שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המפגש היצירתי המפתיע בין יורם קניוק לאיריס נשר

הוא: סופר פורה שנתקל במחסום כתיבה בבואו לחבר את היצירה האחרונה בחייו. היא: צלמת מפורסמת שחיפשה גיבור תרבות לפרויקט חדש. תערוכת צילום מסעירה המוצגת כעת במוזיאון רמת גן היא רק אחת מתוצאות ההיכרות בין יורם קניוק לאיריס נשר, היכרות שהסתיימה בתפנית דרמטית מפתיעה

תומר גניהר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומר גניהר

לפני שנתיים היה הסופר יורם קניוק ‏(82‏) מצוי בשיאה של תהילת הקאמבק שלו. רב־מכר רדף רב־מכר, סדרה יוקרתית בישראל וסרט הוליוודי נחשב הופקו על פי כתביו, כיבודים ופרסים ספרותיים מתגמלים נפלו סוף־סוף בחיקו. מעריצים צעירים לספריו הצטרפו למעריצים ותיקים, תולדות חייו הסוערים נפרשו לפני התקשורת המהללת ושוחרי ספרות עלו לרגל אל אחד מאחרוני אנשי הרוח הנפילים של דור תש”ח. קניוק היה בכל מקום.

אפילו הוא נראה מרוצה. אבל רק הוא ידע את האמת העצובה שהסתתרה מאחורי העדנה הלא־צפויה הזאת שהיתה לו אחרי בלותו, כדבריו. הוא עומד לכתוב את הספר האחרון בחייו - והוא נתקע. רעיונות ונושאים לא חסרו לו. הוא חשב לכתוב על הצייר החובב שהיה בצעירותו ועל חייו הסוערים כאנלוגיה למלאכת הציור. אך חסרה לו הדרך לעשות את זה. אין לו מילים. הדף הריק הלבן עורר בו בעתה. בחדר העבודה הקטן שלו בביתו בלב תל אביב, קניוק, חולה סרטן, מותש, נבגד על ידי גופו, נחרד מהבגידה המרה מכולן, האחרונה - זו של ההשראה.

צילום: סיון גליקמן

בקצה אחר של העיר, בסטודיו קטן ברחוב הס, הצלמת הבינלאומית איריס נשר ‏(45‏) ניצבה לפני דילמה חריפה. תערוכתה האחרונה, “בחדרי החושך”, שבה יצרה פורטרטים של סופרות ומשוררות ישראליות מובילות, זכתה להצלחה רבה בארץ ובחו”ל ונדדה בין גלריות ומוזיאונים רבים. אך עם התגברות תחושת הריקנות המוכרת לכל אמן לאחר השקת תערוכה, שאפה נשר לצאת בפרויקט חדש, השאפתני בקריירה שלה עד כה. היא חיפשה לאגד את כל תחומי העניין השונים שלה יחד: קולנוע, פיסול, ציור וגרפיקה, ולבטא את מכלול כישוריה ושאיפותיה האמנותיות מרחיקות הלכת ביותר.

חסר היה לה רק גיבור־תרבות־על שיעמוד במרכז הסדרה הזאת, ויגלם בדמותו הסמכותית את כל הפנים השונות שלה. מישהו ששמו ומעמד יצירתו יהיו חזקים מספיק כדי לשאת את משקל המיזם החדש. נשר היתה אובדת עצות.

חבר משותף של קניוק ונשר, שחשב בטעות את צילומיה המסוגננים של נשר לציורים, והכיר את מצוקתו של קניוק, הציע להפגיש בין השניים. הוא סבר ששיחה מעמיקה על ציור עשויה לסייע לקניוק במאבקו הספרותי. התוצאה של אותה טעות תמימה ומשמחת הנה אחת מתערוכות הצילום המסעירות ביותר שנעשו בשנים האחרונות, אשר נפתחה בחודש שעבר במוזיאון רמת גן, באצירתו האנינה של מנהל המוזיאון, מאיר אהרונסון.

המפגש הראשוני בין השניים היה כצפוי טעון ומלחיץ. נשר מיד רותקה לדמותו הייחודית של הסופר והבינה שמצאה את גיבור הפרויקט החדש שלה, אבל קניוק היה חשדן וטרוד מדי בבריאותו מכדי לככב בסדרת צילומים מפרכת וחושפנית, בידי אמנית זרה לו וצעירה ממנו בדורות רבים. נשר לא ויתרה וקניוק לבסוף נעתר, בקושי, לצילום ניסיון אחד.

דווקא הצילום הראשון היה מפרך במיוחד: הסט היה גבעת טרשים תלולה בחולות תל ברוך ונשר ביקשה לתעד את קניוק פוסע ברגל עד לפסגה, כשמיטלטליו מושלכים מאחור. היה זה יום חורפי קר, העננים סיפקו אור נהדר, ורכב הביא את קניוק עד למרגלות הגבעה המיתמרת. נותר רק לשדל את קניוק הנסמך על מקל הליכה לבצע את הטיפוס המפרך - ולעשות זאת ברגליים יחפות. קניוק היה חלש מכדי לחלוץ את נעליו והפרויקט התחיל, תרתי משמע, ברגל שמאל.

לבסוף, דקות לפני שהשקיעה כיבתה את האור, כרעה נשר למרגלות הסופר, פשטה בעצמה את נעליו וגרביו, וקניוק החל בהעפלה. עד מהרה, נשר הצליחה לתעד במצלמה את מה שהיא, לטעמי, יצירת מופת של צילום מבוים. גם קניוק, לאחר שראה בביתו את החומר המצולם, נפעם מהתמונה, והדרך לשיתוף פעולה בין שני היוצרים נפתחה לרווחה.

כאשר הקשר האישי בין השניים התהדק, ונשר התוודעה למצוקה הספרותית שבה קניוק מצוי, עלה אצלה רעיון יוצא דופן: היא תצלם יחד עם קניוק סדרה של עטיפות לספר חדש, שעוד לא נכתב ואולי לא ייכתב לעולם. כשהסופר המופתע נתן את האור הירוק לפרויקט המוזר, החלה נשר לארגן את ההפקה המסובכת, אשר, כך קיוותה, תחלץ את קניוק מהמשבר ובמקביל תספק לה את נקודת ההתחלה לסדרה החדשה הנכספת שלה.

וכך יצאו השניים למסע פיזי ורוחני ממושך, מטלטל ורווי תובנות, אשר התוצאה האמנותית שלו, כאמור, מהפנטת. נשר הצליחה לפרק את מיתוס הגבר הצבר המיוסר, אשר את דמותו מגלם קניוק בהצלחה רבה כבר שנים ארוכות, ולהקים אותו מחדש: אך הפעם בדמותה ובצלמה.

מחוזות תובנה חדשים

צהריים בשכונת פלורנטין הקודחת מחום. בסטודיו החדש שלה בקומה השלישית של בניין ישן המשמש בעיקר למגורי אמנים, יכולה איריס נשר, לראשונה זה זמן רב, לנשום לרווחה בהקלה. לפני דקות מעטות עזב את הסטודיו צוות עובדי המוזיאון יחד עם עשרות תמונות ענק ממוסגרות בדרכן לרמת גן. הסטודיו המרווח כמעט חף כעת מיצירות אמנות ובוהק בלבן. נשר נרגשת לקראת התערוכה, אבל נינוחה דיה כדי לגולל באוזני את סיפור המסע שלה עד סופו, סיפור שמסתיים בתפנית דרמטית ומשמחת בעלילה.

כיצד התנהל המפגש הראשון עם הגיבור שלך?

“יורם קניוק היה לאחר כתיבת הספר ‘תש”ח’. הוא היה חולה מאוד, ורצה לכתוב ספר רפלקטיבי על חייו שלא יהיה אוטוביוגרפי כמו ‘תש”ח’, והוא רצה לעשות שימוש ב’אני הצייר’ שלו, כמו שהוא מכנה את זה. חבר משותף הראה לו את הספר הקודם שלי, קניוק אהב אותו ונקבעה פגישה. אני חושבת שהוא לא זכר את עצמו מספיק כצייר, והפגישה עם אמנית פלסטית, שרואה את העולם דרך דימויים ויזואליים, שימשה קרש קפיצה אסוציאטיבי. אני חושבת שצילום מגיע ממקום אילם של דימויים ויזואליים, ואילו ספרות מגיעה מעולם עיוור. סופר מתאר עולם פנימי ואני מצלמת עולם פנימי וכאן החל החיבור”.

איך עלה רעיון צילום העטיפות לספר דמיוני שאיננו?

“בגלל שיש לי עניין גדול ביחסי ההיזון החוזר בין אמנות פלסטית ואמנות כתובה, עניין שעוד התחיל ב’בחדרי החושך’, התחלנו לדבר ואז התפתח הרעיון המטורף שאני אצלם עטיפה לספר לא קיים. בעצם להתחיל מהסוף, מהכריכה, לפני שהספר בכלל נכתב. הכוונה היתה שהתהליך ישמש השראה לשנינו כשכל אחד מאיתנו מביא חומרים ביוגרפיים לתהליך העבודה.

“אני חובבת גדולה של אקספרימנטים אמנותיים, ומאמינה בשיתוף פעולה בין אמנים, במיוחד אמנים מדיסציפלינות שונות. הרי תהליך ההיזון החוזר מוביל תמיד למחוזות תובנה חדשים. כמו שקניוק רצה לראות את עצמו דרך עיניים אחרות, כך אני רואה את עצמי דרך עיניים אחרות. דיברנו הרבה, התחלנו לצלם עטיפות ואני גיליתי שצילום כל עטיפה מוביל אותי לרצף של אסוציאציות ויזואליות, כמעט קולנועיות. בכלל לא הייתי בטוחה שייצא מזה ספר ושהניסוי יעבוד, אבל שיתוף הפעולה הבין־דורי והבין־תחומי הזה נראה לי מעניין ונראה לי שיש כאן אפשרות לנקודת ‘כניסה’ מעניינת. וכך החלה סדרה של מפגשים לאורך שנתיים של שיחות וצילומים”.

של מי החיים האלו שתיעדת בפרויקט - שלך או של יורם קניוק?

“אני כבר לא יודעת. לאורך העבודה החיים שלנו הצטלבו ונכרכו יחד בצורה כזו שכבר קשה להתיר את הקשר. במהלך הצילומים התרחשו המון צירופי מקרים משונים ומרגשים שאיחדו בין הביוגרפיות שלנו. תיעדתי אותם מיד, אבל אני עדיין לא יכולה להסביר אותם.

"עטיפה 5". מאובדן השראה להתפרצות המוזהצילום: איריס נשר

“לדוגמה, כשהזמנתי את יורם בפעם הראשונה לצילומים בסטודיו הקודם שלי ברחוב הס, התברר שבאותו מקום ממש שכן בית ילדותו. הוא לא ביקר שם המון שנים. היו לו הן זיכרונות קשים והן זיכרונות יקרים משם. במהלך הצילומים, כשביימתי אותו בסטודיו, הוא כינה את עצמו ‘המונה ליזה מרחוב הס’. בשבילי, זו היתה נקודת ציון ראשונה שהתחלתי לשרטט במפת החיים שלו, ואולי גם של כולנו כאן.

“במקרה אחר, לאחד הצילומים שלא כללו את קניוק, הבאתי מודלית קבועה שלי, השחקנית ענת קלאוזנר. כשהראיתי לו את התמונה, הוא נדהם, וטען שהדבר הראשון שהוא ראה כשהתעורר מהניתוח המסובך שלו לפני שנתיים, היו העיניים העזות האלו של המודלית. בירור קצר שעשיתי העלה שאביה של ענת הוא פרופ’ יוסי קלאוזנר, הרופא שניתח אז את קניוק. קלאוזנר היה הראשון שקניוק ראה כשהתעורר לאחר תרדמת ארוכה”.

נשמע כמו סצנה ריאליסטית־מאגית הלקוחה מספריו של קניוק.

“נכון. קניוק כידוע עוסק הרבה בעירוב בין בדיה ואמת ביצירה שלו, ואלו נושאים שמרתקים גם אותי בעבודה שלי. זו פשוט זווית תובענית ומיוחדת יותר לתאר את ההיסטוריה ולאתגר אותה. וגם את הקהל”.

מלבד תקופה סוערת שבה חי בניו יורק ושאותה תיעד בספרו המצליח "חיים על נייר זכוכית" - העביר קניוק את רוב חייו הבוגרים בארץ, בתל אביב. את, לעומת זאת, נדדת לא מעט בין ארצות וערים שונות. הזהות של קניוק מגובשת מאוד וכל יצירותיו מייצגות אותה. הזהות שלך, לעומת זאת, מופשטת ונזילה הרבה יותר. את מרגישה כמו מהגרת?

“כן, נולדתי במילאנו, איטליה, שם ההורים שלי שהו לרגל עבודה. חזרתי לארץ ללמוד בוויצו צרפת במגמת צילום, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד ב–School of Visual Arts בניו יורק. בהמשך פגשתי שם את אבי נשר ‏(במאי הקולנוע שלו נישאה‏), ואיתו עברתי לגור ולעבוד בלוס אנג’לס. לפני עשר שנים חזרתי לארץ. מאז אני יוצאת למסעות בעיקר דרך הצילומים שלי”.

האם בסדרות הפורטרטים הנשיים שלך, ובעיקר בסדרה הקודמת שלך, שבה תיעדת נשות רוח ישראליות מובילות כגון רונית מטלון, יהודית הנדל וצרויה שלו, כשהן חשופות, כמעט מעורטלות, ניסית דרכן ובאמצעותן לגבש לעצמך זהות מקומית?

“יש תמיד דיפוזיה ביני, הצלמת המביימת, לבין המצולמים שלי. זה מה שהופך את זה למעניין. אני כל הזמן בחיפוש, ולמדתי המון מהמצולמות שלי. באתי אליהן עם הרבה כבוד, ואני חושבת שרואים את זה בתוצאה הסופית. אבל מעבר לחיפוש זהות, העניין שלי בסדרה הנשית ההיא, וגם בסדרה הנוכחית עם קניוק, הוא לנסות לחדור אל מרחב היצירה של המצולם, האזור הסודי והאינטימי שבו הוא יוצר את האמנות שלו ולנסות לפענח אותו בצילום. זה הגביע הקדוש שלי”.

בגלל זה קראת לאותה סדרה “בחדרי החושך”?

“בדיוק. חדר החושך הוא המקום הפלאי שבו האמת צפה ועולה לפניך”.

אבל האמת אצלך היא לא אובייקטיבית. את מביימת את הצילומים האלו בצורה גורפת, כמעט קשוחה, את הבוסית, את מעמידה את המצולמים שלך בהעמדות מתוכננות היטב, ולמעשה לשה את הדמות שלהם לצורה חדשה.

“באמת התחלתי את הקריירה האמנותית שלי כפסלת. יש לי את השפה הצילומית שלי ואת האסתטיקה שלי, אבל זו רק נקודת משען, שממנה אני נכנסת אל עולמו של המצולם ואז מתחילה ההרפתקה. אני לא יודעת ולא רוצה לדעת איך היא תסתיים ואיזו צורה היא תלבש. לפעמים זה יכול להיות מפחיד, וכאמור אפל. אלו חוקי המשחק”.

חייזר לא מזיק

על שולחן העבודה בסטודיו, לצד שני פסלים מוקדמים שנשר פיסלה, מונח מגזין קולנוע אמריקאי משנות ה–90, וממנו ניבטת דמותה הנערית של השחקנית דרו ברימור, החובקת בובת חייזר אפלה ומרתיעה. אני נלחץ ממנו, ואילו נשר מביטה בו בחיבה רבה ומרגיעה אותי: “אל תדאג, הוא כבר לא מזיק”.

ומה הסיפור שלו?

“במהלך הלימודים שלי בניו יורק נפגשתי במקרה שוב עם אבי. הפעם כבר הפכנו מהר מאוד לזוג קבוע. עברתי יחד איתו ללוס אנג’לס והמשכתי ללמוד ב–California Art Institute, שם גם התחלתי לפסל במקביל לצילום והתחלתי להציג בתערוכות. באותה תקופה אבי החל לעבוד על סרט שנקרא ‘דופלגנגר’. זהו מושג גרמני, המתייחס לדמות אחרת אפלה הקיימת באותו אדם. בסרט כיכבה דרו ברימור. אבי היה מאוד מיודד באותה תקופה עם הבמאי ג’ים קמרון והתייעץ איתו בשאלת פיתוח הדמות הנשית המיתולוגית - מושכת ומאיימת - שמהווה מעין אלטר אגו לגיבורה.

“קמרון חשב שכדאי לגייס אמן מחוץ לחוגי העשייה הקולנועית הקונבנציונלית, והמליץ שאבי יבקש ממני להיות מעורבת בתהליך פיתוח הדמות. ניגשתי לעבודה על הדמות והשתמשתי בטכניקה שהפכה מאוחר יותר לטכניקת העבודה הקבועה שלי - ניהלתי שיחות נפש רבות עם דרו ברימור, צילמתי הרבה ובעקבות זאת עוצבה ה’מפלצת’. הסרט זכה בפרס האקדמיה האמריקאית לסרטי מדע ופנטזיה לשנת 92’. זה היה המפגש הראשון עם שחקנית שהוביל לכך שהתחלתי לצלם נשים אמניות”.

ספרי לי על הפגישה הראשונה שלך עם אבי, בעלך. גם שם היה מעורב משחק משונה של גילום דמויות וזהויות, נכון?

אבי נשרצילום: אריאל שליט

“זה באמת היה מפגש ראשוני לא שגרתי עם הבעל לעתיד. אבי ואני הכרנו ביום צילום מאוד טראומטי באתר הצילומים של ‘זעם ותהילה’. ג’וליאנו מר נפצע בפניו מרסיסי פחם של כדור סרק במהלך הערב שלפני סצנת הפעולה הגדולה, שבה לוחמי הלח”י מפוצצים את המפקדה הבריטית. בארץ לא ניתן היה לייצר פיצוצים קולנועיים באמצעים ממוחשבים וכל פיצוץ היה פיצוץ אמיתי.

“בית הספר התיכון ששכן בנוה צדק מולכד על ידי קבלנים במאות קילוגרמים של דינמיט לקראת פיצוץ. מפיקי הסרט רצו לעשות שימוש בפיצוץ בית הספר ומחלקת הארט של הסרט הפכה את בית הספר לסט של מפקדה הבריטית. אי אפשר היה לשכנע את הקבלן לדחות את הפיצוץ, ולכן ההפקה חיפשה דרך לצלם את הסצנה גם בלי ג’וליאנו. לבסוף, הצלם דוד גורפינקל הציע שאבי, שממדי גופו דומים לאלו של ג’וליאנו, יגלם את דמותו של אדי הקצב באותו יום בצילומים מרחוק.

“בעיה נוספת שהיתה להפקה היתה היעדרותה של השחקנית רונה פריד שנסעה במפתיע לארצות הברית. בסרט היא גילמה את דמותה של אהובתו האריסטוקרטית של לוחם הלח”י. גם כאן חיפשו פתרון לצילום מרחוק ומישהו סיפר להם שיש לאותה שחקנית ידידה שמאוד דומה לה, וכך הם הגיעו אלי. אבי ואני נפגשנו על הסט, כששנינו לבושים בבגדי שנות ה–40, ומגלמים דמויות מאוד רומנטיות, בעוד בית הספר התיכון מתפוצץ ברקע באמצע תל אביב”.

רנטגן לנשמה

ובחזרה לקניוק. הסופר הטוטאלי תמיד הדגיש את הצד הסיזיפי של חייו, את המאבקים הקשים שהיו לו לאורך השנים ואת המצוקה החומרית החריפה שליוותה אותם. גם רגעי האושר שעליהם דיווח בסיפוריו ובראיונות עמו הצטיירו תמיד כ”שמחת עניים”. זהו דימוי הולם וראוי לישראלי המתחבט, ליוצר שמתייסר בארץ הקשה המתאכזרת לאמניה, “ארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות”, כפי שניסח זאת בזמנו בצלילות חותכת דוד אבידן. ואילו כעת, תחת מוקד העדשה של איריס נשר, סיפורו התקיף של קניוק זוכה לטיפול מסור.

בעשרות הצילומים בתערוכה המוצגים כעטיפות לספר חייו של קניוק, ואולי גם ככרזות לסרט חייו, משתתפים ליצנים, רקדניות, שחקנים, מודליות־עירום, המגלמים שלטים מכוונים ממסילות ותחנות חייו של הסופר. כולם מוצגים באופן עשיר ופוטוגני. הקרקס המכושף שהציג קניוק ב”חימו מלך ירושלים” שלו חוזר לעיר, והפעם כולם מוזמנים.

מלחמה, שואה, מסעות זהות מפרכים, חלומות, זיכרון וחיים ומוות - נשר מעמידה לפני קניוק מראה מהפכת, ולפני הקהל היא מציגה לראשונה את הצד הנשי של הנושאים הקניוקיים הנצחיים האלו. חידתו של קניוק, האינדיבידואל החופשי, על סגנונו הספרותי המשוחרר והפרוע, הזר והכמעט חייזרי בין סופרי דור תש”ח המגויסים לתקומת האומה, נפתרת בתערוכה.

לפני שקיעה בבית קפה ברחוב הראשי של פלורנטין, אני יושב עם איריס נשר בשולחן על המדרכה לקפה קר ושיחה מסכמת. מחרתיים הפתיחה במוזיאון והמתח הטבעי ניכר כבר על פניה היפים, הבהירים מאוד, החפים מאיפור. אני חייב לברר איתה משהו שמציק לי. בצילומי הנשים בסדרות הקודמות שלה, כל המצולמות, בלי יוצא מן הכלל, גם הצעירות שבהן, למרות שהן יוצרות מוערכות, מצטלמות כשהן מכונסות פנימה. ואילו יורם קניוק, גם כשהוא קשיש ומותש, חולה מאוד, מצולק ממאבקים ומלחמות - מתייצב מול המצלמה כשהוא מישיר מבט נוכח, ממזרי ואמיץ.

איך את מסבירה את הפער הזה?

“זה נכון, קניוק לא קורס, אלא נפתח ובוחר לשתף. הוא מכניס אותי בנדיבות אל האמת הפנימית שלו. לכן השם שבחרתי לסדרה כולה הוא ‘כניסה’. אני חייבת לציין שגם הנשים שהזכרת מהסדרות הקודמות לא קורסות, חלילה, אלא פשוט בוחרות דרך אחרת לשתף אותי במסע היצירה שלהן. זו דרך מעגלית, אמיצה לא פחות, אך אינטימית יותר, נשית”.

וקניוק הוא חד ופוצע.

“ברור. הוא חי חיים על נייר זכוכית. הצלמת האמריקאית הנודעת סאלי מאן אמרה פעם שהמהות של צילום אדם היא הדינמיקה עם המצולם. הוא צריך לתת לך את הצילום, אתה לא יכול לכפות אותו עליו. וזה מה שקרה איתי ועם קניוק. מאחר שהוא היה צייר, יש לו עניין גדול באמנות פלסטית ואני אמנית פלסטית שיש לה עניין גדול בספרות. כאמנים אנחנו עושים שימוש במרבצי יצירה שמאוד סמוכים לפני השטח, בגלל שזה מה שנגיש לנו. גיליתי שכשאני עובדת עם אמנים אחרים אנחנו לוקחים אחד את השני למקומות עמוקים יותר.

איריס נשרצילום: איליה מלניקוב

“הבנתי את קניוק כשהוא אמר לי שקשה לו לכתוב על עצמו כי כשהוא נזכר הוא רק רואה את האחרים ולא את עצמו, וגם אני סובלת מבעיה דומה. הבנתי שכאשר אני מצלמת מישהו אני למעשה מצלמת את עצמי דרך חוויה של מישהו אחר. אני לא יכולה לצאת מעורי ולראות את עצמי, אבל אני יכולה לראות את עצמי משתקפת בעיני שותפי לפרויקט כאשר גם לו יש עניין עמוק בחיפוש בנפש”.

וזה מוביל אותנו לצילום המעולה בתערוכה שבו את משתקפת עם המצלמה בתוך העיניים של קניוק. זה פוטושופ?

“ממש לא. זה צילום חי, זה קרה”.

זו בשורה טובה. ובכל זאת, את עברת לצילום דיגיטלי לאחר שנים ארוכות של צילום בפילם.

“ולא בלי היסוסים ולבטים. זה קרה לפני כמה שנים, לאחר שעשיתי סשן ארוך ומפרך עם מצולמות, והמצלמה שלי נפלה לרצפה ונחבלה. רק כעבור כמה ימים של מתח עצום הסרטים פותחו והתברר לי שכל הסשן נשרף ונהרס. אני לא יכולה לתת לזה לקרות שוב. יש לי אחריות גדולה מדי למצולמים שלי. זה קרה באותה תקופה שבה קניוק נטש את מכונת הכתיבה המיתולוגית שלו, שעליה כתב את כל ספריו, ועבר לשימוש במחשב, ובגלל זה צילמתי לתערוכה כמה צילומי טבע דומם של מכונת כתיבה. הפעלתי שם את המכונה הזאת, כאילו כדי לומר שגם אם הלפיד עבר לדיגיטלי, הגחלים עדיין רוחשות”.

“גחלים” זה לשון המעטה - ניצוצות רושפים זו הגדרה קולעת יותר. הצילומים שלה של עטיפות הספרים המדומיינים מוצבים כאן על הקירות ברצף מעגלי, מהכהים הקודרים עד הלבנים המסמאים. מייאוש לתקווה, מזיקנה לצעיר־לנצח, מאובדן השראה להתפרצות המוזה, וחוזר חלילה.

פה הכל זורם, כלום כבר לא תקוע. יורם קניוק עצמו נראה במוזיאון מאושש. הוא הגיע לראות שזה באמת קורה. תפסתי אותו מחייך. בחשאיות, כמעט בלחישה, הוא ממתיק לי סוד: הספר החדש, האחרון בהחלט, כבר יצא לדרך. ואפילו נבחרה לו עטיפה: זהו התצלום שלו מעפיל על ההר. בחדר הסמוך, המשורר רוני סומק תולה תערוכה משלו של ציורים ורישומים. סומק, בן־טיפוחיו של קניוק ומי שהעניק שורה משיר שלו - “חיים על נייר זכוכית” - לכותרת ספר הקאמבק שלו, מתוודה בפני באופטימיות מידבקת שכבר 40 שנה קניוק מצהיר חגיגית שהוא כותב עכשיו את הספר האחרון בהחלט.

musaf@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ