בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

V-VIP

דברים שקורים מאחורי הווילון

למה המסיבה הכי נחשקת היא תמיד זו שאתה לא יכול להכנס אליה

6תגובות

“תהיי במסיבה של וורנר?” השאלה הידהדה בכל מקום. “ארזת לבד? מישהו נתן לך משהו להעביר? תהיי במסיבה של וורנר?” “ברוכה הבאה, ארוחת בוקר מוגשת בין שבע לתשע. תהיי במסיבה של וורנר?” המסיבה הכי נחשקת בפסטיבל של התעשייה הכי נחשקת, באוהל הלבן שעל שפת הריביירה. ובכן, אין דרך צנועה לבשר זאת: הייתי במסיבה של וורנר. לא הייתי מוזמנת אישית, חלילה. אני רחוקה מלהיות כזו חשובה. אבל אני מכירה איזה מישהו שמכיר איזה מישהו. וכך מצאתי עצמי טופפת עקבי לפתח המסיבה, שם צרפתייה דקת־גו וחשוקת־שפתיים, חמושה בקליפ־בורד ועט, עמדה וחרצה גורלות. ידידי הצרפתי המקושר מילמל כמה מילים באוזני הוד אנטיפתיותה, שהובילו לטקס המשיחה המיוחל: על ידינו הוטבעה חותמת אדומה עם האותיות WB. חותמת שמאפשרת לצאת וגם לחזור, אבל חשוב מכך, מאפשרת לשפשף את המפרק במהלך פגישה למחרת, לפהק פיהוק של האנגאובר בניחוח שמפניה יקרה ולמלמל - אוף, החותמת של וורנר פשוט לא יורדת.

אז מה קורה במסיבה הכי מסיבתית? אוי, זה מרגש... זה מרתק... זה הוליוודי כל כך... זה... חתונה. יקרה, מנקרת עיניים, אבל חתונה. דֶק עץ על חוף ים, ריהוט לבן, שנדליר מנצנץ מעל בר אלכוהולי נדיב, מגשים עמוסי ביס־משהו בנגיעות־משהו על מצע־משהו, ואנשים במיטב המחלצות, מנשקים זה את זה ללא מגע לחי אדם, מצחקקים, מנופפים לשלום למישהו בצדו השני של הבר ומתרחקים לעבר סבב הקשקוש־צחקוק־נפנוף הבא. אז אחרי ששתיתי וקישקשתי וציחקקתי, החלטתי לטייל. הדֶק נמתח לאורך החוף ולתוך המים, ובקצהו מעין מרפסת וחשבתי שיהיה נחמד להשקיף על הגלים החשוכים, ולבדוק מה מנצנץ יותר - המסיבה או השתקפותה.

אבל כשהגעתי לקצה הדק, עצרה אותי במפתיע זרוע דקה אך חזקה. הזרוע היתה מחוברת לצרפתייה חשדנית כתאומתה בכניסה: אפשר לראות את החותמת שלך? ודאי, חייכתי - כל כך נחמדים הצרפתים, לא יודעת למה יצא להם כזה שם של מיזנתרופים - ודאי שאפשר, הנה החותמת שלי. הממ... חותמת אדומה. דזולה, כן, סליחה, אבל האזור הזה הוא לבעלי חותמת כחולה. רק אז קלטתי שבמרחק של כמה מטרים ניצבים שני עמודים וביניהם וילון חרוזים שמטשטש את המתרחש במרפסת. בתוך מסיבת ה–VIP יש אזור עוד יותר VIP. גם כשנדמה לך שהנה, זכית, הגעת למסיבת המסיבות, ולא חשוב שהיא משעממת מוות העיקר שאתה בפנים - בקצה המסלול מתנפצת האשליה, כי אתה אולי VIP, אבל V-VIP אתה לא. ומה קורה מאחורי וילון החרוזים? יותר קרוב למים, ליאכטות, לדגי הריביירה עם קשקשי השאנל שלהם? אוהו... מה ששותים שם! מה שאוכלים שם! מה שלובשים שם! אפשר רק לדמיין. לווייתן ושור הבר, תענוגות מעולם אחר, והכל כל כך קרוב, מרחק אמה־שזופה־מעוצבת־יוגילאטיס - אבל לא בשביל כולם. רק בשביל מי שיש לו חותמת כחולה, או אולי דם כחול - מה זה משנה? אין לי את זה, ולכן לא אדע לעולם. אני בחוץ, חצי תאוותי בידי.

כמה שבועות מאוחר יותר, נסיעה מסוג אחר לגמרי. שמנו פעמינו דרומה בטיול משפחות לערבה. מאובקים ומיוזעים הגענו לפארק תמנע, ובו שחזורו המרשים של אוהל מועד. והפעם שומר הסף אינו צרפתייה תמירה אלא מדריך חינני, עולה חדש מקוּבה בשם יוסיל, עם מבטא והתלהבות דרום־אמריקאיים. ובכן - אוהל מועד, הלא הוא סוג של בית מקדש נייד אותו הקימו בני ישראל במרכז המחנה בכל חניה בנדודיהם במדבר סיני, מרגע קבלת לוחות הברית. האוהל הוקם במצוות האל שדרש להיות בלב העם - “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” - אלא שבהיותו מקום קדוש רוב העם לא זכה להיכנס אליו. את המשכן הקיפה חצר גדולה, מוקפת גדר מיריעות עור אטומות, שאליה הורשו להיכנס רק לוויים וכהנים ‏(במילותיו של יוסיל: “רק לוויין וכוהנין נכנסין!”‏). עם ישראל הוא אמנם העם הנבחר, אבל רק חלקו נבחר מספיק כדי להיכנס לאזור המגניב באמת. השאר שיאכלו חול בחוץ. במרכז החצר עמד מזבח העולה המוזהב, ומאחוריו המשכן, ביתו של האל. בתוך המשכן שני חלקים: הקודש, שאליו הורשו להיכנס כהנים בלבד, ומאחורי פרוכת מהודרת, מעוטרת כרובים - קודש הקודשים, שאליו הורשה להיכנס רק אדם אחד: הכהן הגדול. וגם לו הותר להיכנס רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. היש אזור VIP אולטימטיבי מזה?

מה בדיוק עשה הכהן הגדול בתוך קודש הקודשים ביום הכיפורים? הכתובים מספרים על מילוי החלל בעשן קטורת סמיך, טבילת הידיים בדמם של שעיר ושל פר והתזתו על פרוכת ארון הקודש - תיאורים שלא היו מביישים את רגעי השיא של אינדיאנה ג’ונס. אבל כוחו האמיתי של הטקס טמון בווילון - הפרוכת המסתירה את המתרחש היא השיא. כי עצם ההסתרה, ויותר מכך, המידור, מייצרים כוח. את אוהל מועד צריך היה לפרק, להעביר ולהקים מחדש בכל פעם שהעם נדד. ממש כמו בטיולים היום, רק שבמקום ערכת קפה ושישיות מים, שבט לוי נתקע עם עמודי הנחושת של אוהל מועד. אבל גם אלו שסחבו את מרכיביו הכבדים של קודש הקודשים לא זכו לראותו. את ארון הקודש על תכולתו המרגשת היו מכסים ביריעות בד עבות, שהוסרו - על ידי הכהנים כמובן - רק לאחר שאוהל מועד הוקם מחדש. יתרה מזאת, נאמר לעם שמי שיראה את שאסור לו לראות ימות. בלי חותמת כחולה אתה לא תעמוד על המרפסת! והדמיון העז, הפרוע, שמצית חוסר הידיעה, והרצון לדעת מה קורה שם, מאחורי הפרוכת, בתוך הזהב המסמל את הקודש ואולי הוא הקודש עצמו - כל אלה לעולם יהיו חזקים יותר ממה שקרה שם באמת.

ה־איי־קוּד־טל־יוּ־באט־ד’ן־איי־ווד־האב־טו־קיל־יוּ הזה הוא כנראה מה שנדרש כדי להחזיק עם 40 שנה במדבר שניתן היה לחצות בשבוע. כי אם נודה שכל מה שיש מעבר לווילון ולפרוכת הם עוד בני אדם, מגששים גם הם באפלה, אז יש לנו רק את עצמנו - וזה מפחיד נורא. ייראת הלא־נודע עדיפה על הפחד מהידוע, כמו שחלום הארץ המובטחת עדיף על הגשמתו.

mikalmog@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו