בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי יחזקאלי מגשים את חלומם של הגזענים הישראלים

"אללה איסלאם" מגדיר מודל התנהגותי משותף לבני דת מסויימת, בדיוק כמו שעושים אנטישמים, ומתעלם מסולידריות קהילתית שאפשר רק להתקנא בה

355תגובות

שבתי בתחילת השבוע מאיסטנבול, שאליה ברחתי מן הקנאות הדתית היהודית המשביתה את ישראל בימים הנוראים בשמו של אללה אלוהי צבאות. שם, בעירם של הסולטאנים ממלאי מקומו של הנביא מוחמד עלי אדמות, שמעתי מכל עבר תלונות על ערבים, המשתלטים על איסטנבול ומלכלכים אותה, שהם קולניים, גנבים ואלימים. ואמרתי בלבי: הנה נושא לפרק נוסף בסדרה של צבי יחזקאלי, "אללה איסלאם". אלא שפרק נוסף שכזה היה מפריך את ממצאיה של הסדרה הזאת על השתלטות האיסלאם באירופה מתוצרת בית האולפנה המקרטע של ערוץ 10.

פרק כזה היה מגלה לצופים, שאין שום קשר בין האיסלאם לבין התופעות השליליות הנקשרות כביכול באוכלוסייה המוסלמית באירופה. שהרי הטורקים, הנחשבים מוסלמים בעצמם, שוטמים את הערבים. וקרוב לוודאי שהרבה ערבים שוטמים את הטורקים, הנראים בעיניהם חילונים מדי. ובכלל, ידוע שבעולמנו כולם שונאים את כולם: היהודים את הערבים והערבים את היהודים, הצרפתים את הגרמנים, הגרמנים את הפולנים, המצרים את הסודאנים והאיראנים את העיראקים. די לתת לכמה חמומי מוח מוטות ברזל ולפידים והם יראו ליריביהם את כוחם וגבורתם.

סדרתו של יחזקאלי יכלה להימשך לנצח, לתאר איבות בין קבוצות אתניות ודתיות אלה ואחרות. את הבחירה להתרכז באיסלאם באירופה אפשר להסביר רק בכך שהיא מנגנת על מיתרי הגזענות, הסמויה והגלויה, שישראלים אוהבים שמנגנים עליהם. שכן אין דבר שמרומם את נפשם יותר מתמונות של הצתת מכוניות בפרברי צרפת. הישראלי המרוצה מתרווח בכורסתו ואומר: "טוב מאוד, שילמדו מה זה להיות נחמד עם ערבים".

עובדות הן עובדות, השאלה היא רק איך מציגים אותן. אפשר להציגן ברוח שלילית בלוויית מוזיקת רקע מסתלסלת ודרמטית כמו בסדרה, או ברוח הומניסטית, המביטה על התהפוכות המכריחות את הנצרות והאיסלאם ללמוד לחיות יחד באירופה, כתופעה מעניינת של כור היתוך, שיש בה אולי כדי לתרום לפתיחות ולהתחדשות של אירופה מבחינה תרבותית, ויש בה אולי גם כדי לתרום לפתיחות של האיסלאם ולהשתנותו.

מפני שאחרי ככלות הכל, בחברות מסורתיות - שבסדרה של יחזקאלי מזוהות באופן גס עם האיסלאם - יש כלים אפקטיביים ליצירת סולידריות ויכולת להתמודד עם האנונימיות והאפרוריות של העולם הפוסט קפיטליסטי, הרבה יותר משיש לאדם המערבי, האירופי, שאיבד לחלוטין את המחויבות לתמוך בבני קבוצתו ולהיתמך על ידיהם.

ברגע מסוים בסדרה אומר מישהו, "הם (האירופים) מקנאים בנו". ואמנם, היכולת של בני הפרברים בפאריס להתגייס כדי לנקום את מותם של שני נערים בידי המשטרה צריכה לעורר גם התפעלות, לצד שאט נפש. כי צאו וראו כמה מנגנונים ואמצעים טכניים נדרשים כדי לשכנע אירופי מן השורה (גם ישראלי) לצאת להפגין למען משהו.

כל הניואנסים הללו מושתקים בסדרה, שנועדה, כאמור, לנגן על המיתר היחיד של חנופה לצופים הישראלים, על משקל, "האירופים האלה, המתלוננים על הכיבוש בשטחים, מה הם רוצים מאתנו. תראו איזה בלגן הם עושים להם!".

מסר סמוי ומניפולטיבי זה, שבערוץ 10 נתפש כלגיטימי, לא היה עובר בסדרה תיעודית של הבי-בי-סי למשל, ולו מפני שניסיון להגדיר מודל התנהגותי משותף לבני דת מסוימת, רק מפאת השתייכותם לאותה דת, הוא דבר שבמדינות מתוקנות קרוי בפשטות גזענות. גם האנטישמיות, יש לזכור, היתה ועודנה ניסיון נואל כזה, לאפיין אנשים על פי השתייכותם לקהילה דתית.

בקרב בני תרבות בימינו אין שואלים, "אתה יהודי?" או "אתה מוסלמי?" או "נוצרי?" ולהיות ישראלי חצוף שחודר לגטאות של עלובי חיים בחסות של זיפי זקן ומצנפת, ושואל את השאלות הלא ראויות האלה, לא עושה את יחזקאלי למייקל מור שני, אלא לסתם ממחזר של זבל סטריאוטיפי.

באיסטנבול, שברחתי אליה כדי לנפוש קמעא מן הקנאות הדתית היהודית, ראיתי סרט תיעודי גרמני ושמו "כבוד", המתאר את המתרחש באחד מאותם גטאות שיחזקאלי הציג כאזורי סכנה, שרק הוא, הגיבור, הצליח להיכנס אליהם ולצאת בחיים.

מתברר שהעבריינות שם אין לה ולא כלום עם המוצא האתני או הדתי. עבריינים גרמנים לבני עור וחבריהם לשכונת העוני, ערבים או שחורים, נוהגים על פי אותם קודים של כבוד, המובילים למעשי נקמה אלימים רק על שום שפגעו בכבודם, או שנדמה היה להם שפגעו. הסרט מוכיח שקודים של כבוד אינם בלעדיים לבני דת האיסלאם, אלא מאפיינים מעמד חברתי נמוך.

היה זה מרסל פרוסט שתיאר בברק האירוני שלו ברומן "בעקבות הזמן האבוד" את הלהיטות של יהודים, הומואים וחולים במחלות כרוניות, לחפש ולזהות אלה את אלה בכל מקום. במקרה של צבי יחזקאלי הוא יצא, כחולה במחלה הכרונית חשוכת המרפא ושמה ישראליות, לחפש את שנאת האיסלאם באירופה וכצפוי הוא מצא אותה, בדיוק כמו שהומו ישראלי המטייל באירופה סבור שכל אדם הפונה אליו בנימוס הוא הומו, וכמו שיהודים המטיילים בספרד משוכנעים שכל אדם שני הוא אנוס לשעבר, ובגרמניה, שכל זקן ברכבת הוא נאצי לשעבר.

אבל עם כל ההסתייגויות, צבי יחזקאלי עשה עבודה טובה בסדרה, כמספק של גלולת הרגעה מהפוביה הישראלית הגדולה ביותר: שאם חס וחלילה יצליחו האיסלאם ואירופה להגיע לחיים של דו-קיום בשלום, תאבד ישראל כביכול את זכות קיומה כמעוז סימבולי של נאורות מערבית בתוך מדבר הברבריות האיסלאמית. והנה חזר יחזקאלי מאירופה ובפיו בשורה: אפשר לישון בשקט. הכל בסדר בינתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו