. היא למעשה לא מתעוררת. מעירים אותה. כמעט יום־יום, סמוך ל–12:00, מגיעה מרים חמותה, אמו של רמי, ודופקת בדלת, מצלצלת בפעמון שמשמיע נעימת שדה תעופה, הולמת בכפות ידיה ואחר כך בנעל העקב שהיא מסירה מרגלה, על התריסים המוגפים, בחזית הבית ומאחור. עד אחת בצהריים - עד שנגררת בוני בקבקבים ההולנדיים שלה למרפסת עם הקפה הראשון, אחוזת צמרמורות אפילו בחמסין, תחת עיניה החומלות של חמותה - יש לבית הקטן בקרית אונו אותה מראית של עזובה ישנה וקרושה מאוד, נטולת סימני חיים, שהיתה לו לפני שעברו בוני ורמי להתגורר בו.

הוריו של רמי שכרו עבורם את הבית לפני כשנה, כשהתחתנו. אביו של רמי הוא מנהל חשבונות בסניף קופת חולים לאומית ומרוויח יפה, ואילו מרים יודעת, לדבריה, “לשמור את הגרוש הלבן בשביל היום השחור”. רמי הוא בנם יחידם. אין קץ לפינוקו כמו גם לאיבריו הארוכים והמרושלים. מכנסי הג’ינס שלו צונחים תמיד מתחת לקו הישבן, חושפים פס בד לייקרה רחב של תחתונים כתומים, ובערך מגיל שש הוא מקפיד להסתבך כמעט עם הכל ועם כולם, נזרק או זורק את עצמו מכל המסגרות.

מאז שפגש את בוני והתחתן איתה, הוא נהג משאית להובלת עופות לשחיטה, ומתמיד בעבודה זו יותר משנה, לתדהמת הוריו. הם לא מייחסים את השיפור בהרגלי העבודה של בנם להשפעה הטובה של בוני עליו, בין השאר בגלל שהיא “שרשוחה”, בלגניסטית עם תיק ראיות כבד, ועוד מן היסודיות וחשוכות התקווה שבהן, כיוון שהוריה הם ממוצא רומני, סבורה מרים. “השרשוחות שלהם, יש להן דברים יותר גרועים מהשרשוחות שלנו. אלה שלנו לפחות ראו בבית של האמא דברים טובים, ראו סדר, ראו ניקיון, ראו להעמיד סיר בצהריים וצלחת חמה לבעל. אלה שלהם, לא ראו כלום, ההורים שרשוחים והבנות שרשוחות, לא יודעים מסכנים, מאיפה שיידעו?” מנמקת מרים את השגותיה ברוחב לב, בפניה של בוני ושלא בפניה.

בוני לא ממש מקשיבה, לא אכפת לה: עוצמת את עיניה, חופרת בפרווה האפרפרה של הכלבה המנמנמת בחיקה ומשכשכת את כף רגלה האחת בגיגית המים החמימים בעוד חמותה מעסה בתשומת לב את כף הרגל השנייה, אחרי שמרחה עליה שכבה עבה של קרם רגליים. שמה בכלל לא בוני, אלא אילנה. לכלבה קוראים בוני, והיא האחרונה בשלשלת ארוכה של כלבות וכלבים שאספה אליה אילנה מאז ילדותה ושכולם נקראו בוני.

כך, לפני שנים, נהיתה גם היא בוני, ולכלבה הנוכחית היא קוראת “בוני העשירית”.
ממדיה של בוני העשירית לא עולים על אלה של חתלתול, כמו כל הכלבים שקדמו לה, שכן בוני מוכרחה להחזיק אותה רוב היום בזרועותיה וכמה שיותר קרוב: קרוב לבית שחיה, קרוב לצווארה או לסנטרה. בוני העשירית היא בעצם המשך טבעי מאוד של גופה והווייתה, והיא המשכה הטבעי של בוני העשירית. כשהיא מרכינה את ראשה הצר לעבר בוני העשירית ומניחה את שפתיה ברפיון על פרוותה, מטביעה עליה סימני ליפסטיק אדום, ניבטת באמצע ראשה רצועת השיער השחורה מאוד, הלא צבועה, שממנה נמשכות קווצות בלונדיניות ארוכות, יבשות ומתבדרות כמו חצאית קש.

לכי, לכי תעשי כבר צבע בראש, מאיץ בה רמי, והיא חופרת בציפורניה בפרוותה של בוני העשירית, מבטה מרותק למשקע הכהה שמצטבר מתחת לציפורניה, ואומרת: מחר. רמי נוטר לבוני העשירית אבל רוב הזמן משתדל להסתיר את טינתו. כשבוני לא משגיחה הוא בועט בכלבה קלות, דוקר את צלעותיה בשיפוד של מנגל, או מפתה אותה לאכול מפיות נייר מעוכות, ספוגות בקטשופ וברוטב המבורגר.

פעם, כשרבו הוא ובוני, הטיח את בוני העשירית בקיר והיא לקתה בזעזוע מוח קל. חצי לילה נסעו וחיפשו הוא ובוני וטרינר תורן. בוני העשירית כנראה החלימה: קשה היה לדעת אם נטיותיה הפלגמטיות והפחדניות נבעו מאותו זעזוע מוח קל, או מהנתונים הבסיסיים של אישיותה ומזגה. אחרי אותו אירוע, נצמדה בוני לכלבה ביתר שאת וטענה שבגלל דאגתה ומחויבותה כלפיה, היא לא יכולה למצוא עבודה. בכל המשרות שאליהן פנתה - חופפת במספרה השכונתית, עוזרת גננת בפעוטון, קופאית בשופרסל ונציגת מכירות בסלקום - סירבו בתוקף להעסיק אותה בחברת בוני העשירית, כמו שביקשה.

רמי כעס. הוא לא מפסיק לכעוס ולגרות את כעסו, כמו שנוגעים בלי הרף בלשון בשן מתנדנדת. בכל יום לפנות ערב הוא כועס, אחרי שהוא מחנה במגרש העפר לצד הבית את המשאית הגדולה שריחות צחנה קשים של עופות עולים ממנה. הוא קורא לבוני “קרצייה”, “עלוקה” ו”פרזיטית”, מרעיד את ירכיו בעצבנות במרפסת, מורט את העגיל המוזהב שקבוע בגבתו השמאלית, שותה בירה ואחר כך הולך להקיא בשירותים. העופות האלה עושים לו בחילה, הוא אומר.

מאז שהוא נוהג במשאית הוא לא יכול לגעת בבשר עוף, לראות או להריח אותו. גם עוף בחדר על יד או בבית על יד עושה לו בחילה, הוא אומר. בכל קרית אונו, אם יש איזה עוף, הוא מקיא. יותר משעה הוא מסתגר בבית השימוש, משמיע קולות נוראים של הקאה וניסיונות להקיא: חרחורים, השתנקויות, אנחות, זעקות וקללות.

מרים, אמו, עומדת מאחורי דלת בית השימוש, מצותתת לקולות, אצבעותיה משחקות בתליון הדמעה הקריסטלית על צווארה, ממלמלת: מה שהוא עובר הילד הזה, שאלוהים ייתן לו כוח, מה שהוא עובר. בוני ובוני העשירית מצטרפות אליה לציפייה הזאת סמוך לדלת בית השימוש. בוני העשירית נובחת בבהלה, ונביחותיה הקצרות והקטועות מחמירות את המצב מעבר לדלת הנעולה: רמי זועק ונאנק עוד יותר. תשתיקי אותה, אומרת מרים לבוני, תשתיקי אותה את זאת, היא מביאה לו עוד יותר את העצבים, מסכן.

בוני אוטמת את פיה של בוני העשירית בכף ידה ומנשקת אותה שוב ושוב, שלא תיעלב. כשהן מתעייפות מהעמידה הממושכת, היא ומרים, הן מתיישבות על הרצפה, בפרוזדור הזעיר סמוך לדלת השירותים. בוני משעינה את ראשה על כתפה של מרים, ומרים ממששת ומעסה את כף ידה של בוני, לוחשת לה: “לא היית צריכה ככה להגיד להם בפנים שתביאי איתך את בוני העשירית לעבודה, למה להגיד בפנים? למה? היית צריכה להגיד להם ‘כן, כן, מה שתרצו’, ואחר כך לעשות לאט לאט מה שאת רוצה, את קלטת את הכוונה שלי? לא להגיד הכל, טראח, בפנים”.

“לא אמרתי להם בפנים”, אומרת בוני, “לא אמרתי להם כלום בפנים". "לא אמרת?” נדהמת מרים: “אז איך הם ידעו שתביאי איתך את הכלבה לעבודה?” “הם ראו את בוני העשירית עלי ושאלו אם גם היא תבוא לעבודה”, אומרת בוני. “ומה ענית?” מתחדד קולה של מרים: “מה ענית על זה?” “עניתי שכן, שהיא תבוא. שאין אני בלי היא והיא בלי אני”, משיבה בוני. מרים מכה בגב כף ידה על מצחה ואחר צובטת בכוח את זרועה של בוני: “מאיפה, מאיפה הבאת את התשובה הזאת, תגידי, מאיפה באו לך כל הסלעים האלה של הכנרת שיש לך בראש”.

שתיהן משתתקות באחת, מקשיבות. רמי, שמתייגע ממופע הסבל, או סבור שאין כבר קהל, כבר ישוב על כיסא האסלה, כורך את נייר הטואלט על קרסולו כמו תחבושת ומתחיל לפזם בקולו הצרוד: “אלינור את יפה כמו מלאך, ופנייך יעידו כך, בלעדייך לא שווה לי כל העולם...”

מרים מחייכת בהקלה, מלחלחת את אצבעה ברוק, ומחליקה את גבותיה. “הנה באה לנו אלינור שתהיה בריאה”, אומרת מרים. בלילה, אחרי שמרים מכינה לשלושתם שקשוקה ורמי נוסע במשאית העופות לראות את המשחק עם אביו, יוצאות מרים ובוני לטיול קטן בשכונה השקטה והחשוכה. בוני העשירית רובצת בכיס שמלתה הגדול של בוני, מיטלטלת שם לקצב ההליכה, אבל זה לא מפריע לה לישון. כף ידה של בוני תחובה בכיס השמלה, מכסה על עיניה של בוני העשירית, שלא יפריע לה אורו של הירח המלא.

פניה של בוני חיוורות וארוכות וככל שהן נראות חיוורות יותר, הן ארוכות יותר. סנטרה המחודד מזדקר קדימה. כשמביטה בה לרגע מרים, מן הצד, בפניה הארוכות והחיוורות, הנמוגות כמעט לתוך מפתח השמלה העמוק, היא נתקפת פחד, תחושת דחיפות. היא אוחזת פתאום במפרק ידה הצר של בוני, כל כך צר עד שהיא יכולה כמעט להקיף אותו פעמיים באצבעותיה, ואומרת: “יותר טוב תאהבי ילד במקום הכלבה הזאת. לא חבל על כל האהבה שתלך על כלב, לא חבל?” בוני עוצרת, קופאת על עומדה, מביטה בצלה, ניתקת ממנו והולכת כמה צעדים ושוב עוצרת, לוטשת את מבטה בצל, פזורת נפש. “תראי איזה דאבה אני, דאבה. אני צריכה כבר לרזות”, היא אומרת.

נערה ברכבת, במושב ממול

שערה הארוך והחום, המסולסל מעט, מפולג בפסוקת לא לגמרי ישרה באמצע הראש. מדי פעם נשמטות קווצות השיער העייפות על לחייה ואז היא מסיטה אותן, מביאה אותן אל מאחורי אוזניה, פעם מימין ופעם משמאל. על ברכיה נערמת גבעה: מעיל חורף, שעליו תרמיל גב ירוק של מודן, שעליו צעיף, שעליו שקית ניילון שבתוכה כריך אכול למחצה, שעליה פצירת ציפורניים. כל גופה רכון קדימה, לפנים, מעל לגבעה הזאת.

ארשת פניה, כל איברי פניה - העיניים, האף, המצח, השפתיים ועצמות הלחיים - מכוונים את עצמם לעבר נקודה אחת, דרוכים כלפי הנקודה הזאת, במסירות, בחומרה וברוך. ארשת פניה היא מסך. מסך הפנים מול מסך המחשב. מסך משתקף במסך. באצבעותיה הפורטות על מקלדת המחשב הנייד המונח לפניה, על השולחן הצר של הרכבת, יש יותר הבעה, חום ותנועה פנימית, מאשר בארשת פניה. האצבעות פורטות על המקלדת או משתהות. גם כשהן משתהות אצורה בתוך אצבעותיה תנועת ההקלדה שתיכף תבוא, עוד רגע, אדישה לגמרי לטבעות האלה ולחן הזול של הטבעות הענודות על האצבעות.
ואז.

מתי היה אותו “ואז?” כעבור 20 דקות נסיעה? חצי שעה? שעה שלמה?

ואז היא בבת אחת בולמת. הכל נבלם: רפלקס התנועה של האצבעות על המקלדת, הארשת שהיא מסך, הגוף הרכון לפנים. דופנות הזכוכית המקיפות אותה קורסות ומתנפצות בשקט מוחלט, בזו אחר זו. פלג גופה העליון, מאגן הירכיים עד העורף, נשען או נהדף לאחור, אל גב כיסא הרכבת, מתרחק. היא עוד לוטשת את מבטה ממרחק במסך המחשב, אבל באופן אחר: עיניה מצומצמות, שפתיה הדקות פשוקות מעט, על לחייה אין ממש חיוורון, אלא צוהב משונה שניבט מבעד למעטה העבה של הדמעות. פניה שטופות בבכי הדמום הפתאומי שאיננו פוסק, בעודה ממשיכה לקבוע את מבטה במסך המחשב. עד חוף הכרמל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו