בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סתם נערה רגילה המתגעגעת לחבר שלה"

עשרות שנים חלפו עד שאליס להמן מירושלים העזה לפתוח את יומני אהובה שנרצח באושוויץ. בגיל 88 היא מעלה על הכתב את סיפור אהבתם הטרגי

41תגובות

ב-6 בנובמבר 1942 כתב ברני ספיר את השורות האחרונות ביומנו. תחת הכותרת "מכתב לאהובתי" הוא כתב לאליס, הנערה שהכיר בחורף הקודם: "אני רוצה לסיום לפנות אליך ישירות במספר מלים. עברו כמעט ארבעה חודשים מאז הלכת מעמי. ארבעה חודשים נוראים שהיו קשים ואפלים לכולנו. ארבעה חודשים שהיו עבורי געגוע אחד עצום ומתמשך אליך. אהובתי, עלי לקצר. הערב אני הולך מכאן. לפני תקופה רצופת סכנות וקשיים. גם אם לא אשרוד תקופה זו, דאגתי לכך שתקבלי יומן זה לידיך".

את העדכון ביומן הוא סיים במלים דרמטיות: "אם אלה הן השורות האחרונות שלי, הפונות אליך, אליסיה שלי, קבלי נא שוב את אהבתי שאינה ניתנת להבעה במלים ואת אמונתי, תקוותי ונחישותי, שפעם יתמזל מזלי ואת תהיי אשתי".

70 שנה חלפו מאז. ברני נרצח באושוויץ. אהובתו, אליס להמן, שרדה בגבורה בשואה כנערה, נישאה לגבר אחר, עלתה לישראל והקימה משפחה. ביום חתונתה הגיעה אל ביתה חבילת דואר קטנה ובה יומנו של ברני אהובה. עשרות שנים לא פתחה אותה. רגשות האשם על כך שהמשיכה בחיים עם גבר אחר, אחרי שאהובה נרצח בתאי הגזים, היו קשים מנשוא. לפני חמש שנים, בלחץ המשפחה, פתחה את היומנים בפעם הראשונה.

אמיל סלמן

השבוע פגשתי אותה בבית ההורים של ארגון הייקים בשכונת בקעה בירושלים, כדי לשוחח על הספר שכתבה לאחר נבירה ממושכת וטעונה ביומנים: "סיפור אהבה בעת מלחמה - יומניהם של ברני ואליס" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). אליס, בת 88, נראית נפלא ומצב רוחה מרומם. חרף התקף לב שעברה, היא צלולה ורהוטה. את סיפור האהבה הטרגי שלה ושל ברני היא זוכרת בפרטי פרטים.

הם היו שני יהודים הולנדים בני 18 מסכוונינגן, פרבר של העיר האג. לשניהם זאת היתה אהבה ראשונה ותמימה, שפרחה בשנה הנוראה שחרצה את גורלם של רבים מיהודי אירופה, 1942. חצי שנה בסך הכל נמשך הרומן שלהם. בסופו נאלצה אליס לרדת למחתרת עם משפחתה ולהיפרד מאהובה.

"אני זוכרת את הלילה האחרון שלנו יחד", היא נזכרת. "ישבנו על המיטה שלי ובכינו... ברני ואני התווינו תוכניות לעתיד ונדברנו לכתוב יומנים. כשנשוב וניפגש, עם סיום המלחמה, יוכל כל אחד מאתנו לקרוא מה עבר על השני". כמקום מפגש עתידי קבעו את הספסל שעליו התנשקו לראשונה.

ייאוש תהומי

ב-20 ביולי 1942, בשעות הבוקר, הם נפרדו. אליס שרה לו שיר פרידה ויצאה למסע נדודים בדירות מסתור. "זה היה הסוף של הנעורים שלי. עד אז הייתי בחורה, אחר כך נותר בי רק פחד. כל כך רציתי לחיות, לא רציתי למות. הייתי בטוחה שאראה את ברני שוב", היא אומרת.

חמישה ימים לאחר מכן כתבה ביומנה: "אהובי, לא אחזיק מעמד! איני יכולה להחזיק מעמד בלעדיך!!! אני רוצה לחזור. אני רוצה לעבור הכל יחד אתך. לא לבד. לא בבדידות כה נואשת וחסרת תקווה! ברני, אני אוהבת אותך כל כך. מדוע נגזר על צעירים האוהבים כל כך זה את זו, כמונו, להיקרע איש מעל רעותו".

גם ברני שפך את לבו ביומניו. ב-26 ביולי כתב: "היום חל יום הולדתי. הוא אמור היה להיות יום יפה, נעים וחגיגי, והנה, בדומה לימים שקדמו לו, עלי להיאבק בו כדי לעבור אותו. להיאבק משום שאליסיה שלי לא עמי. כל הימים שעלי לעבור ללא אהובתי הם ימים ללא שמש וללא שמחה. על מנת לזכות בימים נעימים, נינוחים וחגיגיים אינני זקוק ליום הולדת. לא, כל מה שאני צריך זה אותה לצדי ואת האפשרות לנשק לשפתיה היפות. אף אחד, אף אחד, אינו יודע, אולי אף היא אינה יודעת, מה משמעותה בעבורי. היא הדבר הנשגב ביותר שעליו אני חושב, כמו על דבר קדוש".

הזמן שחלף לא הקהה את הגעגועים. ב-3 באוגוסט כתבה אליס ביומנה: "היום שוב גוברים געגועי אליך כל כך, כל כך. כבר מרגע שהקצתי חשתי ייאוש תהומי. או, אלוהים, חשבתי, מה יהיה? איך אעבור את היום?!... אהובי, זה חייב, ואכן זה יקרה. זה חייב לקרות במהרה, כי אני כה מתגעגעת".

בהמשך, בכישרון כתיבה לא מבוטל, הוסיפה: "איני אלא נערה רגילה, שום דבר מיוחד, סתם נערה רגילה המתגעגעת אל החבר שלה, והרי יש בוודאי נערות צעירות רבות המתגעגעות אל החבר שלהן, שהלך מעמן. ויש בוודאי נשים צעירות רבות המתגעגעות אל הבעל שלהן, שהלך מעמן. ויש בוודאי אמהות זקנות רבות המתגעגעות אל הבן שלהן, שהלך מעמן. ומכיוון שכל הגעגועים ייערמו יחד, זה על גבי זה, עד שייווצר הר גבוה כמגדל בבל, של סבל משותף אחד עצום וגדול, ומכיוון שבכל הארצות נושאות נשים אותם געגועים ואותו סבל, ומכיוון שסבל מביא לאחווה, יבוא הקץ במהרה. החלל לא יוכל להכיל געגועים כה רבים. השמים לא יוכלו לספוג אנחות כה רבות".

האחת והיחידה

סיפור האהבה של אליס וברני המשיך לחיות מעל דפי היומנים שכתבו בנפרד. הקשר החזק שלהם הביא לכך שגם ממרחק פיזי רב ביטאו תחושות זהות באותם ימים ממש. כך לדוגמה, יום לאחר שאליס סיפרה בגילוי לב על הייאוש והגעגועים שלה, כתב גם ברני על תחושות דומות.

ב-4 באוגוסט סיפר ליומנו: "לפעמים אני חושב כי ייתכן מאוד שאיאלץ לכתוב במחברת-יומן זו ולמלאה עד תומה. או גרוע מזה, שמחברת אחת לא תספיק, ואז נעטף לבי חרדה, ואני שוקע בייאוש ובדיכאון ממושך. אך גם אם ייגזר שתהיה זו תקופה ממושכת, אני מקווה שאצלח אותה ואשרוד. הן יום יבוא ואוכל למסור לידיה יומן זה, והיא תקרא בו ותשתכנע, כי שפכתי את לבי והתוודיתי בו לפניה על מצוקותי. וגם אם יהיה עלי לכתוב את מחשבותי ומעשי יום-יום במשך שנה, שנתיים או יותר ולהצהיר ביומני על אהבתי מבלי שאי פעם אקבל ממנה מענה, גם אז אני בטוח שלא תישחק אהבתי. אדרבה, היא תגדל. בעבורי היא ורק היא, האחת והיחידה, היתה, הווה ותהיה הכל".

ממרחק של 70 שנה אליס קוראת את היומנים בגעגוע ובעצב מהולים בחיוך נוסטלגי. "זו היתה אהבה ראשונה. הפעם הראשונה שאהבתי מישהו בצורה כזאת. הייתי די ילדותית", היא אומרת.

היומנים של אליס וברני נקראים היום לא רק כמסמך רומנטי קורע לב, אלא גם כעדות היסטורית נדירה לשואת יהודי הולנד. ברני, שעבד ביודנראט המקומי, נחשף מקרוב למידע על גורלם של יהודי ארצו ושיתף את יומנו בלבטיו.

ב-10 באוגוסט הוא תהה מהו הצעד הנכון: לברוח או להסתתר. "בסופו של דבר הסיכוי הוא כמובן חמישים-חמישים אחוז... הישארות כאן מסוכנת מכיוון שמשמעה, ללא ספק, פולין. הסתתרות מסוכנת באותה מידה, שכן אם נתפסים נשלחים לאחד ממחנות הריכוז הנוראים ביותר בגרמניה. אינני יודע אם יהיה זה צעד חיובי או שלילי, אם ללכת או לא ללכת. זה יתחוור בעתיד... שוב, כל דבר שאעשה או אתכנן לעשות, אך ורק למענה הוא ולמען אהבתנו. אילו ידעתי שאיבדתי אחת מהן (אותה או את אהבתה), הייתי הולך למקום שבו לבטח אמצא את מותי. אך למרבה המזל, אני יודע ששתיהן שלי, ושכך תישארנה, ואני מעריך אותן. לכן אני מוכן להקריב הכל בכל למען אהבתנו ולמען אליס".

בסוף נאלץ ברני להקריב את חייו. בספטמבר 1943, בעקבות הלשנה, נחשף מקום המסתור שלו ושל משפחתו. הם נשלחו לאושוויץ, שם נרצח שנה לפני שחרור המחנה.

בתום המלחמה שבה אליס אל הספסל שבו קבעו להיפגש. "בהתחלה עם הרבה תקווה, כי ראיתי שם פרחים ויופי. אבל בסוף ידעתי שלא יחזור", היא אומרת. זמן קצר לאחר מכן הכירה את נתן, חייל בבריגדה היהודית.

את יומניו של ברני קיבלה בדואר ביום שבו התחתנה עם נתן, 12 בדצמבר 1945. עד היום היא לא יודעת מי שלח אותם. "כמה שעות לפני החתונה אבא אמר לי שהגיעה מתנה בשבילי. לא הבנתי מה זה. כשראיתי שזה היומן של ברני - מחברת ירוקה קטנה - כמעט התעלפתי. ישבתי חיוורת על מדרגות הבית. הרגשתי איום ונורא. אבל נתן היה כל כך יפה, עם חיוך כזה מתוק".

בהמשך עלתה עם נתן לישראל, וכאן הקימו משפחה. ארבעה ילדים, עשרה נכדים ו-13 נינים, "בינתיים", כדבריה. "היינו זוג כל כך טוב, עד שלא התגעגעתי לברני. אבל היו לי ייסורי מצפון והסתובבתי עם רגשות אשם. איך יכולתי להיות נאמנה לברני שלוש שנים - ופתאום לעזוב את הכל ולהתאהב כל כך במישהו אחר. רציתי לתקן את זה. להתמודד עם הייסורים על כך שפעם חי בחור אינטליגנטי - שמי יודע מה עוד היה יוצא ממנו. בחור שאהב אותי עד שיגעון, והמשיך לאהוב, בתקווה שנתראה שוב".

את היומן של ברני לא פתחה כל השנים. גם את יומניה שלה לא תיכננה לפרסם. "כשראיתי את היומן של אנה פרנק, חשבתי שאף אחד לא יתעניין בעוד אחד כזה", אמרה. נתן ובתם שולה, חשבו אחרת. ב-2007 היא פתחה בפעם הראשונה את היומנים של אהובה, ויצאה למסע אישי, רגשי והיסטורי בעקבות סיפור האהבה הטרגי מימי השואה. אחרי שיצא כספר בהולנדית הוא רואה כעת אור גם בעברית *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו