שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

טיסות נכנסות / טיסות יוצאות

ליאת אלקיים, צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים, צילום: תומר אפלבאום

יעל לבנון ‏(62‏) מהוד השרון. עובדת בדיור מוגן. נוחתת מברלין

את נראית במצב רוח טוב יחסית לשאר הנוחתים.

כי פגשתי לראשונה את הנכד הבכור שלי, סתיו.

מזל טוב! מה בדיוק סתיו עושה בברלין?

הוא מבסוט. הוא נולד לשני הורים מדהימים וכולו שלוות נפש כמו התינוקות שנולדים בלידת בית. בקיצור הוא כבר גאון.

איך את יודעת?

מה זאת אומרת? לפי הגנטיקה המשפחתית.

תראי תמונה. יו, איזה חמוד. את כבר מתגעגעת?

כן. קשה לחזור. נסעתי לעשרה ימים, כמה ימים אחרי הלידה, ובעלי נשאר שם עכשיו לשבוע נוסף. ואחרי שהוא ייסע יגיעו הסבא והסבתא מהצד השני.

יעל לבנון

מי ההורים של סתיו?

שיר, הבת שלי, ומישל. שניהם בוגרי בצלאל. היא למדה תואר שני גם בעיצוב תפאורה והוא עובד כרגע בעיצוב תעשייתי בברלין.

איפה בברלין?

בקרויצברג. זו שכונה שיש בה הרבה מהגרים. החיים שם מאוד קלים כלכלית. מרוויחים שם מינימום, אבל הם גם לא צריכים הרבה. הם גרים בדירה קטנה. קונים הכל יד שנייה, מבגדים של תינוקות ועד מנשא. זה אחרת מכאן.

את מפחדת שהם יישארו בברלין?

את צריכה לשאול אחרת, כי אני חושבת שיש עוד כמה מדינות שהם עוד לא היו בהן והם ישמחו ויש להם דרכון זר.

את מפחדת שהם לא יחזרו לארץ?

אני מאמינה שעם הזמן הם ירצו לחזור לארץ. אני עובדת בדיור מוגן ואני רואה מה קורה לאנשים שהילדים והנכדים שלהם גרים בחו”ל.

מה קורה?

הקשר דועך. זה קשה. כמה הם כבר רואים ונפגשים? אנשים מבוגרים אומרים לי הנה זו הפעם האחרונה שאני טס לראות את הבן והנכדים. אין לי כוח. אז בטח שאני מקווה שהם יחזרו. הם רק חווים לראשונה את זה שהם שלישייה. אני באתי, ואחר כך ההורים שלו, ואז הם יישארו לבד ויצטרכו ללמוד להסתדר, להתרגל. עכשיו הם בלחץ של התחלה.

היה להם קשה? עזרת הרבה?

לא ממש. עזרתי כמה שאפשר לעזור. זה ילד ראשון, אף אמא לא משחררת ילד ראשון והבת שלי גם מניקה - מה נשאר לי לעשות. הסעתי את העגלה כמה שהיא נתנה לי. אין בייביסיטר כמו סבתא. הם עוד יגלו את זה. אני חושבת שלזוג שחי חיים מאוד חופשיים, בוהמיינים, ילד ראשון עושה שינוי גדול.

ספרי לי על זה. תגידי, כמה ילדים יש לך?

אני גידלתי שלישייה. בפעם השנייה היו לי תאומים.

ותמיד חיכית להיות סבתא?

אני לא חושבת שאני מהסבתות האלה.

אז את לא מרגישה שונה?

(צוחקת‏) אני לא מרגישה שונה. אבל כן התקנתי לי מצלמת סקייפ בעבודה, שאוכל לראות אותם בבוקר, וגם רציתי לראות אותם אחרי הלידה, ידעתי שהיא תלד בבית.

זה הפחיד אותך, הלידה הביתית?

זה הלחיץ אותי, כי אני לא מכירה. הם שם ואני פה. אז שאלתי את הבת שלי איפה בית החולים הכי קרוב ואם היא סומכת על המיילדת. אני ילדתי בבית חולים וכנראה שללדת בבית זו חוויה אחרת לגמרי, אבל היא אחרת להם. לא לנו. דווקא כשאחותה של שיר למדה בניו יורק פחדתי הרבה יותר. מתּי מפחד. בברלין זה אחרת. המשפחה שלי משם.

יש לך משפחה שם עדיין?

לא. יש לי משפחה שנרצחה בשואה.

וזה לא מפריע לך שהבת שלך חזרה לשם?

לא. אני הכי אוהבת להיות כאן, בישראל, אבל היה משהו אחד מאוד נחמד לפחות בשהות לשם, שמעתי מסביב את השפה שדיברתי בבית עם ההורים ועם הסבתות. נחמד לשמוע את הצלילים האלה. גם סתיו נשמע טוב בגרמנית - זה יוצא סטאאאף.

דרך אגב, למה סתיו?

כי הוא נולד בסתיו, כמובן. בחדשות הודיעו שיהיה קריר והסתיו הגיע. אז הנה. הוא הגיע גם אלי.

מימין: שלומית סולומון דֶסטה ‏(22‏) מאשדוד, אורית צֶקוֹל ‏(23‏) מאשקלון, זהבה אנַנְיה ‏(23‏) מקרית גת ומיכל זֶנַה ‏(22‏) מנתניה. ממריאות לתאילנד

תמיד רצינו לתפוס מישהו שמנמנם. אנחנו מפריעים?

אורית: לא, אבל אני קצת מטושטשת. איזו עייפות. אני פה כבר כמעט 12 שעות, מ–03:00 לפנות בוקר.

הטיסה התבטלה?

כן, איזה מעצבן, משהו התקלקל במטוס ורק עכשיו הביאו לנו טיסה אחרת.

של מי כל המזוודות האלה?

אוי, לאן הן נעלמו? הן אמרו לי שהן הלכו בכלל? אני טסה עם החברות הטובות מהצבא, זה טיול של אחרי צבא. היינו ביחד בשנת שירות, בגרעין נח”ל ואחר כך במחו”ה אלון, מש”קיות הוראה וחינוך.

מה בדיוק עשית שם?

הייתי מ”כית של נערים צעירים עולים חדשים. יש שם בחורים מכל העולם, בכל מיני גילים, אפילו בני 27. הם מגיעים לקורס של שלושה חודשים. יש להם מפקדת משמעת ואחר כך מפקדת עברית, אני הייתי כמו מש”קית ת”ש שלהם. ניסיתי לעזור להתאקלמות שלהם בארץ, לחלקם עזרתי לחפש דירות, להתארגן פה באופן כללי, כי לא תמיד יש להם שפה או משפחה.

כמה מחזורים כאלה הדרכת?

מימין: שלומית סולומון דֶסטה‏, אורית צֶקוֹל, זהבה אנַנְיה ומיכל זֶנַה

שלושה.

ומה עשית מאז?

עבדתי בעבודה נדרשת, בתחנת דלק. חסכתי לטיול.

נראה לי שהחברות שלך חזרו. שלום בנות.

כולן: היי.

שמענו שנפגשתן בצבא.

זהבה: עוד לפני. בשנת שירות. היינו בגרעין איתן, זה גרעין נח”ל שפועל למען צמצום פערים בחברה הישראלית.

מה עשיתן בשנת שירות?

היינו בבית שמש וברמלה; עבדנו בעיקר עם בני נוער - תיגברנו אותם בלימודים.

שלומית: בעיקר באנגלית ובמתמטיקה, עם זה הם מתקשים.

וגרתן יחד?

שלומית: כן, בקומונה. זה היה כיף. עובדה, אנחנו עדיין ביחד. עברו ארבע שנים.

מי הכי מבולגנת?

מיכל: אורית.

אורית: לא נכון!

מיכל: שאני אזכיר לך?

ומי מבשלת הכי טוב?

שלומית: זהבה. הקציצות שלה הכי טעימות.

ומה היה אחרי הקומונה והקציצות?

זהבה: אחר כך התגייסנו והיינו מש”קיות הוראה שנה וחצי כל אחת בתפקיד שלה ואז בחצי השנה האחרונה חזרנו לחיות ביחד בחדרה, במה שנקרא פרק משימה לאומית. פעם זה היה בקיבוצים.

היום זה בחינוך.

אורית: קוראים לזה: ילדי פריפריה עוזרים לפריפריה.

מיכל: זה נוער קצת בעייתי. היינו פוגשים אותם כל יום וקצת מתגברים, או מעבירים שעת חינוך, או שהיינו בוחן חיצוני.

אורית: לי יצא לעזור להם עם טקס יום הזיכרון.

זהבה: אני עבדתי איתם הרבה על הכנה לצה”ל.

נשמע שעבדתן קשה.

אורית: אני אהבתי את זה. אני אשמח להישאר בתחום הזה של החינוך.

בטח יהיו עכשיו הרבה ישראלים בתאילנד. את יכולה להתחיל איתם.

זהבה: אני מעדיפה שלא, אבל מצפה שנראה כמה.

מיכל: זה דווקא כיף חיים שיהיה מפוצץ ישראלים.

אורית: ההרגשה היא יותר בבית ככה, כביכול.

מה עם יום כיפור?

אורית: אנחנו מתכננות להיות בבית חב”ד בצ’אנג מאי, זה בצפון. שם נתחיל את הטיול.

מה יש בצפון?

זהבה: ג’יפים, אומגות, אטרקציות.

שלומית: ואחר כך לאיים. בטן־גב, ים ומסיבות.

אורית: קוסמוי, קופנגן, קופיפי.

תלכו לאיזה פול מון בשבילי.

כולן: ברור.

הצלם: ושלא תשתו לי שמה חשיש.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ