שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תמיד יכול להיות גרוע

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

מה יותר מעצבן לשמוע - שיכול להיות הרבה יותר גרוע, או שלא יכול להיות יותר גרוע? “יכול להיות הרבה יותר גרוע” היא הנחמה היהודית הקלאסית, השקפת העולם הגורסת שהעולם כולו מלא תקלות איומות ורעות חולות ושעליך לברך בכל רגע נתון על כך שעדיין לא תקפו אותך כולן. כך למשל, אם זה עתה הודיעו לך שיש לך סרטן מהסוג הנחשב לפחות ממאיר, נניח סרטן השד או הערמונית, מיד עליך להתמלא שמחה על מזלך הטוב כי הרי יכולת לקבל סרטן ריאות. הודיעו לך שיש לך סרטן ריאות, יופי, לפחות לא מדובר בסרטן הלבלב שהוא באמת הכי הכי גרוע.

אפשר להמשיך גם הלאה - פיטרו אותך מהעבודה? איבדת את כל רכושך? חיי האהבה שלך בלתי קיימים? יכול להיות הרבה יותר גרוע. יכולת, למשל, להשמין מאוד. איך יכול מישהו באמת לחשוב שבכך שהוא אומר שיכול להיות הרבה יותר גרוע הוא מציע נחמה ולא, למשל, ספקולציות על כל אותם אסונות האורבים לנו בדרך ועתידים לפקוד אותנו במהלך חיינו? אני לפעמים חושדת באותם אנשים שאולי הם גם עומדים עם סטופר ומחכים לכך שבאמת יהיה הרבה יותר גרוע. הסיבה לכך יכולה להיות רוע לב או ציפייה לכך שכשיהיה ממש ממש גרוע, הכי גרוע שאפשר, תמיד יוכלו להשתמש בקלישאה המעצבנת השנייה שהם אוהבים כל כך להשמיע ושלפיה עלינו להתנחם עכשיו משום שלא יכול להיות יותר גרוע.

המשפט “לא יכול להיות יותר גרוע”, מבחינה תחבירית ולוגית, הוא היפוכו המוחלט של “יכול להיות יותר גרוע”. ואף על פי כן, הוא אומר בדיוק את אותו הדבר. כלומר, החיים אכן בזבל ועכשיו כשאת שוחה בעומקים הנמוכים ביותר של מדמנת תבל, אין לך אלא להתנחם בכך שיותר גרוע מזה לא יכול להיות ואם כך אין לחיים ברירה אלא להשתפר. אלא שזאת כמובן טעות. ייתכן, למשל, שפשוט נטבע. אם תשאלו אותי, לשני המשפטים האלה ישנה משמעות אחת בלבד והיא שאין למי שאומר אותם מה לומר באמת, או משום שאינו יודע מה לומר, או משום שלא מספיק חשוב לו לחשוב על משהו יצירתי להגיד, או משום שהרבה יותר בא לו עכשיו לדבר על עצמו.

איור: אבי עופר

שני הביטויים האלה הם בעיני ההמשך הישיר לנחמה שהיתה אמי משמיעה לי בכל פעם שמשהו במהלך חיי עלה על שרטון. “שבע יפול צדיק וקם”, היא היתה אומרת. “אבל זאת כבר הפעם ה–7,000”, אמרתי לה מתישהו בשנות ה–20 לחיי. “זה מפני שאת צדקת גדולה במיוחד”, ניחמתני אמי זיכרונה לברכה. “ואם בפעם הבאה אני לא אקום?” הקשיתי על אמי ששאלה אותי איך אני מדברת, זה הרי ידוע שאם היא אומרת שאני אקום אני אקום כי היא הרי מורה ומורות יודעות הכל, מה, לא? מזל שבאותה הזדמנות לא אמרה גם ש”מה שצריך לקרות קורה בסופו של דבר”.

היא לא אמרה זאת משום שאמי היתה אשה אינטליגנטית, חילונית ונטולת אמונות טפלות. כדי להאמין בכך שמה שצריך לקרות אכן יקרה בסופו של דבר צריך להניח קיומו של עולם דטרמיניסטי, כזה שבו גורלו של כל אחד נקבע מראש ויש מישהו מלמעלה שמפקח על הביצוע. לא רק שאיני מאמינה בעולם כזה ‏(משום שידוע שמסוכן להאמין באמונות טפלות כי זה יכול להביא את עין הרע‏), אנחנו מוקפים מכל עבר בדוגמאות לדברים שהיו צריכים לקרות ולא קרו. למשל, שהאנשים הכי מוכשרים הם שיגיעו לעמדות ההשפעה ולא אלו שהיו מספיק אפרוריים כדי לא לאיים על אף אחד בדרך וגם מספיק חנפנים.

ההגיגים העמוקים האלה נכתבים שלושה ימים לאחר שעברתי חוויה טראומטית במיוחד במהלך נסיעה ברכבת ישראל. לרגל נסיעתי לחו”ל תיכננתי לנסוע עם כלבתי שושנה ברכבת מתל אביב לעכו ששם היתה אמורה לפגוש אותנו איקי, שהתנדבה לטפל בשושנה במהלך החודש הקרוב. הרכבת, לתדהמתי, יצאה בדיוק בזמן אבל ליד בנימינה היא נעצרה וברמקול הודיעו לנו שסיבת העצירה היא שריפה. הבטתי מבעד לחלונות ואכן להבות פשטו בגבעות שלצד המסילה. מאבטח אחד צעק עלינו בהיסטריה שנירגע. לשאלתי אם לא הגיוני יותר לברוח מן הלהבות ולהמשיך בנסיעה, השיב לי שאיני מבינה כלום. רבע שעה לאחר מכן התחילה הרכבת בנסיעה ואז הגענו לעתלית. שם הצטווינו בצעקות במערכת הכריזה לרדת מהרכבת ולחכות להסעות. ניסיונותינו לברר אצל עובדי הרכבת ועובדי התחנה בעתלית מתי יגיעו ההסעות ולאן, עלו בתוהו. עמדנו כמאה אנשים מחוץ לתחנה וחיכינו. באינטרנט קראתי באותו זמן שהנהלת הרכבת הודיעה שדאגה ל”מערך היסעים”. שיתפתי את חברי לדרך בידיעה המשמחת.

כ–40 דקות לאחר מכן התגלה מערך האוטובוסים כאוטובוס יחיד. כשאני נעזרת ביכולת ההרתעה של שושנה הצלחתי להשתחל אל האוטובוס שלקח אותנו עד לתחנה המרכזית בחיפה. משם לקחתי אוטובוס נוסף לתחנת לב המפרץ. שעה לאחר מכן, לאחר שפגשתי את איקי ונפרדתי משושנה, עליתי לתחנת הרכבת שם וביקשתי מהקופאית להסביר לי מה לעשות עם כרטיס ההלוך־חזור שקניתי באותו בוקר מתל אביב לעכו. “זה כבר ברמת מנהל התחנה”, אמרה הקופאית ושלחה אותי למשרדו של המנהל. הוא הציע לי שלושה כרטיסי הלוך־חזור עכו–תל אביב כפיצוי. “זה לא פיצוי, זה עונש”, אמרתי לו, “מי בכלל רוצה לנסוע ברכבת ועוד לאחר היום הזה, כשאף אחד לא טרח לדבר עם הנוסעים ולהסביר לנו מה קורה. זה היחס שאתם נותנים לניצולים?” “תירגעי”, אמר לי מנהל התחנה, “תדעי לך שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע”. “שלא תדע עוד צער”, אמרתי לו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ