טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסר כליות

כך פועל הסחר באיברים מישראל לעשירי העולם

איך הגיעה כליה מגופה של ורה שוודקו, עולה חדשה מרוסיה שהתקשתה לעמוד ביוקר המחיה של תל אביב, לגופו של תעשיין גרמני עשיר? ואיך קשורים לכך ישראלי מרמלה, רופא טורקי ומרפאה בקוסובו? הצצה לתעשייה הבינלאומית של הסחר באיברים

73תגובות

העסקה חיברה שני אנשים שלא היה כל קשר ביניהם; בני תרבויות שונות שדיברו שפות שונות, ובנסיבות אחרות לא היו נפגשים ומכירים לעולם. הם חלקו דבר אחד - ייאוש. בשנת 2008 החליט תעשיין עשיר בן 74 ממדינת המחוז נורדריין וסטפאליה בגרמניה לעשות מעשה לא מוסרי ולא חוקי על מנת להציל את חייו. ולטר ‏(הוא יוזכר כאן בשמו הפרטי בלבד‏) סבל מלחץ דם גבוה מאז שמלאו לו 50. במשך 20 שנה קיבל טיפול תרופתי אינטנסיבי, עד שבסופו של דבר כשלו כליותיו, האיברים האחראיים על סינון הרעלים מגופו. ולטר נזקק לדיאליזה.

ואולם גופו לא הגיב טוב לכליה המלאכותית. הוא סבל מעוויתות, כאבים קשים והתקפי חרדה. לבו לא עמד במעמסה ורופאיו נאלצו להחדיר תומכנים ‏(סטנטים‏) לעורקיו, כדי להקל את אספקת הדם ללבו. מצבו הרפואי הסתבך, והוא נאלץ לעבור ניתוחים חוזרים ונשנים. פעמיים הובהל לבית החולים, אחרי שאובחן כלוקה באוטם שריר הלב. בהדרגה הלך גופו ובגד בו. המערכת החיסונית שלו כשלה, ועמה הידרדר מצבו הנפשי.

הרופאים הקציבו לוולטר רק חודשים ספורים לחיות. משפחתו, שגילתה שהוא רחוק מאוד מראש התור להשתלת כליה וכי ייאלץ, כפי הנראה, להמתין שנים ארוכות לניתוח המיוחל, נמלאה אכזבה ומרירות. מערכת הבריאות הגרמנית נתפסה בעיניהם לא כגוף מסייע אלא כבריונית דיאליזה המונעת על ידי תאוות בצע, שכל מבוקשה הוא להמשיך לחלוב כ–70 אלף יורו בשנה תמורת תהליך טיהור הדם ואספקת התרופות.

בדיוק אז שודרה בטלוויזיה כתבה על סחר באיברים, שבה נמתחה ביקורת חריפה על עסקיהם המפוקפקים של הסוחרים באיברים להשתלה. נוכח בריאותו המידרדרת של ולטר, נתפסו הנוכלים מהכתבה כמושיעים בעיני בני משפחתו. המשפחה ניסתה ליצור קשר טלפוני עם אחד המתווכים שהוזכרו בכתבה, אלא שהוא לא רצה או לא יכול היה לספק את מבוקשם.

דניאל בר און

ביולי 2008 עלה ולטר על מטוס לאיסטנבול, שם נפגש עם מתווך בעסקאות של איברים להשתלה. משם טס לקוסובו. באותו מטוס ישבה גם ורה שוודקו בת ה–50, חדרנית שעלתה כמה חודשים קודם לכן ממוסקבה לישראל. את בתה בת ה–10 השאירה ורה ברשות בעלה לשעבר במוסקבה.

שוודקו עלתה לישראל בתקווה לחיים טובים יותר. תחת זאת, צברה חובות. החיים בתל אביב היו יקרים, ובתה הקטנה בכתה מגעגועים בשיחות הטלפון ממוסקבה. ממשכורתה כחדרנית לא הצליחה שוודקו לממן את הטיסות התכופות. זאת ועוד, היא ידעה היטב שלא תצליח לפרנס את עצמה ואת בתה בתל אביב.

ואולם, באביב אותה שנה נתקלה בחינמון בשפה הרוסית, שהתגולל על רצפת התחנה המרכזית בתל אביב. באחד העמודים התנוססה מודעה: “מבוקש/ת תורמ/ת כליה, תמורת תשלום נדיב". היא שמרה את העיתון, ויום אחד החליטה להתקשר למספר הטלפון שהופיע במודעה. הגבר שענה הבטיח לה 10,000 דולר תמורת הכליה. ורה הסכימה.

היא מספרת שראתה בראשונה את ולטר באיסטנבול. לאחר מכן עמד לפניה בתור לביקורת הדרכונים בנמל התעופה בפרישטינה שבקוסובו. היא מתארת גבר גדול ממדים, שעמד שלוב ידיים עם אשה. ולטר וורה לא דיברו ביניהם, אבל פניהם היו מועדות לאותו מקום, למרכז הרפואי מדיקוס, מרפאה בפאתי פרישטינה המצויה בבעלות חלקית של רופא גרמני.

על פניו דומה שזהו סיפורם של שני אנשים בוגרים שנקלעו למצב נואש וביקשו לעשות עסקה שתשפר את חייהם. ואולם, במבט מקרוב ניתן לזהות בבירור את דרך פעולתן של כנופיות בינלאומיות שמטרתן לעשות רווחים ממצוקתם של בני אדם. מדובר בשוק המגלגל מיליארדים, ומתבסס על חוסר התקווה של עשרות אלפי חולים ברחבי העולם, שאמרו נואש כשגילו שהתקופה שייאלצו להמתין עבור איבר חיוני להשתלה ארוכה מהזמן שנותר להם לחיות.

לכנופיות הפשע שסוחרות באיברים להשתלה קל לפעול, משום שקיים מספר עצום של אנשים תמימים שנקלעו לקשיים כלכליים ומוכנים למכור חלקים מגופם תמורת כמה אלפי דולרים. סוחרי האיברים, הרופאים והמתווכים מקפידים מן הסתם לנהל את עסקיהם המפוקפקים בחשאי. לעתים רחוקות נחשפת פעילותם הלא חוקית ובמקרים נדירים עוד יותר הם מובאים לדין ומורשעים. במקרה של מרכז ההשתלות בפרישטינה, תועדה בפירוט פעילותה הלא חוקית של הרשת.

יונתן ראטל, תובע מיוחד מקנדה, הגיע לקוסובו כדי לסייע בהקמת מערכת חוקתית במסגרת כוח המשימה לאכיפת שלטון החוק בקוסובו מטעם האיחוד האירופי ‏(EULEX‏). בתוך זמן קצר נטל על עצמו את חקירת הסחר הלא חוקי באיברים להשתלה במרכז מדיקוס. ראטל ‏(51‏), גבר גבה קומה וחד מבט, משוכנע כי במרכז מדיקוס קצרו רופאים חסרי מצפון את איבריהם של כ–20–30 בני אדם והשתילו אותם בגופם של חולים שהפרוטה מצויה בכיסם. מרבית “תורמי” האיברים הגיעו מאיסטנבול שבטורקיה ומקישינב בירת מולדובה ומקצתם היו עולים חדשים מישראל. הקונים הגיעו מכל רחבי העולם, המתווך בעסקאות היה ישראלי והמנתח הטורקי כונה בעיתונות ד”ר פרנקנשטיין. רשת של רופאים ופקידי ממשל מקוסובו חיפתה על הפעילות הלא חוקית ואיפשרה למרכז לפעול בחופשיות.

במשך חודשים ארוכים התחקה “דר שפיגל” על עקבותיה של כנופיית סוחרי האיברים ממרכז מדיקוס. העקבות הובילו לישראל, לטורקיה, לבלארוס ולגרמניה. התחקיר שביצע ראטל ונתונים שחשף “דר שפיגל” גילו את מבנה הסחר בחלקי חילוף אנושיים. סיפורו של ולטר מעיד על מעורבות עמוקה של אזרחי גרמניה בעסקי הסחר הבינלאומי באיברים להשתלה. לדברי ראטל, מדובר בהכנסות בהיקפים אדירים. האירופול, זרוע אכיפת החוק של האיחוד האירופי, מזהיר מפני מעורבותם הגוברת של ארגוני פשע בפעילות בענף, המתפתח במהירות עצומה. ההתפתחויות החדשות בשדה הרפואה פותחות בפני העוסקים בתחום אפשרויות שלא היו קיימות קודם לכן - ניתן לקצור חלקי ריאה וכבד ממוכרים חיים ואולם האיברים המבוקשים ביותר הם כליות.

על פי נתוני האו”ם, מבוצעות מדי שנה 10,000 השתלות כליה. יש המעריכים את המספר ב–20 אלף. הביקוש הולך וגדל על רקע הזדקנות האוכלוסייה העולמית. 40 אלף חולים ממתינים לכליה חדשה באירופה בלבד. בגרמניה מדובר ב–8,000. ובשנה שחלפה זכו רק 2,850 בני אדם להשתלת כליה בצינורות הרשמיים בגרמניה. מדי יום מתים במדינה זו כשלושה בני אדם מרשימת ההמתנה לאיברים להשתלה, מרביתם חולי לב וכבד.

סוחרי האיברים מציעים ללקוחות אלה “כליה בעסקת חבילה”, במחיר 160 אלף יורו, כולל הוצאות ודמי שוחד. קורבנות העסקה מקבלים רק חלק זעיר מהסכום. בהודו ובבנגלדש מציעים סוחרי האיברים למוכרים 750 יורו, שאמורים לחלץ אותם ממצוקה ועוני. מי שנותן הסכמתו לעסקה לא יכול לחזור בו. על אלה שנתקפים ספקות וחוששים לבריאותם מופעל לחץ כבד בידי נציגיהם המקומיים של סוכנויות האיברים. במקרים רבים גילו המוכרים רק אחרי הניתוח שרומו, והם לא יקבלו את התמורה העלובה שהובטחה להם.

עולם הסחר באיברים מתנהל בשיטה פשוטה. בין המדינות יש יצואניות ויש יבואניות. ישראל, סעודיה, ארצות הברית וקנדה הן יבואניות. סין, הודו, הפיליפינים, מצרים ומולדובה מייצאות. לא צריך להיות חבר ב–ATTAC, התנועה האנטי־גלובלית הבינלאומית, כדי לראות בתופעה משל לחוסר האיזון בין הכוחות הגלובליים, שבמסגרתו מועברים איברים בריאים מהעניים לעשירים, מהשחורים ללבנים ומהדרום לצפון.

אי–פי

חשבון בנק של ישראלים

ולטר, התעשיין מנורדריין וסטפאליה, בילה חודשים ארוכים בבתי חולים ועבר ניתוחים רבים לפני שהחליט לנסוע לקוסובו. הוא סירב להתראיין ואולם בנו, אף שסירב להזדהות בשמו המלא, הביע נכונות להסביר מה הניע את המשפחה לפעול בדרך זו.

את האחריות למסכת ייסוריו של אביו הוא תולה במחדלים של רופאיו בגרמניה. מחלת הלב של אביו טופלה לא כהלכה. הרופאים לא התייחסו למצבן הרעוע של כליותיו. זו היתה הסיבה הראשונית לכך שוולטר הזדקק לדיאליזה. בדרך כלל מגיע כל אדם הנזקק לדיאליזה באופן אוטומטי לתור להשתלת כליה. הרשויות לא דאגו לשלב את ולטר בתור. הדבר הובא לידיעת המשפחה מאוחר מדי, והדבר עלה לוולטר בזמן יקר, מספר הבן.

בהמשך נגרמו לו בעיות רפואיות קשות בגלל טעויות של רופאיו. סטנט שאמור היה לפתוח עורק שהוביל ללבו נסחף ונעלם. בניסיונותיהם למצוא את המתקן, פתחו הרופאים פתח בעורק הירך של ולטר, ואולם לא מצאו דבר. בניתוח אחר, מספר הבן, נוקב בטעות עורק באמצעות צנתר. התאונה כמעט עלתה לוולטר בחייו. באחד האשפוזים הבאים נדבק האב בזיהום בבית החולים. התרופות שקיבל גרמו לכליותיו נזק נוסף.

בנו של ולטר הוא אדם נחבא אל הכלים. דיבורו רך. הוא חוזר ומדגיש את מחדלי הרופאים ואת העוול שנגרם לאביו. הוא רואה באביו קורבן של רשלנות רפואית שהיה נתון לחסדי מערכת חסרת רחמים. הוא אמנם לא אומר זאת במפורש, אבל מדבריו עולה כי לא היתה למשפחה ברירה אלא לחפש ישועה במקומות אחרים, כצעד של הגנה עצמית.

הבן מצא באינטרנט בית חולים בפיליפינים, שבו ההליך פשוט למדי. הוא ניסה לבצע את הפעולה שם, אך לא הצליח. החיפושים נמשכו. על פי נתונים שחשפו חוקריו של ראטל, העבירה המשפחה בסופו של דבר 81,892.72 יורו לחשבון בנק המוחזק בידי ישראלים. ולטר ובנו לא אישרו את הפרטים.

ורה שוודקו יושבת על הספה בדירתה הקטנה בשכונת עוני בתל אביב, הרחק מהמקומות שבהם מבלים רוסים עשירים. את המחנק והחום הכבד היא מנסה להפיג בעזרת מאוורר חשמלי קטן. המטבחון העלוב נמצא במרחק שלושה צעדים מהספה. ביניהם ניצב עמוד תומך שעליו כרכה קיסוס פלסטיק. דון, כלב הפיטבול שלה, שרוע על הרצפה לידה, מתנשף בחום.

ורה מספרת על המיחושים בכלייתה הימנית, המופקדת עתה על סינון הרעלים מגופה. הכאב מפלח את גופה כמו כאב שיניים חד. היא משתדלת לשתות הרבה. לידה ניצב בקבוק גדול ובו משקה קל בטעם לימון. צלקת באורך 15 ס”מ מקשטת את הצד השמאלי של בטנה. היא אומרת שלא היתה צריכה לעשות את מה שעשתה.

היא זוכרת בדיוק את היום שבו חייגה את מספר הטלפון שהופיע במודעה. לטלפון ענה גבר בעל קול נעים. היא קבעה להיפגש איתו בבית קפה בתחנה המרכזית. למקום הגיע גבר כחול עיניים, בן 30 ומשהו, דובר רוסית. הוא ביקש לדעת מה סוג הדם שלה, התעניין במצב בריאותה. בסופו של דבר הבטיח לה 10,000 דולר והורה לה לשמור על סודיות.

פגישתם השנייה התקיימה מחוץ לתל אביב, בנוכחות שתי מועמדות נוספות. צעיר שנכח במקום הציג בפניהן את הצלקת שלו. הוא סיפר להן שהוא מרגיש מצוין אחרי הניתוח, וכי לא סבל מתופעות לוואי. הרוסי תכול העיניים הוסיף כי רבים שורדים עם כליה אחת עד גיל 80, אמו למשל.

למעשה, הוצאת איברים מגוף האדם היא פעולה מסוכנת ביותר. מקבלי האיברים חוזרים לבתי חולים במולדתם, שם הם זוכים לטיפול הטוב ביותר, מבלי שיכבידו עליהם בשאלות, גם בגלל החשש שהאיברים עשויים לשאת נגיפי צהבת או HIV. התהליך אינו נטול סיכונים גם עבור מושתלי האיברים.

אלא שלמוכרי האיברים לא מובטח כל טיפול רפואי במולדתם. הם מועדים לסיבוכים שונים ובהם זיהומים, דימומים, בעיות בתפרים ועלייה בלחץ הדם. רופאים וחוקרים אמריקאים איתרו וראיינו עשרות אנשים שמכרו איברים. כולם דיווחו על הידרדרות משמעותית במצב בריאותם.

ורה לא היתה מודעת לדברים האלה כאשר עלתה על המטוס בבוקרו של יום 21 ביולי 2008, ופניה מועדות לאיסטנבול. למרות זאת היתה נתונה בלחץ נפשי גדול עד כדי כך שלא הצליחה להכניס דבר לפיה, פרט לכוס מיץ תפוחים. שתי נשים נוספות טסו לאיסטנבול באותה טיסה, רוסייה וישראלית. באיסטנבול קיבלו את פניהן שני גברים לא מוכרים. שלוש הנשים התבקשו למסור את דרכוניהן. כבר בלובי בית המלון נלקחו מהן דגימות דם לבדיקה.

כעבור כמה ימים טסה לפרישטינה. פקידי ביקורת הגבולות חקרו אותה באריכות. למה לישראלית לטוס לבדה למרפאה אורולוגית בפרישטינה? שוודקו ענתה כפי שהורו לה סוחרי האיברים, ואמרה שבפרישטינה מקבלים את הטיפול הטוב ביותר. אחד הפקידים לא השתכנע מדבריה, והתייעץ עם מישהו בטלפון. בסופו של דבר התיר לה להיכנס למדינה.

בחזית נמל התעופה המתינו שני כלי רכב. האחד היה מיועד למוכרים, השני למושתלים. שוודקו זוכרת נסיעה ארוכה שהסתיימה בכביש עפר. המקום הזכיר לה את ילדותה בברית המועצות. “זה הזכיר לי את הנסיעות לדאצ’ה שלנו”, אמרה.

המכונית עצרה ליד בניין מודרני בן שתי קומות, צבוע ורוד. בגינה הקדמית פרחו ורדים אדומים. על חזית הבניין התנוסס שלט: “קליניקה גרמנה”. בית החולים הפרטי היה ממוקם בפאתי אזור מסחרי. זגוגיות החלונות היו מצופות מראות. במרשם העסקים של פרישטינה רשומה המרפאה על שם מנפרד בר, תושב ברלין. ואכן, בברלין מתגורר אדם בשם זה, פרופסור לאורולוגיה המועסק כרופא בכיר בבית החולים על שם פרנציסקוס בברלין.

כבר בטורקיה החלו חששות לכרסם בשוודקו, ואולם אחרי שהגיעה ל”וילה”, נתקפה פחד של ממש. היא התבקשה לחתום על טפסים בשפה האנגלית, שאינה שגורה בפיה. נאסר על הנוכחים לשוחח זה עם זה. נאמר לה שכלייתה תושתל בגופו של אזרח אמריקאי, ואולם צבעו של הדרכון שהיה מונח על השולחן לא היה כחול, כמו דרכוני ארצות הברית, אלא אדום, כמו דרכוני גרמניה.

הגבר שראתה בשדה התעופה היה בחדר, ולידו ישבה אשתו. הם נראו לה אנשים פשוטים ונחמדים. היה נדמה לה שהם גירדו בקושי את פרוטותיהם האחרונות כדי להציל את חייו של האיש בעזרת הכליה שלה. “היה לי פתאום לא נעים לקחת כסף תמורת הכליה שלי”, סיפרה. חוקרי EULEX, ששיחזרו מי שהה במרפאה ומתי, משוכנעים בכך שוולטר הוא האיש שישב בחדר.

“כל גופי רעד לפני הניתוח”, מספרת שוודקו. היא רצתה לברוח, אך ידעה ש”לא היו מניחים לי לעזוב את המקום. הם שילמו את דמי הטיסה שלי ושלחו אדם שיקבל את פני. הם היו מזריקים לי משהו ומנתחים אותי בכל מקרה. קלטתי שהסתבכתי עם המאפיה”. לכן הושיטה את זרועה לקבלת זריקה כשהתבקשה לעשות זאת.

כשהתעוררה, היה צינור דק מחובר לגופה, ובקצהו שקית. כל גופה כאב. ישראלי ששמו משה הראל נתן לה מעטפה ובה 8,100 יורו. שוודקו תחבה את המעטפה מתחת לכריתה.

אי–פי

למכור או לא למכור

מכירת איברי גוף וקנייתם נחשבות לעבירות פליליות בכל רחבי העולם, פרט לאיראן, שבה מותר ל”תורם חי” לקבל מתנות כספיות. מהן בעצם הסיבות לאיסור על סחר בכליית אדם, למשל? הרי מתבצע סחר גם בגופם של זונות ממין זכר ונקבה דרך קבע? מדוע אם כן, אסור למכור איבר גוף בודד?

העולם המדעי דן בסוגיות אלה זה 15 שנים. אם מוכר מצליח להסתדר גם בלי האיבר שמכר, למה למנוע מהמושתלים וממדע הרפואה להפיק תועלת מכך, שאלו פילוסופים של המשפט במאמר שפורסם ב–98’ בכתב העת המדעי המוערך “לנצט”? המשפטן ההודי ר. קישור טען כי המושתלים זוכים בהזדמנות לשרוד בחיים, למרות מחלתם. המוכרים מבקשים לשרוד למרות מצוקתם הכספית. הניסיון לאסור על מוכרים חסרי אמצעים למכור את איברי גופם הוא ביסודו “פטרוני” ו”דוגמטי”, נוכח העובדה שהמכירה תוכל לאפשר להם לפתוח בחיים חדשים.

טיעונים אלה אולי תקפים במסגרת תיאוריה אקדמית. ואולם זו קורסת נוכח המציאות בשכונות העוני בהודו, בבנגלדש, במצרים ובפיליפינים. באחרונה נערכו סקרים בקרב אנשים שמכרו כליות. רבים מהם דיווחו על מצוקה גופנית ונפשית קשה. כמעט כולם ציינו שהכסף שקיבלו אזל בתוך חודשים ספורים. חייהם לא השתפרו. מצבם של רבים מהם הידרדר עוד יותר, משום שלא יכלו עוד לעבוד קשה כמקודם, או שלא יכלו לעבוד כלל. מרביתם לא לקחו בחשבון שמכירת רקמה אנושית שמשקלה כ–160 גרם עלולה לדחוק אותם עוד יותר אל שולי החברה; שבסולם החברתי במולדתם, הם ייחשבו לפחותי ערך אפילו מזונות. מוכרי איברים ממולדובה דיווחו לחוקרים שהם זכו לכינוי הגנאי “חד כליה”, או “חצי גבר” שלעולם לא יצליח להשיג אשה.

מחקרים וסקרים שנערכו מעידים על כך שבמרבית המקרים, ספק אם למוכרי איברים יש יכולת החלטה חופשית. התובע ראטל מעיד על כנופיות של סוחרי איברים, המגייסים מוכרי איברים בעזרת שיטות אופייניות לפשע המאורגן. המתווכים מפתים אותם בעזרת הבטחות שווא ולאחר מכן נוקטים שיטות של הפחדה. “מגבילים את תנועתם ובמקרים רבים כולאים אותם עד אחרי הניתוח”, סיפר. “לעתים קרובות מתברר למוכרים רק אחרי הניתוח שאין להם סיכוי לקבל את הסכומים שהובטחו להם. משתמשים בהם וזורקים אותם”.

קוסובו היא רק דוגמה אחת לזילות משוועת זו של חיי אדם. בסין שימשו במשך עשרות שנים נידונים למוות כמקור לאיברים להשתלה. במצרים נחקרו 57 סודנים על ידי COFS, ארגון בינלאומי המקדם תרומת איברים חוקית ונאבק בסחר באיברים להשתלה. אלה דיווחו כי גברים, נשים וילדים סודנים הוברחו למצרים בידי כנופיות שתיכננו לגזול מהם את כליותיהם.

לטענת COFS, תופעת הסחר באיברים צברה תאוצה בעקבות אירועי האביב הערבי. מדי פעם מתפשטות שמועות על מעשי רצח שמטרתם גניבת איברים, ואולם אלה לא אומתו רשמית. סביב תופעת הסחר באיברים גם נרקמו אינספור אגדות אורבניות. באחד מסיפורי הזוועה הללו מתעורר תייר שפותה בידי זונה בתוך אמבטיה מלאה בקוביות קרח, ובגופו כליה אחת בלבד. על פי שמועה אחרת, רוצחות כנופיות באמריקה הלטינית תינוקות יתומים, שולפות את איבריהם הפנימיים ומשאירות את שרידי הגופות בשולי הכביש. סיפורים אלה לא אומתו מעולם ואולם לעצם קיומם של המיתוסים הללו יש השלכות רציניות.

“הם מסיחים את תשומת הלב מהעובדה שהסחר באיברים הוא תופעה אמיתית”, אומרת ננסי שפר־יוז מאוניברסיטת ברקלי. שפר־יוז חוקרת את תופעת הסחר באיברים זה יותר מ–20 שנה. לא פעם עלתה על עקבותיהן של כנופיות ועזרה לחוקרים. לטענתה, הציבור לא מתייחס ברצינות הראויה למחקרים מבוססים ואמינים, דווקא בגלל המעשיות מסמרות השיער. ולאלה שאכן מאמינים לסיפורים יש נטייה לזלזל בדיווחים על התופעה, שכן הם
מחווירים בהשוואה לסיפורי הזוועה.

ואולם, מדי פעם נושקת המציאות לסיפורי האימה. ב–4 בנובמבר 2008 התמוטט יילמן אלטון, צעיר טורקי בן 23, בשדה התעופה בפרישטינה. חולצתו היתה ספוגה דם. הוא הובהל לרופא וזה קבע כי כלייתו הוצאה מגופו זמן קצר קודם לכן. אלטון מסר כי הניתוח בוצע במרפאת מדיקוס. המשטרה פשטה על הווילה ומצאה שם את החולה שבגופו הושתלה הכליה, גבר ישראלי בן 74.

אלטון חזר בהמשך לטורקיה ועקבותיו אבדו, כך דיווחו חוקרים מטעם גופים מקומיים ובינלאומיים שניסו לאתרו. הם מניחים שהוא כבר אינו בין החיים. “אנחנו חוששים לחייהם של העדים שלנו”, אומר התובע ראטל. כמה מהמוכרים אכן הלכו לעולמם מאז תחילת החקירה, שנמשכת שנים.

כחצי שנה אחרי הפשיטה שנערכה על המרפאה בפרישטינה, פנה האינטרפול לתביעה הראשית בגרמניה בעניינו של ולטר. התביעה פתחה בהליכים להגשת כתב אישום בגין הפרה של חוק ההשתלות הגרמני, הקובע כי מותר לאדם חי לתרום כליה רק אם קיימת בינו ובין המושתל קירבה משפחתית מדרגה ראשונה או שנייה, קשר נישואים, אירוסים, הסכם זוגיות אזרחי או קשר קרוב מוכח. כמו כן, יש ליידע את התורם בכל פרטי ההליך. ברור כי ולטר לא היה מקורב לוורה שוודקו, וכי היא לא זכתה להסבר או יידוע כלשהו; לכל הפחות, לא בשפה המובנת לה.

ולטר זומן לחקירה אך סירב לשתף פעולה. במאי 2010 ביטל התובע את ההליכים בתמורה לתשלום קנס. התביעה מסרבת לנקוב בסכום הקנס מסיבות של “הגנה על פרטיותו של הנאשם” ו”הנחת אשמה מזערית של הנאשם”. בנו של ולטר טען כי אביו לא היה צריך להיחקר כנאשם כלל, שכן הוא היה הקורבן ולא מבצע הפשע. כמו כן, הוא לא הביע נכונות לענות על שאלות הנוגעות לוורה, האשה שכלייתה מאפשרת לאביו להמשיך לחיות.

מרכזים רפואיים באירופה ובצפון אמריקה נתקלים שוב בשוב בחולים כמו ולטר, שחוזרים מנסיעה לחו”ל ובגופם כליה חדשה. ב–2002 נחשפו בגרמניה ארבעה מקרים יוצאי דופן של מה שנחשד כסחר לא חוקי באיברים. ב–2001, ביינה שבמזרח גרמניה, הושתלה בגופו של גמלאי מישראל כליה של צעיר ממולדובה, בן אחיו לכאורה. על פי החוק אמורה כל השתלה מסוג זה לקבל אישור של הוועדה לתרומת איברים על ידי תורמים חיים במדינת המחוז בגרמניה, שאמורה לקבוע אם מדובר במעשה אלטרואיסטי או בעסקה כספית.

הניתוח היה אמור להתקיים במדינת אסן שבמערב גרמניה ואולם הוועדה המקומית העלתה ספקות באשר לכשרות ההליך, אולי משום שזו היתה הפעם הרביעית בתוך פרק זמן קצר שבה הושתלו איברים של צעירים ממזרח אירופה, קרובי משפחה לכאורה, בגופם של אזרחי ישראל. המנתח עצמו לא התרגש מהוועדה באסן, והחליט לבצע את הניתוח ביינה, שם אישרה הוועדה המקומית את ההליך מיד.

מוכר הכליה והמושתל הודו בפני כתב “דר שפיגל” שהעסקה היתה כספית, ואולם התובע המחוזי באסן לא מצא כל ראיות לסחר באיברים. יש להניח שגם הרשויות בקוסובו היו מעלימות עין, לולא התערב ראטל ונטל על עצמו את חקירת המקרה, בעקבות התמוטטותו של הטורקי אלטון בשדה התעופה. ראטל גייס צוות חוקרים שהתחקה אחר רשת הקשרים הבינלאומיים של מרפאת מדיקס: מישראל לדרום אפריקה, מטורקיה ועד רוסיה ומארצות הברית ועד סרי לנקה. חקירתו של ראטל כבר מזמן אינה מוגבלת למרכז הרפואי בפרישטינה. היא התרחבה ועוסקת כעת בסחר הגלובלי באיברים להשתלה.

דניאל בר און

סחר גלובלי

ראטל מעריך כי קיימת קבוצה קטנה של מנתחים בשיטת “רופאים מעופפים” בכל רחבי העולם. הם יטוסו לכל אתר שבו יותר להם לבצע השתלות ללא פיקוח. כשהרשויות מבצעות פשיטה על בית חולים בדרום אפריקה או בברזיל, מעבירים הרופאים את פעילותם לארץ אחרת. לדברי מומחים, אתרי ההשתלות הפופולריים בימים אלה הם קפריסין וקזחסטן. לחולים נמסר באיזו ארץ תתבצע ההשתלה רק זמן קצר לפני הטיסה, וזאת כדי למנוע דליפה של המידע.

בפרישטינה מתנהל מאז 2011 משפט נגד ארבעה רופאים ופקיד ממשלתי בכיר לשעבר שהיו מעורבים בפעילות הלא חוקית במרפאת מדיקוס. הם מואשמים בסחר בבני אדם, בפשיעה מאורגנת ובפעילות רפואית לא חוקית. כמו כן, הוגש כתב אישום נגד פרופ’ לוטפי דרווישי, אשר שימש נציג רשמי של המרכז וסייע בהזדמנות אחת לפחות בניתוח השתלת כליה. על פי כתב האישום העמיד דרווישי לרשות המרכז את קשריו בצמרת השלטון בקוסובו. הוא קיים פגישות אישיות עם שר הבריאות ועם יועצו של ראש הממשלה. כתב אישום נוסף הוגש נגד בכיר במשרד הבריאות, אשר על פי החשד הנפיק למרכז מדיקוס רישיון לביצוע השתלות איברים בניגוד לחוק.

ההאשמות בסחר באיברים הפכו בקוסובו לעניין פוליטי: קרלה דל פונטה, מי שהיתה התובעת הראשית של בית הדין הבינלאומי לפשעים שבוצעו בשטחי יוגוסלביה, ודיק מרטי, חוקר מיוחד מטעם מועצת אירופה, טענו כי ראש ממשלת המדינה הצעירה, האשים תאצ’י, אשר לחם בשורות “הצבא לשחרור קוסובו” בשנות ה–90, אישר הריגת שבויי מלחמה סרבים במטרה לקצור את איבריהם הפנימיים. עד כה לא הצליחו מרטי ודל פונטה לבסס את האשמותיהם בעזרת ראיות מוצקות, ומאז ספטמבר 2011 נחקרות התלונות גם על ידי EULEX. חקירתו של ראטל מצויה בשלב מתקדם בהרבה, ואולם גם הוא מנהל מאבק קשה. רק במאמצים רבים הצליח לקבל מבית המשפט היתר למתן עדות בווידיאו של עדים מחוץ למדינה.

אחת מהם היתה ורה שוודקו, אשר העידה כיצד איבדה את כלייתה. ואולם בעת שהעידה רחש האולם כמרקחה: אחד מפרקליטי ההגנה שוחח בטלפון נייד, עמיתו טען בקול כי מוטב שישראל תכיר רשמית במדינת קוסובו, עורך דין אחר צעק “שלום”, אחד הנאשמים נופף בידו לשופט והסתלק מאולם הדיונים ונאשם אחר הניח את ראשו על השולחן שלפניו ונרדם. זו היתה פארסה, והשופט לא הראה כל כוונה להתערב בנעשה.

בלבו של ראטל הולך ומתגבר החשד, שמאמציו לחשוף את הרשת אינם רצויים כלל. הוא שלח בקשות לעזרה משפטית לגורמים בכל רחבי העולם. במקרה הטוב, זכה לתגובות “לא מספקות”. הרשויות שאליהן פנה במוסקבה לא הגיבו כלל, למרות שקורבנות רבים היו ממוצא רוסי.

החוקרים איתרו שני גברים החשודים בכך שמילאו תפקיד מרכזי ברשת: הרופא המנתח ומתווך האיברים, טורקי וישראלי. איש מהם לא נעצר.

על פי החשד, המנתח הוא יוסוף סונמז, גבר כחוש וקירח, בעל זקן מטופח בקפידה. הוא ידוע לא רק כד”ר פרנקנשטיין, אלא גם בכינוי ד”ר נשר. הוא מתגאה בכך שהשתיל עד כה 2,200 כליות. אין ספק שחלק מההשתלות בוצע באופן לא חוקי.

ורה שוודקו פגשה את סונמז. כשהיא מדברת עליו, אוחז בה רעד ודמעות ממלאות את עיניה. במרפאה בפרישטינה ניסתה לפנות אליו בדברים ואולם הוא לא הגיב לאף אחת משאלותיה, לא ברוסית ולא בעברית. הוא פשוט התעלם מקיומה, כאילו היתה גוש בשר.

אי–פי

ב–2005 פשטה המשטרה על מרפאתו באיסטנבול ועצרה אותו ליד שולחן הניתוחים. הוא הואשם בלקיחת איברים מתושבי מזרח אירופה והעברתם למערביים בעלי אמצעים. הוא נשפט והורשע, אולם בהמשך זכה לחנינה. כעבור שנתיים נגזרו עליו 10 שנות מאסר, אך הוא ערער על גזר הדין.

ראטל פנה לאינטרפול בבקשה שיוצא נגדו צו מעצר. הוא נעצר ב–2011 ושוחרר בערבות. טורקיה מסרבת עד היום להסגירו. כעת הוא עומד בפני הגשת כתב אישום במולדתו. לטענתו, לא הפר את החוק בקוסובו.

מחקירתו של ראטל עולה כי סונמז עבד בשיתוף פעולה עם משה הראל בישראל. הראל בן ה–62 מחזיק באזרחות כפולה, ישראלית וטורקית. כפי הנראה הוא היה זה שאיתר מוכרים וטיפל בתשלומים. הראל מתגורר ברמלה, במרחק של פחות מ–20 ק”מ מביתה של שוודקו. הוא נעצר בפרישטינה אחרי הפשיטה על מרפאת מדיקוס. כעבור ארבעה שבועות התיר לו בית המשפט לנסוע לטורקיה למשך חודש, אחרי שטען שאמו חולה. הוא לא שב לקוסובו. ראטל אינו מופתע מכך.

הראל עדיין נחשב לפושע מבוקש על ידי האינטרפול. בעקבות עדויותיהם של שוודקו ושל מוכרים אחרים, החליטה גם ישראל להצטרף לחקירתו של ראטל. הראל נעצר בחשד לחטיפה, הלבנת כספים, סחר באיברים ואי תשלום מסים, ושוחרר בערבות. הוא לא הגיב לההאשמות שהועלו נגדו.

ובאשר למממן, הפרופסור לאורולוגיה מנפרד בר מברלין, ניתן לראות ביוטיוב הרצאות שלו בנושא ריסוק אבני כליה. עד לפני כמה שנים, ביצע השתלות כליה בבית חולים בגרמניה.

לוטפי דרווישי, עורך־דינו של נציג מדיקוס, מנסה להסביר כיצד הפך בר לבעליו של מרכז רפואי בקוסובו. לטענתו, בר שיכן בביתו את בני משפחת דרווישי, שנמלטו מקוסובו בתקופת המלחמה והגיעו לברלין כפליטים. אחרי שחזרו לפרישטינה, הציע דרווישי לבר להקים מרכז ניתוחים מודרני בקוסובו. בר השקיע במיזם שלושה מיליון יורו, וסייע, כך טוען עורך הדין, באיתור הרופאים שהשכירו חדרי ניתוח במרכז.

האם סובך הרופא הברלינאי ללא ידיעתו בפלילים על ידי ידידו הקוסוברי? הייתכן שגילה שמתקיימות במקום השתלות רק אחרי שהמרכז נסגר, כפי שהוא טוען כיום? חוקריו של ראטל מצאו תכתובות דוא”ל המעידות כי לא כך הדבר.

ב–2007 שאל בר את דרווישי בדוא”ל היכן סכומי הכסף שהיו אמורים להגיע אליו, וביקש שיועברו לחשבון הבנק שלו. במארס 2008 כתב דרווישי לשותפו הגרמני דוא”ל תחת הכותרת “קרדיו כירורגיה”, ובו הוא מסביר בגרמנית עילגת, שהוא מקיים שיחות עם גורמים בקוסובו ובטורקיה. “התחלנו עם השתלה של כליה. הראשונה כבר עשויה. עוד אחת נעשה ב–28 בחודש”.

בר לא הסכים להגיב להאשמות השערורייתיות, אך מכחיש באמצעות עורכי הדין שלו שידע על המתרחש בקוסובו. הוא לא זוכר את הדוא”ל של דרוויש. לטענתו, השקיע פחות מ–600 אלף יורו במרפאה, וזאת רק במחלקה הקרדיולוגית. כמו כן מסרו באי כוחו כי שמורה לו הזכות לנקוט צעדים נגד פרסום כתבות מכל סוג שהוא, וכי אין שום בסיס לסיקור הנושא בעיתונות.

בר חושש מן הסתם מחשיפה, אם כי נראה שהתמודד בהצלחה עם החשדות שהועלו נגדו בשנה שעברה. התביעה הציבורית בברלין פתחה בחקירה ראשונית בעניינו ב–2011. בעקבות סירובו של ולטר להעיד הופסקו ההליכים. הפרופסור לא זומן לחקירה. באותה עת לא ידעו החוקרים בברלין על תכתובת המייל שאותה חשפו אנשיו של ראטל.

חצי עשור עבר מאז שכלייתה של ורה שוודקו הושתלה בגופו של ולטר, וגיבורי הפרשה, בין אם היו מעורבים בה ישירות או בעקיפין, עדיין חופשיים. איש לא הובא לדין. הגינה בחזיתו של מרכז מדיקוס צמחה פרא. שומרים עוצרים את כל מי שמתקרב לבניין. לוטפי דרווישי פתח מרכז רפואי חדש במרחק 15 מטר משם: בית החולים אורו־מדיקה, שבו הוא מבצע ניתוחים, כאשר אינו עומד לדין בבית המשפט.

בינתיים חלה איש העסקים ולטר בסרטן העור. כלייתה של ורה שוודקו העניקה לו חמש שנות חיים מעבר לתקופה שהקציבו לו הרופאים. בנו אומר שהמשפחה אמנם דנה בשעתו באפשרות שהוא יתרום כליה לאביו, שכן בכך היו נחסכות בעיות משפטיות. ואולם, הם היו מודעים היטב לסיכונים הבריאותיים שנוטלים המוכרים, ובאופן מיוחד אלה שגילם צעיר יחסית.

הבן הוסיף ואמר שהמשפחה מבקשת לשים קץ לפרשה, ומספר שלפני זמן קצר זרקו לפח את התיקייה האחרונה שהכילה מסמכים הקשורים אליה.

ורה שוודקו הביאה את בתה לתל אביב בעזרת הכסף שקיבלה תמורת כלייתה. הבת בוגרת דיה להבין את מעשיה של אמה. “היא תרמה לי חצי חיים”, היא אומרת. היא מעידה שהיא משתדלת לא להרגיז את האם. לא תמיד היא מצליחה בכך. שערה החום והארוך פזור על כתפיה. היא מאושרת בחייה החדשים. כשתגדל תהיה רופאה, היא אומרת, כדי שתוכל לטפל באמה.

ורה מספרת שהיא עדיין סובלת מכאבים ומחולשה גופנית. סוחרי האיברים הורו לה להתאשפז לטיפול בבית חולים אחרי הניתוח, אך היא לא עשתה זאת. האשפוז היה יקר מדי. 8,100 היורו שקיבלה אזלו מזמן. היא הוציאה אותם על בתה, שילמה חובות וקנתה כמה בגדים מתוצרת סין. המעטפה התרוקנה בתוך שלושה חודשים.

תרגום מגרמנית: יעל אלין־קוטנר

------------------------------------------------------------------------------

המתנה של 4.3 שנים לכליה בישראל \ דן אבן

בישראל, למרות קמפיינים הסברתיים ותמריצים רבים - פיצוי כספי לתורמי איברים חיים וקדימות בקבלת תרומה למי שחתומים על כרטיס תורם איברים - ההמתנה של חולים לאיברים עדיין ממושכת, וגם העלייה במספר החותמים על כרטיס תורם איברים נמצאת במגמת התמתנות.

כיום ממתינים 1,088 ישראלים לאיברים: 749 לכליות ‏(מתוכם 16 להשתלה משולבת של כליה ולבלב‏), 160 לכבד, 90 ללב ו–89 לריאות, ו–7,521 נוספים להשתלת קרנית. הזמן הממוצע לקבלת איבר להשתלה עומד על 4.3 שנים לכליה, 2.2 שנים לכבד ושבעה חודשים לריאה או לב.

על כרטיס אדי לתרומת איברים חתומים כיום רק 700 אלף ישראלים, 14% מהאוכלוסייה הבוגרת. גם שיעורי ההסכמה לתרומת איברים בישראל עדיין נמוכים, ומגרדים את ה–50%. עם זאת, דווקא בחודש האחרון, מיום כיפור ועד סוכות, בוצעו בארץ 25 השתלות איברים שהצילו את חייהם של 20 חולים, שמקורם בארבעה בני אדם שנקבע להם מוות מוחי.

על רקע המצוקה, חולים ישראלים רבים שוקלים לנסוע להשתלות איברים בחו”ל, אם כי בשנים האחרונות, מאז חוק ההשתלות, נחסמו מרבית המסלולים להשתלות בחו”ל במימון קופת חולים - פרט למדינות שבהן קיים תיעוד כי מתבצעות השתלות ללא סחר באיברים, למשל השתלות כבד בקולומביה והשתלות כליה ברוסיה ובקזחסטן.

במדינות דרום אמריקה עדיין מבוצעות השתלות כליה לישראלים במסגרת סחר באיברים שאינו חוקי ונעשה ללא אישור ארגון הבריאות העולמי, למשל באקוודור. אך ברוב המכריע של המדינות נחסמו בשנים האחרונות מסלולים לביצוע השתלות באיברים שנקנו בכסף, לרבות סין, הפיליפינים, קוסובו ולטביה.

בשנים האחרונות דווח על חשדות לגבי מעורבותם של לא מעט ישראלים בסחר באיברים בחו”ל. באוגוסט 2010 עצרה משטרת אוקראינה שמונה בני אדם החשודים בסחר באיברים לישראלים חולים ובגיוס איברים להשתלות שבוצעו באקוודור ובאזרבייג’ן; ביולי 2009 נעצרו בניו ג'רזי ובניו יורק חמישה רבנים בחשד לעבירות של הלבנת הון, קבלת שוחד ותיווך בסחר באיברים; באוקטובר 2007 נעצר הישראלי ד”ר מיכאל זיס באוקראינה במעורבות בסחר כליות, ובהמשך הוסגר לישראל. גם בארץ עצרה המשטרה בשנים האחרונות כמה חשודים בתיווך לסחר באיברים בחו”ל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true