שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אלוהים הוא שחור: ג'יי-זי כובש את העולם

הוא לא משכיל כמו טופאק, לא טכנולוגי כמו אמינם ולא אגרסיבי כמו ביגי. אבל לג’יי־זי אין ספק: בראשית הוא ברא את הראפ, בהמשך ישתלט על הפוליטיקה, ובינתיים הוא כובש את העולם, אבל בקוליות. היו שלום, וסליחה על הקללות

ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס

קשה לחשוב מה כדאי לשאול ראפר. זה קצת דומה ללהיות ראפר, אני מתארת לעצמי. מה שלא תגיד, העניין צריך להישקל משלוש זוויות לפחות, ומדובר בשילוש לא פשוט. בפינה אחת נמצאים מעריצי הראפ השרופים; אלה שבשבילם ג’יי־זי האמיתי תמיד יישאר הצעיר המחונן בן ה–25 שיורה מילות שירה כמו מנשק אוטומטי ומחליף חרוזים עם “ביג אל” ‏(הראפר למונט קולמן, שנורה ב–99’‏): “אני כל כך מקדים את זמני, שההורים שלי עדיין לא נפגשו!” בסרטון “נדיר” ‏(אפשר למצוא בקלות ביוטיוב‏) של אלתורי ראפ חופשיים מ–95’. בפינה שמייצגת גם אותי, ניצבים חובבי הפופ־ראפ. אלה שאוהבים את הג’יגה־מן עם ההתלהבות שלו מבניין האמפייר־סטייט ודרישותיו הבוטות “לנהל את העיר הזאת”.

לבסוף, בפינה השלישית, מצטופפים רבים שחושבים שראפ זה בכלל לא מוזיקה אלא סוג של בעיה חברתית. להם יש רק שאלה אחת לראפר, והיא נוגעת לאוצר המילים שלו - השנים חולפות, אבל השאלה אף פעם לא משתנה.

אז איך אפשר לדבר אל כל הקהלים האלה בו בזמן? כרגע אני יושבת ליד שולחן קטן במסעדה איטלקית ביתית ברחוב מולברי ומחכה לג’יי־זי, שון קורי קרטר, שליטש את אמנות השילוש לכדי שלמות. כאן הוא אוהב לאכול את העוף־פרמזן שלו.

צילום: אי–פי

1 אמנות שחורה

הוא לא מאחר, מגיע לבוש כמו ילד, בכובע מצחייה וג’ינס. אם היה אומר שהוא בן 30 לא הייתם מאמינים לו, למרות שעוד חודשיים ימלאו לו 42. הוא מוכר לכולם עד אימה, מן הסתם כתוצאה מהתהילה שלו - ככוכב ראפ, כבעלה של ביונסה וכאחד מבעלי קבוצת ה־NBA “נטס”, שביתה החדש ‏(לא רחוק מביתו‏), ייפתח החודש בברקליס סנטר שבברוקלין - אבל גם בגלל העובדה שהוא מדבר לנו לתוך האוזן כבר כל כך הרבה זמן. אף אחד לא נועץ מבטים. מי שרואה את עצמו כ”ראפר הגדול עלי אדמות” זוכה כאן ליחס של רהיט. אבל תמיד יש אחד שמתחכם, למשל צעיר צפוני לבנבן שמפעיל עכשיו בזהירות את פונקציית המצלמה האחורית באייפון שלו. התרגיל המשומש גורם לג’יי לגחך: “הם תמיד חושבים שהם הראשונים שעלו על הרעיון הזה”.

הוא אוהב להזמין אוכל לאנשים. מתברר שבעיניו אני הטיפוס של כריך דג. כשהוא נשאל אם הוא חושב שזו תקופה טובה להיפ־הופ, הוא מתלהב ומסביר שבהיפ־הופ יש מקום לכולם: “הסגנון הזה נותן מפלט לשיחות שלא היו יכולות להתקיים בדרך אחרת”. עכשיו, משהגיע הראפ לדרגה חסרת תקדים של קבלה תרבותית, אולי אנחנו חופשיים סוף סוף לחגוג אותו בלי הצורך להגן עליו כל הזמן. “אומרים שאני טיפש, מדבר רק על תכשיטים/ ואתם, הטיפשים, בכלל מאזינים למוזיקה או רק עוברים דרכה?”

הוא לא לגמרי בטוח לגבי התשובה אצל מאזיניו. “משונה שאתה אומר דברים בשפה כל כך פשוטה, ואנשים ממשיכים בשלהם”.

במה זה מתבטא?

“ב–2010 הוצאתי את ‘Decoded’, הספר האוטוביוגרפי שלי, ובכל זאת כולם עדיין שואלים אותי אותן שאלות ישנות, ממשיכים לזלזל, חושבים שראפ זה משהו שקשור לגסויות או גברים שמשפילים נשים, לא מעריכים את השירה והאמנות”.

זה כנראה אחד החסרונות של מי שנחשב לראפר הכי זורם וקולי. אצל טופאק, אפשר לשמוע את המאמץ, את הכישרון שנצבר; המילים של ביגי היו צריכות להיאבק כדי לפרוץ תחת כובד משקלו של האיש עצמו. כשג’יי־זי עושה ראפ, הוא זורם לך ישר לאוזן, כמו מים מברז.

2 שחור־סטרינגר בל, יו

כריך הדג מגיע. אנחנו מדברים על הנער השחור שנורה למוות, טרייוון מרטין ‏(פשע השנאה כלפי נער בן 17 - מעשה שהוגדר בתחילה כ”הגנה עצמית”‏) - “זה ממש עצוב שדבר כזה יכול לקרות בימינו” - ומיד אחר כך עוברים לאובמה: “אמרתי בעבר שבחירתו של אובמה הפכה את העבריין השחור בפינת הרחוב לפחות רלוונטי. כשאמרתי את זה בפעם הראשונה, התייחסו לדברים כאילו אני מזלזל במה שאני, ביכולות של אנשים בצבע שלי ומהשכונות שלי, אבל זה כל כך לא ככה. לי לא היה אובמה כשגדלתי, רק עבריינים מסביב. אף אחד לא בא לשכונות שלנו עם עבודה מכובדת והראה לנו שיש דרך אחרת. אולי אם הייתי רואה מודלים אחרים לחיקוי, הייתי מתחבר לזה”. קשה ליישב את שתי האמריקות האלה, קשה עוד יותר לחיות אותן - ועוד בתקופת חיים אחת.

אובמהצילום: אי–פי

ב”Decoded”, ג’יי־זי כותב ש”הראפ בנוי לטפל בסתירות”, ו”הוֹבָה”, כפי שהוא מכונה וכינה את עצמו ‏(משחק מילים שמורכב מ”ג’יי” ו”יהוה”‏), הוא הסתירה הכי גדולה שיש, אולי מפני שיש לו כל כך הרבה כישורים, אבל יש מי שמוביל עליו בכל אחד מהם בנפרד. לביגי היו מילים יותר טובות, לטופאק היה יותר ידע, אמינם יותר מוכשר טכנית, אבל הובה רוקד על כל החתונות. האלבומים שלו הם אולמות תצוגה של ההיפ־הופ, מציגים את מגוון האפשרויות של הז’אנר.

התדמית שלו קולית, רגועה ומאופקת כמעט באופן מטריד: “כן, 50 סנט הגדיר את זה יפה, הוא אמר לי: ‘בגללך אני נראה כמו ברקסדייל ‏(ראש כנופיית הסמים חמום המוח בסדרה ‘הסמויה’‏), ואתה לעומת זאת נראה כמו סטרינגר בל!’” ‏(שותפו השקול והכריזמטי של ברקסדייל‏). הראפר ממפיס בליק, שמכיר את ג’יי־זי מגיל 14, מאשר את ההתרשמות הזאת: “היה בו רוגע כזה עוד לפני שהתחיל עם המוזיקה. זו היתה התוכנית שלו מהיום הראשון: להשתלט. כנראה בגלל זה הוא מחייך ורגוע כל כך, כי הוא עשה בדיוק את מה שתיכנן במשך שנות ה–90”. עכשיו, בזכות העובדה שהוא בן 42 ועדיין בחיים, הוא יכול לבדל את עצמו כאמן שגילו כגיל הז’אנר עצמו. הם גדלו ביחד.

הסמויה

3 רגש שחור

ג’יי־זי, כמו הראפ עצמו, התחיל בפירוטכניקה. הוא היה מהיר, צפוף, דחוס. אבל הזמן עבר והשירה שלו נעשתה אטית יותר, נפתחה.

למה הרעש והצלצולים בהתחלה?

“לא היה לי מספיק ניסיון חיים, אז מה שעשיתי היה יותר טכני. ניסיתי להרשים מבחינה טכנית. לעשות דברים שאחרים לא יכולים לעשות. למשל, את יכולה לעשות את זה?” מכאן דמיינו אלתור ראפ חופשי תוך כדי ביטבוקסינג. “לא, את לא יכולה לעשות את זה”. לא, אני לא. למעשה, אין לי מילים לתאר את מה שהוא עשה באותו הרגע. ג’יי־זי במוד הטכנאי שלו, הוא הקול האנושי כסינקופה טהורה. בשיר כמו “I Can’t Get With That”, מ–94’, התוכן הגלוי של המוזיקה לעולם אינו באמת המילים עצמן; הוא הקצב שהן יוצרות. ואם מקצבים לא מעניינים אתכם, הוא אומר, “אז פיספסתם את כל הקטע”.

הרבה פיספסו, ושמעו רק גבר שחור שמשוויץ. “יש לי שעונים שלא ראיתי חודשים/ דירות במגדל טראמפ שישנתי בהן רק פעם אחת”. אבל לשאול אותו למה ראפרים תמיד מדברים על הרכוש שלהם זה כמו לשאול למה מילטון תמיד מונה את מעלותיהם של צבאות שמים. ההתרברבות היא תנאי רשמי של הז’אנר, ואלה שלימדו אותם שלא מגיע להם שום דבר - נהנים בצדק מהאמנות החדשה שהתרבות העכשווית מסוגלת להעריך ולהבין סוף־סוף.

50 סנט. נראה עצבני ליד ג’יי־זי הקולצילום: אי–פי

ואז משהו השתנה: “כשהתחלתי לצבור ניסיון חיים, הבנתי שהכוח שלי הוא בתיעול רגשות של אנשים”. הוא משווה את עצמו לקומיקאי שהבדיחות שלו מעוררות את התגובה, “שיואו, זה כל כך נכון”. כשהוא סיפר סיפורים - אנשים היו מהופנטים. “Friend or Foe” מ–96’, שעוסק בעימותים בין שני עברייני רחוב קטנים, הוא ראפ נראטיבי בשל ומיומן. לא סתם מונולוג, אלא סיפור עם דיאלוג, תפאורה ודמויות. בתוך השירה הקומית שלו והמגע הקליל, המשוחרר מהכנות המעיקה של טופאק, אפשר לשמוע את הזרעים של 50 סנט, ליל וויין, אמינם ורבים אחרים. “זה היה השיר הראשון שזה היה כל כך ברור”, מציין ג’יי. הוא אמר שהשיר היווה נקודת מפנה חשובה, הרגע שבו “הבנתי שאני עושה את זה”.

4 שחור, עשיר, אותנטי

לפעמים הוא מטיל על עצמו מגבלות מהסוג הפורמלי, כפי שנהגו לעשות באוליפו ‏(OuLiPo‏), קבוצה ספרותית ניסיונית בצרפת בשנות ה–60. בשיר “22 Two’s”, מ–96’, אנחנו מקבלים 22 משחקי מילים מענגים על המילים “too” ו”two”. עשר שנים לאחר מכן, פרק ההמשך, “44 Fours”, עם אותו רעיון, בהילוך גבוה יותר. “כאילו, הקירות סוגרים עליך עוד קצת”.

יכול להסביר למה?

“אני חושב שהסיבה שאני עדיין עושה מוזיקה היא האתגר”. הוא לא מאמין שצריך לסמוך אך ורק על הכישרון הטבעי שלך. ובכל הנוגע לכישרון, “אף פעם אי אפשר לדעת, אין מחוג. אתה לא רואה מתי המכל ריק”.

בשנים שעברו מאז יצירת המופת שלו, “Reasonable Doubt”, טענו נגדו שהוא נוסע בלי דלק, רחוק מדי ממה שפעם עשה אותו אותנטי. בספרו, הוא עונה על כך תשובה אקזיסטנציאליסטית: “כמה רחוק כבר יכול להיות סיפור החיים שלך?” במילות השירים, למעשה: “סיפורי חיים שמסופרים דרך הראפ/ כושים מתנהגים כאילו מכרתי לכם קראק/ כאילו אמרתי לכם למכור סמים, לא, הוב עשה את זה/ אז נקווה שלא תצטרכו לעבור את זה”.

אבל ראפר לא יכול להתעקש, כמו אמנים אחרים, על מציאות דמיונית, שבה הוא עדיין איכשהו בפינה, למרות שהוא מתגורר בסוויטת הגג. “מחפש עניינים, באותם בגדים כבר כמה ימים/ לעולם לא אשתנה, תקוע בהרגלים הישנים”. עבור ג’יי־זי, הגאווה בשכונה היתה תמיד חיונית, והוא זיהה את תפקידו של הראפ ב”הסרת הבושה הזאת ממך. הפעם הראשונה שאנשים אמרו: אני בא מפה, וזה בסדר”.

אתה עדיין יכול לייצג את השכונה שלך?

הוא מצטט את צמד ההיפ־הופ מוב דיפ: “לא משנה כמה כסף יהיה לי, אני נשאר בשיכון!” אבל גם כאן הוא רואה שינוי: “פעם, אם לא היתה לך האותנטיות הזאת, זה היה סוף הקריירה שלך. ונילה אייס סיפר פעם שדקרו אותו או משהו כזה, גילו שהוא שיקר, והוא היה גמור”. אני מזכירה לו ששמו הטוב של הראפר ריק רוס הוכתם כשנחשף לפני כמה שנים שהוא שירת פעם כסוהר. “אבל שוב”, אומר ג’יי־זי, “אני חושב שההיפ־הופ כבר לא במקום הזה שהכל צריך להיות אותנטי. הילדים היום גדלים אחרת לגמרי”.

אחרת ועוד איך. אוד פיוצ’ר. וואקה פלוקה פליים. צ’יף קיף. חזרה למה שנראה כמו אבני היסוד של הראפ: טקטיקות הפחדה, גסויות, שפה חריגה בשטחיותה.

אחרי התחכום של ראקים, קיו־טיפ, נאס, לופ פיאסקו, קניה ווסט וג’יי־זי בעצמו, חזרנו שוב לפינה?

“כן, אבל טופאק היה מלאך בהשוואה לאמנים האלה!” הוא משועשע מעצמו. זה נכון: להאזין היום לתקליט של טופאק זה כמו לצרוך מנה מענגת של סינטרה. אבל ג’יי־זי לא סובל מנוסטלגיה. הוא אוהב את אוד פיוצ’ר ואת הסגנון הפאנק רוקי שלהם. הוא רואה את הכעס שלהם כחלק מ”סלידה מאמריקה התאגידית”, בעיקר בכל הנוגע לניצול משאבי כדור הארץ. “אנשים חשים סלידה אמיתית ממה שאנשים בעמדות כוח עשו למדינה. אז הם תוקפים מילולית, למשל: ‘זה הבן שעשית. תראה את הבן שלך. תראה מה עשית’”. אבל אין ספק שדבר נוסף שהם מתנגדים לו, במובן “חרדת ההשפעה” של הרולד בלום, הוא האנדרטה הנוצצת של 460 מיליון דולר של הובה עצמו.

קניה ווסטצילום: אי–פי

5 שחור־מבריק־נוצץ

לפני שנים כתב מרטין איימיס סיפור מצחיק, “Career Move”, שבו התסריטאים חיים כמו משוררים, מורעבים בעליית הגג, בעוד המשוררים נהנים ממנעמי החיים על שפת הבריכה, מפקססים את שיריהם לסוכנים בלוס אנג’לס ומרוויחים מיליונים מכל סונטה. “Watch the Throne” שיצא בשנה שעברה - שיתוף פעולה בין ווסט לג’יי־זי - עוסק גם הוא במציאות חלופית. “ערימות של מאה/ איך משיגים את זה?” שואל ג’יי־זי את קניה ב”Gotta Have It”. התשובה נשמעת בלתי סבירה בעליל, ואף על פי כן, זאת האמת: “עושים ראפ!”

המילים המתחרזות מכניסות הון תועפות, וזה מוסיף עוד רובד מעניין ל”Watch the Throne”: הוא מייצג את הסתירות הנוכחיות של אמריקה השחורה, כולל זו של הראפ עצמו. “זו חגיגה של מצוינות שחורה/ עניבה שחורה, מכונית מייבאך שחורה/ מצוינות שחורה, עושר, ניוון”. אבל זה גם תיאור כועס של ההפסדים במלחמה ארוכה שלא נגמרה. קניה שר: “אני מרגיש את הכאב בעיר שלי בכל מקום/ 314 חיילים מתו בעיראק/ 509 מתו בשיקגו”. כשיר שנכתב כלאחר יד על ידי שני מיליונרים כלאחר יד ‏(“כמו ‘New Day’, שקניה סיפר לי שכתב בזמן ארוחת גאלה במטרופוליטן”‏) - הוא באמת לא אמור להיות כל כך טוב, אבל הוא כן.

משום מה היריבות הידידותית ביניהם יוצרת אנרגיה ולא רק הפקת הענק. במובן חשוב אחד, תהליך היצירה של שניהם היה אינטימי בצורה בלתי רגילה: “רוב האנשים היום - לא מעט בגלל הטכנולוגיה - מריצים את המוזיקה הלוך ושוב, אבל במקרה הזה אלה היו רק שני אנשים שיושבים בחדר, וממש מדברים על זה”. בשיר הנפלא ביותר של שניהם, “Niggas in Paris”, מרגישים אצל השניים האלה משיכה חזקה להתרת רסן מוחלטת, לחגיגה טהורה. לא הרווחנו את זה? אנחנו לא יכולים להתרווח וליהנות מזה? זה שיר שלא רוצה להיות אחראי, או שישאלו אותו את השאלות הישנות, המכאיבות. אז למי אכפת אם הם אותנטיים? או אפילו מדברים בהיגיון? שימו לב לקצב!

6 פוליטיקה שחורה

ראפרים משתמשים בשפה כסוג של מלחמה. כך גם ניתן להסביר את העלבון יוצא הדופן של ג’ורג’ בוש אחרי ששמע שיר ראפ ובו המשפט - “לג’ורג’ בוש לא אכפת מהשחורים”. בוש אמר אז שזהו “אחד מהרגעים המבחילים ביותר בתקופת נשיאותי”. אבל תמיד היו אנשים שבעיניהם שפת הראפ מחפירה יותר מהקיפוח האורבני שהראפ מתאר. ב”Who Gon Stop Me”, ג’יי־זי מבקש ש”נסלח על כל הקללות” כי, “כשאתה גדל בתחושת חוסר ערך”, זה מה שקורה. כאב שחור, כבוד שחור.

זו גם המשיכה הסותרת של ה”סייפר” ‏(- cipher צופן‏) - מונח ראפ המתאר את המעגל שנוצר סביב הראפר החופשי, זה שג’יי־זי היה פעם. אז מה המילה הזאת אומרת? ובכן, צופן הוא שם עצם שזה פירושו: 1. שיטת כתיבה סודית או נסתרת; קוד. 2. מפתח לפענוח הקוד. 3. אדם או חפץ חסר חשיבות. “Watch the Throne” מהלל את הימלטותם של השניים מאותו מעגל של שלילה. הוא צובע את העולם בשחור: בר מצוות שחורות, מכוניות שחורות, ציורים של נשים שחורות ב”מומה”, הכל שחור לחלוטין, כאילו באלבום אחד ניתן להשיל אלפי שנים של קונוטציה שלילית. השחור כבר אינו צל או היפוך או ניגוד של משהו, אלא הדבר עצמו.

בושצילום: אי–פי

אבל מימוש הפנטזיה הזאת מתברר כבעייתי: “רואה מעט מאוד שחורים במעלה הדרך/ מי יש מעל ויל? ולא נשכח את או/ זה לא מספיק, אנחנו צריכים עוד מיליון כאלה/ פרוץ את הדלת, הפלואו של ביגי/ התגנדרתי כולי ואין לי לאן ללכת”. אתה אחוז אחד מהאחוז האחד. אז מה עכשיו? “כוח לעם, כשאתם רואים אותי, אתם רואים אתכם!” אבל זה פשוט לא מספיק. זה ג’יי־זי שנמצא בפאריס, לא הילדים ממארסי האוזס - השיכון העני שגדל בו בברוקלין. ג’יי־זי יודע את זה. הוא קצת מתרגז כשמזכירים את נושא פארק זוקוטי ‏(המאהל של “אוקיופיי וול סטריט”‏): “מה קורה שם בוול, על מה אתם נאבקים?” אמר אז לראסל סימונס, מפיק הראפ. “אני לא הולך לעשות פיקניק בפארק, אין לי מושג מה לעשות, אני לא יודע על מה המאבק. מה אנחנו רוצים, אתה יודע?”

ג’יי־זי אוהב דברים ברורים: “אני חושב שכל הדברים צריכים להיות מובנים, ברורים. כשאתה אומר רק ש’האחוז האחד הוא כזה’ - זה לא נכון. כן, האחוז האחד שגונב מאנשים, ומרמה אנשים, נותן משכנתאות וכל זה ואחר כך לוקח להם את הבית, זה פלילי, זה רע. אבל לא להיות יזם? זו יוזמה חופשית. על זה אמריקה בנויה”.

כל כך מוזר לראות ראפרים שהופכים לדמויות ציבוריות. אני בעד שנשיאים ייצגו אותי. טוב, עכשיו הם מייצגים - ולא רק על שטר של דולר. אחריות כבדה מוטלת על כתפיהם של אותם מנהיגים נטולי תואר רשמי שהשירה שלהם היא רק, אחרי הכל, בת ארבעה עשורים. ג’יי־זי מוכן לזה.

הוא הקים את קרן שון קרטר, המממנת את לימודי הקולג’ של צעירים מעוטי יכולת. הוא הביע את תמיכתו בזכויות ההומוסקסואלים. הוא מארגן פסטיבלי מוזיקה ומשקיע בטכנולוגיות ירוקות. באוקטובר, קבוצת “נטס” האהובה שלו תחנוך את ביתה החדש. ויש לו, לדבריו, חוש ריח פוליטי שמקדים את זמנו: “דיברתי עם חבר שלי, ג’יימס, שהוא מלונדון, דיברנו על משהו אחר, ואז עצרתי פתאום ואמרתי, ‘מה יקרה בלונדון?’ זה היה אולי חודש לפני המהומות. והוא אמר לי, ‘מה?’ אמרתי: ‘התרבות של השחורים שם, הם לא לוקחים חלק בשינוי הכיוון של המדינה. מה יקרה שם?’ הוא התקשר אלי כשהכל התפוצץ ואמר לי, ‘אתה יודע, לא באמת הבנתי את השאלה שלך או את העיתוי שלה, עד עכשיו’”.

בהופעה בקליפורניה. ישר לאוזן, כמו מים מברזצילום: אי–פי

7 עתיד בשחור־בהיר

אבל אני בכל זאת חושבת שחובבי ראפ “מודעים” מצפים ממנו ליותר מזה; לראות, אולי, הוקעה סופית של הקשר הזה, בהיפ־הופ, בין עושר חומרי לחופש אמיתי - אם כי לא ברור מדוע מצפים מהראפרים שיעשו זאת לפני כל יתר אמריקה. זה ידרוש נאורות אמיתית. לגבי השאיפות שלו עצמו לעתיד, הוא אומר: “אני לא רוצה לעשות שום דבר שהוא לא אמיתי”. אולי האופק החדש שלו יהיה מעבר לפילנתרופיה ואוסף מכוניות מייבאך.

בינתיים, פשוטי העם ממשיכים להתלונן שההיפ־הופ מת. מה שבאמת אומר שהגרסה שלנו לגביו, זו שהכרנו בנערותנו, חלפה מן העולם. אבל שום דבר לא יכול להיות משעמם יותר מההיפ־הופ של שנות ה–90. ליל וויין? תנו לי את אול’ דירטי באסטרד. ניקי מינאז’? תעשו לי טובה. פוקסי בראון. אוד פיוצ’ר? וו טאנג קלאן לנצח. כשאתה מקשיב לג’יי־זי - עדיין כה גמיש ונלהב - באוזניים פקוחות, אתה מבין שאתה אחד מאלה שמאמינים שהג’אז מת עם דיזי גילספי.

החשבון מגיע. לא תופתעו לשמוע שהג’יגה־מן כבר שילם אותו. ברגע האחרון נזכרתי לשאול על משפחתו. “המשפחה שלי מדהימה”.

והתינוקת?

“היא בת ארבעה חודשים. ‘מארסי גידלה אותי, ולטוב או לרע/ הרחובות נתנו לי כל מה שאני כותב בשיר’”.

אבל מה תיתן שכונת טרייבקה לבלו התינוקת?

“האמת היא שחשבתי על זה יותר לפני שהיא נולדה. כשהיא הגיעה הנה הייתי בהלם, עד, לא יודע, השבוע שעבר אולי?” הילדות שלה לא תהיה דומה לשלו, ואת העובדה הזאת הוא מעכל לאט. “היינו רבים. אחי היה מרביץ לי, אבל זאת היתה הכנה לעולם שבחוץ. הייתי צריך לדעת להילחם, להתגבר על כמה דברים, והם הכינו אותי”. הוא מחייך: “היא לא צריכה להיות קשוחה. היא צריכה לאהוב את עצמה, היא צריכה לדעת מי היא, היא צריכה להיות אדם מכבד, אדם מוסרי”. יום חדש הגיע.

תרגום: מרב שמבן

ביונסה והתינוקת בלו. “היא לא צריכה להיות קשוחה, רק לדעת מי היא, להיות אדם מוסרי”צילום: רקס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ