בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהוד ברק, דו"ח מצב, כמעט סופי

סיכום פרשת הרפז בידי מבקר המדינה עלול לפגוע בשר הביטחון, שהסתבך מאז חבר לנתניהו, דווקא כשהוא נמצא במדרון

51תגובות

מפקד להקת פיקוד הצפון, יעקב בודו, שמח לפגוש את החייל החדש שהוצב ביחידתו במחנה מטה הפיקוד בנצרת. אף שלהקת הנח"ל היתה גם אז, באמצע שנות ה-50, היוקרתית בלהקות הצבאיות, השכיל בודו להוביל את הבדרנים בראשותו להצלחה יפה. חלק לא קטן בכך היה לדמות שגילם, "מוישה ונטילטור" – חייל משוגע לדבר אחד, ייעול וחיסכון, מבקר המדינה בעור טוראי.

בודו ביקש, וקיבל, תגבורת – כותב מערכונים וקטעי קישור. נשלח אליו פרח רובאים מחטיבת גולני, הכפופה לפיקוד הצפון. היה זה צעיר חיפאי מוכשר, שהיטיב למלא את אחת המשימות הקבועות במסלול ההכשרה של לוחמי גולני – כתיבת סיכום שבועי; אפשר שלא היו לו בפלוגה מתחרים רבים באמנות החיבור. גם קרבי וגם כותב – בדיוק מה שבודו חיפש.

אלא שלאחר שבוע זימן בודו את החייל, מיכה לינדנשטראוס, והודיע לו שמפאת מצוקת תקנים בלהקה, הכותב חייב גם להופיע. לפיכך עליו להיבחן בזמרה. לא הועילו ללינדנשטראוס מחאותיו, שקולו וגינוניו לא יתאימו לפזמונים. ניתנו לו ימים מעטים להתכונן. הוא נבחן – ונכשל. את יתרת שירותו עשה ביחידת הקישור למשקיפי שביתת הנשק של האו"ם. לאחר שנים היה למשפטן, גויס לפרקליטות הצבאית והתקדם במעלות השיפוט, עד שהפך למיכה ונטילטור של תקינות הממשל והמינהל.

בשבוע הבא יחתום לינדנשטראוס שבע שנים ועוד 100 יום בתפקיד מבקר המדינה. יחתום, אך לא יחתום על הדו"ח בפרשת יחסי שר הביטחון, אהוד ברק, עם הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, הלא היא פרשת בועז הרפז. השבוע, באפסנאות של משרד המבקר ובחסות בקשת ברק לארכה נוספת לתגובה על הטיוטה ה"כמעט סופית", הזדכה המבקר על הדו"ח שהעיב על השנתיים האחרונות של תקופתו, המוצלחת בסך הכל. על המבקר החדש, יוסי שפירא, יופעל בוודאי לחץ שלא לפרסם את הדו"ח לפני הבחירות לכנסת. אם צריך ישנו לשם כך את החוק, כמו בארכה שניתנה לשווא ללינדנשטראוס.

ניר כפרי

פרשת הרפז היתה לסלע האדום – איש ממנו טרם שב – של מערכת הביטחון ושל משרד המבקר גם יחד. היא התמשכה והשתרכה והסתעפה והסתאבה כתמנון רעבתן הלופת בזרועותיו שרים וקצינים, פקידים, מבקרים ועיתונאים. הפרשה קלעה את לינדנשטראוס למצב שאין ממנו מוצא קל, אך מוטב לספוג בו טרוניות על אי פרסום הדו"ח מאשר על תוכנו; היא אינה מרפה מצה"ל, לאחר יותר ממחצית תקופת הכהונה של רב אלוף בני גנץ; והיא הפכה לחרב פיפיות בידי ברק – מה שקרה לו בתכיפות מדאיגה, כאיש צבא וכפוליטיקאי. ברק ייצא רע מדו"ח הרפז, ואם עד כה קיווה שאשכנזי ייצא רע עוד יותר, דבר שכלל אינו מובטח לו עתה, הנסיבות הפוליטיות המתהוות הפכו את חצי הנחמה של ברק לנקמה וחצי של אשכנזי, כי ההתמודדות הפוליטית של ברק עם העובדות והקביעות בדו"ח תהיה בהכרח מוחלטת ולא יחסית.

אלוף בזריזות

הודעת לינדנשטראוס על ניתוק המגע מדו"ח הרפז הגיעה בדיוק בתום ההלוויה הצבאית שבה נטמן, בבית העלמין בשפיים, האלוף בדימוס אברהם (ברן) אדן. ברק היה שם, בכיר המספידים. בשורת המכובדים לידו עמד עבריין מורשע וחסר בושה, שתקף קצינה בהיותו אלוף פיקוד תחת הרמטכ"ל ברק ונשפט בהיותו שר תחת ראש הממשלה ברק, התנהגות שברק לא טרח אי פעם לגנות – איציק מרדכי. בסוף תקופתו הראשונה של בנימין נתניהו בראשות הממשלה הסתכסך מרדכי עם נתניהו, פוטר ופנה להתמודד נגד נתניהו, להנאת ברק. עכשיו נמצא ברק במצבו של מרדכי בסוף 1998. לפי שעה אמנם ללא הדחה, אבל גם זה ייתכן לפני התפזרות הכנסת ונעילת דלתות הממשלה.

שישה אלופים, כולם מחילות השדה, נשאו את ארונו של מי שנתן את הגימטריה של כינויו, 252, לאוגדה הסדירה הראשונה של צה"ל. האלוף הטרי מכולם, דני עפרוני, הפרקליט הצבאי הראשי המיטיב כל כך לכוון לדעתו של ברק, לא היה ביניהם.

עפרוני היה בשבוע שעבר לאלוף זריז הקידום ביותר בתולדות צה"ל, מאלוף משנה במילואים לאלוף בתוך שנה בלבד. לא היה כדבר הזה. גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, שערפה דור של אלופים וקידמה במהירות מפקדי חטיבות ושייטות וסגני מפקדי אוגדות, נדרשה תקופה סבירה של שנתיים-שלוש לטיפוס למעלת אלוף. התקדים היחיד, שגם הוא לא התממש, היה רעיון של משה דיין. בעקבות המלחמה, אלפי החללים והביקורת החריפה עליו, רצה שר הביטחון אז למנות לראש אגף כוח אדם קצין בכיר ששכל בן. הוא פנה תחילה לאלוף משנה במילואים משה נצר. רק לאחר סירובו של נצר, שיכנע דיין את תת אלוף במילואים משה גדרון לחזור לשירות קבע.

אין סיבה הגיונית להעניק לפצ"ר דרגת אלוף. הוא אינו חשוב לפעולת צה"ל יותר מתת אלופים כמו ראש מטה חיל האוויר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מפקד יחידה 8200 ולוחמת הסייבר או מפקדי אוגדות סדירות. ומה עם קצין רפואה ראשי? חיי אדם אמורים עדיין להיות יקרים יותר מכישורים משפטיים.

דובר צה"ל

בקהל מלוויו של ברן היה עמוס חורב, מהבודדים בצה"ל הקדמוני שקיבלו דרגה אישית של אלוף. קדם לו, כתוצאה מלחץ פוליטי של המפלגה הדתית השותפה לשלטון, המפד"ל, רק הרב הצבאי הראשי שלמה גורן (ב-1963). מהניפוח של דרגת הרבצ"ר היו עתידים ליהנות גם יורשיו של גורן, גד נבון ומרדכי פירון, הכל מפחד הפוליטיקאים הדתיים. אחר כך הוקפצו סגני אלופים (ישראל וייס ורפי פרץ) הישר לדרגת תת אלוף. פרץ הובא מהמילואים, כמוהו כאלוף משנה אביחי רונצקי. התברר שלא היה יסוד לפחד מהדתיים: הרבצ"ר כבר תריסר שנים תת אלוף ולא אלוף – ואסון טרם התרגש.

חורב, שנתיים לאחר גורן, קיבל דרגה אישית של אלוף כקצין חימוש ראשי, כאשר לתפקיד זה היתה חשיבות רבה בהכנת גייסות השריון למלחמה, במבצע "קדש" ובששת הימים. לאלוף קודם רק בשנתו התשיעית (עם הפסקה ללימודים) בתפקיד, במטכ"ל של יצחק רבין. אחר כך מילא חורב תפקיד נוסף של אלוף, ראש אגף האפסנאות. רבין הסדיר דרגת אלוף, מחוץ לתקן, גם לעוזר ראש אגף המטה, רחבעם זאבי, ואף הוא המשיך לתפקיד נוסף של אלוף, בפיקוד המרכז. לימים, בכיבוש זוחל, נעשה עוזר ראש אג"ם לתפקיד אלוף ראשון, בין השאר לגבי אשכנזי ולדן חלוץ.

מותר הפצ"ר

עם הקמת אוגדה 252, "מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני", הוענקה לאוגדונר דרגת אלוף. נהנו מכך שלמה להט, דן לנר, אלברט מנדלר וקלמן מגן; ברן קיבל את הדרגה כמפקד גייסות השריון. כאשר התרבו האוגדות ובראשן מפקדים במינוי מלא, לא עוד אלופים במינוי נוסף (מפקד גייסות השריון, ראש מחלקת ההדרכה, מפקד המכללה לביטחון לאומי), ירד תקן הדרגה לתת אלוף. מוטה גור, שהעלה בסיטונות את תקני הדרגות של הקצונה הבכירה, במקומות נחוצים (קציני אג"ם של פיקודים מרחביים) אך גם באחרים, העניק דרגת אלוף לראש המחקר והפיתוח (מו"פ), שלמה ענבר, שמילא לפני כן שני תפקידי תת אלוף, כקצין קשר ראשי וכמפקד 8200. זה היה אירוע חד-פעמי, תוצאה של היווצרות תפקיד חדש, ראש מפא"ת. התפקיד היה משותף למשרד הביטחון ולצה"ל, אזרח שראש מו"פ כפוף לו.

בשנות ה-90 היו עוד שלושה מקרים של הענקת דרגה אישית למפקדי אוגדת יהודה ושומרון, שהגיעו לסבב נוסף ומפרך לאחר פיקוד על אוגדה זו (גבי אופיר), על אוגדת הגליל (שאול מופז), או על אוגדת עזה (יצחק איתן).

מופז, כרמטכ"ל, העניק דרגת אלוף לפצ"ר, מנחם פינקלשטיין, באמתלה של חשיבות התפקיד אך למעשה במסגרת מאבקי יוקרה בין פינקלשטיין לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים, האלוף ישי בר. התקדים של פינקלשטיין שימש להענקת דרגת אלוף גם ליורשו, אביחי מנדלבליט, אך רק לאחר כחמש שנים בתפקידו. ממליציו, בהם משפטנים מכובדים, טענו שבעידן הדין הבינלאומי, דו"ח גולדסטון וחקירות ה"מרמרה", חשוב לשדרג את מעמד הפצ"ר, שיהיה מעין אלוף פיקוד המשפט. אבל פרקליטים צבאיים בדימוס כאמנון סטרשנוב ואחרים, שסייעו לברק להימנע מקידום סגנו ומומלצו של מנדלבליט, אלוף משנה שרון אפק – שלא היה מתיימר לשאת דרגת אלוף כה מוקדם – אמרו ההפך. לדבריהם, הדין הבינלאומי חשוב פחות מהסדר והמשמעת, המעצרים והעריקים. אך אם כך, מה מותר הפצ"ר מתת אלופים אחרים?

ברק, שגייס את עפרוני מהאזרחות רק כדי שלא לקדם את אפק, לא המציא את השיטה, אבל שיכלל אותה לממדים חריגים. ברק הבין שהתפקידים הצבאיים החשובים באמת אינם אלה של אלופי הפיקודים, מפקדי הזרועות וראשי האגפים. חשובים הדובר, הפרקליט, הגזבר, המבקר. את כל אלה הביא, או ניסה להביא, מבחוץ, כלומר גם מחוץ לשגרת השיבוצים והתלות ברמטכ"ל.

המיובאים, מהגרי העבודה, חייבים נאמנות לשר. בתקופת ברק גויסו מהאזרחות הפצ"ר עפרוני, היועץ הכספי לרמטכ"ל (וראש אגף הכספים במשרד הביטחון) ראם עמינח, דובר צה"ל ליאור לוטן (מינוי שבוטל כשנפסל מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל) ומבקר מערכת הביטחון חגי טננבוים-ארז, בנוסף לסגן הרמטכ"ל יאיר נווה, שהשתעמם ברכבת הקלה בירושלים כאלוף בגמלאות, ולשי אביטל, שהוחזר לקבע כדי להקים את מפקדת העומק ובכך שידר שאין בתוך צה"ל די כוחות פנימיים.

ברק מיקם את אסירי התודה שלו בעמדות מפתח, אך לא הצליח להגיע להבנה עסקית עם אשכנזי, משום להיטותו לתפוס מרובה. כל רמטכ"ל מבין את עובדות החיים ויודע לסחור עם השר שלו במינויים, אלף לי ואאלף לך – דיין, כרמטכ"ל, כינה את מקבלי הדרגה "המתאלפים החדשים". אחד משורשי הסכסוך שתפח לכלל פרשת הרפז הוא סירובו של אשכנזי לאפשר לברק ללכת אלוף אחד רחוק מדי. השר תבע מהרמטכ"ל להעניק דרגה לשני הקצינים בלשכתו, המזכיר הצבאי איתן דנגוט וראש המטה מייק הרצוג, בעוד מפקדי אוגדות נמקים בדרגת תת אלוף.

זאת הבטחה שלטונית, היתמם ברק בעודו מפר אותה. קודמיו, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל חלוץ, הבטיחו להרצוג להתמנות עד סתיו 2008, כאלוף, למתאם הפעולות בשטחים. ברק רצה לחמוק מקיום ההבטחה, בטענה שהרצוג אינו מתאים לתפקיד זה וכדי להציב בו את דנגוט. לכן ביקש מאשכנזי לתת להרצוג דרגת אלוף לא בצה"ל, אלא במשרד הביטחון, כראש אגף, ולחודש עד שלושה בלבד. אחר כך, התחייב ברק בשם הרצוג, יפשוט את מדיו ויישאר במשרד כפקיד.

שבחי לינדנשטראוס

לא היתה לגחמה זו כל הצדקה, למעט רצונו של ברק להיחלץ מלחצים של משפחת הרצוג ולחמוק מאחריות להכרעה בין שני הקצינים הצמודים אליו. כשאשכנזי סירב להשתתף במשחק, ברק נקם בו בשיטות משלו, בהן השהיית מינויו של מתאם הפעולות לשנה ומינוי ראש מפא"ת בניגוד לעמדת הרמטכ"ל. ההתנגשות בין השר והרמטכ"ל, שהעכירה את יחסי העבודה ביניהם, הוצגה כחתירת הדרג הצבאי העליון תחת הדרג המדיני הממונה עליו.

כראיה נסיבתית לחלקו המכריע של אשכנזי בפרשה זו מביא ברק את יחסיו התקינים עם גנץ. אחת הסיבות לכך היא מזגו הנוח של גנץ, בדיוק אותו מזג שבגללו לא ראה בו ברק לפני שנתיים מועמד מוביל לרמטכ"ל (בדיעבד, במסגרת שבחיו המאוחרים של גנץ, מצטט ברק דברים חמים שאמר עליו קצין המיודד עם אחת מבנותיו).

ברק התחפר במריבה עם אשכנזי והתמיד בה גם שנה וחצי לאחר כניסת גנץ לתפקידו, בתחושה שעורפו – נתניהו – מובטח. למעשה, הידרדרותו של ברק במדרון התמיכה בציבור ובצבא החלה כשהפר את הבטחתו לבוחריו והצטרף לממשלת נתניהו, כדי לשמור בידיו את תיק הביטחון. ברק ערק ממפלגת העבודה, שמצביעיה נתנו לו את הכוח לחזור למשרד הביטחון ב-2007 ושוב ב-2009, ונעשה למעין נתן אשל ביטחוני, תלוי בנתניהו ונטול זהות ייחודית. אם אינו יכול להבטיח לשלום שמחון מקום בממשלה הבאה, מה הוא יכול.

אחת הטעויות הטקטיות הקשות ביותר של ברק היתה בחנופה שהרעיף על לינדנשטראוס. היא, כשלעצמה, לא הזיקה. המבקר הקודם היה ראוי לה, בין השאר בזכות החלטתו להקל עם ברק בפרשת העברת החברות שלו לבנותיו, במקום לגלגל את התיק ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. אבל ברק לא הסתפק בשבחי לינדנשטראוס – הוא גם הציג את וינשטיין כתשליל שלו, בלי לחזות שהדברים יגיעו לידיעת וינשטיין ויפיקו ממנו תגובה חריפה.

רק לפני ימים אחדים עוד היו סימנים לכך שברק לא ירד לסוף מהלכי לינדנשטראוס בחודש מאי, כאשר המבקר רצה שהיועץ יטפל בדו"ח הרפז כדי לפטור את עצמו מהסבך. אבל השבוע, בפרוס הבחירות, העשויות להתקיים ממש ביום הולדתו ה-71, ב-12 בפברואר, ובפרוץ הקרע הגלוי עם נתניהו, הלך גם ברק בעקבות לינדנשטראוס והכיר דה-פקטו בכך שדו"ח הרפז יכול להמיט עליו רק צרות; ובניגוד לאותו חייל שרצה לכתוב אך לא לשיר, ברק טרם השלים עם פרישה סופית לגמלאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו