בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה נכון, נכון תמיד

הגינה ליד הבית התמלאה לובשי מדים וריח דק של מלחמה ישנה. הנה, זה קורה. תקיפה–פלישה–איראן–מצרים–כיפור 2–מ־ל־ח־מ־ה!

תגובות

“יש מיליון חיילים בגינה!” הוא מספר נרגש, “והם אמרו שהם יוצאים לפעולה!” הוא מוסיף, ומצרף לדיווח החי מהשטח תנועת קראטה חדה. ואף על פי שברור שיש הסבר, סביר להניח הסבר פשוט, למה שראה בני בגינה, הימים הם כאלה שאני מרגישה איך לשבריר שנייה מתהפכת לי הבטן: הנה, זה קורה. תקיפה–פלישה–איראן–מצרים–כיפור 2–מ־ל־ח־מ־ה! ואני שואלת את עצמי היכן נמצאים אהובַי, ומה התאריך... אבל אז, תודה לאל ולחוג קראטה, קוטעת את מטח החרדות קריאת קרב נוספת, ואני נזכרת שגם במקרה של אזעקת אמת, סביר להניח שהגינה הציבורית הסמוכה לביתנו לא תהיה יעד ההתקפה הראשון.

“בוא”, אני אומרת ומנעילה לקטנה סנדלים, “תראה לי”. ואנחנו יוצאים ללב המאפליה כך, חשופים לחלוטין למעט קסדת האופניים שהקטנה מתעקשת שאחבוש לראשה. הנה, אני חושבת, זה אינסטינקט! כמו ציפור שבורחת ממכרה פחם שעומד לקרוס. מה היא יודעת שאני לא? מה היא מנחשת בחושי התינוקת שעוד לא נהרסו כליל על ידי מוסדות חינוך מדכאי־אינטואיציה? אני מציינת באוזני עצמי את העובדה שהקסדה, שגדולה עליה בכמה מידות, היא אביזר האופנה החביב עליה כבר שבועיים. נו ברור, אני עונה לעצמי - אז מה? על איזו מלחמה לא היו התרעות שהובנו רק בדיעבד?

עם הגעתנו ליעד התמונה מתבהרת. הגינה אכן שורצת לובשי מדים, גדולים ומרשימים ביותר מזווית מבטו של בן חמש. אלא שהיום שבת והשעה שעת אחר הצהריים והגינה מלאה בקבוצות של חניכי צופים. וכפי שדיווח האמצעי בדיוק רב, הם עומדים לצאת לפעולה. למעשה, הגינה מתמלאת לובשי חאקי צעירים מדי שבוע. והגדולה נוהגת לדבר על הצופים בידענות, מתכננת כבר מעכשיו את הצטרפותה העתידית לשורותיהם. אבל הוא צופה בקבוצות הילדים מרותק, כאילו רואה אותן בפעם הראשונה. ואני חושבת שאחת הזכויות ההוריות המהנות ביותר היא הרגעים האלה שבהם זוכים להציץ לתוך מנגנוני ההכרה של ילד, שמתעורר לפתע ומבחין בתופעה שעד אותו רגע לא משכה את תשומת לבו כהוא זה, ופתאום כן. כאילו סיים לעבד איזשהו מערך מידע אחר, ואיחסן אותו, ועכשיו התפנה מקום בהארד דרייב לתוכן חדש.

אז אנחנו מדברים קצת על תנועת הצופים, על ההבדל ביניהם לבין לובשי מדים אחרים, ועל מונחים כמו פעולה ‏(שאינה מסוג הפעולות שנינג'ות יוצאים אליהן), ועניבה ‏(לא מהסוג שלובש סופרמן כשהוא מחופש לקלארק קנט‏), ושבט, קבוצה ומדריכים, וכתובת אש ‏(ללא ספק החלק שהכי מוצא חן בעיניו‏). הוא נעמד ליד מדריך של קבוצת בנים ומבצע כמה תנועות קראטה כדי להרשים אותו. ואני נזכרת איך הערצנו את המדריכים שלנו, שהיו כנראה דומים מאוד למדריך בן ה–16 פה בגינה, שמנסה להשיב אליו את חניכיו שהתפזרו בין המתקנים בגן השעשועים. הוא קורא להם, פוקד, מאיים, מנסה לתפוס אותם פיזית. איזה פלא זה מדינת הילדים שמתקיימת בתנועת נוער. בזיכרונותי אין אף מבוגר, למרות שלבטח היו כמה. מי שהותירו חותם היו אלה שהיו מבוגרים ממני בשנים ספורות בלבד - כמה מדויקים וחזקים היו קשרי המוט שלהם, כמה הם היו חכמים ובוגרים, והיו להם מסיבות בנים־בנות בחדר שכב”ג הנכסף, ורצינו להיות בדיוק, אבל בדיוק כמותם.

כשהגענו להיות מדריכים בעצמנו גילינו שזה לא תמיד פשוט. מערכי ההדרכה רוויי האידיאולוגיה לא תמיד זכו לסוג התגובות שלהן ציפינו, ורדפנו לא פעם אחרי חניכים שברחו מניקיונות בסוף יום בישול. אני מסתכלת על המדריך בגינה ותמהה אם זה נעשה קל או קשה יותר, עם ילדי הסמארטפונים המעודכנים, המתוחכמים, שידע העולם כולו בקצות אצבעותיהם, הקלק וגע בו. המדריך לא מוותר. אחרי שמיצה את שיטות הפיתוי האחרות הוא נעמד באמצע גן השעשועים ומתחיל לעשות קצב - שתי מחיאות כף, מכה אחת על ירכיו. “אח־אד שתיים וש־לוש!” הוא קורא לפי הקצב. אין תגובה. הוא מתעקש: “אח־אד שתאא־יים ושאא־לוש!!!” וראש סקרן אחד מציץ מאחורי המגלשה ועונה: “קבוצת אנגרי בירדס תמיד בראש!” והמדריך ממשיך במרץ ולאט לאט הם נאספים ומצטרפים. האמצעי מנסה להצטרף גם הוא - הוא עומד לידי ומתרכז, מפספס קצת עם המעבר ממחיאות לטפיחות ירך ומנסה שוב, ואני רואה את שפתיו נעות בדממה, לומדות את החרוזים. ואני חושבת כמה טוב שיש דברים שלא משתנים. הקטנה מתלהבת ומוחאת כפיים גם היא, והקסדה שגדולה עליה מתנדנדת על ראשה.

ופתאום אני רואה לנגד עיני דווקא את השנה שבה הגענו לפעילויות בשבט עם ערכות המגן של מלחמת המפרץ. כמו כל כך הרבה דברים שנתפסים פה כנורמליים ‏(בודקים ביטחוניים בכניסות לקניונים?‏), גם הערכות פגשו את סתגלתנות האין־ברירה הישראלית והפכו לחלק מהיומיום, גם של השבט: חאקי–עניבה–ערכת מגן. ישבנו יחד ברחבת המִפקדים וקישטנו את הקופסאות במדבקות וניירות צבעוניים, ובמשך חודשי המלחמה נכנסו גם הן לתוך הקצב - מחיאת כף, מכה על הירך, מכה על קופסת הקרטון.

יותר מ–20 שנים אחרי, במקום שכל זה יהיה סיפור כמעט הזוי שאספר לבני על זמנים אחרים, בעודנו עומדים בגינה, בארון בביתי יש לכל אחד מבני משפחתי ערכה עדכנית משלו. ולא בלתי אפשרי שגם ילדי יקשטו קופסאות קרטון עם מסכות אב”כ שצריך לקחת לכל מקום. וזה אפילו לא נשמע כל כך מופרך, נכון? ואני חושבת כמה רע שיש דברים שלא משתנים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו