שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נרי קרנינה

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

“נרי עכשיו, נרי תמיד, ליבנה עכשיו, ומה בעתיד?” כך כתבה לי בספר הזיכרונות שלי “חברתך לספסל הלימודים, רותי צולמן, כיתה ב’ 1, בית הספר תל חי, נוה שאנן, חיפה, ישראל, אסיה, כדור הארץ, היקום”. אבל רותי, שכבר די מזמן איננה צולמן, טעתה במקרה שלי. ליבנה נולדתי ונשארתי לאורך כל חיי וכל נישואי. מדובר במספר מרשים של שנים שבהן אני נושאת את השם “ליבנה” שהעניקה אמי לאבי שמשפחתו נקראה קודם לכן ובמשך שנים רבות בשם “וייס”. “וייס זה לבן”, אמרה אמי ברגישות פילולוגית מרשימה “אבל לבן זה שם משפחה מכוער. ליבנה זה יפה”, אמרה וכך נהיה מאותו הרגע.

אלא שאמא שלי, שהיתה אז בת 23 ‏(ובעלת אמביציה מרשימה אם כי לא כשל אחת מאחיותיה ששינתה לבעלה גם את השם הפרטי!‏), לא ראתה מעודה עץ ליבנה, לא אז ואפילו עד יום מותה. בכל זאת האמינה שהיא יודעת בדיוק במה מדובר שהרי הספרים הרוסיים המתורגמים שעליהם גדלה רצופים עצי ליבנים וגם, למרבית הצער “עצי גלמוש” - עץ שאין לו שום מקבילה בטבע והוא כולו פרי מוחו הקודח של המתרגם.

גם לי נדמה היה שאני יודעת במה מדובר שהרי יש לי שולחן סלוני העשוי “עץ ליבנה”. אבל האמת היא שרק בדרכי מסנט פטרבורג היפהפייה אל עבר המלון שנמצא בחוף הים הבלטי, קרוב מאוד לגבול עם הלסינקי, במקום שבו התקיים סמינר “לימוד” בסוף השבוע האחרון של חודש ספטמבר, ראיתי סוף־סוף בעיני רוחי עצי ליבנים כפי שהם מופיעים בטבע ולכל האסוציאציות הספרותיות שחשבתי שיש לי נהיתה פתאום לידה מחודשת.
“חורשה, ניר, כר ושוב חורשה, הנוף ידוע משכבר”, עלה בזיכרוני שירו של חיים לנסקי, המשורר העברי שחי בסנט פטרבורג וכתב בעברית אבל מצא את מותו במאסר. “זה

איור: אבי עופר

חורשה, ניר, כר או חורשה, ניר, כפר?” שאלתי את נתן רועי, מנהל הבלוג של “לימוד” ומנהל אתר הסוכנות היהודית במשרה ואיש כל־יודע במשך כל הזמן. “ניר, כר”, פסק רועי. האם מדובר בשוב חורשה או עוד חורשה, לא הצלחנו לגמור בדעתנו. אבל ברור הרי שמדובר בנוף, דומה מאוד לזה שראינו בדרכנו למלון “ראיבולה” אי שם במרחק 60 קילומטר מהעיר שהרי המשיך לנסקי וכתב “צלב עץ רטוב, ליבנים שלושה, על פתחו של כפר”. את המשך השיר לא הצלחנו שנינו לשחזר. ברור שהיה שם “אופיר שלי וחוילה” ‏(מלשון - אחוזה או וילה‏), אמרתי לרועי שהסכים איתי וגם משהו כמו “היה לי טדדם היה לי טדדם לפני כן”, טענתי ואילו רועי אמר שכשיגיע הביתה לישראל יבדוק ב”הענף הגדוע” או ב”מעבר לנהר הלתי” אבל כבר עכשיו ברור לו שהשיר נגמר ממילא ב”הכל עבר”. זהו שיר עצוב מאוד על נסיעה, נופי ילדות וחיים שנגמרים בתחושה מאוד צ’כובית של החמצה, שיר על געגוע לנוף שרק עכשיו לראשונה בחיי ראיתי כמותו.

הכינוס עצמו נערך בלב יער אורנים פיניים המשתפל הישר אל תוך קו המים של הים הבלטי. לאחר קבלת השבת שהגיעו אליה 300 איש מרחבי רוסיה וגם מפינלנד ומגרמניה, כדי לשמוע הרצאות בנושאים יהודיים לא דתיים ‏(אם כי גם כמה דתיים השתתפו ואפילו הרצו בכינוס‏) ברוח הפלורליזם המאפיין את “לימוד”, שאומץ על ידי חיים צ’סלר, לשעבר גזבר הסוכנות וכיום נשיא העמותה הממומנת כולה מתרומות, לא הצלחתי להירדם. פניותי לחברי הפייסבוק שלי שיחפשו עבורי את מילות השיר ויעלו אותן אל הקיר שלי לא העלו אפילו תשובה אחת. הייתכן שבין כל 5,000 חברַי אין אפילו חובב שירה אחד? הנה, ילדים, עוד סיבה לכבות את המחשבים ולצאת החוצה לפגוש אנשים אמיתיים כמו רועי או כמו דוד גודובסקי, מנהל הארגון של ישראל ביתנו, אוטודידקט ואדם בלתי שגרתי בכל מובן שהוא.

“בחיים לא אסלח לך על זה שגרמת לי לחבב בנאדם מישראל ביתנו”, אמרתי לרומן קוגן, מנכ”ל “לימוד”, בעצמו מין עילוי בן 34. “זה מה שיפה ב’לימוד’”, התערב צ’סלר בשיחה, “פוגשים פה אנשים מכל הסוגים. גם בין האורחים יש קונסרבטיבים ואורתודוקסים ורפורמים וחילונים ואף אחד לא אומר לשני מה לעשות. אנחנו הולכים על פלורליזם. אנחנו רוצים לחזק את הקשר של יהודי רוסיה עם השורשים והתרבות היהודית מבלי להכתיב להם שום תכתיב דתי וגם מבלי לגעור בהם או להטיף להם לעלות ארצה”.

“זו המאה ה–21, כל אחד יכול לגור איפה שהוא רוצה”, אמר גודובסקי כשדיברנו על אנשים שעלו לישראל וחזרו להתגורר ברוסיה כמו דימה זיצר, למשל, שהיה מורה למשחק בבית צבי ואחר כך שליח סוכנות וזה כמה שנים מנהל ביחד עם אשתו בית ספר פרטי מבוקש מאוד בסנט פטרבורג על פי האידיאולוגיה החינוכית שאודותיה כתב כמה ספרים. “אבל המבחן שלי לכל אלה שמספרים כמה ברוסיה יותר טוב זה מבחן הקולונסקופיה. אני שומע אותם בסבלנות והם מספרים כמה יפה פה ורובם מרוויחים פה גם יותר משהרוויחו בארץ ואחר כך אני אומר להם - אבל קולונוסקופיה, איפה אתם עושים?” ותמיד הם אומרים לי “או, טוב, זה רק בארץ, כי ברוסיה עושים קולונסקופיה בלי הרדמה”. מיד עלתה בעיני רוחי דמותו של המורה שלי לספרות, אותו מורה שדרכו התוודעתי לשיריו של לנסקי לראשונה. “עכשיו הבנתי סוף סוף למה התכוון המורה שלי כשהוא אמר שמה שלא לומדים דרך הראש לומדים דרך הישבן”, אמרתי לגודובסקי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ